תרגום-סקירה מאת אילנה סובול, MA, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית

מבוסס על The Three Faces of Victim – An Overview of the Drama Triangle By Lynne Forrest

לין פורסט טוענת שרובנו נוהגים להגיב לחיים מעמדה קורבנית בכל פעם שאנחנו מסרבים לקחת אחריות על עצמנו. אחד המחירים הוא אינטראקציות הטעונות ברגשות של כעס, פחד, אשמה או פגימות, חוויה שנבגדנו או נוצלנו על ידי אחרים.

סטפן קרפמן (Stephen Karpman) תיאר את הקורבנות באמצעות שלוש עמדות בדיאגרמה הבאה הקרויה "משולש הדרמה" (drama triangle). לין פורסט מכנה את אותו משולש – משולש הקורבן (victim triangle).

לין טוענת שדרך משולש הקורבן אנו משחזרים באופן לא מודע סוגיות כואבות של חיינו היוצרות בושה. אמונות ישנות ומכאיבות של הילדות מתעוררות לחיים ומשאירות אותנו לכודים בתוך גרסה מגבילה של המציאות. כל אינטראקציה שלנו עם אחרים שאינה עובדת טוב, מתרחשת בתוך משולש הקורבן. כדי לשנות את הדינמיקה הזאת, עלינו להפוך מודעים אליה ורק כך נוכל להתחיל במסע לעבר רווחה רגשית, נפשית ורוחנית.

התפקידים בתוך משולש הקורבן הם, על פי לין פורסט, תוקף, מושיע וקורבן אך במבט יותר קרוב מתברר שכולם הם פניו של הקורבן ללא קשר לשער שדרכו אנו נכנסים למשולש. אותה כניסה קבועה למשולש נלמדת במשפחת המקור, התפקיד שעמו אנו מזדהים בצורה הרבה ביותר. ברגע שנכנסנו לתוך המשולש, אנו מסתובבים באופן אוטומטי דרך התפקידים, באינטראקציות שלנו עם אחרים וגם בינינו לבין עצמנו.

אנשים ששער הכניסה שלהם הוא המושיע (Rescuer), רואים את עצמם כעוזרים או מטפלים. הם זקוקים למישהו שיוכלו להציל (קורבן) כדי להרגיש שיש ערך לקיומם. קשה למושיעים לראות את עצמם בעמדת הקורבן – הם הרי אלה שיש להם תמיד את כל הפתרונות.

אלו שנכנסים מנקודת הכניסה של התוקף (Persecutor) מצד שני, רואים עצמם קודם כל כקורבנות. הם בדרך כלל נמצאים בהכחשה מוחלטת לגבי שיטות ההאשמה שלהם. כשמראים להם שזה מה שהם עושים, הם מתווכחים וטוענים שהמתקפה שלהם מוצדקת ומשמשת להגנה עצמית.

לכאורה, הן המושיע והן התוקף הם ההפכים של הקורבן. אך ללא קשר לנקודת ההתחלה בתוך המשולש, כל התפקידים בסופו של דבר, באופן בלתי נמנע, מגיעים להיות קורבנות.

התוקף והמושיע שניהם נמצאים בחלק העליון של המשולש מכיוון שהם רואים עצמם מעל אחרים – טובים, חזקים, חכמים ומאורגנים יותר מאשר הקורבן. הקורבן, שסובל מכאבים הצוואר בגלל האילוץ להביט למעלה כל הזמן, מפתח בסופו של דבר טינה כלפי אחרים ופעולת התגמול אינה מאחרת לבוא וכך הקורבן מגיע לעמדת התוקף. המהלך מזיז את התוקף או המושיע אל עמדת הקורבן. כל השחקנים, במוקדם או במאוחר, משנים עמדות.

דמיינו וויכוח של זוג ברחוב. הגבר צורח על האשה והיא ניצבת מולו, מבוישת ודוממת. ברור שכרגע היא הקורבן והוא התוקף. לפתע נכנס לתמונה עובר אורח, שמנסה להציל את האשה (המושיע). הוא צועק על הגבר, נוזף בו על היחס שהוא נותן לאשתו לעיני כל. והפלא ופלא, גם האשה וגם הגבר צורחים עליו שלא יתערב. המושיע הפך לקורבן, הקורבן הקודם והתוקף מתגייסים יחד כדי לקרבן את המושיע. בו בזמן, האשה היא המושיעה של בן זוגה שהפך לקורבן של עובר האורח המתערב ללא הזמנה. המצב יכול להתפתח במחזוריות שוב ושוב, כשהשחקנים בתוך משולש הדרמה מחליפים תפקידים מדי פעם. דינמיקה כזאת מופיעה גם בתוך המשפחה, במקומות עבודה ולמעשה בכל אינטראקציה בין בני אדם שפועלת על פי כללי משולש הדרמה.

נקודת הכניסה של האדם למשולש היא גם המקום דרכו הוא נשאב לתוך המשולש וגם התפקיד שהוא מייחס לעצמו, הזהות שלו. לכל עמדה הסגנון המיוחד של תפיסת עולם ודרכי תגובה כלפי אירועים שקורים.

פרסט מביאה דוגמא של ילד שהורגל לטפל בהוריו, שלא הרגיש נוכחות של הורים שמטפלים בו והוא יכול לסמוך ולהשען עליהם. ילד כזה מאמץ את העמדה של המטפל הנצחי ביחס שלו לאחרים לאורך החיים. הוא יחזיק באמונות כמו "הצרכים שלי לא חשובים… אנשים מעריכים אותי רק דרך מה שאני יכולה לעשות עבורם". למי שמחזיק באמונות האלה, חשוב שיהיה מישהו בחייו שאותו ניתן יהיה להושיע (הקורבן) אחרת יהיה לו קשה לבנות את חווית הערך העצמי שלו טוענת פורסט. אלו המזוהים ביותר עם עמדת המושיע, עוברים לעמדת הקורבן דרך הפיכתם לקדוש מעונה. זאת כיוון שהם מתקשים לראות בעצמם קורבן, הרי להם תמיד יש את כל הפתרונות. באופן כזה או אחר, הם מפנים בסופו של דבר אל הקורבן את המשפט "אחרי כל מה שעשיתי למענך, זה מה שאני מקבל/ת?"

