ההבדלים בין טראומה חד-פעמית לטראומה מינית מתמשכת בילדות – מזווית אישית

מאת: דניאלה, עו"ס קלינית, שורדת גילוי-עריות, חברת צוות אתר "מקום",
מתוך הרצאה שניתנה במסגרת קורס למטפלים בפסיכוטראומה* – דצמבר 2003

הבהרות:

על-פי כללי השפה העברית כשמדובר בגברים ונשים – הפנייה נעשית בלשון זכר, והמאמר ברובו נוסח בהתאם. עם זאת, חשוב  להדגיש שהוא מכוון במידה שווה לילדות וילדים, נשים וגברים כאחד.

מרבית הפגיעות המיניות המתמשכות בילדות מתרחשות בתוך המשפחה ונכנסות לקטגוריה של גילוי-עריות. יחד עם זאת, אין שוני רב בדינמיקה של הפגיעה והשלכותיה המיידיות וארוכות הטווח, גם כאשר הפוגעים אינם בני משפחה, אלא כאלה המשמשים בתפקיד המבוגר-האחראי על הילד – מורה, גננת, שמרטף, רב, אם-בית או מדריך בפנימייה וכו' – ואשר מעמדם מול הילד דומה במובנים רבים לזה של בני משפחה (כוח, שליטה, תלות וכדומה).

בחלק מהפסקאות המאזכרות את הפוגע אני מתייחסת לדמות האב, אבל הדברים תקפים לגבי כל מי שנמצא בעמדת שליטה, אחריות, סמכות, וטיפול בילד.

הציטוטים המובאים במאמר לקוחים מהרצאות שהועברו בקורס ומהמקראה של המרכז הישראלי לטיפול בטראומה.

הקדמה

כפי שהציגה אותי המנחה – אני שורדת גילוי-עריות וחברת צוות אתר "מקום", שהוא אתר תוכן ותמיכה לנפגעי תקיפה מינית. איני  מרצה מומחית, והדברים שאביא בפניכם אינם פרי מחקר ו/או ספרות מקצועית ו/או ניסיון בעבודה טיפולית עם נפגעי טראומה. המחשבות, התהיות וההשגות אותן אפרוש בפניכם – כולן פרי התנסותי האישית והקשר הקרוב עם נפגעות נספות.

כמשתתפת בקורס, לא הייתה זו החלטה של מה בכך לעבור מעמדת האזנה לעמדת דוברת, אבל שלושה מניעים עיקריים הכריעו את הכף:

הראשון: חלקו המכריע של הקורס הנוכחי התמקד בתגובות ובהתמודדות של נפגעי טראומות חד-פעמיות (פיגועי טרור, תאונות דרכים, אונס, שוד וכדומה), ושם דגש על גישה דירקטיבית וממוקדת לטיפול בהפרעות פוסט- טראומטיות, על-פי מודלים קוגניטיבים-התנהגותיים. במהלך ההרצאות, קריאת המאמרים, הסימולציות ותרגול טכניקות הייצוב והחשיפה, מצאתי את עצמי בודקת ללא הרף כיצד – והאם בכלל – ניתנים הדברים ליישום בכל הנוגע לנפגעי טראומה מינית מתמשכת בילדות. ככל שהתקדם הקורס כך התרבו אצלי סימני השאלה, והתחדדה התחושה שההבדלים בין שני סוגי הטראומה רבים ומהותיים – הן באשר לחוויית הטראומה ותפישתה על-ידי הקורבן, והן באשר לדרכי הטיפול בנפגעים. ההבחנה בין השניים נראית לי חשובה, ואני רוצה לשתף אתכם במקצת מההרהורים והשאלות שהתעוררו בי.

השני: אני מרגישה שאחרי כל התיאוריות, הסימולציות והדיבורים "על" – כולל בחלק הקורס שעסק בטראומה מינית – יש מקום להביא גם את הפן האישי של "להיות שם" ובאמצעותו להאיר אספקטים שלא נגענו בהם.

והאחרון, שהוא אישי יותר: הרצון לתרום את חלקי להשלת מעטה הסוד, ההסתרה וקשר השתיקה שעדיין אופף את הטראומה המינית ונפגעיה.

בפתח דברי אתמקד בסיפורי האישי ואשתדל לקחת אתכם איתי למסע היכרות עם העולם הרגשי-תפישתי-חוויתי של הילדה שהייתי. בהמשך אמנה ואפרט את ההבדלים שמצאתי בין שני סוגי הטראומה.

סיפורי האישי

תחילתו אי-שם בילדות המאוד מוקדמת, וסיומו הפיזי בגיל שבע-עשרה וחצי, עם בריחתי מבית ההורים. השנים ההן לא היו עשויות מקשה אחת, ובמבט לאחור ניתן לחלק אותן לשלוש תקופות בעלות איפיונים ייחודיים – הן מבחינת אופי ההתעללות (אמנע ככל האפשר מתיאורים גרפיים שלה), והן מבחינת התפישה שלי את הנעשה בי, את הפוגע (אבי) והפגיעה, את עצמי ואת החיים בכלל.

תקופה ראשונה – עד גיל שש, תקופה של "משחקים" מיניים – נגיעות ומגעים אוראליים.

היום, ממקומי כאישה בוגרת, אם ומטפלת, אני מביטה לאחור, רואה את הזוועה ומתחלחלת. יחד עם זאת – חשוב לי להביא את החוויה כפי שנשקפה מבעד לעיני אני-הילדה שהייתה שם עם אבא שלה. עבורי הייתה זו "התקופה הטובה". לא הייתה אלימות ולא כפייה, לא כאב, לא פחד ולא איומים. הייתה חוויה של אהבה, בטחון, קשר מאד קרוב עם הורה מטפל, דואג, מאכיל, משכיב לישון, מספר סיפורים, משחק, ו- "משחק". המשחקים המיניים היו חלק בלתי נפרד מההתנהלות היומיומית – ברורים, צפויים, וכאלה שלא נחוו זרים למהלך החיים התקין או משבשים אותו. הם אפילו היו מהנים – ברמה שילדה בת ארבע-חמש-שש, יכולה לחוות הנאה מינית.

