בבית רק אמא קובעת את הכללים
אסור לבקר, אסור להכעיס
אפילו אבא לא מדבר
פוחד לריב
צריך הכל להפנים
לסגור את המילים

לאבא יש שני בנים מנישואים קודמים
שאמם מתה והפכו ליתומים
אבא לא המשיך להגן על הבנים
שהיו הקטנים שלו רק לפני כמה
"ימים"...
אבא נתן את הילדים שלו למוסדות,
לקיבוצים
שהם יתמודדו עם גידולם, עם הצרכים

ואז הכירו לו את אמי
שאמרה שהיא מאוד אוהבת ילדים
רק שלא יכלה לתת להם חיים

שלא כמו לאחרים הייתה האפשרות
לבחור בין המינים
היא העדיפה בנות ולא בנים
כי הן נשארות בקן והבנים עוזבים
אלא שמי שעזבו בינתיים הם ההורים...



בהתחלה היא הביאה אותי
מבית תינוקות עירוני
ולאחר שש שנים נסעה לברזיל
"וקנתה" את אחותי
בתחילה קראה לה בשם אחר
אחר כך החליפה אותו בצלילים
אחרים...
זה מעיד שקשה לה לדבוק בדברים
לאורך שנים...

אמא היתה גננת כל השנים
היתה עסוקה בלחנך ילדים של אחרים
אלא שבבית דיברה במושגים
קצת אחרים - בהשמצות, במכות,
ובגידופים

עם השנים היא משאירה בקרב הבנים של
אבי
זיכרונות לא נעימים שהיום אלי
מתחברים
כשהיו מגיעים לחופש מהקיבוצים
היתה זורקת אותם לרחוב
בעודם חצי ישנים
כי היו לא שלה, היו של אחרים.

אמא "מאוד אוהבת" ילדים
היא לא רצתה שיישארו בבית
"ויגנבו" לה דברים יקרים
לא חשבה שהזיכרונות יותר יקרים
אמא חושבת שכל האנשים חומריים
שהכל ניתן לקנות בכספים

ואבא עדיין יושב בצד מביט ולא מגיב
לא הגן על הילדים של אלוהים
לא אמר לה שצריך לדאוג להם ללימודים
שצריך לבדוק את התעודה לפעמים
להגיד להם כמה הם טובים
לספר להם כמה הם חשובים
שצריך לחגוג יום הולדת
להראות להם כמה אותם אוהבים

זה לא שבבית לא היו הכספים
אלא שמשהו לא היה אנושי...
וכשהבנים גדלים ויוצאים מן הקיבוצים
והופכים לחיילים אמיצים
מוצאים את עצמם עדיין בחופשים לא
רצויים
חיילים בודדים...

ואבא עדיין שותק ולא מגיב ?
אבא פוחד לריב ??

ובינתיים מאחורי המילים
עומדים כבר ילדים בוגרים
שלאט לאט מבינים
שהם נטושים...



שלא כך צריך לגדל ילדים
שצריך לתת להם חיזוקים
לומר להם שאותם אוהבים

שתמיד יוכלו לפנות "להורים"
והיום לאחר שנים של ההתנערות
של ההורים מגידול הילדים..

והיום לאחר כל הכישלונות שלהם בחיים
הם משליכים את האשמה ומכאיבים
במקומות אסורים...

ואבא עדיין שותק ולא מבין...
על מה המהומה והכעסים
אין לא דעה משלו
מנסה לפתור זאת במכות
מקשיב רק לכללים של אמא
שמאוד "אוהבת ילדים"

ואחרי שנים אני מגיעה
לאותם מקומות שאחיי היו לפני שנים
ואמא אומרת שהיתה צריכה לעשות
כמו אישה אחרת שלא הביאה ילדים
כי היה לה יותר קל בחיים

ואני צוברת עוד הרבה מילים
שותקת בפנים כדי לא להכעיס
ממש סיפור מהסרטים
סיפור חיים...

שלדבר עליו עם "ההורים" זה בלתי
אפשרי
כי זה מצית בהם כעסים
אינם משלימים שהם אחראים
ולא אחרים...

אני זוכרת שבכיתה ג' העבירו אותי
לתקופה ללמוד בבית ספר עם דתיים
אמא חיפשה מחילה מחטאים
ואבא לבש כיפה רק בשביל
לרצות את אלוהים

מאחורי התחפושות והכיסויים
מסתתרים בתוכם אותם האנשים
אמא מחמיצה את החיים
ואבא לא מגן לא על הבנות
ולא על הבנים...

אני יודעת שגם להם לא היה קל בחיים
שגם הם עברו משברים
אך אני יודעת גם שלא נוטשים ילדים
מביאים אחרים ואחר כך מצטערים
ומפגינים זאת ומכאיבים ללא בושה
בפנים במילים...

הם צריכים לדעת שאנחנו לא
משחק ילדים
אנחנו כמו גירים נשחקים,
מתפוררים
ואז קשה לחבר מחדש את הפירורים
קשה לחבר את הקצוות
לאחות את הקרעים
מאחורי הנפש שלי בפנים
יש עדיין את הילדה הקטנה
המושפלת...