לספר למישהו

אחד הצעדים הקשים ביותר לעשייה הוא להודות בפני עצמך שיש לך הפרעת אכילה. ברגע שעשית את זה והחלטת שאת רוצה עזרה, את עומדת בפני צעד נוסף – לגלות זאת למישהו. מאחר ורוב האנשים עם הפרעות אכילה מרגישים בושה ומבוכה, המחשבה על לספר למישהו היא מבעיתה. אנחנו פוחדים מפני התגובה הצפויה כשנספר להם. אנחנו שואלים את עצמנו ללא הרף: "האם הם יאמינו לי?" "האם הם יכעסו עלי?" "האם יסגרו אותי במקום כלשהו?" או "האם הם יחשבו שאני משוגע?" אלה הן חלק מהשאלות הרבות החולפות במוחנו כשאנחנו מתכוננים לקראת גילוי האמת למישהו.

כשאתם מחליטים על הצעד הזה, ודאו שבחרתם במישהו בו אתם בוטחים, ומרגישים נוח לדבר איתו. אנשים רבים מתחילים בלספר לחבר קרוב או לרופא המשפחה שלהם. אם אתם יכולים להיפתח בפני בני משפחתכם, אתם יכולים לבחור לספר לבן הזוג, להורה, לאח, לדודה וכו'. אם זה נראה לכם קשה לפתוח את הדברים בפני המשפחה, אבל בכל זאת הייתם רוצים לספר להם, אתם תמיד יכולים לארגן חבר קרוב או מטפל שיהיה אתכם בזמן שאתם מספרים.

לפני שאנחנו מספרים למישהו, רבים מאתנו מבלים שעות בניסיון לנחש כיצד יגיב האדם מולנו. חשוב שתזכירו לעצמכם שזה בלתי אפשרי לחזות מראש תגובה של מישהו. אנשים רבים נרתעים מלשתף אחרים משום שהם משכנעים את עצמם שכל מי שיהיה שותף לידיעה יתרגז, יצעק עליהם או ינטוש אותם.

המחשבה על לספר למישהו עלולה להיות כל כך מפחידה עד שהמחשבות שלנו יבנו את התסריט הגרוע ביותר לגבי תגובת האנשים, ונשכנע את עצמנו לעולם לא לספר לאף אחד. פעם נוספת, זה בלתי אפשרי לנבא כיצד יגיב הזולת. הדרך היחידה לדעת, היא לקחת את הסיכון ולגלות למישהו על הפרעת האכילה שלכם.

כשאתם מספרים למישהו לרוב אתם נתקלים בתגובה ראשונית. האדם עשוי להיות מופתע, בהלם, מוטרד, דואג, או שהוא יבכה. אחדים כבר ראו את הסימנים, ויודעים שיש לכם הפרעת אכילה. האדם לו אתם מספרים עלול לא לדעת כיצד להגיב אליכם. הוא עשוי לשתוק ולא לומר דבר, או לשאול אתכם שאלות רבות. לא משנה מה התגובה, זכרו שיכול להיות שהאדם זקוק לכמה ימים כדי לעבד את האינפורמציה שנתתם לו. אני מרגישה, שכשאתם מחליטים לספר למישהו – חשוב להביא איתכם אינפורמציה על הפרעות אכילה ולתת לו לקרוא. כך תהיה לו הזדמנות ללמוד את הנושא, ואיך להיות לכם לעזר. לאחר ימים אחדים של קריאה ומחשבה על מה שסיפרתם, הוא יוכל לשבת איתכם ולדבר על הנושא, ולהתחיל להיות חלק ממערכת התמיכה שלכם.

לרוע המזל, לא תמיד אנחנו ניצבים בפני אנשים שיבינו אותנו ויוכלו לקבל את העובדה שיש לנו הפרעת אכילה. כשמישהו לא מכיר את הנושא ואינו מבין, הוא יכול לעיתים להיות אכזרי ולומר דברים מכאיבים. זה קשה כשזה קורה, אבל השתדלו להזכיר לעצמכם שאלה אנשים בורים והם שוגים אם הם מתייחסים אליכם בצורה בלתי נאותה. אתם עדיין יכולים לתת לאותו אדם לקרוא חומר על הנושא, ולקוות שילמד מכך משהו. להורים קשה לעיתים לקבל את העובדה שילדם סובל מהפרעת אכילה. יכול להיות שהם לא ירצו לקבל זאת כי הם פוחדים שזו אשמתם, וכי עשו משהו רע. לעיתים לוקח לבני המשפחה זמן מה לפני שהם מסוגלים לקבל את הפרעת האכילה ולהיות עוזרים ותומכים. גם הם בני אדם שיפחדו ולא ידעו מה לעשות ויתכן שינסו להימנע מכך. זו לא אשמתכם ולא עשיתם שום דבר רע. לרוב הם נוהגים כך כי אינם מכירים את ההפרעה ואינם יודעים כיצד להתנהג או להגיב. כשלמישהו אין הפרעת אכילה, זה כמעט בלתי אפשרי עבורו לדעת מה אנחנו עוברים, ולהבין. לפעמים כשאנשים אינם מבינים, הם נוטים לסרב לקבל את הדברים. אם כך המצב, אמרו לאדם שאינכם מצפים ממנו להבין, אבל אתם מצפים לקבל את המצב, כך שיוכל להיות תומך עבורכם.