אלו הנכנסים למשולש הדרמה דרך עמדת התוקף, רואים בעצמם קורבנות הזקוקים להגנה. זו האסטרטגיה שבה הם מצדיקים את ההתנהגות הנקמנית שלהם כלפי אחרים – "הם הביאו את זה על עצמם, הגיע להם". אמונת היסוד שלהם היא "הקם להורגך, השכם להורגו".

על פי פורסט, ישנו ריקוד מתמיד של הדמויות בתוך הדרמה, תוך שהן עוברות מתפקיד לתפקיד בסגנונם המיוחד: המושיע יכול להיכנס לעמדת התוקף בכך שיסרב לטפל או להציל ("עד כאן! לא אעשה עוד למענך דבר"). התוקף עובר לעמדת המושיע בסגנון מתן העזרה שלו – כשהוא משפיל ופוגע. הוא לא מעלה בדעתו את אפשרות הסרוב לבקשה שמופנית אליו, אך ימלא אותה עד שהמבקש יצטער שביקש. הצבת גבולות לא נתפסת כאופציה בתוך השיקולים של התוקף שמשחק בתפקיד המושיע.

גם לקורבן יש אמונות יסוד שמכוונות אותו לנקודת הפתיחה בתוך המשולש: הוא מאמין שאינו יכול לדאוג לעצמו, הוא זה שבאופן עקבי קורס תחת דרישות החיים. הוא ממלא את הצורך של המושיע הפוטנציאלי בהערכה דרך אמירות כמו "אתה היחיד שיכול לעזור לי!"

השיח הקורבני נמשך גם בתוכנו, ביחס שלנו לעצמנו. למשל, אנחנו יכולים להאשים את עצמנו בכך שלא סיימנו משהו שהתחייבנו לסיים, לתקוף את עצמנו בכינויים שמבטאים חוסר ערך ופגימות. בשלב מסוים, נעבור לעמדת הקורבן, נרגיש מדוכאים כי נחשוב שהטענות הללו נכונות. כדי להושיע את עצמנו מההרגשה הקשה הזו, נעבור לגישה של הצדקה עצמית, זלזול במטלה שלקחנו על עצמנו או שנעסוק בסוג כלשהו של בריחה מהמציאות (עיסוקים חסרי תועלת, אלכוהול, משחקי מחשב במשך שעות וכו'). הדינמיקה הזו יכולה להמשך דקות, שעות או ימים. לעתים אנחנו מושיעים את עצמנו ואת האחרים בעזרת מנגנון ההכחשה, העמדת פנים שאין בעיה כלל.

למרות המאמץ הזה, אנחנו נשארים עם הרגשה תמידית של בושה ואשמה.

אי אפשר לצאת מהמשולש בלי להכיר בכך שאנו נמצאים בתוכו. עלינו להתבונן ולהבחין מה נקודת הכניסה הרגילה שלנו לאינטראקציות עם אחים, לשים לב מתי אנחנו נלכדים שוב בתוך המשולש, במיוחד באותם רגעים בהם אנחנו מרגישים שאנחנו מתהלכים על קרקע לא יציבה.

לכל תפקיד יש את השפה שלו, את האמונות ואת ההתנהגויות, עוזר להכיר אותם כדי שניתן יהיה לזהות מתי נכנסנו לתוך המשולש.

המושיע

פורסט רואה בתפקיד זה את הצד האפל של העיקרון האימהי: במקום ביטוי הולם של תמיכה וטיפול באחרים, המושיע נוטה לחנוק, לשלוט ולהפעיל אחרים, "לטובתם" כמובן. יש הבנה לקויה של עידוד, העצמה והגנה. המושיע מגונן יתר על המידה, הוא רוצה לתקן הכל. עבורו הצלה היא התמכרות שמגיעה מהצורך הלא מודע להרגיש מוערך. אין דרך טובה יותר להרגיש חשוב מאשר להיות מושיע!

המושיעים גדלים בדרך כלל במשפחות בהם צרכי התלות שלהם לא זכו להכרה. רוב בני האדם מתייחסים אל עצמם בבגרות באותו אופן בו נהגו בהם בילדות. המושיע המתפתח גדל בסביבה שבה הצרכים שלו מוזנחים ולכן יטה בבגרות להתייחס על עצמו באותה מידה של הזנחה שחווה כילד. ללא אישור לדאוג לעצמו, הצרכים שלו יורדים למחתרת והוא פונה לטיפול באחרים.

המושיעים שואבים סיפוק רב מתפקידם כמי שדואגים לאחרים. הם לרוב גאים בהיותם העוזרים והמתקנים, זוכים בדרך כלל להכרה חברתית ואף מתוגמלים על הפעולות הבלתי אנוכיות שלהם למען אחרים. הם מאמינים בטוב ליבם ורואים בעצמם גיבורים.

אמונת היסוד שלהם היא: "אם אדאג להם מספיק זמן, במוקדם או במאוחר, הם ידאגו גם לי". אולם במציאות הדבר קורה כך רק לעתים רחוקות. כשאנחנו מושיעים את הנזקקים, אל לנו לצפות לשום תמורה. הם בקושי יכולים לדאוג לעצמם, איך ידאגו לנו?

