לפני שאתם ניגשים אל מישהו שנראה לכם סובל מהפרעת אכילה, אני מאד ממליצה שתלמדו היטב את הנושא. יותר מדי אנשים מאמינים שהפרעת אכילה קשורה רק לאוכל ולמשקל, כאשר במציאות, אלו הם רק הסימפטומים של בעיות בסיסיות ועמוקות ביותר. להלן רשימת דברים שחשוב שתזכרו כשאתם ניגשים למישהו.

• הימנעו מלדבר על אוכל ועל משקל, אלה אינם הנושאים האמיתיים
• הבטיחו להם שאינם לבד ושאתם אוהבים אותם ורוצים לעזור בכל דרך שתוכלו.
• לעולם אל תנסו להכריח אותם לאכול
• אל תעירו לגבי המשקל או הופעתם החיצונית
• אל תאשימו אותם ואל תכעסו עליהם
• היו סבלנים, החלמה לוקחת זמן
• אל תהפכו את זמן הארוחה לשדה קרב
• הקשיבו להם, אל תמהרו לחוות דעה ולתת עצות
• אל תיקחו על עצמכם את תפקיד המטפל

 

חשוב להדגיש שכאשר אתם ניגשים לראשונה למישהו שאתם סבורים שיש לו הפרעת אכילה, הוא עלול להגיב בכעס או להכחיש שמשהו לא בסדר. אל תאיצו בנושא, רק אפשרו לו לדעת שתמיד תהיו שם עבורו במידה וירצה לדבר. במקרים בהם האדם בתת-משקל קיצוני, או מקיא/משלשל מספר פעמים ביום, יכול להיות שתצטרכו להיכנס ולקחת שליטה. הייתי ממליצה על זה רק במידה ובריאותו של האדם נמצאת בסכנה קיצונית. אם זה המצב – יכול להיות שתצטרכו לדבר עם רופא על אשפוז כפוי.

לראות מישהו שאתם אוהבים הורג את עצמו לאט לאט, יכול להיות מפחיד ביותר. קרוב לודאי שתחוו הרגשת מצוקה, כעס, אשמה, ובלבול. לא משנה עד כמה אתם רוצים לעזור לו, אתם חייבים לזכור שרק הוא יכול לעשות את ההחלטה לקבל עזרה. אינכם יכולים לאלץ אותו לעשות זאת.

מה לא להגיד

אתם גם חייבים להיות זהירים בקשר להערות שאתם משמיעים כלפי האדם הסובל. למטה יש רשימת הערות שאסור להעיר לעולם משום שהן בד"כ מרחיקות את האדם או גורמות לו ליותר כאב פנימי ואשמה.

"רק תשב ותאכל כמו בן אדם נורמלי".

לו זה היה קל, היינו עושים זאת. הזכירו לעצמכם שיש נושאים רגשיים עמוקים יותר המונעים מאיתנו לאכול נכון.

"למה אתה עושה לי את זה?"

אנחנו לא עושים את זה לך, אנחנו עושים את זה לעצמנו. הערה כזאת תגרום לנו רק ליותר אשמה ולהרגשה רעה יותר לגבי עצמנו.

"העלית במשקל, אתה נראה נהדר"

אנחנו לא שומעים את ה- "אתה נראה נהדר", אנחנו רק שומעים "העלית במשקל" מה שמוביל אותנו להאמין שאנחנו שמנים.

"האם יש איזושהי התקדמות?"

אם אנחנו בטיפול, הערה כגון זו עלולה לגרום לנו להאמין שאיננו מתקדמים, ושלמעשה אנחנו נכשלים.

"אני אעזור לך להשמין".

המילה "להשמין" מאד מפחידה את מי שסובל מהפרעת אכילה. הערות כאלה מאד מזיקות.

"האם אתה מצליח לשמור משהו בפנים?" או " מתי הייתה הפעם האחרונה שהקאת?"

המעשה של ריקון הגוף מותיר אותנו עם רגשי אשמה ובושה. כשמישהו שואל את השאלה הזאת, הוא גורם לנו לחוות מחדש את הרגשות האלה, ומותיר אותנו עם תחושת בושה על שיש לנו בעיה.

