מבוסס על Memory, Trauma, and Healing by Peter Levine, PhD

"..הפונקציה של המוח היא לבחור מהעבר, לצמצם אותו, לפשט אותו אבל לא לשמר אותו.."

– Henri Bergson
from The Creative Mind, 1911

הסוגיה הנוכחית סביב מה שקרוי זיכרונות טראומטיים "משוחזרים" שגויים העלתה מספר שאלות חשובות. מהיכן מופיעים זיכרונות שגויים אלה ומה הפונקציה שלהם? חשוב מכך, איזה תפקיד משחק הזיכרון בהבנה ובטיפול בטראומה?

בסביבות 1900, הפילוסוף הצרפתי הנרי ברגסון אסף תובנות עמוקות בנוגע לטבע הזיכרון שרק עתה זוכות להערכה מצד החוקרים והקלינאים של ימינו. ברגסון טען שיש שני סוגים בסיסיים של זיכרון, האחד מודע והשני לא מודע. הנוירולוג דניאל שכטר (1996) בכתב העת שלו "החיפוש אחר הזיכרון" מתאר בדיקה של חולה עם פגיעת ראש רצינית. אותו גבר, הקרוי מיקי, היה בעל זיכרון מועט של ההתנסות הנוכחית שלו. שכטר שאל את מיקי שורה של שאלות תמוהות, כגון "מי מחזיק בשיא העולם בלחיצת ידיים" ו- "היכן שוחק משחק הבייסבול הראשון אי פעם?" שלא במפתיע, מיקי לא ידע את התשובות לשאלות אלו. שכטר נתן אותן למיקי. אחרי שנשאל את אותן שאלות כעבור עשרים דקות בחדר אחר, מיקי ענה נכונה – תדי רולננלד והובוקן, ניו ג'רסי וכו', לשאלות הטריוויה. אולם, לא היה לו מושג מהיכן הגיע המידע הזה וחשב שאולי הוא הגיע מאחותו. למרות שהיה לו זיכרון אימפליסיטי (זיכרון לא מודע, במלואו או בחלקו) של הפגישה שלו עם שכטר עשרים דקות קודם לכן, לא היה לו זיכרון אקספליסיטי (ברור) אודותיו.

תצפיות דומות וניסויים רבים נערכו על ידי פסיכולוגים ניסויים, נוירולוגים קוגניטיביים וקלינאים, המאשרים שלנו, בני האדם, יש שתי צורות זיכרון הנבדלות מאוד ביניהן, האחת אקספליסיטית ומודעת והשנייה אימפליסיטית ולא מודעת. התיאור של שכטר אודות ההתנהגות המוזרה של מיקי מתארת את ה- "דיסוציאציה" המסקרנת בין האספקט המודע לאספקט הלא מודע של הזיכרון. לזיכרון האימפליסיטי שהוא לא מודע ברמה עמוקה, יש חשיבות מיוחדת בעבודה על והבנה של טראומה והוא מהווה את הבסיס של הרישום שהטראומה משאירה על הגוף והנפש. היחס בין ההיבטים האימפליסיטיים והאקספליסיטיים של החוויה הוא דינמיקה חשובה בפתרון הטראומה ובפתרון השאלות אודות הזיכרון השגוי.