דרוש אומץ רב כדי לספר למישהו, ועליכם להיות גאים בעצמכם בכל פעם שאתם עושים זאת. רוב האנשים גם יגידו לכם שברגע שאזרו אומץ וסיפרו למישהו, חשו הקלה פנימית משום שאינם ממשיכים לשמור את הסוד לעצמם. לספר למישהו זה גם צעד נוסף בהחלמה וזו דרך להיפטר מהבושה שהרבה אנשים חשים. תמיד קל יותר כשמישהו מגיב בדרך חיובית ורוצה לעזור, אבל לא תמיד זה כך. אם מישהו אינו יכול לקבל שיש לכם הפרעת אכילה, והוא מתרגז או לגמרי נמנע מהנושא, זכרו שזו אינה אשמתכם או אחריותכם. אם הם אינם יכולים לקבל זאת, זה משהו שהם יצטרכו לפתור עם עצמם. אנחנו אחראים רק על עצמנו ואיננו יכולים לשלוט בתגובות, מחשבות והרגשות של אחרים.

אין רק דרך אחת לספר למישהו על הפרעת האכילה. לעיתים די לשבת עם מישהו ולהגיד: "יש לי הפרעת אכילה ואני רוצה לקבל עזרה" כדרך להוציא את הדברים לאור. אם אתם מרגישים שקשה לכם מדי להתבטא במילים, או בשיחה פנים אל פנים, אתם תמיד יכולים לבחור לכתוב לאדם בו בחרתם וכך לידע אותו. אם החלטתם לספר קודם למטפל, אתם תמיד יכולים לבקש מהמטפל שישב אתכם בזמן שאתם מחליטים לדבר עם בני משפחה וחברים. בדרך זו, המטפל יוכל להיות שם כדי לענות על שאלות, להסביר מהן הפרעות אכילה, וכיצד הם יכולים לעזור לכם, ואתם גם תרגישו יותר בטוחים ובנוח כשהמטפל אתכם כדי לתמוך בכם.

במהלך הצעד הזה אנשים בד"כ מגלים מי הם האנשים שייקחו חלק במערכת התמיכה שלהם. ע"י תגובת האנשים ואיך הם מרגישים, אתם יכולים להחליט לעצמכם במי אתם רוצים להיעזר ובמי לא. זה תמיד נהדר שבני משפחה הם התומכים, אבל לא תמיד זה קורה מיד. זה עלול להכאיב אם אתם לא מקבלים את תמיכתם, אבל זכרו שיש אנשים נוספים שיעזרו לכם. לחלקנו אין ברירה אלא לצאת מחוץ למשפחה כדי לזכות בתמיכה לה אנחנו זקוקים בתהליך ההחלמה. חשוב שתעשו מה שהכי טוב עבורכם ולמען החלמתכם. יש הסבורים שיוכלו להתגבר על הפרעת האכילה בכוחות עצמם, אבל אני באופן אישי מרגישה שהכי טוב כשיש כמה שיותר תמיכה, במיוחד בזמנים הקשים. חברים, רופאים ומטפלים יכולים להיות תמיכה נהדרת עבורכם. אם יש קבוצת תמיכה באזור מגוריכם, בדקו וראו אם זה משהו שאתם רוצים לקחת בו חלק. להיות עם אחרים שיודעים ומבינים איך אתם מרגישים, יכול לעזור מאד ולספק לכם תמיכה נהדרת.