"אתה נראה נורא"

הימנעו מלהעיר על הופעתו החיצונית של האדם. הוא כבר ממילא כפייתי בנושא גופו, הוא אינו זקוק לשמוע שום הערות שליליות.

"אתה הורס את המשפחה שלנו"

הערות כאלה רק גורמות לו ליותר אשמה. זה לא ימריץ אותו לאכול, ובמקום זאת, זה יכול להשקיע אותו יותר לתוך הפרעת האכילה.

"מה אכלת היום?"

זה מכניס אותנו למצב קשה משום שעלינו או לשקר כדי לשמח אתכם (מה שגורם לנו להרגיש יותר רע), או להגיד את האמת ולשמוע הטפה (שתגרום לנו להרגיש כישלון).

"אם אתה חושב שאתה שמן, אני בטח נראה לך ממש מפוטם".

אפילו אם אנחנו בתת-משקל, אנחנו מרגישים את עצמנו שמנים ורואים את עצמנו שמנים במראה. אנחנו לא רואים את האחרים ככה. הדמות המעוותת היחידה שאנו רואים היא של עצמנו. בכל מקרה, עדיף לא להזכיר מידה ומשקל ליד אנשים עם הפרעות אכילה.

"קדימה, תשתה או תאכל משהו. בלאו הכי תקיא את זה אח"כ אז מה איכפת לך"

הערה כזו היא מאד לא רגישה ואכזרית. לרוע המזל, יש אנשים שממש אומרים את זה. אנחנו כבר יורדים על עצמנו מספיק כמו שזה, והדבר האחרון שאנו זקוקים לו הוא שמישהו אחר יגרום לנו להרגיש אשמים או מתביישים בהפרעת האכילה שלנו. אם אין לכם משהו חיובי להגיד לנו, אל תגידו כלום.

"הלוואי והייתה לי הבעיה הזו" או "הלוואי והייתי יכול להיות אנורקטי ליום אחד".

לא, לא הייתם רוצים! אנחנו נאבקים בבעייה הזו מדי יום ועוברים כאב נוראי בניסיון להתגבר עליה. אנחנו לא מאחלים זאת לאף אחד, אפילו לא לאויבינו הגרועים ביותר. קשה לנו לשמוע הערות כגון אלה כי אנחנו יודעים כמה נורא לחיות עם הפרעת אכילה.

"בשביל מישהו עם הפרעת אכילה – אתה זולל היום כמו חזיר".

תאמינו או לא, יש אנשים שממש מדברים ככה. הערה כזו היא מאד לא רגישה ועלולה לגרום לנו לפאניקה לגבי מה שאכלנו, ולסיים בהקאה.

"הלוואי והיה לי הכוח שלך. ניסיתי להרעיב את עצמי, ואני פשוט לא יכול. מה הסוד שלך?"

אני מניחה שהתשובה שלי להערה כזאת תהיה: "מדוע אתה רוצה להרעיב את עצמך? הסובלים מהפרעת אכילה אינם מרעיבים את עצמם כי הם רוצים, הם מרגישים שהם מוכרחים". רובנו היינו רוצים להיות מסוגלים לאכול נורמלי, כך שלא נצטרך לחיות עם הסבל היומיומי של כאב גופני ונפשי שהולך יחד עם הפרעת אכילה.

"היא רזה מדי, אבל היא תשמין בחזרה"

אם מטרתכם העיקרית בהערה כזאת היא להפחיד אותנו, קרוב לוודאי שהצלחתם. להגיד למישהו שהוא יעלה חזרה במשקל אינה הגישה הנכונה. רק לשמוע זאת יכול לגרום לנו ליותר פאניקה ולנסות לרדת במשקל עוד יותר.

"אני נותן לך 6 חודשים להתגבר על זה".

אינכם יכולים להציב גבולות זמן להחלמה. להגיד כך זה גורם לאדם להילחץ עוד יותר, ואם אינו מחלים תוך פרק הזמן המוגדר, הוא ירגיש כישלון. כל אחד הוא שונה, ולא כולנו מחלימים תוך פרק
זמן זהה. החלמה באמת לוקחת הרבה זמן, לכן כל המעורבים צריכים להיות סבלניים.