אני מתעכבת על נקודת המבט התמימה וחסרת יכולת-השיפוט הבוגר, כי כמטפלים, נראה לי חשוב שנהיה מודעים לשתי נקודות:

  1. הפער הקיים בתפישת האירועים ומשמעותם בינינו לבין הילדים הנפגעים, ובין מבט מבחוץ וממרחק למבט מבפנים ובזמן אמת. חשוב להיות ערים לאפשרות שמה שאנו רואים כהתעללות ופגיעה, נחווה על ידם כאהבה ובטחון. כששואלים אותי היום מהיכן הכוחות וכיצד "יצאתי כפי שיצאתי" – אין לי ספק שהיו אלה השנים הראשונות לחיי שבנו אותי: התחושה שאני אהובה, מיוחדת, 'הילדה הנהדרת של אבא', יחד עם הביטחון שהוא תמיד שם בשבילי. עד היום, בד בבד עם הראייה המפוכחת ובמקביל להבנה הבוגרת, איני מוותרת לחלוטין על האשליה שפעם הוא אהב אותי. יתכן וזה חלק מהפיצול המבורך, שבלעדיו סביר להניח שהייתי מתה מזמן – או לפחות נמצאת במקום שונה לחלוטין.
  2. רגשי האשמה. ההנאה מהקרבה המינית ושיתוף הפעולה עם המתעלל הינן מקור בלתי נדלה לרגשי אשמה בבגרות, ברגע שנקלטת  משמעותם האמיתית של הדברים. נזקקתי לעשר שנות טיפול כדי להגיע ליכולת להביט לכם (ולעצמי) בעיניים ולהגיד: נהניתי, רציתי, חיכיתי לו שיבוא לקחת אותי מהגן לאמבטיה. עשר שנים כדי להסיר מעצמי את האחריות למה שעשה לי, כדי להפסיק להאשים את עצמי בפתיינות או בשיתוף פעולה. מניסיוני והיכרותי עם נפגעות רבות אחרות – אין לי ספק שרגשי האשמה קיימים ומקבלים ביטוי כזה או אחר אצל כל מי שהיה קורבן לתקיפה מינית מתמשכת בילדות. עלינו המטפלים להיות ערים לנקודה זו.

תקופה שנייה – עד גיל עשר לערך. תקופה של "משחקים של גדולים", שכללו הכל.

דיברנו כאן על תחילתה של הטראומה, ועבורי זו הייתה תחילתה. הפעם הראשונה בה הכאיב לי, הרגע בו ההבטחה למתנת-הפתעה לקראת תחילת לימודי בבית-הספר הפכה לסיוט מתמשך. אני מניחה שמי שמאזין מהצד, חושב ורואה בדמיונו קודם כל את הפן הפיזי של הפגיעה. אבל בחוויה שלי כמו גם של נפגעות נוספות שאני מכירה – הפגיעה במערך הנפשי-רגשי טראומטית לעין ערוך יותר מהפגיעה הפיזית, והשלכותיה לעתיד קשות הרבה יותר: בלבול גדול, חוסר פשר ומובן, העדר קשר בין סיבה ותוצאה וסימני שאלה  קיומיים שנכנסים פתאום לחיים שנחוו קודם לכן מוגנים, בטוחים וברורים. שנים של כאוס, של חוסר אבחנה בין אהבה לכאב, בין טוב ורע, בין נכון ולא נכון, בין אמת ושקר. שנים של אי-יכולת לצפות מה עומד לקרות בכל רגע נתון, ופחד אימים מהבן-אדם שאני הכי  אוהבת בעולם – מאבא שלי – מהבן-אדם שאני עדיין מאמינה שאוהב אותי, אם כי לא מבינה איך בה בעת הוא גם פוגע ומכאיב לי כל-כך.

הצלקות הפיזיות מתקהות עם השנים, אבל אלה הרגשיות-נפשיות ממשיכות להיות חלק בלתי נפרד מהנפגעים ומחלחלות עמוק גם לתוך הטיפול והקשר הטיפולי. אישית, אני מגדירה את המשימה העיקרית של הטיפול כ- 'עשיית סדר בבלגן', או כפי שזה מבוטא לא אחת בפורומים שלנו באתר "מקום" – יישור העולם ההפוך.

תקופה שלישית – בערך מגיל 10 ועד הבריחה שלי מהבית. תקופה של השפלות, קללות, ואלימות פיזית קשה.

למרות זאת – מבחינה רגשית-נפשית הייתה זאת תקופה פחות מערערת מזו שקדמה לה. היה בה סדר, והיה בה הגיון של סיבה ותוצאה, והייתה בה אפשרות להצביע על ה-"אשמה" – על עצמי. לא היה לי ספק שהוא שונא אותי, וכששונאים – מרביצים. ולא היה לי ספק שהשנאה שלו מוצדקת, כי המריתי את פיו. ולא היה לי ספק שאם אהיה טובה מספיק – הוא לא יגע בי. כי תמיד תמיד הייתה סיבה למכות: או שלא צייתתי, או שעשיתי משהו בניגוד לדעתו, או שלא עניתי לו. תמיד זה היה "בגללי".

