הפיכת טיפול בטראומה לבטוח: הגוף כמשאב לעצירת תהליך ההאצה של הטראומה

מבוסס על מאמר מאת

Babette Rothschild, MSW, LCSW Member: National Association of Social Workers International
and European Societies for Traumatic Stress Studies

מאורעות טראומטיים גובים מחיר מהגוף ומהנפש. עובדה זו מתועדת היטב ומוסכמת על ידי הקהילה הפסיכיאטרית ומאושרת בDSM -. ברשימת הסימפטומים של PTSD מופיעה קטגוריה נרחבת של "סימפטומים מתמידים של עוררות יתר של מערכת העצבים האוטונומית (ANS)".

אבל, למרות מחקרים ומאמרים רבים שפורסמו מאז ש-PTSD הופיע לראשונה כקטגוריה אבחנתית ב- 1980 – הוקדשה תשומת לב מעטה לצד הסומאטי (=הגופני) של הטראומה. תשומת הלב שכן ניתנה לגוף נטתה להתמקד על הסימפטומים המטרידים של PTSD והבעיות הנגרמות כתוצאה מהם. לעיתים רחוקות נחקרה האפשרות של שימוש בגוף עצמו כמשאב אפשרי לטיפול בטראומה. להשמטה זו השלכות רבות מכיוון שההבנה של ההשפעה הטראומטית על הגוף יכולה להיות מפתח חיוני להבנה ולטיפול גם בגוף וגם בנפש שעברו טראומה. יתר על כן – התערבויות סומאטיות יכולות להיות שימושיות לצד הטיפולים הקיימים בטראומה, ויכולות להקל את מהלך הטיפול ולהוריד את חוסר היציבות במהלכו. במאמר זה נתאר את התופעה של "עוררות יתר" ב-ANS ונציג מספר שיטות סומאטיות שיכולות לשמש להפסקה או האטה של "עוררות יתר" זו. 

הקדמה

רוב חברי למקצוע הפסיכותרפיסטים ומשתתפי הסדנאות המקצועיות אומרים לי שהם יודעים מקרוב מדי כמה טיפול פסיכותרפי בטראומה עלול להיות נפתל וערמומי – ללא תלות בתיאוריה ובטכניקות שמשתמשים בהם. הסכנה של הצפה, התקפי חרדה ופאניקה, פלאשבקים או גרוע יותר – גרימת טראומה מחדש – תמיד נמצאת שם. שמעתי דו"חות על מטופלים שחוו פלאשבקים מציפים כל-כך בזמן הפגישה הטיפולית עד כדי כך שהם חשבו שחדר הטיפולים הוא האתר בו ארעה הטראומה ושהמטפל הוא התוקף שלהם. דו"חות על מטופלים שלא יכלו להמשיך בתפקוד היומיומי שלהם במשך הטיפול – וחלקם אפילו היו זקוקים לאשפוז הם לא נדירים. נראה שעבודה עם טראומה היא, באופן כללי, הרבה יותר חסרת יציבות ובטחון מתחומי פסיכותרפיה אחרים.

גיליתי שהדרך הבטוחה ביותר להתייחס לטיפול בטראומה היא באותה צורה בה אני ניגשת ללמד נהיגה במכונית. הלוגיקה שלי מבוססת על האבחנה שגם נהיגה וגם טיפול בטראומה כוללים שליטה על משהו שבקלות יכול לצאת מכדי שליטה.

לימדתי מספר חברים לנהוג. ותמיד אני מתחילה באותה דרך. לפני שאני מרשה לתלמיד שלי לגרום למכונית לנוע קדימה – אני מלמדת אותו איך לעצור – איך לבלום. רק כאשר התלמיד שלי (ואני) בטוחים ביכולתו למצוא את דוושת הבלם ולעצור את המכונית בצורה רפלקסיבית – אני מעריכה שזה יהיה בטוח עבורו לפגוש את דוושת הגז וללמוד (לאט) להניע את המכונית ועדיין לפגוש מדי פעם את דוושת הבלם, לעצור ולהמשיך.

נהיגה בטוחה כרוכה בבלימה זהירה ומתוזמנת משולבת בהאצה בקצב שהתנועה בכביש, הנהג והמכונית יכולים לשאת בהם. אותו דבר נכון לגבי טיפול בטוח בטראומה.