"תפסיק לרחם על עצמך".

אנחנו לא עושים את זה מתוך רחמים על עצמנו. יש כאן בעיות רגשיות עמוקות יותר שגורמות לנו לעשות את זה. הערה כזו רק תגרום לנו להרגיש יותר גרוע.

"אתה רק צריך להתאמן"

אם מישהו בולמי, ההערה הזו עלולה לגרום לו להאמין שהוא אכן שמן וצריך להתאמן. אתם מבטלים בכך את כל הסיבות האמיתיות לבולמיה.

"אתה רק צריך לקחת את עצמך בידיים".

החלמה מהפרעת אכילה היא לא רק עניין של לקחת את עצמנו בידיים. לפני שאתם מדברים כך תלמדו את הנושא ותגלו איך אתם יכולים לעזור לנו להתגבר על הפרעת האכילה.

"אני לא יכול להמשיך לחיות ככה. מתי כבר יהיה לי פסק זמן מהמחלה הזאת?"

קשה מאד לראות מישהו שאתם אוהבים הורס את עצמו, אבל הערה מעין זו יכולה לגרום לנזק נוסף. עדיף שתחפשו תמיכה לעצמכם, שתעזור לכם להתמודד במקום לתקוף אותנו. הערה כזאת רק תגרום לנו להאמין עוד יותר שאנחנו גורמים ליותר מדי צרות ולא מגיע לנו לאכול.

"אתה נראה כאילו יש לך איידס".

שוב, הערה כזאת מתמקדת במראה החיצוני של האדם ורק תגרום לו להרגיש גרוע יותר. הימנעו מלהעיר על הופעתם החיצונית, במיוחד אם אתם מתכוונים להגיד משהו שלילי.

"מה יחשבו החברים שלך"

רבים מאתנו שמעו הערות כאלה כלפינו. זה רק גורם לנו להרגיש יותר מתביישים ואשמים, מה שיוביל אותנו להסתיר את זה יותר ולהימנע מחיפוש עזרה.

"אתה עושה את זה רק כדי למשוך תשומת לב".

זה לא כך. רוב האנשים עם הפרעות אכילה היו מאושרים לשמור זאת בסוד מאחרים. אנשים עם הפרעות אכילה נתונים בכאב נפשי גדול וזו דרכם להתמודד אתו. צריך לעודד אותם לבקש עזרה, ולא להגיד להם שהם מחפשים תשומת לב.

"קראתי את הספר שנתת לי על הפרעות אכילה, אבל הוא ממש לא מרתק"

ספרים על הפרעות אכילה נועדו ללמד אתכם כדי שתוכלו להבין את הנושא יותר טוב. הם אינם אמורים  למתוח אתכם כמו ספרי מדע בדיוני!

"אם אתה כל כך פוחד להקיא, אז אל תאכל"

זו הערה מגוחכת. זה כמו להגיד למישהו שחושש מאויר מזוהם לא לנשום.

"הלוואי והייתי יכול להקיא את כל מה שאני אוכל, זה היה עושה את הדברים הרבה יותר קלים".

הערה נוספת חסרת רגישות. הפרעת אכילה אינה עושה את הדברים קלים יותר, היא הופכת את החיים לגיהינום.

"פעם בקושי אכלתי במשך שבוע שלם, כך שאני יודע מה אתה עובר"

לאכול לא הכי טוב במשך שבוע זה כלום בהשוואה להפרעת אכילה לאורך שנים. אינכם יכולים להשוות מכה בבוהן לקטיעת רגל.

"בטוח שאתה לא מנסה להשתפר, אם אתה רק הולך ומתדרדר"

החלמה היא תהליך ארוך ארוך, וקרוב לוודאי שבמהלכו תהיינה מעידות ונסיגות. אינכם יכולים לצפות שהאדם יחלים תוך יום. המעידות והנסיגות הן חלק נורמלי מתהליך ההחלמה, וצריך לצפות שיקרו. במהלך הזמנים הקשים האלה אתם נדרשים להיות חיוביים ותומכים ביותר, ולא לתת לנו להרגיש גרוע יותר.