זיכרון כתהליך

סוג הזיכרון המשמש ללמידה של מרבית הפעילויות הפיסיות (הליכה, רכיבה על אופניים, סקי וכו') הן צורה של זיכרון אימפליסיטי הקרוי "זיכרון פרוצדורלי". זיכרונות פרוצדורליים או "זיכרונות גופניים" הם רצפים נלמדים של פעולות מוטוריות מתואמות המצטרפים יחד לפעולה בעלת משמעות. ייתכן ולא תזכור בצורה ברורה איך ומתי למדת אותם, אבל ברגע המתאים (כמו ידע הטריוויה של מיקי), הם נשלפים באופן אימפליסיטי ועוברים מוביליזציה (הופכים לפעולה) באופן סימולטני. זיכרונות מוטוריים אלה (דפוסי פעולה) נוצרים ונשלטים על ידי מבנים בלתי רצוניים במוחון (cerebellum) והגנגליונים הבסיסיים (basal ganglia).
תהליכים הם בראש וראשונה לא מודעים וניסיונות ללמוד את הדברים הללו ברמה המודעת לרוב אינם מוצלחים. נסו לדמיין את עצמכם לומדים לרכב על אופניים, לגלוש על מגלשי סקי או לקיים יחסי מין באמצעות הנחיות בכתב. זה בלתי אפשרי. ספר יכול לכוון אתכם לכיוון שבו רצוי להתחיל אבל הלמידה מתבצעת דרך אינסטינקט, ניסוי וטעייה.

טראומה היא התהליך שהאורגניזם מבצע כשהוא חשוף למתח מציף, איום או פגיעה. הכישלון לנטרל תהליכים אימפליסיטיים אלה ולהשיב את האיזון הוא הבסיס לסימפטומים הפוגעים בהסתגלות והמחלישים של טראומה.

השלמה וזכירה

Acts must be carried out to their completion. Whatever their point of departure, the end will be beautiful. It is (only) because an action has not been completed that it is vile.  – Jean Genet, from Thief's Journal

בתגובה לפחד או פציעה, בעלי חיים, כולל בני אדם, מוציאים לפועל דפוסי פעולה בלתי מודעים, בעלי בסיס ביולוגי, המכינים אותם להתמודד עם האיום ולהגן על עצמם. עצם המבנה של טראומה, הכולל אקטיבציה, דיסוציאציה וקיפאון מבוסס על ההתפתחות של דפוסי ההתנהגות של טורף/נטרף משלב הזוחלים, היונקים והפרימטים. בעת איום או פציעה, האורגניזם מפיק תגובות מ-"ספרייה" של תגובות מוטוריות התומכות בהסתגלות ומצויות במערכת העצבים האוטונומית ובחלקים במערכת העצבים האחראיים על תפיסת מיקום הגוף במרחב. בתגובה לאיום ופציעה אנחנו מתמקדים, מתחמקים, מתכופפים, מתקשים, נצמדים, נסוגים, נלחמים, בורחים, קופאים, מתמוטטים וכו'. כל התגובות המתואמות האלה הן בעלות בסיס סומטי (גופני). הם דברים שהגוף עושה כדי להגן ולשמור על עצמו. רק כאשר תגובות ההגנה האלו כושלות, אנו רואים טראומה.

הגוף של אנשים שעברו טראומה מציג "צילומים" של הניסיונות הכושלים שלהם להגן על עצמם לאור האיום והפגיעה. בגלל ההצפה שחוו, ביצוע התגובות הנורמליות והמתמשכת לאיום הוגבלו עתה. טראומה בבסיסה היא תגובה ביולוגית בלתי שלמה, בעוצמה גבוהה לאיום, שקפאה בזמן. לדוגמא, אם כל המנגנון העצבי והשרירי שלנו מתכונן ללחימה או לבריחה, השרירים בכל הגוף מתוחים בדפוסים מסוימים ונמצאים ברמת כוננות גבוהה, טעונים באנרגיה. כאשר אנחנו לא מסוגלים להשלים את הפעולה המתאימה ולשחרר את האנרגיה העצומה שאצורה בגוף לצורך הישרדות, האנרגיה הזו מתקבעת לתוך דפוסים מסוימים של מוכנות עצבית-שרירית. המשוב שחוזר לגזע המוח המופק מתגובות העצביות-שריריות האלה משמר מצב של עוררות קיצונית שהופכת לכרונית ופוגע בתפקוד במערכת העצבים המרכזית. אנשים שעברו טראומה אינם סובלים ממחלה במובן הרגיל של המילה. הם התקבעו במצב של עוררות. זה קשה (אם לא בלתי אפשרי) לתפקד בצורה נורמלית בנסיבות אלו.