האכזבה מובילה את המושיעים לדיכאון הולך ומעמיק טוענת פורסט. הם לא מצליחים לראות כיצד הפעולות שהם עצמם אפשרו או עשו, הובילו אותם למצב זה. למושיעים קשה להבין ששמו עצמם בתוך עמדת הקורבן, גם כשהם עצמם מתלוננים על היחס הלא הוגן שקיבלו. בהגיעם לעמדת הקורבן בתוך משולש הדרמה יבחרו בדרך כלל את עמדת הקדוש המעונה. הם מרגישים נבגדים, מנוצלים ומיואשים.

הפחד הגדול ביותר של המושיעים הוא להישאר לבד. הם מאמינים שכל ערכם מגיע מהעזרה שלהם לאחרים. בלי מישהו לעזור לו הם מתקשים לראות את הערך שלהם, כך טוענת פורסט. הם מעודדים תלות באופן לא מודע כי הם מאמינים שאם זקוקים להם, לא יעזבו אותם והופכים את עצמם למשהו שאחרים לא יכולים בלעדיו. ככל שהם משדלים להציל, כך אלה שהם מצילים לוקחים פחות אחריות על עצמם וככל שהניצולים לוקחים פחות אחריות, כך המושיעים עסוקים יותר בהצלה.

אך כעבור זמן, המושיע השחוק, שאינו זוכה לתמורה למאמציו, נוקט לעתים עמדה של בוז כלפי אלו שהוא מושיע. בכך הוא עובר לעמדת התוקף.

כשיש קורבן בסביבה, המושיע יכול לספר לעצמו שהוא כל יכול, נעלה על אחרים, שאין לו צרכים. בחייו של המושיע תמיד יהיה מישהו חולה, שברירי, מופרע, נכה – התלוי בו. אם הקורבן יתחיל בשלב מסוים לעזור לעצמו, המושיע ימצא קורבן חדש להציל.

גם אם העמדה הבסיסית שלכם היא המושיע, אין זה אומר שאינכם יכולים להיות אנשים אוהבים, נדיבים וטובים. אבל אפשר בהחלט לעזור לאחרים ולתמוך בהם בלי להיכנס לתפקיד המושיע: עוזרים אמיתיים פועלים ללא ציפייה לתמורה טוענת פורסט. הם מעצימים ולא מחלישים את אלה שהם עוזרים להם. מה שהם עושים, נעשה כדי לעודד את הזולת לקחת אחריות על עצמו, במקום לקדם תלות. תומכים אמיתיים מאמינים שהזולת יכול לדאוג לעצמו, שיש לו את הזכות לטעות וללמוד משהו מהטעויות שלו. הם מאמינים שאחרים יכולים להיחלץ מצרה גם ללא עזרתם.

התוקף

כמו בתפקידים האחרים, עמדת ההתחלה של התוקף מבוססת על בושה. עמדה זו מאמצים אנשים בדרך כלל אחרי התעללות נפשית ו/או פיזית במהלך הילדות. כתוצאה מההתעללות, הם מתבשלים בתוך זעם שנוצר מבושה שמאיים להרוס את חייהם. לצורך הישרדותם, התוקפים מדחיקים רגשות עמוקים אלה של חוסר ערך, כך טוענת פורסט. הם מסתירים את כאבם מאחורי זעם וריחוק מאחרים. הם יעדיפו לחקות את אלה שפגעו בהם הילדות, להזדהות עם החזק במקום להיראות כמו זה שמנצלים אותו או נטפלים אליו, בתחתית הסולם.

התוקפים מאמצים לעצמם התייחסות לעולם שאומרת "העולם קשה ומרושע. רק אנשים אכזריים שורדים, אני אהיה אחד מהם". הם מגינים על עצמם תוך שימוש בסגנון סמכותני, שתלטני ומעניש.

התוקפים הם הצל האפל של האבהות. תפקידו הבריא של האב הוא להגן ולדאוג לצרכי משפחתו. התוקף מנסה להחזיר למוטב ולחנך את אלה שסביבו, תוך שימוש במניפולציות וכוחניות ברוטלית.

התוקף מתגבר על רגשות של חוסר אונים ובושה על ידי הכנעתם של אחרים. דומיננטיות הופכת להיות הסגנון הבולט ביותר באינטראקציות שהוא מנהל. תוקפים על פי פורסט, חייבים תמיד להיות צודקים. השיטות שלהם כוללות בריונות, הטפה, איומים, האשמות, דרשות מתישות, חקירות ותקיפה ישירה. הם מאמינים בנקמה, גם דרך פעולות אלימות. ממש כמו שהמושיע זקוק למישהו לתקן, התוקף צריך מישהו להאשים. הם מכחישים את הפגיעות של עצמם באותו האופן שהמושיע מכחיש את הצרכים שלו. הפחד הגדול ביותר שלהם הוא חוסר אונים. בגלל שהם מאוד שיפוטיים ומכחישים את החולשה שלהם, הפחד והפגיעות שלהם, הם זקוקים למישהו אחר להקרין עליו את הרגשות האלה שהם מסרבים לקחת עליהם בעלות. במילים אחרות, הם זקוקים לקורבן. הם זקוקים למישהו שהם תופסים אותו כחלש כדי להראות לעצמם שהסיפור האישי שלהם לגבי הרסנותו של העולם הוא נכון.

אם כן, גם המושיע וגם התוקף זקוקים לקורבן כדי לשמר את התפיסה שלהם את עצמם ושל העולם.

התוקפים נוטים לפצות את עצמם על רגשות קבורים של חוסר ערך, באמצעות יצירת תדמית גרנדיוזית. גרנדיוזיות מגיעה תמיד מתוך בושה. היא פיצוי וכיסוי לרגשות נחיתות עמוקים. זה כמו להשקיע הרבה בצד של "אני יותר טוב מ.." כדי לאזן את הצד של "אני פחות טוב מ…" טוענת פורסט.

לתוקפים קשה מאוד לקחת אחריות על הדרך שבה הם פוגעים באחרים. בתפיסתם, "זה מגיע להם". הם מרגישים שעליהם להיאבק כל הזמן על ההישרדות שלהם בתוך עולם עוין.

