כל יום מביא משהו אחר, חיים שלא מאורגנים במספרים בעולם שמאורגן במספרים. הכל מובן לאחור, אחרי ההודאה (באשמה?) בפני עצמי, יש קרקע והיא תהום. יש תהום והיא חושך חסר מלים טובל בנוזלי גוף ובריחות. התמונות מהבהבות לרגע וכבות. הן מורכבות ממבט של ילדה קטנה, אז, שם, מזמן, שזורות ברווחים שבין המלים של אימא שלי. היית ילדה מתוקה ושמחה. לא מתוקה ולא…[המשך קריאה]

הקמתי חיים שלמים כדי לברוח ולטשטש.
בדיעבד, הנישואים שלי היו שחזור של הטראומה. לכי תסבירי לכולם שהגבר שאתו חיית חצי מחייך ועשית עליו הקפות וכתבת עליו שירים – היה בדיעבד מתעלל. הוא התחתן איתי הרבה לפני שידעתי מי אני ומה קרה לי. כל החיים שלי הם רכוש גנוב ממי שלקח אותם.

אני מרגישה מאוד לא טוב היום. לא יכולה להשיב בצורה נורמלית על שום שאלה. אנשים לא מסוגלים להבין שמשפחה זה לא בהכרח דבר תומך ומגן, מניחים הנחות שגויות עלי, עוצרים אותי ברחוב, מוסרים שפגשו את אימא שלי כדי להתקרב אלי, אומרים שהיא אישה מקסימה, ואני מהנהנת כמו תוכי וכולי צונחת מבפנים. כך לגבי אבא והאחיות וכך גם לגבי הגרוש שלי שהיה גבר הכי קשה בעולם.…[המשך קריאה]