התגובות הבלתי שלמות שנשארו (ה- "צילומים" של ניסיונות בלתי מוצלחים להתגונן) הם הבסיס של הזיכרון הטראומטי האימפליסיטי. ממש כמו שמיקי לא היה מסוגל לזכור את מקור המידע לטריוויה שהיה ברשותו פתאום, טראומה אינה "זכורה" במובן האקספליסיטי והמודע. היא מקודדת כתהליכים אימפליסיטיים המבוססים על תגובות הישרדות ביולוגיות. תהליכים בלתי שלמים אלה מחפשים השלמה ואינטגרציה, לא זכירה אקספליסיבית. הדחף הכפייתי של שורדי טראומה רבים "לזכור" הוא לעתים קרובות פרשנות שגויה של דחף עמוק להשלים את התגובות הטעונות מאוד של ההישרדות שנזנחו או נבלמו בזמן שהם היו מוצפים בחוויה הטראומטית. זהו גורם משמעותי בהיווצרות של זיכרון שגוי. בניסיון להסביר לעצמם את תגובותיהם (הבלתי שלמות) של ההישרדות המופעלות בעוצמה גבוהה, אנשים שעברו טראומה ייטו ליצור עבור עצמם סיפורים אקספליציטיים שהולמים את החוויה הפנימית שלהם. ה- "זיכרונות" האלה יכולים להיות מדויקים רק במובן הזה שהם מטאפורות למה שמאוחסן ברמה האימפליציטית. שורדי טראומה רבים זקוקים ל- "הסבר" למצבים הפנימיים המטרידים שלהם. למשל, עבדתי עם אנשים רבים שהגיעו אלי עם בטחון רב למדיי שעברו התעללות או נאנסו כילדים. במקרים רבים הם אכן צדקו, אבל לא כולם. מטופלים מסוימים יצרו פרשנויות שנראה היה שמסבירות את הסימפטומים שלהם, אבל, למעשה הטראומה שלהם נגרמה על ידי הליכים כירורגיים שנחשפו להם בילדות המוקדמת. עבור ילד, הליך כירורגי מפחיד יכול להחוות בצורה מאוד דומה לאונס.

העובדה שאתם זוכרים את הזיכרון הטראומטי בצורה אקספליציטית או לא, משמעותית מאוד להתרחשות תהליך ההחלמה. טראומה היא אימפליציטית. מה שמשמעותי לפתרון הטראומה הוא ההשלמה של התגובות הלא שלמות לאיום והשחרור של האנרגיה שבא בעקבות זאת שהובאה לשם במקור לשם הישרדות. כאשר הזיכרון האימפליציטי (פרוצדורלי) מופעל וזוכה להשלמה ברמה הגופנית, אפשר לשחזר את הנרטיב האקספליציטי אך לא להפך. בדרך זו, שורדים יכולים להתחיל לזכור, כלומר לקשר את האספקטים המנותקים של החוויה הגופנית שלהם ולהפשיר את האנרגיה הקפואה שהיא לב ליבה של הטראומה שלהם. בעשותם כך, הם מתחילים לאחד את החוויה האמפליציטית שלהם עם נרטיבים מודעים וברורים. הסיפורים האלה אינם נכונים או שגויים. הם כוללים מערך מאוזן של מרכיבים, חלקם מדויקים מבחינה היסטורית, חלקם מסמלים מצבים או רגשות, ואילו הפונקציה העיקרית של אחדים מהם היא לקדם את תהליך ההחלמה.