חשוב לי להדגיש נקודה זו, כי דיברנו בקורס על תחושת השליטה שמהווה מרכיב חשוב בתהליך ההתמודדות עם טראומה. הרגשתי שהשליטה בידי, שהתנהגותו תלויה בי ובמה שאעשה, וכך אוכל למנוע את הפעם הבאה. היום ברור לי שהייתי לחלוטין חסרת סיכוי מולו, כי ככל שניסיתי להיות "טובה" ולרצותו – כך התמיד ומצא הסברים להצדקת פרצי האלימות כלפי, אבל אשליית השליטה השאירה לי פתח תקווה: אם רק אשכיל להיות בסדר, לא להרגיז אותו…

לסיכום חלק זה של דברי:

מה שנכון לכל טיפול – הצורך להתחיל מהמקום בו נמצא המטופל – נכון גם לטיפול בנפגעי טראומה מינית מתמשכת בילדות. נכון, ונראה לי קשה פי כמה וכמה. מסובך, על סף הבלתי-אפשרי, שלא להקיש מעצמנו המבוגרים – המטפלים, הילדים בעבר וההורים בהווה, על הילד שהיה שם; שלא להשליך מהתחושות, ההבנות, והעמדות הכה נחרצות שלנו כלפי הפוגע והפגיעה, על אלה של הילד.

למרות זאת ועם כל הקושי הרגשי הכרוך בכך, נחמיץ את המטרה ונחטא לתפקידנו אם לא נכיר באפשרות שהחוויה האוטנטית של הילד, התפישה והמסקנות שלו, עשויות להיות שונות לחלוטין מאלה שלנו. עלינו לאפשר לו לעשות את הדרך לאיטו ובקצב שלו, לקראת ראיית המציאות ההיא כהוויתה ועל כל משמעויותיה; להבין שה- "סדר" שעשה לעצמו בבלגאן הבלתי נתפש היה נחוץ ויישאר כזה לאורך זמן, ואין לערערו בכוח או להטיל עליו בטרם עת את נקודת המבט הבוגרת שלנו.

ההבדלים בין טראומה חד-פעמית לטראומה מינית מתמשכת בילדות:

ההבדלים בין שני סוגי הטראומה נעוצים בשוני המהותי באופיים, משכם ועיתויים. ייחודה של הטראומה מהסוג השני מובנה בהגדרתה כטראומה שהיא:

  1. מינית – מעצם טיבה ניצבת מול טאבו חברתי ומערבת תחושות בושה, אשמה, מבוכה, הימנעות והסתרה.
  2. מתמשכת – לאחר שהחלה – אין לה נקודת סיום נראית לעין, מה שמונע כניסה לתהליך של עיבוד טבעי.
  3. בילדות – אישיות הילד טרם עוצבה וכוחות התמודדות שלו דלים עד בלתי קיימים.

שלושה מרכיבי-טראומה אלה פועלים על אישיותו הבתולית, הרכה והנוחה-להשפעה של הילד. הם קובעים ומקבעים בצורה מעוותת את רגשותיו, מחשבותיו ותפישותיו הקוגניטיביות, את אמונותיו וציפיותיו מעצמו ומהסביבה. הם מכתיבים את התנהגותו, בונים את מערך ההגנות שלו ומבססים את דפוס תפקודו וקשריו העתידיים. כל אחד מהמרכיבים בפני עצמו די בו כדי להקשות על התהליך הטבעי של עיבוד הטראומה, והשילוב של שלושתם עושה את התהליך לכמעט בלתי אפשרי.

ההבדלים בין טראומה חד-פעמית לטראומה מינית מתמשכת בילדות - מזווית אישית

בהנחה שבמרבית המקרים מחולל הטראומה המינית המתמשכת בילדות הינו בן משפחה, או אדם שאחראי באופן זה או אחר לרווחתו של הילד ונמצא בעמדת כוח, סמכות ושליטה; ובהנחה שהילד לחלוטין נעדר מקורות תמיכה חיצוניים, הרי שחוסר הישע של הקורבן מועצם לדרגה בלתי נסבלת. הוא אינו יכול לברוח, אינו יכול להכחיש ואינו יכול לשנות את הנסיבות, לפיכך – הדרך היחידה שנותרת פתוחה בפניו כדי לשמור על עצמו, היא בנייה ושימוש במערכת הגנות פסיכולוגיות, בלתי-בשלה אך יעילה מבחינתו.

הגדרה

"אירוע טראומטי או אירוע דחק במובנו הרחב ביותר הוא אירוע אשר פוגע במהלך החיים השגרתי ומסיט אותם ממסלולם. הוא בלתי צפוי וחריג, הוא מזעזע את יסודות האמונה שלנו לגבי ביטחון, ומנפץ את ההנחות שלנו לגבי אמון. אירוע טראומטי מערב פגיעה או איום בפגיעה באדם עצמו או באחרים, ומלווה בתחושת אימה, זוועה וחוסר אונים" (מתוך ההרצאות).

לתפישתי – עצם המינוח "טראומה מתמשכת" יש בו מהסתירה הפנימית. כאשר מדובר בפגיעה מתמשכת, בשנים של חיים בתוך פגיעות חוזרות ונשנות, בתחושת איום מתמדת, זוועה וחוסר אונים – נשאלת השאלה על איזה "אירוע" מדובר ומהו קו השבר, מהי נקודת ההתחלה של הטראומה ומתי היא מסתיימת, מהו מהלך החיים השגרתי של אותו ילד, ועל אלו אמונות, בטחון ואמון אנו דברים?

האם ניתן להסיט ממסלולו ולערער את מה שאינו קיים ממילא?