כל עוד אתה והמטופל לא יודעים איך להשתמש בבלמים: לעצור את התהליך אם הוא נעשה יותר מדי לא נוח או מערער את היציבות – זה לא יהיה רעיון טוב להתקדם על-ידי התייחסות ישירה למאורע הטראומטי – האצה של תהליכי טראומה בגוף ובנפש.

טיפול בטוח בטראומה כולל:

  1. הבנה של תופעת עוררות היתר.

  2. יכולת לצפות ולמדוד את מצב ה-ANS .

  3. כלים סומאטיים לעצירה, הכלה והפחתת עוררות היתר – להשתמש בבלמים.

ANS והפיזיולוגיה של עוררות יתר

שים לב לתחושות הגוף שלך בזמן שאתה קורא את הקטע הבא. שים לב בעיקר לקצב הלב והנשימה:

דמיין שאתה מתעורר באמצע הלילה לקול זכוכית מתנפצת. אתה חושב על הדלת הקדמית עם שמשת הזגוגית האמצעית. אתה דרוך באופן מיידי. אתה עוצר את נשימתך. הלב שלך פועם בחוזקה. אתה ניגש בזהירות לסלון, כל חושיך דרוכים, עינייך פקוחות לרווחה. בעודך מתקדם בזהירות לקראת הדלת הקדמית – אתה מוצא אגרטל שבור לרסיסים על הרצפה ואת החתול שלך מתגנב באשמה מהמקום. אתה נושם לרווחה, צועק על החתול, קצב הלב שלך חוזר להיות נורמלי ואתה מתחיל לרעוד למשך מספר דקות.

המערכת הלימבית היא חלק מהמוח שמגיב למצבי לחץ / טראומה / איום קיצוניים על ידי שחרור הורמונים שמורים לגוף להתכונן לפעולה. כתוצאה מכך מופעל הענף הסימפתטי (SNS) של מערכת העצבים האוטונומית (ANS) והוא מכין את הגוף ללחימה / בריחה: מגביר את קצב הנשימה והלב, שולח דם מהעור לתוך השרירים, וכו'.

כאשר האיום הוא גדול או מתמשך (כגון: עינוי, אונס וכו') המוח יכול להפריש בנוסף הורמונים שמפעילים במקביל גם את הענף הפאראסימפתטי (PNS) של ה-ANS ולגרום לקיפאון – כמו עכבר שמשחק מת (רפיון) או צפרדע או ציפור שנעשות משותקות (נוקשות).

במצב של PTSD המוח ממשיך להגיב כאילו מצב המתח / טראומה / איום עדיין קיים, וממשיך להכין את הגוף למלחמה / בריחה / קיפאון למרות שלמעשה האירוע הטראומטי כבר הסתיים. אנשים הסובלים מPTSD – חיים במצב כרוני של הפעלת ה ANS — עוררות יתר – שגורם לסימפטומים שכוללים: חרדה, פאניקה, נוקשות של השרירים, חולשה, תשישות, בעיות התרכזות, בעיות שינה וכו'.

דיאגראמה 1 בהמשך מתארת את ארגון מערכת העצבים:

הפיכת טיפול בטראומה לבטוח - דיאגרמה 1

דיאגרמה 1

 מערכת העצבים הסומאטית – רצונית
 מערכת העצבים האוטונומית – לא רצונית
 ענף סימפתטי – פועל בזמן פעילות
 ענף פאראסימפתטי – פועל בזמן רגיעה

 

בזמן מאורע טראומטי המוח מודיע לגוף שיש איום. ב-PTSD הגוף מתעקש להמשיך להודיע למוח שקיים איום מתמיד והמוח ממשיך להמריץ את ה-ANS לשם הגנה. נוצר מעגל אכזרי. חפצים, קולות, צבעים, תנועות וכו' שהיו יכולים להיות חסרי משמעות – נעשים מקושרים לטראומה והופכים לטריגרים חיצוניים שנחווים כסכנה. כאשר יש התנגשות בין זיהוי חיצוני של מצב בטוח לתחושה פנימית של איום עלול להיווצר בלבול. עוררות יתר יכולה להתפרץ בגלל טריגר, או להפוך לכרונית. שבירת המעגל הזה הוא צעד חשוב בטיפול ב-PTSD.