גו'די

לפני עשרים וחמש שנה, חייה של ג'ודי התנפצו. בעודה מטיילת ביער ליד ביתו של חברה, צייד התקרב  אליה והתחיל בשיחה. זה היה באמצע ספטמבר. היתה צינה באוויר – החבר שלה ואחרים לא חשדו בדבר  כשראו מישהו שנראה כאילו הוא חוטב עצים. למעשה, אדם מטורף הטיח את כת הרובה שלו שוב ושוב  בראשה של ג'ודי. המשטרה מצאה אותה ללא הכרה. חתיכות מכת הרובה היו מפוזרות סביב אחרי שניתזו  מהרובה במהלך ההתקפה האלימה.

כשפגשתי את ג'ודי לפני שנתיים, הזיכרון היחיד שהיה לה על אותו אירוע היה מבולבל וקטוע. היא  זכרה במעורפל שפגשה את הגבר הזה ואז את ההתעוררות שלה בבית חולים כמה ימים מאוחר יותר.  גו'די סבלה מחרדה, מיגרנות, בעיות זיכרון וריכוז, דיכאון, עייפות וכאבים כרוניים בראש, בגב  ובצוואר (שאובחנו כ-fibromyalgia ). היא טופלה על ידי פיזיוטרפיסטים, כירופרקטורים ורופאים  מסוגים שונים. שנה לפני שראיתי אותה היא החליקה ונפלה על הגב בשעה שהחליקה על קרח. אחרי  אירוע זה היא יכלה לתפקד בקושי.

ג'ודי, כמו פגועי ראש ונפגעי טראומה אחרים, ניסתה נואשות ובצורה אובססיבית לשחזר זיכרונות  מהטראומה שלה. היא נראתה כמי שמונע על ידי האמונה הלא מודעת שאם היא רק תתפוס את הזיכרון,  היא תשתחרר איכשהו מהאחיזה של החוויה הקשה הזו על חייה. בפגישה הראשונה שלנו ג'ודי התאמצה  להיזכר, לחבר יחד את הפיסות המעורפלות של זיכרונות מבית החולים והזיכרון המעורפל של השיחה  עם הצייד אבל שום דבר לא הופיע. רק תסכול עצום… ניסיונות להיאחז, לחזור לזירת האירוע  ולשוב משם כאדם השלם שהיא הכירה לפני הפגיעה.

כשסיפרתי לגו'די שיש אפשרות לחוות החלמה בלי ההכרח לזכור את האירוע, ראיתי ניצוץ של תקווה  ומבט של הקלה חולפים על פניה. דיברנו זמן מה, בוחנים את ההיסטוריה שלה ואת המאבק לתפקד.  אחרי טראומה כמו זו שג'ודי חוותה, אנשים שהיו נורמליים קודם לכן מרגישים לעתים קרובות שהם  נדחפים לסף אובדן השפיות. ג'ודי היתה רדופה על ידי פחד בלתי נתפס שהיא פגומה לנצח.  בעודה מתמקדת על תחושות גופניות, ג'ודי הפכה להיות יותר ויותר מודעת לדפוסי מתח שונים בגופה,  בראשה ובצווארה. בעודה מתמקדת בתחושות האלה, היא התחילה לשים לב לדחף מסוים (ברמה  הקינסטטית-פנימית) לסובב ולכווץ את הצוואר. היא איפשרה לנטייה הזו להתבצע בצורת תנועות  זעירות ואיטיות וחשה בפחד לרגעים ספורים, שבעקבותיו תחושה חזקה של דגדוג.

בכך שהרשתה לתנועות לא נשלטות אלו להופיע ובהדרגה להגיע להשלמה, ג'ודי החלה את המסע אל מעבר  ל- "עקבות זיכרון" אימפליציטיים שהיו מאוחסנים בעומק הלא-מודע אודות התקיפה הטראומטית שלה.  בלמידה של תנועה בתוך המתח הדינמי בין שליטה גמישה וכניעה לתנועות בלתי רצוניות אלו, היא  התחילה לחוות רעידות עדינות ורטט בכל הגוף. באופן זה התחיל, בעדינות, שחרור האנרגיה האצורה  שלה (לא באמצעות הזיכרון האקספליציטי שלא היה זמין לה עדיין בזמן הזה). הזיכרון האימפליציטי  של ג'ודי הוביל אותה הביתה.