אני יודעת שלגלות את הפרעת האכילה שלכם זה מאד מפחיד, אבל זה צעד שאתם חייבים לעשות. למי תגלו זו החלטתכם. לעולם אל תרשו לאף אחד לנסות להכריח אתכם לגלות למישהו שאינכם מעוניינים שידע. זכרו גם שאין שום בושה בלהיות עם הפרעת אכילה. ככל שתהיו יותר זמן בתהליך ההחלמה, כך תראו שאין לכם במה להתבייש, ותגיעו לנקודה בה לא יהיה אכפת לכם מי יודע. במקום להרגיש בושה, תתחילו להרגיש גאים בעצמכם לא רק על כך שהודיתם בבעיה, אלא על שביקשתם עזרה ואתם נלחמים בהפרעה. אפשר להתגבר על הפרעות אכילה. אם אתם רוצים להחלים, תוכלו לעשות זאת, ותעשו זאת. נסו לא להאיץ בהחלמה. זה לוקח זמן והדרך יכולה להיות ארוכה, אבל זו דרך ששווה לקחת אותה.

קבלת עזרה

למצוא עזרה זה לא קל. לשם כך דרוש רצון להחלים, ומוטיבציה למצוא מה מתאים לכם ועובד בשבילכם. הצעד הראשון הוא להגיע פנימה אל עצמכם. להודות בפני עצמכם שיש לכם בעיה שדורשת עזרה וטיפול, ולקבל את ההחלטה לעשות זאת. זה לוקח זמן, ואל תרדו על עצמכם אם זה ייקח לכם שבועות או חודשים לעשות את הטלפון הראשון. ברגע שתקבלו את ההחלטה – תעשו זאת.

מיצאו רופא שאיתו אתם מרגישים בנוח. כל אחד זכאי לכך. זכרו שהרופא שלכם מחוייב בסודיות מקצועית, ושכל מה שתספרו לו ישמר אך ורק ביניכם בסודיות מרבית. דברו עם הרופא, וודאו שהיא/הוא נענים לצרכים שלכם ואל תפחדו לשאול שאלות או לידע אותו/ה על דברים שאינו/ה יודע/ת.

מציאת טיפול, תרפיה וקבוצת תמיכה זה הצעד הבא )וההכרחי( לקראת החלמה קבועה. שאלו את הרופא שלכם אם יש באפשרותו להפנות אתכם למטפל שיוכל לענות לבעיותיכם הרגשיות. יכול להיות אפילו שחבר או בן משפחה יכול להמליץ על מישהו. כל רופא ייקח את החלק שלו בתהליך ההחלמה שלכם – המטפל יהיה ממונה על הבריאות הנפשית והרופא על הבריאות הגופנית. יתכן ותרצו גם להתייעץ עם תזונאית כשתהיו מוכנים לכך.

זיכרו שההחלמה שלכם היא משהו שלכם. אל תרשו לאף אחד לדחוף אתכם לדברים שאינכם רוצים לעשות… אבל במקביל היו מוכנים לשמור על ראש פתוח לגבי דברים שיומלצו לכם. אם הרופא שלכם ימליץ על אשפוז, שאלו את עצמכם מדוע הוא מציע זאת, וזכרו שיתכן והוא רואה דברים שאתם אינכם ערים להם כרגע. בקשו ממנו שיסביר לכם את הסיבות להצעותיו, ובידקו את עצמכם. זכרו גם שאם התזונה שלכם מאד לקויה, או אם אתם סובלים מחוסר איזון הורמונלי, מחסור בויטמינים וכו', זה עלול להשפיע על מצבי הרוח ויכולתכם לראות דברים בצורה רציונלית, כמו גם  לסכן את בריאותכם. אינכם צריכים להיות בתת-משקל כדי לסבול מתופעות אלה, ועליכם לזכור כל הזמן שהתפישה העצמית שלכם יכולה להיות מסולפת בשל זה.

 

מערכת תמיכה תעשה את המאבק שלכם לקראת החופש קל יותר, ותדעו שאתם לא לבד. הטיפול יכול להיות אישי, משפחתי וקבוצתי, קבוצות תמיכה וטיפול תזונתי. לעיתים תרופות, ולעיתים נדרש אשפוז.

טיפול אישי – בטיפול אישי תוכלו לפתח קשר של אחד לאחד עם המטפל/ת. ברגע שתתחילו לבטוח בו/ה, תהיו חופשיים להתחיל לשחרר את כל הרגשות ששמרתם בתוככם זמן כה רב. תוכלו להתחיל להתמקד במדוע אתם עושים זאת ולמה אתם זקוקים כדי להפסיק. תתחילו להבין מדוע ואיך הפרעת האכילה שלכם הפכה לאמצעי התמודדות היחידי, ותלמדו דרכים חדשות ובריאות יותר להתמודד. תדירות הפגישות תלויה קרוב לוודאי בחומרת ההפרעה. חלק מהאנשים נמצאים בטיפול יומי וחלקם שבועי. מספר הפגישות תלוי בכם ובמטפל/ת שלכם.