היכולת לזהות אינדיקציות לעוררות יתר, כלומר, פעילות יתר של ה- ANS – יכולה לעזור לשבור את המעגל הזה. קל ללמוד זאת, אך כמו עבור כל יכולתה-הSNS,PNS ופעילות משולבת שלהם, ולהתאמן להתבונן בהם באנשים אחרים. בנוסף, מאוד שימושי לבקש מדי פעם מהמטופל לבדוק את קצב הלב, הנשימות שלו וכו' – ובעיקר את הסימנים של ANS שקשה להבחין בהם. על ידי תשומת לב למה שקורה למטופל – המטפל מבטיח קנה מידה אובייקטיבי רב ערך לקריאת רמת העוררות של המטופל. בנוסף, יכול להיות יעיל מאוד ללמד את המטופל לזהות סימנים של פעילות של ANS בעצמו. כך הוא ירכוש תודעה גדולה יותר של מודעות גופנית, תודעה גדולה יותר של הכרות עם עצמו ושליטה עצמית.

דיאגראמה 2- ארגון מערכת העצבים האוטונומית (ANS):

דיאגראמה 2- ארגון מערכת העצבים האוטונומית (ANS):

דיאגראמה 2

 

ענפי ה-PNS וה-SNS של מערכת העצבים האוטונומית (ANS) פועלים באיזון זה של זה.

ה-SNS מעורר בעיקר במצבי מתח – חיובי ושלילי. דוגמאות למתח כתוצאה ממאורעות חיוביים: אורגזמה, חתונה וספורט אתגרי. מתח יכול להיגרם גם כתוצאה מלחץ בעבודה, בבית-ספר, בעיות כספיות, קונפליקטים במשפחה וכו'. המתח הקיצוני ביותר הוא מתח טראומטי שנגרם כתוצאה מסכנת חיים.

ה-PNS מעורר בעיקר במצבי מנוחה ורגיעה, הנאה, ערור מיני וכו'.

באופן רגיל שני הענפים נמצאים בפעולה אבל כאשר אחד מהם פעיל יותר – השני מדוכא. כמו מאזניים – כשצד אחד למעלה השני למטה. הם מתנדנדים באופן מתמיד באיזון משלים זה של זה. הקטע שלהלן ידגים את האיזון האינטראקטיבי בין הSNS וה-PNS:

אתה ישן בנחת, ה-PNS פעיל וה-SNS מדוכא. אתה מתעורר ומגלה שהשעון שלך לא מכוון ושאתה כבר באיחור של שעה לעבודה. ה-SNS קופץ לפעולה: קצב הלב שלך מואץ, ואתה מתעורר באופן מיידי. במהירות אתה מתקלח, מתלבש ורץ לאוטובוס. כשאתה מגיע לתחנת האוטובוס אתה מבחין בשעון על מגדל הכנסייה ומבין שבסוף השבוע חל מעבר לשעון חורף ושבסופו של דבר אתה לא באיחור. פעילות ה-SNS יורדת ובמקביל פעילות ה-PNS עולה. קצב הלב מואט והנשימה נעשית קלה יותר. אבל – כשאתה מגיע לעבודה – אתה נזכר ששכחת דד ליין ורץ להשלים את הנחוץ לפני שהבוס שלך יגלה זאת. ה-SNS שוב מתחיל להאיץ פעילות ומדכא את ה-PNS. אתה עובד בחיפזון…

כך במשך כל יום ממוצע – ה-SNS וה-PNS מתנדנדים ומאזנים זה את זה.

 

שימוש בידע על ANS בזמן טיפול

יש יתרון גדול בלימוד זיהוי הסימנים בגוף של פעילות ה-ANS. לימוד זה מקנה כלים נוספים שעוזרים למטופל להכיל ולהפחית את רמת עוררות-היתר בחיי היום יום ולהימנעות ממצב טראומה גבוה (וחזרה אפשרית על הטראומה) במהלך המפגשים הטיפוליים.

פעילות של ה-PNS (נשימה איטית, קצב לב איטי, אישונים מכווצים וכו') מעידה שהמטופל רגוע ושהמפגש הטיפולי מתקדם בקצב נוח עבורו. פעילות נמוכה של ה-SNS (קצב נשימה עולה, קצב לב עולה, אישונים מורחבים וכו') מעידים על התרגשות ו/או אי נוחות שניתנת להכלה. פעילות גבוהה של ה-SNS – (קצב לב גבוה, נשימת-יתר וכו') עלולים להעיד על כך שהמטופל מתקשה להתמודד עם מה שקורה ושהוא חרד למדי.