קל לחשוב על התוקפים כעל אנשים רעים, אבל הם לא. הם אנשים פצועים, שלמדו לראות את העולם כמקום מסוכן ונשארו בעמדה שתאפשר להם להכות חזרה בכל רגע. הם חיים בכוננות מתמדת.

לתוקפים קשה לראות את עצמם ככאלה. האמונות של התוקפים נשמעות כך: "רק ניסיתי לעזור [בתפקיד המושיע] והם הפנו לי עורף [בתפקיד הקורבן], הייתי חייב להגן על עצמי על ידי פעולת תגמול [בתפקיד התוקף"].

עבור התוקפים, להיות כנים עם עצמם, זו משימה לא קלה. הם מרגישים כאילו הם מאשימים את עצמם ובכך רק מגבירים את הגינוי הפנימי שלהם. הם זקוקים למצב או לאדם אחר אותו יוכלו להאשים כדי שיוכלו להישאר כועסים. כעס עבור התוקף מתפקד כדלק נפשי שנותן לו אנרגיה; זו אולי הדרך היחידה שיש להם כדי להתמודד עם דיכאון כרוני. הם זקוקים מדי פעם למנה של זעם כמו שאנשים אחרים זקוקים למנה של קפאין.

כמו בשאר התפקידים, כך גם עבור התוקף, קבלת אחריות עצמית היא הדרך היחידה להשתחרר מהמלכודת של משולש הדרמה. צריכה להתרחש פריצת דרך כלשהי כדי שיתחיל לקחת אחריות על חלקו במתרחש. מכיוון שתוקפים לא נוטים לעשות זאת מרצונם החופשי, הרבה פעמים פריצת הדרך הזו מתרחשת בשעת משבר.

למרבה האירוניה, היציאה העיקרית ממשולש הדרמה היא דרך עמדת התוקף. זה לא אומר שתהפכו לתוקפים, אלא שבמידה ותחליטו לצאת מתוך המשולש, רבים יראו בכם תוקפים: "איך את יכולה לעשות לי את זה?" כשאתם מחליטים לקחת אחריות על עצמכם ולומר את האמת שלכם, אלו שעדיין בתוך המשולש סביר שיאשימו אתכם בכך שאתם פוגעים בהם. הקורבן ימחה על כך שאינכם מוכנים להושיע אותו עוד; המושיע לא יאמין שאינכם זקוקים עוד לעזרתו. כלומר, כדי לצאת מהמשולש עליכם להיות מוכנים להיות "רעים". זה לא באמת כך, אבל יהיה עליכם לשאת את אי הנוחות בכך שאחרים יראו אתכם בצורה הזאת.

קורבן

עמדת הקורבן היא הצד האפל של הילד הפנימי הפצוע, טוענת פורסט. אותו חלק בנו שהוא תמים, פגיע ונזקק. האני-הילד הזה נכנס לפעולה באותם מקרים בהם אנחנו מרגישים שאיננו יכולים לדאוג לעצמנו. כשאנחנו מאמינים בשבריריות שלנו, בחוסר האונים או בפגימות שלנו, אנו מחפשים מישהו שיציל אותנו. מצב זה מקשר אותנו לתקופות קודמות בחיים בהן חיינו בתלות לא בריאה.

מי שנמצא בתפקיד הקורבן קיבל הגדרה עצמית של היותו פגום מסיודו וחסר יכולות להתמודד עם החיים. הוא מקרין חולשה, שבריריות או העדר יכולת שכלית מספקת כדי לתפקד. הוא מפנים את המסר של "אני לא יכול להסתדר בעצמי". הפחד הגדול ביותר שלו הוא שלא ישרוד והוא מניע אותו לחפש אחר מישהו חזק יותר או כשיר יותר שיטפל בו.

אדם בתוך עמדת הקורבן מתכחש ליכולותיו לפתור את בעיותיו ולפוטנציאל שלו לכוחות משל עצמו, כך פורסט כותבת. במקום זה קורבנות רואים את עצמם כמי שאינו מסוגל להתמודד עם החיים. הם רואים עצמם כמי שפגעו בהם, שנתונים לחסדיהם של אחרים, כמי שקיבלו יחס בלתי הולם, פגומים בתוכם, מקולקלים, שבורים ובלתי ניתנים לתיקון.

כל זה לא מונע מהקורבנות להרגיש טינה רבה כלפי אלה שבהם הם תלויים: למרות ההתעקשות שהמושיעים שלהם יטפלו בהם, הם לא שמחים לקבל תזכורות להיותם בלתי כשירים. כלומר, טוענת פורסט, אותו דבר עצמו שהמושיע מחפש (הערכה ואישור) הוא הדבר שהקורבנות שונאים לתת כי זה מזכיר להם את החסכים שלהם. על כן הם נוטרים טינה לאלה שמגישים להם עזרה. הם  מואסים לבסוף מעמדת הנחיתות שלהם ומתחילים לחפש דרכים להרגיש שווים. למרבה הצער, תהליך זה מערב בתוכו מידה זו או אחרת של "חיסול חשבונות".

עבור מי שנמצא בעמדה מקורית של קורבן, לעבור לעמדת התוקף פירושו לחבל במאמצים הנעשים כדי לעזור להם, במרבית המקרים דרך התנהגויות פסיביות-אגרסיביות. למשל, הם מומחים במשחק ה"כן, אבל…": המושיע מציע פתרונות בזה אחר זה והקורבן משיב בהסברים מדוע הפתרונות לא יעבדו, כשהוא משאיר את המושיע חסר אונים בדיוק כמוהו. לעתים הקורבנות יפעילו מעמדת התוקפן ומגייסים לצדם את כוחה של ההאשמה כדי לגרום לאחרים לטפל בהם.

