בס"ד
מאת: חנה קהת
פורסם לראשונה ב:- "מקור ראשון"
הכותבת היא יו"ר "קולך – פורום נשים דתיות"
ברצוני לעלות כמה הרהורים חשובים, שלדעתי ראוי לדון בהם בפרשה של 'הרב אבינר'.
א. קשר של שתיקה:
מה שצריך להטריד בפרשה ש- 'התפוצצה' בשבת שעברה בקשר להרב אבינר, זה לא הסיפור עצמו, שהרי הרב אבינר בעצמו, רבנים אחרים ואף בני הישוב היו מודעים לטענות הנשים הללו מזמן, והפרטים של המעשים הם גבוליים ובוודאי, שאין להשוותם למקרים חמורים אחרים, שהתפרסמו בציבור הדתי, בהם הייתה תקיפה ממש. מהיכרות אישית ועבודה משותפת עם הרב אבינר, אני יכולה להעיד, כי הרב אבינר הוא בין הרבנים היחידים במחננו המתריע ונלחם במסירות רבה נגד האלימות כלפי נשים ושום כתבה לא תיקח ממנו זכות זו. לדעתי, הרב אבינר לא היה זקוק כלל להגנה. הוא עשה זאת בכבוד ויכול כמובן גם לתבוע תביעת דיבה, על אי-דיוקים, אם אמנם היו בסיפור העיתונאי הזה.
מה שמטריד אותי כאמא לבנות זו התגובה ההיסטרית של הרבנים והציבור, תגובה שלוותה בנימה בלתי מרוסנת של השמצות ואיומים כלפי הנשים, המתלוננות. מה יקרה עכשיו?! מה תעשה בת או אישה שכן תעבור התנכלות מצד גבר, או רב, מה יהיה גורלה? אני קוראת לכל הרבנים שחתמו על העצומות והשתלחו בנשים, שללא כל ספק חשות פגועות ממה שהן עברו, לחשוב פעם נוספת, מעבר לפגיעה הקשה בנשים מסכנות אלו, הרי גם לכם בנות ונכדות, האם אין אתם דואגים גם להן?! האם אינכם יודעים שפגיעה מינית עלולה להרוס, פשוטו כמשמעו את חייה של הבת לשנים רבות? ואם אנו סותמים את הלגיטימציה להתלונן ולדבר על זה, על ידי הפחדה גורפת, אנו גוזרים עליה חיים של כאב וחוסר יכולת להשתקם.
לצערי ישנה דעה קדומה, כי מחננו אין בו עוול וזדון. אצלנו לא קיימים החלאות והמעשים הנוראים ביחס לנשים כי אנחנו דתיים.
דעה זו מוטעית לחלוטין. להיפך, בתחומים מסוימים הפגיעות של בנות ונשים בציבור הדתי והחרדי גבוהה מן הפגיעות בציבור הכללי. בדו"ח מיוחד על "אלימות מינית בישראל", אשר התפרסם ב2002 – וכלל נתונים משנת 1999-2000 עולה תמונה קשה. שמעשים מגונים ותקיפה מינית כלפי נשים חרדיות ודתיות גדול בשיעור ניכר מהקורה לנשים לא דתיות. זאת בניגוד למקרי האינוס וגילוי העריות, שהם קיימים במידה ניכרת פחות מאשר במגזר הכללי, כנראה בזכות האיסור על ה- "ייחוד". גם התקיפה בזמן השירות הלאומי גדולה במידה רבה במגזר הדתי ביחס לתקיפה בצבא [1]. הכחשת התופעה הופכת אותנו לשותפים לעוול ולפשע, שהרי אין חינוך כנגד אלימות מינית, אין העצמת בנות בחינוך הדתי כנגד האלימות אליהן הן נחשפות ולאחר כל זאת אנו יוצרים דה-לגיטימציה לדבר על הנושא ולהעלותו לסדר היום הצבורי, שהרי ההכחשה הגורפת לא מותירה לנו אלא תגובה מבטלת ובולמת כלפי הבת והאישה, ומאחר שהן חושבות שבחברה שלנו דבר זה אינו בגדר האפשר, הן מתקשות לבקש עזרה או טיפול.