הנחות יסוד

אתייחס למספר הנחות העומדות בבסיס הבנת אירוע טראומטי והשפעתו, כמו גם בבסיס הגישה הקוגניטיבית-ביהביוריסטית לטיפול בנפגעים:

משמעות: "באופן כללי, אנשים תופשים את חייהם כמאורגנים וצפויים יחסית, הם יודעים למה לצפות ומתנהלים בהתאם. אירוע טראומטי מערער בפתאומיות את ה-'מובן מאליו', וכחלק מהשיקום של מה שהתערער – האדם מחפש משמעות לאשר אירע לו. חשוב לו להבין 'מדוע זה קרה לי?' 'מה אני יכול ללמוד ממה שקרה?', למצוא הסבר, תשובה". ברוב המקרים אנשים מצליחים למצוא משמעות – בהתאם לאישיותם, אמונתם, השקפותיהם, ניסיון חייהם וכו'- וכך 'להשיב את הסדר על כנו'.

איזו משמעות, איזה הסבר יכול למצוא ילד שחי בתוך התעללות מתמשכת מידי מי שאמור לדאוג לשלמותו, רווחתו ובטחונו? אולי – "כי מגיע לי". אולי – "כי אני רע". אולי – "כי ככה זה, כי זה העולם המאורגן והצפוי שלי". הרבה ילדים והרבה אולי'ים – ילד ילד ומסקנותיו, על-פי התפישות שהספיק לגבש בחייו הקצרים תחת שרביט-הניצוח של המתעלל.

איזו משמעות ואיזה הסבר יכולים למצוא אנחנו, המבוגרים?

שליטה: "כתוצאה מאירוע טראומטי האדם מוצף תחושות חוסר אונים ואיבוד שליטה, ובתהליך ההתמודדות הוא מנסה להלחם בתחושת חוסר האונים ולהשיג שליטה מחודשת על המצב".

הילד הנפגע נאבק אף הוא בתחושת חוסר-האונים, אבל אין לו סיכוי להשיג שליטה במצב. הוא אינו יכול להילחם בתוקף ולרוב הוא צעיר מכדי לברוח ממנו פיזית או להתחבא, כך שכדי לשרוד עליו למצוא דרכים אלטרנטיביות שיענו על הצורך בתחושת שליטה וחוזק: הוא בורח – לאשליות, לפנטזיות, לדיסוציאציות. והוא לוקח על עצמו את האחריות והאשמה.

דימוי עצמי: "אירוע טראומטי פוגע בדימוי העצמי החיובי של האדם, ומביא לתחושות של חוסר ערך וחוסר יציבות. בתהליך העיבוד של האירוע הטראומטי – שמהלכו הטבעי נמשך מספר שבועות עד חודשים אחדים – מרבית האנשים מצליחים להשיב לעצמם את תחושת הערך, היציבות והביטחון".

ילדים המעבירים את חייהם כשהם אחוזים במלחצי טראומה מינית מתמשכת, טרם הספיקו לבסס דימוי עצמי חיובי ויציב – ההפך הוא הנכון. ככל שהטראומה מתמשכת, מתקבע הדימוי העצמי הירוד, ותחושת חוסר הערך מעמיקה את שורשיה בנפשם. "… הגורם החשוב ביותר שעשוי להשפיע לטובה על הילדים ]שחוו טראומה[ הוא נוכחותו של מבוגר שיכול להרגיע, להשרות אוירה של בטחון ולתת את התחושה שעליו הם יכולים לסמוך" (המקראה של המרכז הישראלי לפסיכוטראומה, דפי עבודה – התמודדות עם טראומה נפשית, עמ'4 ). בהעדר מראה בוגרת שתשקף עבורם את המציאות כהוויתה, ובאין לצידם מערכות תמיכה, הם נשארים לפותים בתפישת הנחיתות שלעיתים קרובות מתעצמת לכדי שנאה וסלידה עצמית.

הטמעה והתאמה: "לאנשים יש צורך להטמיע ולהתאים אינפורמציה חדשה לתוך סכמות קיימות. כתוצאה מתהליך ההתמודדות עם הטראומה, האינפורמציה החדשה מתיישבת עם המערכת הקיימת של ציפיות (מהעצמי ומהעולם), תפישות (מאורגנות ומונחות על-ידי ציפיות) ואסטרטגיות, והסכמות האלה בתורן משתנות בהתאם לנסיבות ומסגלות עצמן לאינפורמציה החדשה (הטמעה והתאמה במונחים של פיאז'ה). אם אין אפשרות לשנות את המצב על-ידי פעולה, המודלים הפנימיים או הסכמות חייבות להשתנות כך שיתאימו למציאות החדשה".

נראה לי שכאשר הטראומה היא חד-פעמית וחריגה, והנפגע הינו בוגר – או ילד עם מערכות תמיכה – קל יותר להתאים ולהטמיע אותה בתוך סכמות קיימות, למצוא משמעות לאירוע ולהחזיר לנפגע את תחושת השליטה. ואילו בטראומה מינית מתמשכת בילדות – הסכמות נבנות, מתעצבות ומתאימות עצמן לחוויה הטראומטית השלטת בחיי הילד. התפישה העצמית המתקבעת היא: אני רע, מלוכלך, מגעיל, לא שווה כלום, אשם וכו', והציפייה השלטת היא להמשך הפגיעות.

האם דפוס הרויקטימיזציה האופייני לנפגעים נובע – בחלקו לפחות – מהנטייה להתאמה והטמעה לסכמות קיימות?

אמונות: "ככלל, אדם חי בתחושת אי-פגיעות, ובחיי היומיום הוא מאמין ש- 'לי זה לא יקרה'. מקור התחושה באשליית-השליטה ההגנתית של האגו. אירוע אלים מנפץ את האמונה ש- 'לי זה לא יקרה', והנפגע מרגיש שאירוע דומה עלול להתרחש שוב בכל זמן".