"לו היית אוהב אותי היית אוכל את זה"

הערה כזו גורמת לנזק נוסף, גורמת לנו להרגיש עוד יותר אשמים, ולכן להעניש את עצמנו עוד יותר. אם אתם אוהבים את האדם, נסו לעזור לו בדרך אוהבת ותומכת.

"כל מה שאת צריכה זה גבר נחמד שייקח אותך בידיים"

מי שמעיר הערה כזאת בטוח שאין לו מושג לגבי הפרעות אכילה. שמעתי את זה הרבה, ואני עדיין מנסה להבין איך גבר נחמד אמור לרפא מישהי מהפרעת אכילה!!!

"אני לא יכול לקחת אותך למקום ציבורי כי את נראית כמו שלד"

זו הערה הורסת. לאנשים עם הפרעת אכילה כבר בלאו הכי יש הערכה עצמית נמוכה ביותר. לגרום להם להרגיש שאתם נבוכים להראות איתם רק יגרום להם להרגיש רע יותר לגבי עצמם.

"אם רק תשב ותאכל, לא תהיה לך הבעיה הזו".

באופן בסיסי זה נכון. לו היינו יכולים לשבת ולאכול נורמלי לא הייתה לנו הפרעת אכילה. אבל יש לנו הפרעת אכילה, ולא משנה עד כמה היינו רוצים להיות מסוגלים לשבת ולאכול נורמלי, אנחנו לא יכולים לעשות את זה רק בגלל שאתם רוצים. הערה כזו רק תוביל ליותר אשמה ולצורך בענישה עצמית.

"אף אחד לא יאהב אותך לעולם אם לא תעלה קצת במשקל".

הערה כזו רק תגרום ליותר כאב והיא מאד אכזרית. הגיע זמן שאנשים ילמדו שמה שנחשב הוא פנימיותו של האדם. אנשים אמורים לאהוב אחד את השני עבור מה שהם, לא איך שהם נראים.

"אין טעם שתמשיך ללכת לטיפול. זה לא עוזר לך בלאו הכי".

החלמה אינה מתרחשת בין יום. זה לוקח זמן ויהיו מעידות. גם יכול להיות שהאדם אינו מקבל טיפול נאות, מה שמקשה על הטיפול. עליכם לעודד אותו ולא לגרום לו להרגיש רע יותר.

"אתה לא רואה איך זה משפיע עלי"

האדם אינו עושה את זה לכם, אלא לעצמו. הם אינם מפתחים הפרעות אכילה כדי להכאיב לכם. הם יכולים לראות כיצד זה משפיע עליכם, אבל האם אינכם יכולים לראות איך זה משפיע עליהם? אתם רואים את זה קורה, הם חיים את זה.

"אתה אפילו לא מנסה, כל מה שאתה צריך זה לאכול".

לו זה היה כל כך קל, לאף אחד לא הייתה הפרעת אכילה. זיכרו שיש כאן נושאים בסיסיים שגורמים להפרעת האכילה. האדם זקוק לזמן כדי לעבד את הנושאים האלה, ולזמן כדי ללמוד דרכי התמודדות חדשות ובריאות יותר.

"אלמלא אתה והפרעת האכילה שלך, לא היינו צריכים לרוץ שוב ושוב לכל הרופאים האלה".

ראשית, חיפוש טיפול אינו בזבוז זמן. וגם, הערה כזאת רק תגרום לאדם להרגיש רע עם עצמו ואשמה, וזו בתורה עלולה להביא אותו לפנות עוד יותר להפרעת האכילה כדרך התמודדות

"מדוע אינך יכול רק…

• לעלות על המשקל רק פעם בשבוע
• להחזיק את המשקל בבית אבל לא לעלות עליו
• לאכול קצת מזה מבלי להשתגע
• להפסיק להשוות את עצמך לאחרים?"