משוכנעים בפגימות שלהם, הקורבנות חיים בתוך מערבולת חוזרת ונשנית של בושה, שמובילה לא פעם לפגיעה עצמית. שימוש בסמים, אלכוהול, אכילה/הימנעות מאכילה מזיקה, הימורים, בזבוז כספים ללא שליטה – הן רק דוגמאות מספר להתנהגויות של הכשלה עצמית שהקורבנות משתמשים בהן. כל זהותם הופכת לענן של פגימות.

הלכודים בתפקיד הקורבן צריכים לקחת אחריות על עצמם ולהתחיל לדאוג לעצמם, במקום לחפש מושיעים מחוץ לעצמם. הם צריכים לאתגר את האמונה הטמונה בהם שהם לא מסוגלים לדאוג לעצמם אם הם רוצים להימלט מתוך המשולש. במקום לראות את עצמם כחסרי אונים, עליהם להכיר ביכולות שיש להם.

לא משנה כמה ינסו להציל את הקורבן, לא משנה כמה כסף יתנו לו או כמה כוונות לחזרה למוטב יהיו, לשחק את תפקיד הקורבן תמיד מוביל להמשך הקורבנות. זהו מעגל אינסופי של תבוסתנות וחוסר ערך. אין מפלט לחיים בעמדת הקורבן מלבד לקיחת אחריות על רגשותיהם, מחשבותיהם ופעולותיהם.

האמונות המאפיינות את השערים השונים

לכל שער כניסה למשולש יש "תסריט" שנבנה לצורך המשחק שלהם סביב המשולש. על פי פורסט, התסריטים או הסיפורים מורכבים ממערך מסוים של אמונות שדרכו רואים האנשים שבמשולש את עצמם ואת העולם.

סיפורו של המושיע

המושיעים מאמינים שהצרכים שלהם לא חשובים ולא רלוונטיים. זה אומר שהדרך היחידה שבה הם יכולים להתקשר עם אחרים, להרגיש מוערכים ולדאוג לכך שצורכיהם ימולאו היא דרך הדלת האחורית של טיפול באחרים. מושיעים מענישים את עצמם כשאינם מטפלים באחרים. התסריט שלהם בכניסה למשולש הדרמה הוא "אם אני אטפל באחרים מספיק טוב ומספיק זמן, ארגיש מימוש עצמי. זו הדרך היחידה להיות נאהב".

למרבה הצער, מושיעים הופכים מעורבים עם אנשים הבוחרים להישאר קורבנות כל חיייהם, שאין להם שום מושג איך להיות שם בשביל המושיע. תוצאה זו רק מחזקת את הסיפור של המושיע שאל לו להזדקק. אך מאחר והצרכים שלהם בכל זאת קיימים, גישה זו מייצרת עוד בושה ומעמיקה את ההכחשה לגבי אותם צרכים.

סיפורו של הקורבן

אשמה ובושה הם הכוחות מאחורי החזרתיות של המשולש. אשמה משמשת את הקורבנות במאמץ לתמרן את המושיעים לטפל בהם: "אם לא תעשה את זה, מי יעשה?" סיפורו של הקורבן אומר שהם לא יכולים להסתדר בעצמם והם מוכיחים זאת לעצמם שוב ושוב בתוך המשולש. הם מאמינים שהם פגומים ולא כשירים ועל כן מבלים את חייהם בחיפוש אחר מישהו שיושיע אותם. למרות שהם מרגישים שהמושיע הוא משהו שהם חייבים להשיג, בו בזמן הם כועסים על המושיעים שלהם כי הם מרגישים מושפלים על ידי אלה שמטפלים בהם.

סיפורו של התוקף

תוקפים שמאמינים שהעולם מסוכן, משתמשים בפחד ובאיום ככלים לשמור את סובביהם "במקומם". התוצאה הטרגית היא שמעשיהם, שנועדו לתת להם בטחון, רק מוכיחים להם שהחיים אכן מסוכנים כפי שחשבו תחילה. סיפורם אומר שהם הולכי רגל תמימים בתוך עולם מסוכן שבו אחרים תמיד מנסים לפגוע בהם והסיכוי היחיד שלהם לשרוד הוא להכות ראשונים. הדפוס הזה שומר אותם לנצח בתוך דינמיקה של תקיפה והתגוננות.

הצדדים האפלים של הקורבנות

כשמסדרים את העמדות על רצף, עם הקורבן במרכז, רואים שהתוקף והמושיע הם לא יותר מאשר הצדדים האפלים של הקורבנות. כלומר, כל השלושה הם למעשה קורבנות! כל השלושה מסרבים לקחת אחריות על צורכיהם, על כאבם.

תוקף —————– קורבן ——————- מושיע

כל השלושה הם ביטויים מוקצנים ושליליים של כוחות חיוביים שיש לכל בני האדם אך אנו רגילים להתכחש או להדחיק אותם כשאנו חיים בתוך משולש הדרמה, על פי פורסט. זיהוי של שער הכניסה שלנו לתוך המשולש יכול לעזור לנו לזהות את האספקטים בתוכנו שאנו מתכחשים להם.

למשל, כשאנו רואים את עצמנו בעיקר במגשרים ומטפלים, אנו מתכחשים לצרכים שלנו בשל אי הצבת גבולות הולמים. אנו לוקחים את עמדת המושיע.

למושיעים יש יכולת טבעית לארגן, לטפח באופן מופלא. אולם כשמישהי בעמדת מושיעה מתכחשת ליכולות האלה כשהן מופנות אל עצמה, כשהיא מסרבת לטפל בעצמה ולהגדיר לעצמה מה חשוב לה, היא מוצאת את עצמה מתערבת וחושבת באובססיביות על חייהם של אחרים, בדרך כלל בצורה לא בריאה במיוחד. היא הופכת להיות למישהי שלוקחת אחריות על כל אחד מלבד עצמה.