כשפעילות סימפתטית גבוהה ממוסכת על-ידי פעילות גבוהה במקביל של הפעילות הפאראסימפתטית (ויש סימנים לכך ששני הענפים מעוררים במקביל כמו – עור חיוור ונשימה איטית, עיניים מורחבות ועור סמוק, קצב לב איטי ונשימה מהירה וכו') זה אומר שמטופל נמצא במצב טראומה גבוה ושהגיע הזמן ללחוץ על הבלמים. קרוב לודאי שהוא חווה סוג כלשהו של פלאשבק (בתמונות, תחושות גוף, רגשות או שילוב שלהם). במקרה כזה – המטפל חייב לעזור לייצב את המטופל – על-ידי פעילות סימפתטית נמוכה או על-ידי פעילות פאראסימפתטית ראשית – לפני שממשיכים הלאה בעבודה הטיפולית או לפני שהטיפול מסתיים והמטופל הולך הביתה. הימנעות מביצוע פעולת הייצוב עלולה לגרום לפאניקה, טראומה חוזרת, התמוטטות או אף גרוע מכך. כמה אסטרטגיות שימושיות להשגת ייצוב זה יצוינו בחלק הבא של מאמר זה.

אזהרה: לא כל הטכניקות שיצוינו בהמשך מתאימות לכל המטופלים. יש מטופלים שאחת מהטכניקות או יותר יגרמו להחרפת מצבם ולא לייצובו. יש לנסות לאט ובזהירות ולהשתמש במודעות גופנית כדי לזהות את השיטות שמגבירות דאגה או סימפטומים ולהשמיט אותן.

 

משאבים סומאטיים לבלימה: האטה והכלה של עוררות-יתר

מודעות גופנית

מודעות גופנית – היכולת לחוש במדויק מה קורה בגוף – היא כלי חזק כבלם בטיפול בטראומה. כלי זה גם יכול לשמש כמאיץ של התהליך הטיפולי (כאשר המטופל מוכן) וכזרז לזיכרון סומאטי. בנוסף, שליטה של המטופל במודעות גופנית משפרת את היעילות של שאר השיטות המתוארות בהמשך. המונח "מודעות גופנית" – כפי שתואר בתוכניות האימון של BODYnamic – מתייחס למודעות מדויקת של הגוף הפיזי: עור, שרירים, עצמות, איברים, נשימה, תנועה, תנוחה במרחב וכו'. מעבר לזאת מונח זה מתייחס לאופן שבו הגוף נחווה / מורגש כאן ועכשיו: טמפרטורה, מתח / רגיעה, כאב, "קוצים", לחץ, גודל, לחות (כמו ידיים מזיעות), קצב הלב, "בטן מקרקרת", ויברציות וכו'. בניגוד למה שאתם עלולים לחשוב, מטופלים בדרך כלל נעשים פחות מודאגים (ולא יותר) כשמעודדים אותם להבחין ולתאר את תחושות הגוף שלהם. (אבל, יש יוצאים מהכלל – מודעות גופנית לא מתאימה לכולם). ברגע שהם תופסים את העיקרון – מטופלים רבים שנשאלים מדי פעם במשך הפגישה הטיפולית על התחושות הגופניות שלהם מדווחים על הקלה. המודעות הגופנית יכולה להוות משאב בטיחותי בפני עצמה.

לא כל מטופל יכול להשתמש בבלם הזה. יש מספר מצבים בו יש לשלול שימוש בו. להלן שתי דוגמאות:

  1. יש טראומות המזיקות כל-כך לשלמות הגופנית שכל ניסיון לחוש את הגוף רק מאיץ יותר את הקשר לטראומה.

  2. יש מטופלים שמרגישים לחוצים להרגיש את הגוף שלהם "נכון" – ועלולה להיווצר מעין חרדת ביצועים. במקרים כאלה עדיף לוותר על האימון במודעות גופנית ולהשתמש בכלי בלימה אחרים במקום.