לו אנשים היו יכולים לעשות את כל אלה, הם כבר היו מפסיקים מזמן. מי שנמצא בתהליך החלמה מהפרעת אכילה זקוק לעידוד ולא שיגרמו לו להרגיש רע יותר. החלמה לוקחת זמן ואין לצפות שהיא תקרה מיד. החלמה דורשת זמן רב ועבודה קשה.

לאדם עם הפרעת אכילה יש הסיכוי הרב ביותר להחלים כשהוא מוקף באנשים אוהבים ותומכים. זה לוקח הרבה זמן, אבל בעזרת טיפול, שכולל טיפול אישי, קבוצתי ומשפחתי, קבוצות תמיכה, תרופות ויעוץ תזונתי, אפשר להתגבר עליה.

אני גם ממליצה למשפחות לדאוג למערכת תמיכה לעצמם. להיות עם מישהו שיש לו הפרעת אכילה יכול להיות מתסכל ומתיש רגשית. יכול להיות שתעזרו בתרפיסט או בקבוצת תמיכה כדי שיעזרו לכם לעבור את התקופה הקשה.

למשפחות של הסובלים מהפרעות אכילה

כל אחד שסובל מהפרעת אכילה חווה כמות אדירה של סבל וכאב, אבל הוא אינו היחיד שסובל. משפחות וחברים חווים אף הם את הכאב האישי שלהם. קשה מאד לראות מישהו אהוב אשר לאט הורס את עצמו, ולהרגיש חסרי אונים בניסיון להצילו. למרות שיכול להיות קשה מאד לקבל את זה, אתם אינכם יכולים להציל את האדם האחר. אתם יכולים לעודד, לתמוך ולהעניק לו את אהבתכם הבלתי מותנית, אבל הם צריכים לרצות לעזור לעצמם. כדי שהם יחלימו, הם צריכים לרצות להחלים ולהיות מוכנים לקבל את העזרה המוגשת להם. אינכם יכולים לאלץ מישהו לרצות להבריא, וגם לא להכריח אותם לקבל עזרה. עם הגילוי שבן משפחה או חבר סובל מהפרעת אכילה, קרוב לודאי שתחוו רגשות מגוונים כמו מבוכה, כעס, אשמה ופחד.

אתם עשויים לחוש מבוכה ובלבול לגבי השאלה מדוע זה קרה, מה לעשות הלאה, להיכן לפנות לעזרה, ובאיזו גישה לפנות אל האדם. הדרך הטובה ביותר לפתור את הבלבול הוא ללמוד כמה שיותר את הנושא. קראו ספרים, דברו עם איש מקצוע המבין בהפרעות אכילה, דברו עם אנשים בתהליך החלמה או כאלה שכבר החלימו מהפרעת האכילה שלהם, ונסו לדבר עם משפחות נוספות שחוו את מה שאתם חווים.

חלק מהאנשים מגלים שהם כועסים על עצמם או על האדם הסובל. אתם עשויים לכעוס על עצמכם על שלא ידעתם על הבעיה מוקדם יותר, על שלא מנעתם את התפתחותה, ועל שלא הצלחתם 'לתקן' את הבעיה מיידית. אתם עשויים גם לכעוס על האדם על שאינו יכול להפסיק את ההתנהגויות של הפרעת האכילה, ועל שהוא ממשיך להתעלל בעצמו. יכול להיות שתרגישו כעס עליו בגלל שהוא גורם לכם לכאב, ויכול להיות שתאמינו שהוא עושה זאת כדי להכאיב לכם. חשוב שתמצאו דרך כדי להתמודד עם הכעס הזה.

הזכירו לעצמכם שהם אינם עושים זאת כדי להכאיב לכם, הם עושים זאת לעצמם. לכעוס עליהם לא ישפר את המצב. קרוב לודאי שזה רק יגרום להם להרגיש יותר גרוע, מה שרק יחזק את אמונתם שהם נוראיים ומגיע להם להיענש או למות. לא יעזור לכם גם לנסות ולעצור את הכעס שלכם בפנים, כך שחשוב מאד שתוכלו לדבר עליו. חבר, מטפל, או קבוצת תמיכה למשפחות, הם מקומות טובים לדבר על זה ולעבד את הכעס שאתם חשים.