עבור נפגעי טראומה מינית מתמשכת בילדות – המשך התרחשותם של אירועים דומים אינו בגדר חשש/פחד/חרדה בלבד. ההתעללות אכן ממשיכה ומתקיימת בפועל בכל זמן, ואת מקום אשליית ה- 'לי זה לא יקרה' תופסת קביעה ברורה ומוחלטת 'לי זה כן יקרה'.

תפישת האירוע על-ידי הקורבן

"תפישת האירוע והערכתו אינה מתרחשת בחלל ריק כי אם בהקשר אישי וחברתי, והיא תלויה בו זמנית באינטרפרטציה ובשיפוט של היחיד והחברה".

במקרה של טראומה חד-פעמית כגון: פיגוע טרור, פציעה במלחמה, שוד או תאונת דרכים – לנפגע אין ספק כי התרגש עליו אסון, והשאלה האם קרה משהו רע או שלילי כלל אינה ניצבת בפניו. זה ברור לו ומובן מאליו. כשמדובר בהתעללות מינית מתמשכת בילדות – הדברים אינם כה פשוטים. במרבית המקרים הילד אינו מסוגל לתפוש את האירועים כ- "רעים", ולצורך המחשה אשתמש בדוגמה של עצמי: קל להבין כיצד חוויתי את התקופה הראשונה כ- "טובה", אבל גם בהמשך, כשהמעשים לוו בכאב פיזי, איומים ופחד, גם אז עדיין לא היה ברור לי שקורה משהו רע. פשוט, כי לא יכול להיות שזה רע. כי זה אותו אבא שאוהב ומטפל ומשקיע, וטוב ורע עדיין לא הולכים יחד. כי התפישה הדיכוטומית אומרת שטוב ורע אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. וכאילו לא די בכך – כשילד מנסה להביע התנגדות, להגיד שכואב, או רע, או "לא רוצה" – הפוגע ממשיך ומבלבל אותו, ממשיך ומשחק לו בראש, אומר לו שנעים וטוב, עד שהילד חדל לגמרי להאמין לעצמו ולתחושותיו.

תפישת האירוע על-ידי הסביבה

סביבתו של נפגע אירוע טראומטי חד-פעמי – הקרובה והרחוקה כאחד – שותפה לתפישת האירוע כשלילי, רע ופוגע. אמצעי התקשורת אף הם אינם חוסכים מילים ותמונות, ומתחרים ביניהם במתן ביטוי לזוועה שהתרחשה, לתיאור האסון והעוול שנגרם. תפישה רחבה וכמעט כללית זו – ללא קשר לעמדות פוליטיות-חברתיות – משמשת מעין שמיכה עוטפת רגשית לנפגע שזוכה לאישוש וקבלה של תחושותיו, ויודע כי אינו לבדו במערכה.

במרבית המקרים, לילד קורבן טראומה מינית מתמשכת בילדות, כלל אין "סביבה"- במובנה הרגשי-תמיכתי. לו הייתה, סביר להניח שהייתה מונעת את הפגיעה מלכתחילה, או לפחות – שמה לה קץ בשלב מוקדם. לרוע מזלו של הילד לרוב נוהגת סביבתו הקרובה כמנהג שלושת הקופים: לא רואה, לא שומעת, לא מדברת.

מי הרע בסיפור?

בשלב מאוחר יותר מתחוללת תפנית בתפישת הילד את המתרחש, וחודרת לתודעתו ההכרה שקורה כאן משהו רע/פוגע. הכרה זו אין בה כדי "ליישר" את עולמו הפנימי, והיא מציבה בפניו שאלה נוספת וחדשה: מי הרע בסיפור.

שאלה זו אינה קיימת במקרה של פיגוע טרור לדוגמא, כשברור מעל לכל ספק מי "הרע" ומי הקורבן. התפישה הכמעט-כללית רואה את המחבל כאכזר ובלתי אנושי שגרם להרס, מוות ופציעה, ומצד שני – את הנפגעים כקורבנות, אנשים תמימים, עוברי אורח שלא עשו רע.

בעיניו של הילד הנפגע, שיוך הרוע לדמות הפוגעת לחלוטין אינו מובן מאליו. להפך. פעמים רבות הילד לוקח את האשמה על עצמו, כי אינו יכול לראות את אביו בו הוא תלוי ואותו הוא אוהב – כמפלצת. אם הוא פוגע בו ומכאיב לו – סימן שעשה משהו רע ו- "מגיע" לו. כלומר – הוא הרע בסיפור.

זכור לי שלב די מוקדם בטיפול שלי, כשסיפרתי על אירוע בו אבי שפך עלי קומקום מים רותחים. ראיתי את המטפלת מתפתלת בכיסאה, עיניה נמלאו דמעות ולא הבנתי מה קורה. כאילו, הי, מה הקטע שלך? ואמרתי לה בלי לחשוב הרבה: "אבל לא שמעתי בקולו. הוא אמר לי להוציא את התקע של הקומקום ושכחתי…" ממרומי מושבי כאישה בוגרת, אם לילדים, מטפלת – עדיין לא השתחררתי מתפישת המציאות הילדית-הנושנה. עדיין ראיתי את עצמי אחראית ואשמה, ועדיין הצדקתי את התנהגותו.

הזכות לצעוק כשכואב

זכות הצעקה וביטוי הכאב הינה זכות בסיסית לאדם שנפגע. זו זכות שנפגעי טרור או פצועי מלחמה ותאונות דרכים לוקחים לעצמם כמובן מאליו, וגם הסביבה ברובה מאפשרת. כיום "גם צנחנים בוכים" כשכואב להם. לילדה ששוכבת שם מתחת לאבא שלה אסור לבכות. אסור לצעוק. אסור למחות ואסור להתנגד…

אני מדברת איתכם ורואה מול עיני את התמונה של הדממה הכפויה ההיא, ונזכרת באירוע חדירת מחבלים לבית משפחת הרן בנהריה לפני שנים. האם הסתתרה עם בתה התינוקת בת השנתיים בעליית הגג, וכדי להסות את בכייה – מחשש שיסגיר את מקום מחבואן – כיסתה את פיה בכף ידה עד שהתינוקת נחנקה למוות.