אין מדובר במקרים חריגים אלא בתופעה רחבת ממדים. במרבית המקרים הפגיעה נעשית על ידי קרוב משפחה או אדם שהיא מכירה. קשר השתיקה סביב נושא זה יוצר מצב של רקבון פנימי, חברתי וה- 'עליהום' הגורף על כל נסיון לחשוף עוול, כמו במקרים אחרים שכן הוכחו כפגיעה ופשע (ודי לחכימא), רק מעמיקים את השתיקה המוסכמת, את הפחד לדבר, ולפעמים את ההכחשה ואת נטילת האשמה, כי הרי לא יתכן שאדם שהוא 'רב', יכשל בחטא כזה חמור.
כדאי לשמוע מפסיכולוגיות, ממטפלות ומתנדבות במרכזי סיוע על המקרים הללו, כדאי שהרבנים ילמדו מה מתרחש בקומה התחתית, ואולי כדאי לכנות זאת "מרתף", שמתחת לחיים הדתיים הגלויים, מי שיחקור קצת יגלה הרבה 'סחי ומאוס'.
ב. מי הוא "מטפל"
כנראה בהשפעת החברה החרדית ויחסה לרבנים, במיוחד ל- 'חזון איש' האגדי, גם בחברה הדתית לאומית אימצו את ה- 'שקר' שרב הוא לא רק 'מלאך עליון' אלא גם יודע כל. אנשים פונים לרבנים בשאלות הקשורות לגורל חייהם ויקיריהם. הם פונים לרב במקום לרופא ובמקום לפסיכולוג, פסיכיאטר או כל מטפל מקצועי אחר. אני אישית מכירה יותר ממקרה אחד בו 'עצות' של רבנים החמירו מצבים רפואיים של חולים. מקרים בו ניבאו רבנים ריפוי ממחלות סופניות, והמכה הכפולה במות החולה גרמה לא רק לשבר נפשי אצל הקרובים אלא גם לשבר באמונה, עד כדי נטישת הדת. מנין היומרה להיות במקומו של הקב"ה, 'יודע כל'?! מנין ההעזה לשחק בגורלות של בני אדם ולהחליט עבורם עם מי יתחתנו ועם מי לא?! העובדה שהרב לא לוקח כסף ומוסר את חייו לציבור וודאי עומדת לזכותו, אך מצד שני גדולתו נמדדת במידה שיש בו גם את היושר והענווה לדעת את גבולותיו. במקרה, שהתפרסם, הבולט מכל היה 'חוסר הגבולות' או אולי אף אי-ידיעתם במסגרת טיפול מקצועי. הרי בדיוק לשם כך, ולשם מניעת פריצתם חוקקו חוקים, הן הלכתיים והן חוקי מדינה לשים גבולות מאד מוגדרים. מה מותר לדבר ומה אסור, מה מותר להשמיע ומה אסור, מה נכלל בגדר רמיזה מינית, היכן וכיצד מתקיים טיפול. בדומה לדיני יחוד שבאו על מנת למנוע מצבים גבוליים כאלה. פסיכולוגים ורופאים נתבעים על אמירות ומעשים, שיש בהם חשש ל- 'הטרדה' ולא אחת אף מושעים ממקום עבודתם. הגיע הזמן שגם רבנים, שמעוניינים לשמש כמטפלים משפחתיים, כיועצי נישואין, כפסיכולוגים או רופאים, יעברו הכשרה מקצועית וילמדו את המקצוע ולא ישמשו כ- "פסוודו-רופאים", "פסוודו-פסיכולוגים" וכיו"ב. דווקא מקרה זה צריך ללמדנו, שאם על אדם כמו הרב אבינר הופל 'תיק' כזה, הגבולות המקצועיים הם מאד חשובים כדי למנוע חשדות והשמצות, שהרי מצד אחד 'אין אפוטרופוס לעריות' ומצד שני כבודם של רבנים והאמון בהם עלול להתרסק במצב של חשדות.