אנשים רבים מרגישים אשמה, בעיקר הורים, משום שהם חשים אחריות על בן המשפחה שמפתח הפרעת אכילה. אף אחד אינו אחראי על מישהו שמפתח אותה. לא יעזור להם אם תאשימו את עצמכם, זה רק יגרום להם להרגיש רע יותר. הכי טוב יהיה לקבל את העובדה שיש בעיה, ולהתחיל לעבוד לקראת מתן עזרה להם ולעצמכם לאורך תהליך ההחלמה.

תחושה שאנשים רבים חווים היא פחד. אתם עשויים לפחד שהאדם הקרוב לכם יגרום נזק רציני לעצמו ואף ימות. זה טבעי שתחוו פחדים כאלה, כי הפרעות אכילה עלולות להיות מאד הרסניות. אם בריאותו של האדם בסכנה מיידית, יכול להיות שאשפוז הוא הכרחי. הכי טוב יהיה לנסות לשכנעו לאשפז את עצמו מרצון, אבל לעיתים הוא בהכחשה כזו שלא יסכים לטיפול רפואי. אם זה המצב, יתכן ותצטרכו לדבר עם הרופא על אשפוז כפוי. אני ממליצה על זה רק כמוצא אחרון. מאד קשה להיות עם כל הפחדים שאתם חווים, וחשוב שתמצאו רשת תמיכה עבור עצמכם.

כשעוזרים לבן משפחה, אני מרגישה שחשוב מאד להיות חיוביים ותומכים. אנשים עם הפרעת אכילה הינם בעלי דימוי עצמי מאד נמוך ומאמינים שהם חסרי ערך. הם צריכים לדעת שאתם אוהבים אותם ושהם חשובים לכם. צריך לעזור להם להרגיש בעלי ערך ושאתם עומדים לצידם. נסו לא לבזבז זמן בהתמקדות על ההתנהגויות שלהם, או בלדבר עליהם. במקום זאת נסו לדבר אתם על איך הם מרגישים בפנים.

הפרעות אכילה הן רק סימפטומים של בעיות אחרות. הם צריכים לדבר על איך הם מרגישים, והם צריכים לדבר. הבטיחו להם שהם יכולים לבוא ולדבר איתכם ושתהיו שם עבורם ותקשיבו להם. תנו להם לדעת שלא תינטשו אותם ותהיו לצדם כל אימת שיזדקקו לכם.

התמקדו ברגשות ויחסים בין-אישיים – לא על אוכל ומשקל. בני המשפחה של מי שסובל מהפרעת אכילה נשכחים לעיתים קרובות, במיוחד הילדים האחרים. חשוב שגם הם ידברו על מה שהם מרגישים.

אל תאפשרו לבן המשפחה הסובל מההפרעה להשתלט על חיי המשפחה. בני המשפחה חייבים להמשיך ולחיות את חייהם בצורה נורמלית עד כמה שאפשר.

הציבו גבולות באופן איכפתי, אחראי, אבל ברור.

עיבדו על דרכים להימנע ממאבקי כוח ומיצאו דרכים אלטרנטיביות להתמודד עם בעיות ברגע שהן צצות, והשאירו למטפל/לרופא להתמודד עם נושאים טעונים כמו משקל.

הבינו שאין פתרון מיידי. דרישה לשינוי ו/או גערות בבן המשפחה הסובל מהפרעת אכילה לא יביאו לשנוי או לתוצאה חיובית. היו סבלניים.

הורים יצטרכו לבחון אלטרנטיבות להתנהגותם הנוכחית (כלומר צעקות, תחנונים וכו'). בני המשפחה יכולים לכתוב יומנים, מכתבים זה לזה, להתקשר למטפל, ולרשום מצבים שדורשים עזרה ולהביאם למטפל ולפגישות המשפחתיות.

חשוב שהמשפחה תדבר על כל מיני נושאים – לא רק להתמקד על הבעיות ועל הפרעת האכילה.