ואני חושבת עלי ועל חברותי – נפגעות טראומה מינית מתמשכת בילדות, שאולפנו לשתוק. שאפילו הזכות הכי בסיסית הזו נשללה מאיתנו – לבכות ולצעוק ולצרוח כשכואב. חושבת עלינו שחנקנו את עצמנו במו ידינו. לפעמים חנקנו למוות את אותן ילדות קטנות שהיינו, ולפעמים "רק" למעין מוות זמני – עד שטיפול נכון מצליח להחזיר אותן לחיים מתוך השברים והריסות הנשמה.

הצעקה החנוקה והחונקת חייבת לצאת החוצה!!!

איסורים וסודות

דיברנו בקורס על "התמודדות בריאה", על תהליך נורמלי של עיבוד טראומה, ובין השאר צוינו סטטיסטיקות ומספרים: כ10%- מנפגעי טראומות חד-פעמיות מפתחים PTSD לעומת 90% – 80% מנפגעי התעללות מינית מתמשכת בילדות שמפתחים את ההפרעה. מה מקור הפער העצום במספרים? האם ניתן לצפות ל- 'תהליך נורמלי של עיבוד הטראומה' אצל נפגעי טראומה מינית מתמשכת בילדות?

למדנו שבתהליך "התמודדות בריאה" אנשים נעים בין שני קצוות: בין הרחקת המשמעות של מה שאירע לבין התקרבות ושיחזור. בתהליך שקורה לאורך זמן הם נעים בין רגעים של הכחשה, ריחוק ואי אמון, לבין רגעים של עוצמות רגשיות וחוויה מחדש של האירוע. הנגיעה החוזרת ונשנית במה שקרה, שיחזור הפרטים לעצמו ובאזני אחרים קשובים, תומכים ומכילים מהווה חלק מכריע בעיבוד הטראומה.

לפני שנים נפצע בן משפחה קרוב לי במלחמה. אחרי הימים הראשונים בהם שכב בהתאוששות, הוא הועבר למחלקה, ועם כל האבסורד שבדבר – הביקורים אצלו עוררו בי קינאה עזה. ראשית: הוא וחבריו לחדר (כולם חיילים פצועים) היו עטופי אהבה. אחיות לא משו ממיטותיהם, חברים, משפחות, תלמידי בתי-ספר עם מכתבי הערצה ל-"חיילים הגיבורים" וחבילות ממתקים, אומנים הופיעו בפניהם, בדרנים, כולם כרכרו סביבם. שנית: הם דיברו על הפגיעה. שוב ושוב ושוב שיתפו אחד את השני בנסיבות הפציעה – היכן, מתי, כל הפרטים. ושוב חזרו על הסיפור כשבאו חברים, ומשפחה. והומור שחור סביב הפגיעות או הנכויות…

כל אלה הם חלק מהעיבוד הנורמלי של הטראומה בסביבה מקבלת, תומכת ואוהבת.

וכל אלה הינם אופציה בלתי אפשרית ובלתי קיימת עבור הילד שעובר התעללות מתמשכת בתוך המשפחה. הוא חי בבדידות רגשית תהומית, ואם אתבקש להצביע על המרכיב הקשה ביותר של ההתעללות – מבחינתי, בחוויה שלי ובמבט לאחור – אין ספק שזו הבדידות. הילד הנפגע מוחזק שבוי בתוך מערכת  סגורה ונעולה, מוקף איסורים שבחלק מהמקרים נכפים עליו באמצעות הפחדות ואיומים, ובחלקם – באמצעות דברי כיבושין ואמירות חלקלקות, מתנות ופיצויים.

בכל מקרה – זה סוד ואסור לספר לאף אחד. אסור ברמה כה מאיימת עד שהילד בטוח שיקרה אסון קולוסאלי כלשהו באם יפצה את פיו. כך עוברים להם ימים, שבועות, חודשים ושנים של חיים בתוך טראומה על גבי טראומה, ללא כל אפשרות עיבוד. כתוצאה מכך – כשמגיע שלב בו הכל מסתיים (פיזית), הילד נתון עמוק בתוך ההפרעה (PTSD). חלומות הזוועה, הסיוטים והפלאשבקים אינם בגדר עיבוד הטראומה, כי אם שיחזורים של האירועים בצורתם הגולמית; הפחדים וההימנעויות נמשכים; מנגנוני ההגנה שנזקק להם כדי  לשרוד ממשיכים לשלוט בו, להיות דומיננטיים ולנווט את המשך חייו; האיסורים והסודות מתקיימים בעוצמה גם לאחר עזיבת המשפחה המתעללת, ואפילו לאחר מותו של המתעלל.

סודות ואיסורים אלה, שמקורם בתיכנות ושטיפת מוח שנעשתה לילד, מקבלים חיזוק בהמשך חייו – מהטאבו החברתי ומהתעלמות הסביבה. זו עדיין נוטה ברובה להכחיש ולהדחיק את כל הקשור לתקיפה מינית בכלל, ולגילוי-עריות בפרט על אחת כמה וכמה. הילד, כמו גם הבוגר ששרד את הטראומה, שבויים בקשר שתיקה והשתקה אשר ממשיכים לחבל בכל ניסיון להיחלץ מהמצוקה.