כיווץ השרירים ההיקפיים – החזקה

לעיתים קרובות, כיווץ השרירים ההיקפיים בידיים וברגליים הוא מרגיע ומכיל.  כיווץ הוא כלי בלימה שימושי במיוחד ובדרך-כלל יעיל מאוד להפחתת עוררות-יתר או לפחות להפוך אותה ליותר ניתנת להכלה. את עקרונות השיטה הזו ואת תרגילי הרגליים למדתי בתוכנית האימונים של BODYnamic. את תרגילי הידיים למדתי מחברי, מטפל הגוף והפסיכותרפיסט-גוף רובין בוהן.

חשוב: יש לעשות את הכיווץ רק עד שהשריר מרגיש קצת עייף. יש לבצע את השחרור של הכיווץ באיטיות רבה. יש לנסות תרגיל אחד ולהעריך את פעולתו באמצעות מודעות גופנית לפני שעוברים לתרגיל הבא. אם הכיווץ גורם לתופעות שליליות כלשהן (כמו בחילה, חרדה וכו') – אפשר בדרך כלל לנטרל אותן על-ידי מתיחה עדינה של אותו שריר – באמצעות ביצוע התנועה ההפוכה.

רגליים: עמוד כשכפות הרגליים בפיסוק של קצת פחות מרוחב הכתפיים, הברכיים משוחררות (לא נעולות ולא כפופות). לחץ את הברכיים כלפי חוץ – ישר הצידה – כך שתרגיש מתח לאורך צידי הרגל מהברך עד לירך.

יד שמאל: שב או עמוד עם ידיים מוצלבות – יד ימין מעל יד שמאל כאשר כף יד ימין מכסה את המרפק השמאלי.

– יד ימין מהווה מקור התנגדות ויד שמאל מנסה להתרומם ולהתרחק מהגוף לכיוון קדימה. אתה אמור להרגיש מתח בחלק הקדמי של יד שמאל בין הכתף למרפק.

– יד ימין מהווה התנגדות לגב המרפק ויד שמאל דוחפת לכיוון צד שמאל. אתה אמור להרגיש מתח בחלק הפונה שמאלה של יד שמאל בין הכתף למרפק.

יד ימין: שב או עמוד עם ידיים מוצלבות – יד שמאל מעל יד ימין כאשר כף יד שמאל מכסה את המרפק הימני.

– יד שמאל מהווה מקור התנגדות ויד ימין מנסה להתרומם ולהתרחק מהגוף לכיוון קדימה. אתה אמור להרגיש מתח בחלק הקדמי של יד ימין בין הכתף למרפק.

– יד שמאל מהווה התנגדות לגב המרפק ויד ימין דוחפת לכיוון צד ימין. אתה אמור להרגיש מתח בחלק הפונה ימינה של יד ימין בין הכתף למרפק.

מודעות דואלית

בסדנא מקצועית שנערכה לפני כמה שנים, נשאלתי על-ידי פסיכותרפיסט שהשתתף בסדנא את השאלה הבאה: "מה לעשות כאשר מטופלת נכנסת לפלאשבק ברגע שהיא נכנסת לחדר ומאמינה שהחדר הוא האתר בו התרחשה הטראומה ושאני הוא התוקף?" התשובה שלי הייתה פשוטה: "עצור אותה!". כמובן, שלפעמים יותר קל להגיד מאשר לבצע.

לפי הניסיון שלי, מטופל לא יכול לעבוד על הטראומה לפני שהוא יכול לשמר מודעות דואלית של עבר והווה. גיליתי שכאשר מאפשרים למטופל להמשיך את הפלאשבק ואת עוררות-היתר – הדבר רק מוסיף על חוויית הטראומה שלו ותחושת חוסר האונים להתגבר עליה.

לפעמים צריך לעבוד עם מטופל במשך תקופת זמן (שבועות, חודשים או שנים) עד שיש לו מספיק כוח-אגו בשביל שהוא יוכל לשמר את המודעות הדואלית בזמן ההתייחסות לטראומה. במצב כזה – הטיפול צריך להתמקד קודם כל בדרישת קדם זו. כאשר המטופל פיתח יכולת זו של שימוש במודעות דואלית – אפשר להשתמש בה גם ככלי בלימה. יכולת זו היא משאב נהדר.

