מבוסס על מאמר מאת Frank Gerbode, M.D.

TIR: טכניקה פשוטה לטיפול בטראומה

רוב הגישות הנפוצות להפחתת הלחץ הפוסט-טראומטי נחלקות בין שתי קטיגוריות: טכניקות התמודדות וטכניקות מזככות. חלק מהמטפלים מלמדים את המטופלים שלהם שיטות מעשיות להתמודדות עם הסימפטומים של PTSD, ומספקים להם כלים המאפשרים ללמוד להסתגל, וללמוד לחיות עם מצב ה-PTSD שלהם. אחרים מעודדים את המטופלים שלהם "לשחרר את רגשותיהם", ולהזדכך. הרעיון שמאחורי גישות אלה הוא שטראומות מהעבר מייצרות אנרגיה שלילית ו- "מטען רגשי", ותפקידו של המטפל לעבוד עם המטופל כדי לעזור לו לפרוק את המטען הזה, כך שלא יבוא לידי ביטוי בהתנהגויות בלתי תקינות, ברגשות וגישות שליליים, או במצבים פסיכוסומטיים.

טכניקות התמודדות וזיכוך יכולות לעזור לפרט להרגיש טוב יותר באופן זמני, אך הן אינן פותרות את הטראומה כך שלא תמשיך לייצר עוד השפעה שלילית על הפרט. אנשים מרגישים טוב יותר אחרי התמודדות או הזדככות, אבל המטען הבסיסי נשאר במקומו, וזמן קצר אח"כ הם זקוקים לטיפול נוסף.

הצורך בשיחזור

שיטת הTIR – פועלת על העיקרון שפתרון קבוע של מקרה דורש שיחזור של הזיכרונות המודחקים, ולא רק זיכוך או התמודדות. כדי להבין מדוע מטופלים נזקקים לשיחזור על מנת לפתור את טראומת העבר, עלינו לצאת מנקודת מבט הממוקדת במטופל, כלומר נקודת המבט שלו, ומנקודת מבט זו להסביר מה עושה את הטראומה לדבר טראומטי.

זמן וכוונה

הרשו לנו להתחיל על ידי התבוננות מנקודת מבט ממוקדת-באדם על נושא הזמן (ר' איור 1). באופן אובייקטיבי, אנחנו רואים זמן כ- "רצף שאינו מסתיים", כהמשכיות בלתי מובחנת, בה משובצים אירועים שונים. אבל באופן סובייקטיבי, אנחנו למעשה חווים את הזמן באופן שונה. בחוויה הסובייקטיבית הזמן נשבר ל- "נתחים" אותם אני מכנה "תקופות" של זמן. "זמן", מבחינתי, הוא תקופה שבמהלכה קרה משהו, או באופן מדוייק יותר – במהלכה עשיתי משהו, הייתי עסוק בפעילות כלשהי. חלק מתקופות הזמן שייכות לעבר; חלקן הינן בהווה. התקופות המוגדרות ע"י פעילויות שהושלמו/הסתיימו הן חלק מהעבר; תקופות המוגדרות ע"י פעילויות שעדיין נמשכות (ולפיכך לא הושלמו) הן בהווה.

התכנים של זמן ההווה

מסיבה זו, איננו חווים את ההווה כנקודה חסרת מימדים. יש להווה מרחב התואם את היקף הפעילויות בהם אנחנו עסוקים עכשיו. למשל, אני עצמי נמצא עדיין בתוך תקופת הזמן של אבהות, של להיות חלק מהועידה הזו, של ניהול הסדנה הנוכחית – כשאני מבטא את המשפט הזה, וכשאני אומר את המילה הזו. כל אלה הן פעילויות בהן אני עסוק, וכל אחת מהן מגדירה תקופת זמן עם רוחב מוגדר. למעשה, אני חי בתוך הרבה תקופות זמן במקביל.