טיפול קבוצתי – טיפול קבוצתי עשוי להיות מועיל ביותר למי שמנסה להחלים מהפרעת אכילה. בפעם הראשונה הם מוקפים באחרים שיודעים ומכירים בדיוק כיצד הם מרגישים. במשך זמן כה רב הם בודאי הרגישו שהם היחידים שיש להם את הבעיה הזו, ועכשיו הם יודעים שאינם לבד. קבוצות בד"כ נפגשות אחת לשבוע ודנות בכל דבר החל בהתנהגויות האכילה עצמן ומציאת דרכים לשנות אותן, ועד לשיחות על הנושאים שנמצאים בבסיס ההתנהגויות וגורמים להן. חברי הקבוצה יכולים לתמוך אחד בשני ולעזור זה לזה במציאת דרכים לשנות את דפוסי האכילה שלהם ולפתח דרכי התמודדות בריאות יותר. טיפול משפחתי – טיפול משפחתי מערב את האנשים שגרים עם, או קרובים מאד לאדם עם הפרעת האכילה. זה יכול לכלול הורים, אחים, בני-זוג ואפילו סבים. בד"כ הפרעות אכילה מצביעות על כך שיש בעיות בתוך המשפחה. הבעיות יכולות להיות בעיות נישואין, התעללות פיזית או מינית, העדר תקשורת, או קושי בביטוי רגשות. כל הנושאים האלה יכולים להיות נידונים ומעובדים בטיפול משפחתי. כדי לפתור את הבעיות האלה המשפחות חייבות לרצות להשתתף בטיפול, ולהיות מוכנות לשנות את התנהגותן.

קבוצות תמיכה – קבוצות תמיכה לרוב אינן מנוהלות ע"י גורם מקצועי. בד"כ המארגנים והמנחים הם אנשים שחוו על בשרם הפרעת אכילה. הקבוצות יכולות להיפגש בכל מקום, החל מפגישות יומיות ועד לאחת לחודש. קבוצות תמיכה יכולות להועיל מאד לאנשים עם הפרעות אכילה משום שהם מבינים שאינם לבד ושהחלמה היא אפשרית. החברים גם עוזרים זה לזה במהלך תקופות קשות. קבוצות התמיכה שונות זו מזו. יש קבוצות שבוחרות לדון במה שחשים בכל רגע נתון, ואחרות בוחרות נושא לשיחה בכל פגישה.

טיפול רפואי – חיוני שמצבכם הבריאותי יהיה תחת השגחה שוטפת של רופא מודע להפרעת האכילה שלכם. קיימים סיבוכים רפואיים רבים שיכולים להיגרם ע"י הפרעות אכילה. אם יישארו ללא טיפול, הם יכולים להוביל לבעיות בריאותיות רציניות ואף למוות. אני מפצירה בכל אחד מכם להיות מאד פתוח וכנה עם הרופא לגבי דפוסי האכילה שלו והסימפטומים, כדי להבטיח שתקבלו את הטיפול הרפואי הטוב ביותר האפשרי. גם חשוב שתפגשו עם רופא שמכיר את התחום של הפרעות אכילה, כדי שיטפל בכם בצורה מתאימה. אם אתם בולמים, רצוי שתהיו במעקב אצל רופא שיניים. הקאות תכופות יכולות להוביל לריקבון השיניים כתוצאה מהחומציות שבקיבה.

תרופות – בחלק מהמקרים תרופות עוזרות בטיפול בהפרעות אכילה. תרופות אנטי-דכאוניות נמצאות בשימוש כשיש סימנים לדיכאון חריף, ולעיתים הן עוזרות להפחית את התכיפות של התקפי הזלילה וההתרוקנות. אין להשתמש בתרופות כמקור טיפול יחיד. טיפול תרופתי חייב להיעשות במקביל לאופני טיפול אחרים.

אשפוז – אם משקל האדם יורד באופן קיצוני או שהוא מקיא/משלשל מספר פעמים ביום, יתכן שאשפוז הוא הכרחי. לעיתים האדם זקוק ליותר תמיכה מאשר יכול לספק לו טיפול חוץ. ביה"ח יכול לספק סביבה בטוחה, ולעזור בשליטה על התנהגויות האכילה. אם האשפוז הכרחי, החולים יאושפזו במחלקה שמתמחה בטיפול בהפרעות אכילה. מחלקות פסיכיאטריות לרוב אינן מותאמות לטיפול בהפרעות אכילה, והאדם לעיתים מרגיש שם יותר גרוע. בחלק מבתי החולים אכן יש יחידות המתמחות בתחום, והן מספקות גם טיפול נפשי וגם רפואי.