במפגשים מאוחרים יותר ראשה הופנה הלאה, בעוד שזרועותיה נעו לאט למעלה והחוצה בתנועות הגנה.  תנועות ספונטניות אלה היו מלוות לעתים על ידי קולות כשל בעלי חיים שדמו לקולות מצוקה שהוקלטו מסוגים שונים של ציפורים וקופים. לאחר מכן היא נענתה לדחף של רגליה לברוח, שאחריו  הופיעו תנוחות אגרסיביות יותר. היא חשפה בהדרגה את שיניה, השתמשה בידיה כאילו היו טפרים תוך  שהיא חווה את הדחף להכות חזרה את התוקף שלה. באותו זמן נעשתה ג'ודי מודעת לתחושה של נפילה.  היא הרגישה את מכת הנפילה, שבעקבותיה באה תחושה של כאב וחבלה בחלק הקדמי והאחורי של ראשה.  על ידי זה שהשלימה את התגובות האלו של התגוננות, מצוקה והתמקדות, ג'ודי היתה מסוגלת לשחזר  כיצד היא (הגוף שלה) התכונן להגיב באותו שבריר שנייה שבו הותקפה. היא הפכה להיות מודעת  למשיכת הראש אחורה והרחק, להבזק כת הרובה שהתקרבה אליה, לזרועותיה וידיה שנעו מעלה, לדחף  הקפוא להימלט לנפשה, לתחושה העמוקה של לחימה (הרעד), הריסוק של ראשה, למשב מהיר של ריחו  המוזר של התוקף, לנפילה על פניה ולחבטות הנוספות שניתכו על החלק האחורי של ראשה. בכך שהיתה  מסוגלת להתמתח בזמן, הדבר השפיע מאוד על הרושם של ההלם שחוותה, היא לא רק נזכרה בצורה  אימפליציטית באירוע, אלא החלה לחוות שחרור אורגני עמוק ולשחזר את היכולת המולדת של הגוף שלה  להגן על עצמו. בעודה נעה קדימה בזמן מאותו רגע שבו הוא נעצר עשרים וחמש שנים אחורה, גו'די  התקרבה בהדרגה לשחזור העצמי המנופץ שלה.

בתיאטרון של הגוף

בעוד שזיכרון אקספליציטי נגיש קודם כל דרך ההכרה, הזיכרון האימפליציטי נגיש בהכרח דרך הגוף. הfelt sense" -" כפי שמכנה אותו גנדלין, למרות שאנו משתמשים בו על בסיס יומי הוא יחסית לא מפותח אצל בוגרים החיים בחברה המודרנית.] בחיים המודרניים אנחנו כבר פחות נזקקים לדחפים החייתיים שלנו – א.[ הfelt sense" -" מורכב מאפיקי מידע תנועתיים, מידע על מיקום במרחב, מנגנון שיווי המשקל הממוקם באוזן ומערכת העצבים האוטונומית. גזע המוח מקבל זרם של מסרים לא מודעים (בעלי אופי של אינסטינקט) אשר מעובדים לאחר מכן על ידי המערכת הלימבית (הריגשית) והמבנים הנאו-קורטיקליים (קוגניטיביים). דרך ה-felt sense, מידע אינטרוספקטיבי (שמהווה את הרקע הבלתי מודע של כל התנסות), יכול להתאחד ולהיות מובא לצורה מודעת.