 

מעגלי פעילות

לפרק זמן יש מבנה פשוט אבל מוחלט, המוגדר ע"י הפעילות שבה אתם עסוקים, ואותו אני מכנה "מעגל פעילות" או רק "מעגל" (ר' איור 2). פרק הזמן (והמעגל) מתחיל עם התחלת הפעילות, נמשך כל עוד היא נמשכת, ונגמר עם סיומה. הפעילות המדוברת יכולה להיות קשורה או לא קשורה לטראומה. היא יכולה להיות נסיון להימלט מירי של צלף, או שהיא יכולה להיות חופשה מענגת. למשל, תקופת הזמן "כשהייתי בדרכי מפריס לרומא" מתחילה בצעד הראשון שאני עושה לקראת הנסיעה, נמשכת בזמן שאני קונה את הכרטיסים, עולה לרכבת ואוכל בקרון המסעדה, ומסתיימת בהגיעי לפריס. אם הפעילות בה אני עסוק החלה אבל טרם הסתיימה עבורי, הרי שתקופת הזמן עדיין נמשכת והיא עדיין חלק מההווה שלי.

הכוונה/המטרה השולטת

מעבר לכך, כל אחת מהפעילויות בהן אני עסוק "מנוהלת" ע"י כוונה/מטרה שולטת. בדוגמא שנתתי, המטרה היא להגיע מפריס לרומא, אבל במקרה של ניצול קרב, למשל, היא יכולה להיות "להתנקם". לכן, למעשה, מעגל הפעילות מתחיל כשאני מנסח כוונה, נמשך כל עוד הכוונה ממשיכה להתקיים, ומסתיים רק כשהיא מושגת או מבוטלת. לכן יש קשר אינטימי-קרוב בין זמן ומטרה.

כל אחת מהפעילויות באיור 1 מוצאת לפועל בהתאם לקיום הכוונה. כל אחת מהן נמשכת עד שהכוונה מוגשמת או מבוטלת. זמן ההווה מורכב מפרקי זמן המוגדרים ע"י הכוונות/המטרות הנוכחיות שלי.

ביטול המטרה

למעשה, יש רק שתי דרכים לסיים (או לבטל) מטרה, וכך לשלוח את פרק הזמן המסויים אל העבר:

לממש אותה:

– מטרה מסתיימת אוטומטית פחות או יותר כאשר היא מוגשמת, משום שאינך ממשיך להיות מכוון לעשיית  דברים שאתה יודע שכבר סיימת לעשות.

להפסיק אותה:

– אפילו אם מטרה לא מומשה, אתם יכולים להחליט במכוון ובמודע לבטל אותה. בכל מקרה, הביטול שלה  דורש להיות מודעים לה, כמו גם לסיבות היווצרותה. אי אפשר לבטל מטרה שאינכם מודעים לה.

במילים אחרות, אינכם יכולים להפסיק לעשות משהו שאינכם יודעים שאתם עושים!

ההשפעות של הדחקה

הדחקה של מעגל שלא הושלם עושה אותו להרסני, ובאותו זמן גם לקשה הרבה יותר להשלמה. כפי שהוזכר למעלה, כדי להשלים מעגל אני חייב להיות מודע למטרה ששולטת בו. אבל אם, בגלל הטראומה שהוא מכיל בתוכו, הדחקתי את האירוע שבתוכו יצרתי את המטרה, איני מודע לכך שיש לי את המטרה הזו או מדוע יש לי אותה, ולפיכך אין ביכולתי לבטל אותה! כתוצאה מכך, פרק הזמן הטעון נמשך אל תוך ההווה, והוא ממשיך לקשור אליו מידה לא מבוטלת של אנרגיה. למעשה, זה הגיוני להגדיר "מטען" כ- "מטרה מודחקת, בלתי ממומשת". היכולת להיפטר מהמטען, אם כך, מבוססת על הוצאתן של המטרות מההדחקה וכך להשיג יכולת לבטלן.