חשוב לזכור שלא משנה עד כמה אתם אוהבים את האדם ורוצים לעזור, אתם מוגבלים במה שאתם יכולים לעשות. הניסיון לעזור למישהו יכול להיות מתסכל, מפחיד, וסוחט רגשית. לכן כל כך חשוב שלא תאבדו את עצמכם בתוך הבעיה שלהם. עליכם לזכור שאתם רק בני אדם ושיש לכם צרכים משל עצמכם. תהליך ההחלמה יכול להיות ארוך וגם אתם זקוקים לדאוג לעצמכם בזמן הזה. אתם צריכים לנסות לקחת מדי יום פסק זמן לעצמכם, ולעשות משהו שאתם אוהבים ומשהו שיעזור לכם לנוח. יכול להיות שתרצו לצאת לבד להליכה רגלית, להתקשר לחברים, לעשות אמבטיה חמה, לקרוא ספר או לנהוג במכונית. מה שלא תחליטו לעשות, היו בטוחים שזה משהו למען עצמכם. יכול להיות שתרצו להיעזר במטפל לעצמכם. להיות עם מי שסובל מבעיות אכילה זה מאד קשה, ותמצאו שמועיל אם יש לכם מטפל איתו אתם יכולים לדבר על כל הרגשות שאתם חווים. אם יש קבוצת תמיכה למשפחות באזור מגוריכם אולי תרצו להצטרף. אם אין כזו, אולי תחשבו אפילו על להקים אחת. מאד עוזר לדבר עם אחרים שיודעים ומבינים איך אתם מרגישים ומה עובר עליכם. אם אתם מרגישים מוצפים נסו להתרחק לסופשבוע. באמת חשוב שלא תשכחו אף פעם שיש לכם צרכים משלכם. אם אתם מסוגלים לפנות זמן לעצמכם ולצרכים שלכם, תוכלו לעזור טוב יותר לבן המשפחה הסובל.

אל תשכחו אף פעם שאף אחד אינו חסר תקווה ושניתן להתגבר על הפרעות אכילה. במהלך ההחלמה האדם יחווה תקופות של מעידות, אבל יש לצפות לזה. אף אחד אינו יכול להתגבר על ההפרעה תוך יום. זה יכול לקחת זמן ועבודה קשה, אבל ניתן לנצח את הפרעות האכילה.

החלמה מהפרעת אכילה

תהליך ההחלמה יארך זמן ולא יהיה קל. אנשים רבים שואלים אותי כמה זמן זה ייקח, אבל אני לא יכולה לענות על שאלה כזו, וגם אף אחד אחר לא צריך לחשוב שהוא יכול לענות. כל אחד שונה מרעהו, וכל אחד יחלים בקצב שלו. אי אפשר לקצוב גבול זמן להחלמה. אני יכולה להגיד לכם שהפרעת האכילה לא תעלם בין לילה כפי שאנשים רבים היו מייחלים. ללכת למיטה בלילה, לקוות ולהתפלל שבבוקר זה לא יהיה שם יותר, זה לא מה שיעזור לכם. רק תרגישו עוד יותר רע כשתתעוררו ותמצאו שזה עדיין נוכח בחייכם. קבלה היא הדבר הטוב ביותר. קבלו את העובדה שנכון לעכשיו, יש לכם הפרעת אכילה, אבל הזכירו לעצמכם שזה רק זמני. ככל שתצעדו קדימה בהחלמה האישית שלכם, כך תישאר הפרעת האכילה יותר מאחור, ותהפוך לחלק מהעבר שלכם. ההחלמה קשה, אבל שוב, כך גם החיים עם הפרעת אכילה.

אני יודעת שרציתי תיקון מיידי של המצב והחלמה מיידית. גיליתי שאין תיקונים מהירים. שנאתי לחיות מדי יום עם הפרעת אכילה ורציתי נואשות שזה יעלם כך שאוכל להרגיש טוב, לחוות אושר ולהתחיל לחיות. הגעתי למסקנה שיש לי שתי אפשרויות:

אני יכולה להמשיך לדבוק בהפרעת האכילה, להפסיק להלחם, ולהיכנע לה.