ג'ודי, דרך ה-felt sense שלה היתה מסוגלת להפיק את אות ה- "כוונה" להניע את ראשה מתוך רעש הרקע של מתח אקראי שהיא חשה. לצורך חזרה, התנועה המכוונת אינה מודעת, היא נחווית כאילו הגוף נע מעצמו, מתוך רצונו שלו, לא בגלל מאמץ מודע. על ידי מעקב אחרי דחפים אלה, מגוון של תנועות זעירות, ספונטניות אך מאורגנות, החלו להופיע. הדבר הושלם על ידי הפקה של תגובת ההישרדות הבלתי שלמה בצורה של רעידות עדינות ורטט, יחד עם זיעה קרה וחמה לסירוגין.

ג'ודי הפכה להיות חמושה יותר ויותר על ידי היכולת הביולוגית שלה להגן על עצמה, על ידי שחרור האנרגיה וגם ביכולת החדשה שגילתה לאחרונה לנוע בין שליטה מודעת לכניעה לזרם של תחושות בלתי רצוניות. באותו שבריר שנייה, כשהמטורף הניף את הרובה שלו, המוח והגוף הפרימיטיביים של ג'ודי סרקו במהירות את פעולות ההישרדות האפשרויות לה באותו רגע. למרות שהיא לא הספיקה לבצע את מרבית הדברים שעלו בדעתה באותו זמן, הגוף שלה היה מוכן מבחינה אנרגטית לבצע את הדברים. בכך שהשלימה את פעולות שימור החיים האלה עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, היא שיחררה את האנרגיה הכבולה הזו והוסיפה למשאבים שלה את ההיווכחות שהיא אכן, למעשה, ניסתה להגן על עצמה.

מחוץ לאפריקה

תיארתי לאחרונה סוג מסוים של רעידות ספונטניות, רטט ונשימות שג'ודי ומטופלים אחרים הפגינו במהלך הפגישות, בפני Andrew Bwanali, ביולוג במרכז הסביבתי במלאווי, מרכז אפריקה. הוא הנהן בראשו בהתרגשות ואז התפרץ ואמר:

"כן, כן, כן! זה נכון. לפני שאנחנו משחררים חיות שחיו בשבי – חזרה לסביבה הטבעית, אנו מוודאים שהן עשו בדיוק את מה שאתה תיארת". הוא הביט באדמה ואז הוסיף ברכות: "אם לא ירעדו וינשמו בצורה הזו לפני ששוחררו, הן לא ישרדו… וימותו". למרות שבעלי חיים מתים רק לעתים רחוקות מטראומה, חייהן נפגעים קשות בשל השפעותיה. למרבה המזל, טראומה לא חייבת להיות מאסר עולם.

Renegotiation- חוויות סומטיות (גופניות)

Renegotiation היא מילה שנועדה לתאר את התהליך של ההחלמה או פתרון הטראומה. מדובר בתהליך הדרגתי של שחרור אנרגיית הישרדות דחוסה מאוד, המלווה בהשלמה רטרוספקטיבית של תגובות הגנתיות ומכוונות שקפאו בזמן מעת התרחשות האירוע הטראומטי. לא מדובר בלחיות מחדש עד לפורקן [מלשון קאתארזיס] של האירוע הטראומטי, שיטה שיכולה להוביל לרה-ויקטימיזציה.

חוויה סומטית (SE) היא השם שנתתי לעבודה זו. זוהי גישה נטורליסטית לטיפול בטראומה, שהתפתחה במהלך עשרים וחמש השנים האחרונות.SE מבוססת על הבנה מדוע בעלי חיים בטבע, למרות שחייהם מאויימים באופן תדיר, רק לעתים רחוקות סובלים מטראומה. היכולת שלהם לשחרר לחלוטין את האנרגיה המגויסת לצורכי הישרדות וחזור לתפקוד נורמלי, מצביעה על קיומה של יכולת מולדת, אינסטינקטיבית לפתרון הטראומה. יכולת מולדת זאת קיימת גם בבני אדם ומהווה משאב בעל עוצמה רבה, כאשר נעשה בו שימוש הולם.