מאפיינים אלה נתפסים בדרך כלל כנשיים ולכן שער הכניסה של המושיע הוא ביטוי מעוות של אספקטים נשיים.

התוקפן מצד שני, מחזיק בתחושה עמוקה של צדק. הוא מאמין בשימוש בכוח ואסרטיביות. יכולות אלה חשובות לדאגה לעצמו. אולם התוקפן יתרגל כשרונות אלה בצורה מעוותת. כשמאפיינים גבריים אלה של הגנה, הדרכה והצבת גבולות לא זוכים להכרה מלאה, כשהם מוכחשים, הם מתבטאים בצורה לא מודעת ובלתי אחראית.

התקפה, עבור התוקפן, הופכת להיות דרך מקובלת לבטא את הכישרונות האלה וזוכה להצדקה מאוחר יותר כהגנה הכרחית. "הם פגעו בי והייתי חייב להגן על עצמי על ידי התגובה הזו". התוקפן דיכא את האיכויות המטפלות, המטפחות ובמקום זה למד לפתור בעיות דרך כעס, פגיעה ושליטה.

כשדיכאנו את שני הצדדים ומנענו מעצמנו את היכולת המולדת לטפל בעצמנו דרך טיפוח עצמי בריא וגם את הזכות להגן על עצמנו באמצעות התנהגות אסרטיבית, נותרנו בעמדת הקורבן. הגדרה טובה לקורבן תהיה מישהו שלא יודע איך לקבוע מה חשוב לו, להציב גבולות, לטפח את עצמו ולהגן על עצמו.

חשוב לשים לב לכך שלעתים, כשהמודעות העצמית של אנשים מתפתחת והם מתחילים לשנות את ההתנהגות שלהם, הם משנים בדרך כלל את שער הכניסה שלהם. אולי הם מתחייבים לצאת מהמשולש אך בפועל רק מחליפים את השער. הם עדיין בתוך המשולש. לכן יש לבדוק אם אכן נעשתה לקיחה אמיתית של אחריות על עצמם.

השלכות של חיים בתוך המשולש

חיים בתוך משולש הדרמה או הקורבנות יוצרים אומללות וסבל, לא חשוב מה שער הכניסה המקורי שלכם. המחיר לכל שלושת התפקידים הוא עצום בכל המובנים – רגשי, מנטלי ואפילו פיזי. מאמצים להימנע מכאב על ידי האשמת האחר או חיפוש של מישהו שידאג לנו, רק יוצר יותר כאב בסופו של דבר. כשאנחנו מנסים להסתיר את האמת מאחרים (להציל אותם) אנו מתעלמים מהיכולות שלהם והדבר יוצר כאב נוסף. כל המעורבים בתוך המשולש מגיעים בסופו של דבר לכאב וכעס, אין מנצחים. פורסט מפרטת מאפיינים לחיים בתוך המשולש המשותפים לשלושת התפקידים:

העדר אחריות אישית –

בכל פעם שאנחנו לא לוקחים אחריות על עצמנו, אנו מגיעים לתוך המשולש. אפילו לא המושיעים, המתגאים בהיותם אחראיים, לא לוקחים אחריות על עצמם. הם דואגים לכל העולם אבל אין להם מושג איך לעשות את זה עבור עצמם. התוקפים מסיטים אחריות מעצמם על ידי האשמת אחרים בסבל שלהם. קורבנות מחפשים מישהו שיקח את האחריות במקומם. אף אחד מהשלושה לא לוקח אחריות על עצמו.

כל זמן שאנחנו רודפים אחרי עצמנו ואחרים סביב המשולש, אנו דנים את עצמנו לחיות חיים של תגובה למצבים. במקום לחיות על פי בחירותינו, אנחנו חיים חיים אומללים וריקניים על פי תוכניותיהם של אחרים והאמונות הלא מודעות של עצמנו.

שליטתן של אמונות מכאיבות –

אמונות לא בריאות אודות עצמנו והעולם שהוטמעו בילדות, הופכות לחוקים נוקשים שאולי עדיף להפרם. תכתיב משפחתי כמו "אל תדברי על זה", "אל תשתף ברגשות שלך" או "זה אנוכי לדאוג לעצמך" הן חלק מאותן אמונות ישנות ששלטו בנו וצריך לאתגר אותן אם רוצים להתפתח. עלינו לצפות ואף לקדם בברכה רגשות לא נעימים כהזדמנויות לשחרר את עצמנו מהאמונות המכאיבות שמחזיקות אותנו לכודים בתוך המשולש.

לעתים עלינו להיות עם הרגש הלא נוח, כמו אשמה, בלי לפעול על פיו. אשמה לא בהכרח אומרת שעשינו משהו לא בסדר, הרבה פעמים היא תגובה נלמדת. לעתים אשמה מופיעה כשהפרנו חוק של משפחה לא מתפקדת.

רגשות כואבים –

כניסה למשולש מתרחשת הרבה פעמים דרך האפיק של רגשות כואבים. אנשים רבים מניחים לרגשות הכואבים לנהל אותם. אנחנו חושבים על משהו, מתעוררת אשמה או פחד אשר מניעים אותנו להתנהג בצורה שמחזירה אותנו לתוך המשולש. התגובה שלנו היא בדרך כלל ניסיון שגוי להיפטר או לשלוט ברגשות הכואבים כדי שנוכל "להרגיש טוב" טוענת פורסט.

למשל, אנחנו יכולים להציל אחרים כדרך לשמור על עצמנו מפני הרגשה רעה. נגיד לעצמנו "היא לא יכולה לעמוד בזה" או "זה יפגע בו" כדי שנוכל לעמוד בזה בשבילם. אנחנו מרגישים טוב יותר כשאנחנו מתקנים מישהו אחר, זה מעניק לנו הרגשה שגויה של שליטה שבאופן זמני מעצימה אותנו. אולי לא נראה באותו זמן שחוויית הכוח שלנו היא על חשבונו של מישהו אחר, כך שהם נשארים מוחלשים, נחותים.