לגיטימציה חברתית

בעוד נפגעי טראומות על רקע בטחוני זוכים לתמיכה והכרה חברתית, ואף למעין סוג של הילה, נפגעי טראומה מינית מתמשכת  בילדות מוצאים עצמם פעמים רבות דחויים ומנודים – הן על-ידי משפחתם הקרובה והן על-ידי החברה ככלל. לא רק שהם תופשים את עצמם אשמים, רעים, מזוהמים ומגעילים, פעמים רבות גם החברה מתייחסת אל הקורבן כאל מי שחטא והביא זאת על עצמו. כשהוא כבר מעז לנסות ולהתחיל לפתוח את סיפור חייו, חובת ההוכחה מוטלת עליו, וההכחשה האופיינית של הסביבה הקרובה גורמת לו לפקפק בעצמו ולחיות בספק מערער – היה או לא היה. גם כשהסביבה אינה מאשימה במופגן, קשה לה לקבל את האמת ופעמים רבות אנשים מתרחקים מהנפגע כמו היה חולה במחלה מדבקת.

המסגרת הטיפולית

עיתוי הפנייה: מן המוסכמות בספרות המקצועית העוסקת בטראומה, שתהליכי ההתמודדות המשמעותיים מתרחשים בתקופה  הסמוכה לאירוע, ושככל שהטיפול מתחיל סמוך לאירוע הטראומטי – כן ייטב. במקרים של אירוע טרור או פציעה בקרב, העזרה הנפשית מוצעת כבר בחדר המיון, בד בבד עם הטיפול הרפואי (ככל שמצבו הפיזי של הפצוע מאפשר לו), ומטרתה להגביר את תהליך ההחלמה הטבעי. בזכות המודעות הרבה בציבור – גם אנשים שלא נפצעו פיזית בפיגוע, מגיעים לחדרי מיון עם תלונות על הלם, חרדה וכיו"ב, וזוכים לתמיכה (וטיפול במקרה הצורך).

כשמדובר בטראומה מינית מתמשכת בילדות, במרבית המקרים הנפגע מגיע לטיפול בשלבים הרבה יותר מאוחרים של חייו, שנים רבות לאחר הפגיעה, ובמקרים לא מעטים – אחרי שעבר ניצולים והתעללויות נוספות.

משך הטיפול: כפועל יוצא מהנאמר בסעיף הקודם, בלתי סביר לצפות שטיפול קוגניטיבי-ביהביוריסטי מובנה וקצר מועד יתאים לנפגע  טראומה מינית מתמשכת בילדות. כאשר בסיס האטצ'מנט פגוע אנושות כמעט, כשחוסר אמון באחר מהווה את היסוד עליו בנויים חייו, וכשהאיומים של אז עדיין מכתיבים לו את האסור והמותר – קשה לדבר על שלב ייצוב בן פגישות אחדות. בניית הקשר, האמון  והביטחון הינו תהליך ארוך ומתמשך, ולעיתים חולפות שנים של קשר טיפולי עד שה- "סוד" נפתח ומאפשר להתחיל לעבד את  הטראומה. מטבע הדברים גם שלבי העיבוד והאינטגרציה יהיו ממושכים הרבה יותר.

ריבוי מטפלים: לפיכך, נפגעים רבים מתארים התנסויות בשורה ארוכה של טיפולים ומטפלים, עד אשר הגיעו לטפל בשורשים  האמיתיים של מצוקותיהם וקשיי התפקוד עמם התמודדו לאורך כל חייהם.

מניסיוני האישי ומהקשר עם נפגעות נוספות, אני מכירה את המסלול הממושך והמייסר עד אשר מגיעים בסופו של דבר ליכולת  ולביטחון המינימלי המאפשרים נגיעה בטראומה עצמה. במקרים רבים המצוקה האדירה והצורך להתמודד עם סימפטומים מעיקים, מביאים את הנפגע לטיפול כבר בשלב מוקדם יחסית, אבל בשלב זה הטיפול עדיין אינו חודר בעד ההגנות, ואינו נוגע בשורשי הסימפטומים. התלונות שהוא מביא לחדר הטיפול: קשיים בתפקוד היומיומי, דיכאון, חרדה, התפטרויות ופיטורים ממקומות עבודה, בעיות בזוגיות ובהורות ועוד ועוד. האיסורים, רגשי האשמה, הבושה ופעמים רבות הדחקה ונתק מוחלט מהחוויות הטראומטיות של תקופת האימים, עומדים כחיץ בין הנפגע לבין השגת טיפול הולם. כך עוברות שנים רבות של טיפולים על גבי טיפולים ואכזבות חוזרות ונשנות, כי לבד מהקלה זמנית ונקודתית – המהות לא משתנה.

למרבה הצער, קיים מרכיב נוסף אשר מחריף את הבעיה והוא – מיעוט מטפלים שהם בד בבד גם אנושיים דיים וגם מתמחים ומתמקצעים בתחום ספציפי זה; מטפלים שיודעים בראש וראשונה לזהות, ולאחר מכן לטפל. הבעיה מועצמת כאשר מדובר בנפגעים עם הפרעה דיסוציאטיבית, בפרט בקצה החריף של הסקאלה DDNOS ו- DID.

לא כאן המקום להיכנס לדוגמאות ופירוט יתר, אבל למרות זאת ברצוני להביא דוגמא אחת מיני רבות בהן נתקלתי, דוגמא קטנה אבל גדולה – ענקית למי שהיה שם: מטפלת שלמדה וקראה והתמחתה, ויודעת שבמקרים רבים הילד-הקורבן חווה הנאה פיזית מהמגע המיני עם אביו, דודו או אמו, ושגופו הגיב בהתאם. בשלב די ראשוני של הטיפול היא שאלה/קבעה: "נהנית כשהיית איתו?" אין ספק שזה נושא שחייבים להתמודד איתו בטיפול – לעבוד על רגשי האשמה והעיוותים הקוגניטיביים וכו', אבל כשהמשפט נזרק ככה לאוויר על-ידי המטפלת, בזמן שהיא בחרה, באופן בו הביעה אותו בפני מטופלת שעדיין לא הייתה בשלה להתמודדות רגשית כה מורכבת – זה מהלך הרסני במידה שלא תשוער.