בסל ון-דר קולק מתאר את ההבדל בין "האני החווה" ו- "האני המתבונן" במטופל שחווה טראומה. באדם שנתון תחת טראומה – יתכן פיצול משמעותי ביניהם. לימוד המטופל להכיר בשני החלקים האלו על-ידי ביטוי המציאות של שני ה- "אני"-ים באותו זמן – הוא לעיתים קרובות מפתח לרגיעה.

הכרה בפיצול הזה עזרה לכמה מהמטופלים הדניים שלי לחכות לרכבת בתחנה התת-קרקעית בקופנהגן. ללא הכרה זו הם נטו להתקפי חרדה. טכניקה פשוטה זו כוללת קבלה והצהרה (בקול או במחשבה) של המציאות של "האני המתבונן" וה- "אני החווה" באותו זמן: "אני מרגיש מאוד מפוחד כאן" ("האני החווה") ובאותו זמן אני מתבונן מסביב, מעריך את המצב ואם זה נכון – אומר : "אבל אני לא בסכנה" ("האני המתבונן").

טכניקה זו יעילה גם לעצירת פלאשבקים: "אני מרגיש עכשיו מאוד (תחושה – בד"כ מפחד) בגלל שאני זוכר (מאורע טראומטי)…" "… ואני מתבונן מסביב ויכול לראות ש(המאורע הטראומטי) לא מתרחש עכשיו."

ביסוס תחושה של גבול ברמת העור

הרבה פעמים טראומה היא תוצאה של מאורעות שהיו בדרך זו או אחרת פולשניים מבחינה פיזית: תקיפה, אונס, תאונת דרכים, ניתוח, עינוי, הכאות וכו'. לעיתים קרובות אובדן התחושה של שלמות הגוף מאיצה את התהליך הטראומטי עד איבוד שליטה. ביסוס מחדש של תחושת הגבול ברמת העור – יוביל לעיתים קרובות להפחתת עוררות-היתר. בשביל להגביר את תחושת השלמות הגופנית – לעיתים קרובות אני מציעה למטופל להרגיש באופן פיזי את הגוף שלו – את העור. אפשר לעשות זאת בשתי דרכים:

  1. המטופל משתמש ביד שלו לשפשף בחוזקה (לא חלש מדי ולא חזק מדי) את פני השטח שלו. קודם מנסים אזור אחד – (לדוגמא: יד או רגל). אם הפעולה מכילה ומרגיעה עבור המטופל – אפשר להמשיך באזור אחר. ובסופו של דבר לעבור על כל הגוף. יש לוודא שהשפשוף נשאר על פני השטח – העור (או בגדים מעל העור) ולא הופך לתפיסה או מסג' של השרירים. אם המטופל לא אוהב לגעת בעצמו – הוא יכול להשתמש בקיר או דלת (בדרך כלל קיר קר מצוין למטרה זו) ולהתחכך מולו. אפשרות נוספת היא לקחת כרית או מגבת ולעשות את המגע באמצעותם.

  2. לחלק מהמטופלים עלול להיגרם ערור-יתר כשהם ינסו לגעת בעור שלהם. במקרה כזה אפשר לתת להם לחוש את העור שלהם על ידי זה שיחושו את העצמים שהם במגע איתם. תן למטופל לחוש היכן הישבן שלו פוגש את הכיסא, כפות הרגליים את תוך הנעליים, כפות הידיים נחות על הירכיים וכו'. בזמן שהמטופל מנסה זאת – הוא יכול לחשוב או להגיד לעצמו "זה אני" "זה איפה שאני מסתיים" וכו'.

אזהרה: תחושה של גבולות העור יכולה לשמש כאמצעי בלימה עבור רבים. אבל, שימו לב: עבור חלק מהמטופלים טכניקה זו תהיה יותר מעוררת מאשר מרגיעה. יש להשתמש בה בזהירות.

לחוש את מוצקות העצמות

אנשים מסוימים שחשים עוררות-יתר כאשר הם מנסים לחוש את עורם – יכולים להגיב טוב לשיטה הזאת.

תחושה של עמוד השדרה, במיוחד, יכולה להיות אמצעי בלימה מצוין. אפשר לבצע זאת בישיבה או בעמידה – ולהשעין את עמוד השדרה מול קיר או פינה חיצונית. אפשר לבצע זאת גם ללא מגע חיצוני על-ידי התמקדות בתמיכה הפנימית של עמוד השדרה. שאל את המטופל שלך אם הוא יכול לחוש איך עמוד השדרה שלו תומך בגופו כך שיישאר זקוף.