ג. אל תביאנו לידי נסיון
המציאות המודרנית שנוצרה בחברתנו, בחינוך הבנות, היא אנומלית לחלוטין. בעבר בנות גדלו בבית או בבתי ספר של בנות שבראשם עמדו מנהלות ומורות. דמות אידיאלית להערצה וחיקוי, עבור הבנות הייתה אישה, וזה מה שקיים עד היום במגזר החרדי.
בחינוך הדתי לאומי נוצרה הפרדה, שהולכת וגוברת אך רק לכיוון אחד, הבנים מופרדים בישיבות לחלוטין מן העולם הנשי. אין נשים שמלמדות אותם ואין רבניות שידריכו אותם. בנים כאלה שגדלים באקלים של פוריטיניות (צניעות יתר) נשלחים אחר כך ללא כל הסתייגות לשמש כמחנכים באולפנות, מכללות ומדרשות של בנות. כמעט ואין בנים שלומדים אצל נשים וכמעט כל הבנות זוכות שבמוסדות החינוך שלהן, הדמות האידיאלית, ראש האולפנא, ראש המדרשה הדמות הרבנית, הם גברים. מציאות היוצרת עיוות קשה מאד בהתפתחות זהותן הנשית, ולדעתה של דר' זהבית גרוס זה פוגע במבנה נפשן הבריא [2]. את הבעיה הזו העלה גם ש.פישרמן בספרו "עלמה אבדה"[3] . הוא מתריע על העובדה שראש מדרשה, שהוא גבר אינו מודע למורכבות של הזהות המינית – נשית של הבת וגורם לה לבלבול בגיבוש הזהות הנשית. במקרה שהתרחש באחת המדרשות בה ראש המדרשה הוא גבר צעיר וכריזמטי, היוצר קשר טוב עם הבנות הסתיימו חיי נישואיה של אחת התלמידות בצורה טרגית. וכך מתעד פישרמן את עדותה של הבת:
"היא תיארה את דמותו (של הרב) בסופרלטיבים על-אנושיים. היא תיארה בנות, שהיו בטוחות שהוא מכיר אותן ויודע עליהן פרטים אינטימיים גם מבלי שסיפרו לו על כך. היא עצמה הרגישה במדרשה כמו בחצר של אדמו"ר והייתה מוכנה לבטל את כל עצמיותה כדי לאמץ את זהותו. היא מספרת שקינאה בילדיו וחלמה להיות בתו. היא מתארת את עצמה מחקה אותו בהליכתו ו- 'בולעת את דמותו'. תיאוריה מזכירים תיאורים של אדם הנתון ב- "טריפ" ומרגיש "יוצא מגופו ולובש דמות אחרת", מרואיינת זו הייתה בטוחה כי זו הדרך הנכונה וכי אם תמשיך בדרך זו תזכה לחוש קרבה לאלוקים". (שם עמ'59 )
פישרמן מעיד כי התפכחותה של הבת, חודשים מספר לאחר שנישאה לבחור שהרב הועיד לה, הייתה מלווה במשבר כואב וטראגי. אנשי חינוך מודעים להערצה ולהתבטלות הללו, המאפיינים את תהליך ההזדהות של התלמיד בשלבי ההתבגרות, (דוגמא נאותה ראינו, רק בשבוע שעבר, בהתגייסות האדירה של תלמידיו הנאמנים של הרב אבינר להדוף את ההשמצה נגדו) אני אישית, יכולה להעיד שבמדרשה כזו שהכרתי, בנות רבות היו 'מאוהבות', ממש ברב, ראש המדרשה, או ברבנים אחרים, ואני אף ניסיתי לעורר את תשומת לבם לבעיה זו ולהתריע בפניהם על האחריות הרבה הרובצת עליהם על עתיד חייהן של בנות אלו. נשים ואף מורותיהן, רואות בראש האולפנא או המדרשה, ואחר כך ברב, הגבר, את הדמות האידיאלית לפנות אליו להתייעצות רוחנית ונפשית. וכך נוצר מצב אבסורדי, שנשים דתיות, רווקות כנשואות, מנהלות שיחות נפש, עד כדי חדירה לדיבורים על נושאים אינטימיים ביותר עם גבר זר, כאשר לו היו פונות לפסיכולוג, אולי היו מעדיפות לפנות לפסיכולוגית אשה, כמו שנשים רבות, גם לא דתיות עושות. כמו גם ההעדפה הכל כך סבירה, לפנות לרופאת נשים במקום לרופא נשים, גבר.