ייתכן וננסה לנהל את חייהם הרגשיים של אחרים על ידי זה שנשמור את הדעות שלנו, הרגשות שלנו והמחשבות שלנו נסתרות מהם ואפילו מעצמנו. התנהלות כזאת יכולה לפגוע משמעותית ברווחה הנפשית שלנו ובסופו של דבר להביא לריחוק בינינו לבין הזולת. זו רק עוד דרך להמשיך לרקוד סביב המשולש.

הכחשה –

בכל פעם שאנו מתכחשים לרגשות שלנו אנחנו נכנסים להשקפת עולם קורבנית. רגשות הם אמיתיים. הם "אנרגיה בתנועה" על פי פורסט. כשאנחנו מתעלמים מהרגשות שלנו בסופו של דבר הם משתלטים עלינו ואנו מגיבים בצורה אימפולסיבית. אנחנו לא יכולים להיות אחראיים על עצמנו אם אנחנו מסרבים להכיר ברגשות שלנו, מה שאומר שהענקים הפנימיים המוכחשים האלה ימשיכו לנהל את ההתנהגות שלנו מאחורי הקלעים.

למרות שנכון הדבר שהרגשות שלנו נוצרים ממה שאנחנו מאמינים בו, לא יעזור להתעלם ממה שאנחנו מרגישים. במקום זה, אנחנו יכולים להכיר בכך שאם אנחנו מרגישים רע, ולהבין שהרגש הרע נוצר כי התעוררה אמונה מעוותת כלשהי. במקום להתכחש לרגש, אנחנו יכולים ללמוד ללכת בעקבותיו אל האמונה שמאחוריו. כאן אפשר לחולל שינוי ממשי. הרגש מתפוגג ברגע שהאמונה שמאחוריו עולה למודעות ומקבלת התייחסות. כך אנו לומדים לזהות את הרגשות שלנו ולהגיע דרכם אל האמונות המגבילות שלנו, אשר מחזיקות אותנו תקועים בתוך המשולש.

הורים שלא מבינים שרגשות נובעים ממחשבות ואמונות, אשר גדלים תחת האיסור להכיר או לבטא רגשות, הרבה פעמים מונעים גם מילדיהם את אותה זכות. ייתכן והחליטו בתקופת הילדות המוקדמת שיש רגשות רעים או שגויים והם מכחישים או מדכאים אותם מבלי לבחון את המחשבה שעומדת מאחוריהם.

להגיד לעצמנו שהרגשות שלנו אינם מקובלים לא גורם להם להעלם. כל עוד נמשיך להאמין לסיפורים כואבים על עצמנו ואחרים, נמשיך גם לייצר את אותם רגשות שליליים. כשהם מדוכאים, רגשות מוכחשים אלה הופכים להיות כיסים סודיים של בושה בתוך הנפש טוענת פורסט. הם משמשים כדי להרחיק את עצמנו מאחרים ודנים אותנו לחיים בתוך המשולש.

העדר כנות –

להיות כנים עם עצמנו הינה הדרישה הבסיסית ביותר כדי לצאת מתוך המשולש על פי פורסט. לא ניתן להשתחרר מהמשולש בלי כנות עם עצמנו. להגיד את האמת שלנו היא הדרך המרכזית לקחת אחריות. אחרי שנעשה זאת, תהיה בנו הנכונות לנקוט בפעולות המתבקשות מהכרה באמיתות הללו.

כמובן שאם אנחנו מתכחשים לרגשות שלנו, לא תיתכן כנות. הכחשה באה מתוך שיפוט עצמי שלילי. אם החלטנו שאיננו יכולים לקבל את המחשבות, ההתנהגויות או הרגשות שלנו, לא נוכל להודות שיש לנו אותם. עלינו לתרגל קבלה עצמית אם אנו רוצים להיות באמת כנים עם עצמנו ועם אחרים.

כדי שמושיע יהיה כנה עם עצמו למשל, עליו להיות מוכן להתוודות על הצורך שלא היה מודע לו, לשמר תלות של אחרים בו. זה אומר להודות בכך שלהיות מושיע זה משהו שמושיעים עושים כדי למלא את הצורך שלהם בערך עצמי. כל עוד ימשיך המושיע לראות את הזולת כחלש ובלתי כשיר, הוא ימשיך לרמות את עצמו ולטעון שהוא חייב להמשיך לתקן ולדאוג לו. תוך כדי כך, צרכיהם שלהם לא יקבלו הכרה ולא ימולאו.

באופן דומה, התוקף אינו כנה כשהוא מתעקש להאשים אחרים באומללותו ובסבלו. אין לתוקף דרך להשתחרר מהמשולש כל עוד ימשיך לראות את עצמו כמשוחרר מאשמה, תמים וטהור שרק עשו לו עוול.

בכדי שהקורבן ישתחרר מהמשולש, עליו להתוודות על ההשקעה הרבה שהוא משקיע בניסיון להישאר "קטן" – תלוי ונזקק. זה אומר להיות כנה לגבי האופן שבו הוא תמרן אחרים, תוך שימוש בסיפור אישי על מסכנותו כדי לדאוג שיטפלו בו טוענת פורסט. אחרת הקורבן יפול עמוק יותר ויותר לתוך מערבולת הייאוש וחוסר הערך.

כדי לחיות במציאות נחוצה אמת. כדי לומר את האמת עלינו קודם כל לדעת מהי. כשאנחנו מגיבים מתוך רגשות מוכחשים ותכנותים לא מודעים, אנחנו לא יכולים בשום אופן לדעת מה האמת האישית שלנו. זה אומר שלא נהיה בקשר עם המציאות. יהיו אג'נדות סודיות וחוסר כנות. זו עוד תכונה בולטת של כל השחקנים בתוך המשולש. רק דרך הכרת האמת שלנו אנחנו יכולים לדבר ממקום של יושרה אישית. לאחר מכן יכולה להתאפשר יציאה מהמשולש.