אפשר גם לתת למטופל כפית עץ או עיפרון ולהקיש בעדינות על העצמות במרפק, בזרוע, בברך או בעקב. עם קצת ידע באנטומיה אפשר להדריך את המטופל להקיש על הקצה הקרוב והמרוחק יותר של אותה עצם. כשעושים זאת נכון – המטופל ירגיש ויברציה לאורך כל העצם. עבור מטופלים רבים – יהיה לפעולה זו אפקט ממצק שיוריד או יעצור את עוררות היתר שלהם.

סיכום

התבוננות בפעילות ה-ANS בשילוב עם שיטות סומאטיות פשוטות יכולים להיות כלי עזר יעיל להכלת ולהפחתת הסימפטומים של הטראומה והופכים את הטיפול בטראומה ליותר בטוח ופחות טראומטי.

 

ביבליוגרפיה:

 

American Psychiatric Association (APA), DIAGNOSTIC AND STATISTICAL MANUAL OF MENTAL DISORDERS, Third Edition, 1980.

American Psychiatric Association (APA), DIAGNOSTIC AND STATISTICAL MANUAL OF MENTAL DISORDERS, Forth Edition, 1994

Bloch, George, Ph.D., BODY AND SELF: Elements of Human Biology, Behavior and Health. William Kaufmann, Inc., 1985

Brett, EA, "The Classification of Posttraumatic Stress Disorder," in van der Kolk, BA, McFarlane, AC, & Weisaeth, L (Eds.) TRAUMATIC STRESS, Guilford Press 1996.

Diamond, MC, Scheibel, AB, & Elson, LM, THE HUMAN BRAIN COLORING BOOK, Harper Perennial 1985.

Gallup, Gordon G., Jr., and Maser, Jack D., "Tonic Immobility: Evolutionary Underpinnings of Human Catalepsy and Catatonia", in * * * Seligman, Martin E. P., and Masser, Jack D., PSYCHOPATHOLOGY: EXPERIMENTAL MODELS, San Francisco: W.H. Freeman and Company, 1977.

Levine, Peter, Ph.D., WAKING THE TIGER, 1997

Ornstein, Robert & Thompson, Richard, THE AMAZING BRAIN, Houghton Mifflin, USA, 1986

Rothschild, Babette, M.S.W., "A Shock Primer for the Bodypsychotherapist", Energy and Character, Vol. 24, No. 1, April 1993.

Rothschild, Babette, M.S.W., "Defining Shock and Trauma in Bodypsychotherapy," Energy and Character, Vol. 26, No.2, September 1995.

Rothschild, Babette, M.S.W., "Applying the Brakes: Theory and tools for understanding, slowing down and reducing Autonomic Nervous System activation in Traumatized Clients, "Paper presented at the Tenth Scandinavian Conference for Psychotherapists working with Traumatized Refugees, 24-26 May 1996, ?bo, Finland.

Rothschild, Babette, M.S.W., "A Trauma Case History," Somatics, Fall 1996/Spring 1997.

Rothschild, Babette, M.S.W., "Slowing Down and Controlling Traumatic Hyperarousal", in Vanderberger, L (Ed.) THE MANY FACES OF * * * TRAUMA, INTERNATIONAL PERSPECTIVES (in press). 1997 

van der Kolk, Bessel, M.D. (1996a), "The Body Keeps the Score," Harvard Psychiatric Review, Vol., 1, 1994.

van der Kolk, BA, McFarlane, AC, & Weisaeth, L (Eds.) TRAUMATIC STRESS, Guilford Press 1996.

 
 


 

Babette Rothschild, M.S.W., L.C.S.W.,
is in private practice in Los Angeles and gives professional
trainings worldwide. She's the author of:

The Body Remembers: The Psychophysiology of Trauma & Trauma Treatment, (WW Norton, 2000)

The Body Remembers Casebook: Unifying Methods and Models in the Treatment of Trauma and PTSD, (WW Norton, March 2003)

Address: P.O. Box 241783, Los Angeles, CA 90024. E-mails to the author can be sent to:
babette@trauma.cc.
http://www.trauma.cc
 

 


השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.