מציאות פרדוקסלית זו עמדה בפני רבנים, כמו גם לפני אבי, כאשר תמך בחום בהחלטה לפתוח את תוכנית ההכשרה של 'טוענות רבניות', תוכנית אשר גרמה לכך שכיום 60 אחוז מן הנשים המתדיינות בבית הדין פותחות את סיפורן האינטימי ואת סגור לבן לפני נשים ולא לפני גברים זרים. הרי כאן נוצר 'תיקון עולם' ממש הן מבחינת הצניעות והן מן הבחינה הרוחנית והנפשית. אני מודעת לכך שרבים יאמרו, מה את רוצה, הרי אי אפשר להשוות בין דרגתם הרוחנית, חכמתם וידיעתם, של הרבנים הגברים לבין נשים אחרות, וחוץ מזה היכן יש נשים שכל תפקידם לעמוד ל- 'שרות הצבור', הרי על כך פרנסתם של רבנים, ונשים בימינו אין להן את הפנאי לעמוד לשרות נשים אחרות ולהקדיש להן את כל זמנן?!
נכון, ולכן הגיעה העת להכשיר נשים לכך ולשבצן בתפקיד הזה. ישנן כיום נשים רבות ההולכות וצומחות בידע התורני, יש להכשירן להפוך לא רק ליועצות הלכה, בעניני נידה, אלא גם למנהיגות רוחניות שתוכלנה לשמש בתפקיד באופן רשמי. יש להודות שהמציאות היום אינה נכונה ואינה בריאה ופותחת פתח גם לרבנים ליפול לידי ניסיון וכשלון. (ועל כך יעידו מקרים רבים, לצערי, של נערות תמימות שנפלו קורבן לפגיעות מיניות, או סתם לניצול רומנטי, גם מצד גברים שמהווים דמויות תורניות ורבניות). לו החברה הייתה מעורבת לחלוטין, כמו בציבור הכללי, יתכן והמפגש בין גברים לנשים, גם במוסדות חינוך היה יותר מאוזן מבחינה נפשית. המציאות כיום מעוותת ודורשת תיקון אמיתי, השאיפה במציאות של מוסדות נפרדים צריכה להיות שבראש המוסדות יעמדו "רבניות", במדרשות דמויות העל יהיו נשים וכל זה ניתן היום לעשות על ידי פתיחה של מסלולי הכשרה מוגברים להנהגה דתית של נשים. לדעתי, בכל קהילה יש לשבץ רב ורבנית פעילים, (שאולי יחליפו את הכפילות של רב אשכנזי ורב ספרדי). האופציה הזו תפתח פתח להתפצלות הטבעית שנשים יוכלו להתייעץ ולקבל ברכה מרבנית צדקת ולא רק מרב שהוא גבר זר. אין אני קוראת לחזור להפרדה, להיפך, אך במציאות הבלתי מאוזנת, כשהמוסדות הם נפרדים, לא יתכן שבראש שתי הפירמידות יעמדו גברים, ולנשים לא תהיה כתובת נשית להתייעצות כמו לגברים.
נראה לי שמאירוע מביך זה, הקב"ה מבקש מאתנו להפיק 'מתוק מעז' ולהתחיל בתהליך 'תיקון עולם' כל כך מתבקש.
[1] דוח אלימות מינית בישראל 1999- 2000 יצא לאור ע"י איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בישראל,2001 עמ'22-23 .
[2] ראו ז. גרוס היכן "ממוקמת" הזהות הנשית של בנות ציוניות דתיות? מחקר עב-כרס מטעם משרד החינוך, על בוגרות בציונות הדתית, שעומד להתפרסם בתוך "להיות אשה יהודיה" ב' הוצאת 'קולך'2002 .
[3] הוצאת מכללת אורות,2000 עמ'58-59 .