היסודות של SE נטועים בחינוך למודעות לגוף ופסיכותרפיה הממוקדת בגוף. היא נובעת מתוך המחקר הנוירו-ביולוגי על הקשרים הרב כיווניים בין הגוף, המוח וההכרה. דחק פוסט-טראומטי לא נתפס כמחלה נוירופסיכולוגית קבועה, אלא כעיוות פונקציונלי אשר ניתן לתיקון של אותו קשר רב כיווני בין הנפש לגוף, ברמות האוטונומיות שלו.SE בוחנת את הנתיבים שבהם מידע מגיע מהשרירים, המפרקים והאיברים הפנימיים חזרה לאזורים הפרימיטיביים של המוח והמווסת את התנהגויות ההישרדות.

גישה זו משתמשת בחינוך שקשור לגוף ומודעות לתחושותיו ככלי מרכזי לשנות נתיבים אלה. בעת הפעלה עדינה של השרירים, המפרקים והאיברים הפנימיים, האסטרטגיות הביולוגיות שמאפשרות לבעלי חיים להשיב לעצמם איזון לאחר העוררות שבאה בעקבות איום, מיושמות גם אצל בני אדם שסובלים מהשלכות של הטראומה. מועצמים על ידי משאבים מולדים אלה, אנשים יכולים להפוך את הטראומה. מסע החלמה זה מתרחש בעיקר ברמה הביולוגית והארכיטיפית, לא ברמה הקוגניטיבית והביוגרפית.

הפסיכולוגיה של הטראומה

כאשר החלה גו'די, בהדרגה, לגעת ולשחרר את פוטנציאל ההפעלה שהיה לכוד בתוך השרירים שבראשה, בצווארה ובכתפיה, מאפשרת את ההשלמה של תגובות ההתגוננות והשמירה שנבלמו שם, מערכת העצבים שלה היתה מסוגלת לשנות את נקודת הוויסות של תגובת החירום שלה. רוב החוקרים הפסיכיאטרים מאמינים שהכימיה של המוח משתנה באופן בלתי הפיך כתוצאה מהטראומה.

בכל פעם שהצליחה גו'די להשלים את פעולות ההגנה והשמירה העצמית שלה שהיו נעולות בשרירי ראשה וצווארה ולשחרר את האנרגיה העצורה שלה, היא יכלה להפחית מהדלק שתיחזק את התגובה החוזרת על עצמה כלולאה אינסופית והגורמת למוח לשמר מצב של כוננות בכל המערכות.

זיכרון והחלמה

החוויה היסודית של ג'ודי את עצמה החלה להשתנות כשהיא השלימה את התהליכים האימפליציטיים. השאלה באם היא זכרה מה באמת קרה לה לא ממש רלוונטית. היא החלה ליצור נרטיב חדש של חייה. הנרטיב החדש הזה כלל דימויים ארכיטיפיים, תחושות, הרגשה של מוות, התחדשות ולידה מחדש וגם תמונות מהאירוע עצמו. בעודה חווה את הרעד והרטט העדינים, מראות של עץ צפצפה הנע ברוח החליפו את המראות המפחידים של התקיפה.

אחד ההיבטים הפרדוקסליים של הזיכרונות הטראומטיים האימפליציטיים, הוא שכאשר ניגשים אליהם בצורה נכונה, הם משתנים בטבעם. מתוך החלקים המנופצים של הנפש הפצועה עמוקות, ג'ודי הצליחה לגלות את העצמי החדש והמטופח שלה. משרידיה המפוחמים של הילדה האחוזה בתזזית, ערנית יתר על המידה, קפואה, מושפעת קשות מהטראומה מלפני 25 שנה, ג'ודי החלה לגלות סביבה עולם אחר, חדש ופחות מאיים. היא הפכה בהדרגה לאישה זורמת יותר, חסונה, מחוברת ליכולת שלה להגן על עצמה בעוז כשצריך.

המאמר תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://www.traumahealing.com/Memory.htm