מימון: שלא כמו נפגעי טראומות על רקע בטחוני או נפגעי תאונות דרכים, לא עומד מאחורי נפגעי טראומה מינית מתמשכת כל גוף שעוזר במימון הטיפול, גוף שהוא מקביל למשרד הביטחון או ביטוח-לאומי.

ייתכן והעיסוק בכסף נשמע צורם משהו כאשר עוסקים בטראומות קשות ופגיעות פיזיות ונפשיות, אבל נפגעים רבים אינם יכולים  להרשות לעצמם את ההוצאה הכבדה הכרוכה בטיפול – בפרט אצל מטפלים מוכרים, מקצועיים ובעלי הכישורים הדרושים. הם מוותרים לחלוטין על טיפול או מתפשרים על איכותו. רבים מהם אינם עובדים למחייתם עקב מצבם הנפשי – מה שהופך את נושא המימון לבעייתי עוד יותר.

נכון שחלק גדול מהנפגעים יכולים לפנות לביטוח לאומי ולזכות בהכרה ובקצבת נכות עקב מצבם הנפשי, אבל משמעות הדבר עבורם – קבלת עובדת היותם נכים, השלמה עם אמת חייהם, פתיחת ה- "סוד" בפני זרים וחשיפה – כל אלה הינם מחסומים ובלמים אשר במקרה הטוב עשויים להשתחרר במהלך טיפול מוצלח. בשום אופן אינם יכולים להיות תנאי מוקדם לקיומו.

******************************

לסיום וסיכום דבריי ברצוני להביא קטע מתוך הודעה שנשלחה לפני כשלוש שנים לפורום נפגעי/ות גילוי-עריות של אתר "מקום":

"… בא לי לצרוח!!!
שכל העולם ישמע.
שמישהו יעשה משהו!!!

אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני.

כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה.
אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר.

ואנחנו מסתובבות בעולם הזה עם כל התופעות של פוסט-טראומה, מחפשות לעצמנו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול. והכי גרוע – כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת. כולם כולל אנחנו.

אני הלומת קרב.
אני פדויית שבי.
אני ניצולת שואה.
ואני לבד…
הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי.
הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו שינוי שעברה לגבי הקבוצות
האחרות: מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה.

בינתיים זה לא קורה."

* קורס למטפלים בפסיכוטראומה, חורף  2003, מכון איתן, קרית-מוצקין.

מרצים-מנחים:
גב' שרי עוז -מנהלת מכון איתן לטיפול בנפגעי טראומה מינית ובני משפחותיהם
ד"ר דני ברום וגב' גפנית אגסי -המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה, בי"ח הרצוג, ירושלים.

© כל הזכויות שמורות לאתר מקום, אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר atar.macom@gmail.com


תגובות

ההבדלים בין טראומה חד-פעמית לטראומה מינית מתמשכת בילדות – מזווית אישית — 13 תגובות

  1. הייתי שמחה אילו הייתם מפרטים ההבדלים הסימפטומטיים בין התעללות חד פעמית לממושכת.

  2. מאמר מרתק. לצערי אין הרבה חומר כתוב על טראומה מתמשכת. אולי צריכות עוד נשים אמיצות כמוך שהן גם מטפלות וגם עברו טראומה ממושכת לאו דווקא מינית להעלות את מחשבותיהן תחושותיהן על הכתב ולעגן אותן בחומר תאורטי.
    תודה רבה

  3. ואני יודע שאני גם, ואצלנו הגברים, זה נמוך יותר, הסביבה תקבל עוד פחות ואנחנו נדרשים להיות חזקים וגיבורים ולא מישהו שהצליחו להשפיל ולפגוע בו והוא נושא את הבושה לתוך חיו, כל חיו.

    • שלום אודי,

      אתה לא חייב לשאת את הכאב של הפגיעה לבד. בין לספר לסביבה לבין לספר לאדם שישמור על פרטיותך ואז אולי לאחים לצרה – יש הבדל. דאג לעצמך לאפשרות לדבר במקום מוגן ודיסקרטי. איש לא יודע באמת כמה גברים (בנים ונערים גם) נפגעים, בגלל השתיקה.
      שאלו שפגעו יתביישו ויתחבאו.

  4. מה בנוגע לפגיעה/ניצול ילד מגי6 -9
    למשך שנים אלה .לא שיתף את הוריו ורק לקראת גיל 10
    .משום שחשש מתהתגובה.ממה יעלה בגורל האם לכשתשמע..על הפגיעה בו.
    הילד המצב ריגשי קשה. וכמובן אני האמא..זקוקה לליווי וטיפול ריגשי במוסף לילד.
    זה מקרה וחוויה איומה שקשה לשאת ולעכל…
    .

    • שלום תיקי,

      זה כלל לא מובן מאליו שהילד שיתף בגיל 10, ברוב המקרים לא משתפים כלל ואולי בבגרות הילד מספר, גם זה לא בטוח.

      את ללא ספק זקוקה לתמיכה וטיפול בשבילך, נסי לדאוג גם לילד ולגם לעצמך ולא פחות חשוב לעצמך, כדי שתוכלי לתמוך בו.

  5. היי אשמח בבקשה לקבל את המקורות על ההבדלים בין טראומה מינית חד פעמית לטראומה מינית מתמשכת. אשמח בבקשה לתגובה מהמחברת זה לסמינריון

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.