השלכה –

אנו נוטים להתכחש לרגשות או אמונות שהערכנו אותם כשליליים או בלתי מקובלים. גם אם דחקנו אותם לתוך הלא מודע שלנו, הם לא בהכרח יישארו שם. דרך אחת שבה הם מוצאים את דרכם החוצה היא דרך הקרנה אל העולם, בדרך כלל כלפי מישהו שנמצא בסביבתנו. אנחנו נמצא אותו, נזהה בו את אותם רגשות או אמונות שאנו לא יכולים לקבל בתוכנו ונשנא אותו על כך שיש לו אותם. למנגנון הזה קוראים השלכה והוא כוח מניע חזק בתוך המשולש. היא מבטיחה שריקוד הקורבן ימשך.

אגו והסיפור על מי אנחנו –

אנחנו נמצאים באינטראקציה עם אחרים דרך אמונות מגבילות ישנות, שאנו לא מודעים להן ואשר מייצרות בושה. לכל שער כניסה יש את האמונות שלו אשר מתחברות לסיפור חיים שגם לו אנחנו לא מודעים. אנו מאמינים לתיאורים האלה של עצמנו ושל אחרים בלי להטיל בהם ספק ולו לרגע. כשהם רצים ללא הפרעה במוחנו, סיפורים אלה מייצרים הרבה רגשות מכאיבים, כמו חוסר ערך, אי התאמה ופגימות. אנחנו מחזקים ומשחזרים את האמונות האלה דרך התנועה סביב המשולש.

האגו, כך טוענת פורסט, הוא אותו חלק בנו שמאמין לסיפורים המגבילים הללו ומזוהה עמם באופן מוחלט. הוא נאבק על כך שהזהות המוגבלת הזאת תמשיך להתקיים. כך, עוולות העבר ימשיכו להיגרם לנו גם בהווה.

כשל באינטימיות –

למרות שרובנו שואפים לתחושה של קשר לאחרים, אנשים רבים מפחדים פחד מוות מאינטימיות. לאפשר למישהו באמת להכיר אותנו יכול להיות דבר מפחיד מאוד. אינטימיות מחייבת אותנו להיות פגיעים וכנים. האמונה שלא ניתן לאהוב אותנו, שאנחנו פגומים או נחותים, הופכת את החשיפה העצמית לדבר קשה. אנחנו רוצים קבלה בלתי מותנית אבל אם לא קיבלנו את עצמנו, אי אפשר להאמין שמישהו אחר יכול לאהוב אותנו. מתוך הצורך להסתיר את חוסר הערך שלנו אנחנו מתרחקים, מתחבאים.

כל עוד יש לנו אג'נדות סודיות ומתכחשים לאמת, אינטימיות אינה אפשרית. קורבנות נועדה להבטיח ריחוק לא רק מאחרים אלא גם מעצמנו. בתוך המשולש אינטימיות אינה אפשרית.

סיכום

כשאנחנו מוכנים לקחת אחריות, אנחנו מתחילים להתבונן ברגשות האמיתיים שלנו לגבי המצב בהווה. אנחנו מגלים נכונות לחוות את הרגשות הבלתי נוחים שלנו ואנחנו מאפשרים לאחרים לחוות את הרגשות הבלתי נעימים שלהם, בלי להציל אותם.

אם הסובבים אותנו מוכנים גם להשתתף בתהליך הזה של הכרה של עצמם, נוכל ליצור יחד מערכות יחסים בריאות יותר. כתוצאה מכך יהיו פחות ופחות אינטראקציות המבוססות על אשמה, פחד או בושה. אך גם אם הקרובים לנו אינם מוכנים להיחלץ מהמשולש, בל נשכח שאנחנו עדיין יכולים לעשות את זה גם בלעדיהם. השינוי שלכם ישנה את כל הדינמיקה ביניכם. אנחנו לא קורבנות אם אנחנו בוחרים לא להיות כאלה טוענת פורסט.

לצאת מהמשולש אומר:

לדעת איפה אתם עומדים ברגע זה ולהיות מוכנים לנהל מו"מ על הגבולות שלכם במידת הצורך. הצבת גבולות אינה אומרת לשלוט באחרים אלא התבוננות במניעים שלנו, ניסיון להבין את עצמנו ואז לעשות את מה שאנחנו בוחרים לעשות ממקום שמחובר לעצמנו, מתוך מקום אמיתי ולא מתוך דרמה.

יהיו זמנים שאנשים יתייחסו אליכם כאל תוקפים. האתגר שלכם הוא להישאר בקשר עם האמת שלכם ולאפשר לאחרים את הזכות שיש להם להחזיק בסיפור שלהם. שתי הגרסאות שלכם לא חייבות להיות זהות כדי שתהיו מאושרים.

האופן בו אחרים רואים אותנו הוא לא ענייננו. מה שיכול לשנות אותנו הוא האופן בו אנחנו רואים את עצמנו. כל עוד נחזיק באמונות של חוסר ערך ונחיתות, נמשיך לייסר את עצמנו.

העובדה שאתם מאמינים לסיפורים האלה לא הופכת אותם לאמת. אבל כשאנחנו מאמינים לסיפורים האלה, אנחנו יכולים להתנהג בצורה שהופכת אותם לאמיתיים! מודעות זו מאפשרת להשתחרר מהמשולש. לאהוב את עצמנו, לקחת אחריות על חיינו יכול לפתוח בפנינו חוויה של חיים גדולים יותר ונפלאים.

יציאה מהמשולש היא לא משהו שעושים באופן חד פעמי. אנו יוצאים וחוזרים לתוך המשולש כל הזמן. זהו תהליך, לא יעד סופי.