או

אני יכולה לקבל החלטה להיפטר ממנה, להלחם בה יום יום ולקבל עזרה וטיפול.

לא משנה איזו בחירה עשיתי, ידעתי ששום החלטה לא תעניק לי הקלה מיידית מההרגשה הכל כך נוראית שעמה חייתי. אחרי שניצבתי בפני שתי האפשרויות ידעתי שהטובה מביניהן היא השנייה. ע"י בחירה באפשרות השנייה, קיבלתי את העובדה שבמשך פרק זמן אמשיך להרגיש רע, אם לא יותר גרוע, אבל בסופו של דבר הדברים יתחילו להראות בהירים יותר, ארגיש טוב יותר ואחלים, ואקבל את חיי בחזרה. לו הייתי בוחרת באפשרות הראשונה הייתי ממשיכה להרגיש רע ללא שום סיכוי להחלמה ושום סיכוי לחיים. אני מניחה שמה שאני מנסה לומר הוא שכאשר אתם מחליטים להחלים, קבלו את העובדה שזה תהליך שדורש זמן. אינכם עומדים להרגיש טוב מיד. זה יכול לקחת זמן רב עד שתרגישו טוב יותר, וזה תלוי במיוחד בבעיות שמונחות בבסיס ואשר אותן עליכם לעבד. אבל דעו תמיד, שעם הזמן תרגישו יותר טוב. החלמה היא קשה, אבל בהחלט שווה את הכל.

אני מקווה שהפרק הבא יהיה לעזר לאלה שמתחילים את התהליך, ולאלה שכבר נמצאים במהלך המסע לשחרור מהפרעת האכילה. אני מאחלת לכולכם הצלחה בזמן שאתם מנסים להשמיד את הפרעת האכילה שהחזיקה אתכם במאסר במשך כל כך הרבה זמן.

מעידות ונסיגות בתהליך ההחלמה

במסע שלכם לקראת החלמה יהיו לכם ימים טובים וימים רעים. החלמה דורשת זמן רב ועבודה קשה. חשוב שתכירו את "סימני האזהרה" של המעידות. אם אתם מסוגלים לקרוא את הסימנים כשזה קורה, חשוב שתחלקו זאת עם אלה שעוזרים לכם. יכול להיות שלא תרצו להודות בפני אלה שעוזרים לכם שאתם חווים מעידה מפחד פן תאכזבו אותם או שהם יכעסו עליכם. אני יכולה להבטיח לכם שזה לא יקרה. הם שם כדי לעזור לכם, והם יעריכו את הכנות שלכם. אנשים רבים עוברים תקופות של מעידות ונסיגות במהלך ההחלמה. בדיוק בזמנים האלה עליכם להישען על מערכות התמיכה שלכם, שיעזרו לכם לעבור את השלב הזה. למטה יש רשימה של סימני אזהרה שעשויים להצביע על כך שאתם חווים מעידה. אם אתם חווים אחד מסימנים אלה, אני מפצירה בכם לדבר על כך עם המטפל שלכם.

• עלייה במחשבות אובססיביות על אוכל ומשקל
• רצון להיות בשליטה כל הזמן
• גישה פרפקציוניסטית
• רצון לברוח ממצבי לחץ
• הרגשת חוסר תקווה לגבי עבודה, יחסים או החיים
• אמונה שתהיו מאושרים ומצליחים אם רק תרזו
• הרגשה שאתם "שמנים מדי" אפילו שאומרים לכם את ההיפך
• רצון להתבודד
• חוסר יכולת להשתמש במערכות התמיכה
• אינכם כנים לגבי הסימפטומים עם אלה שעוזרים לכם
• הסתכלות תכופה במראה
• הישקלות יומיומית
• הימנעות ממאכלים מסוימים בגלל תכולת הקלוריות
• קניית מאכלים דיאטטיים בעיקר
• דילוג על ארוחות
• אימונים מוגזמים
• לבישת בגדים רפויים בלבד
• מחשבות התאבדות
• הרגשת גועל מעצמכם לאחר האוכל