עכשיו נעשה ברור מדוע אנחנו זקוקים לשיחזור על-מנת לפתור את השפעות הטראומה. כדי להפחית את המטען המוכל בטראומות מן העבר, המטופל צריך להיות במגע מלא אתן, כך שיוכל למצוא את המטרות הלא ממומשות שהדחיק, להבין מדוע יצר אותן, ורק אז יהיה באפשרותו לבטלן.

להדחיק או לא להדחיק?

בכל פעם שמשהו מכאיב וקשה לעימות מופיע בחיים, לפרט יש בחירה:

1. להרשות לעצמו לחוותו במלואו.

• כך להיות לגמרי מודע לכוונות הקיימות ומדוע יצר אותן
• כך להיות בעל יכולת לבחור האם לבטלן או לא
• ובנקודה מסויימת בהמשך, לפרוק את האירוע מהמטען (בהתאם להגדרה לעיל  של "מטען"), ולהפוך אותו לאירוע ששייך לעבר.

או

2. להדחיק אותו, במלואו או בחלקו.

• כך לא להיות מודע למטרות שהפרט גיבש באירוע, או מדוע בחר בהן
• כך לא להיות מסוגל לבטל מטרות אלו
• כך האירוע נשאר טעון וממשיך להיות חלק מההווה

באופן פרדוקסלי, דווקא בנסיון להפטר מהאירוע ע"י הדחקתו, הפרט גורם לו להשאר לנצח בהווה.

השפעות של מטען

"מטען" מרוקן את האנרגיה והחיוניות של הפרט, גם משום שהאנרגיה נשארת מחוברת למעגל הלא-שלם של הטראומה, וגם משום שנדרשת אנרגיה נוספת במאמץ להדחיק את האירוע. כך, אדם עם טראומה בלתי מעובדת בעברו נוטה להיות תשוש וחסר-מטרות בחיים. השפעה נוספת עושה את הקושי למורכב עוד יותר: מצבים דומים בסביבה יכולים להיות טריגרים ו- "לגרות מחדש" את העבר, את הטראומות המודחקות, בדיוק כשם שצלצול פעמון גרם לכלבים של פבלוב להזיל ריר. כשמוזכרת לפרט טראומת העבר, יש לו, שוב, הבחירה שלמעלה: להרשות לעצמו להיות מודע לגמרי לגבי מה שאירע באירוע המקורי, או לשוב ולהדחיק את האירוע שהוזכר לו. הדחקה גורמת לאירוע הטריגרי להפוך לכשלעצמו לטראומה משנית. מאוחר יותר, התרחשויות דומות יכולות לעורר אף אותו.

רצף/השתלשלות אירועים טראומטיים

חישבו, למשל, על יוצא צבא ותיק, ניצול מלחמת ויטנאם, שחווה אירוע טראמטי בקרב בו נהרג חברו הטוב. באירוע יש, נאמר, קולות הליקופטר, רעשים עזים, טעם של מסטיק (בהנחה שלעס מסטיק במהלכו). ילדים (אם היה בכפר ויטנאמי). כמו"כ שורת עצים. מאחר והאירוע היה מאד טראומטי, החייל מדחיק אותו, לפחות בחלקו. הוא "אינו רוצה לחשוב על זה". מאוחר יותר, שנים אחדות אחרי שעזב את ויטנאם, הוא הולך לברבקיו בפארק. שם, נאמר, הוא לועס מסטיק ורואה ילדים הוא גם רואה שורת עצים. הוא מתחיל להזכר באירוע המקורי ומרגיש את הזעם שמוכל בו. זה נעשה לא נוח, כך שהוא דוחק את האירוע בפארק, כולו או בחלקו. האירוע החדש מכיל גם ברביקיו ונביחות כלב.

באירוע מאוחר יותר, הוא מדבר עם אשתו ולועס מסטיק, והם עושים ברביקיו בחצר עם הילדים, הכלב נובח, והחייל חש לפתע רגשות זעם משום שהאירוע הקודם, זה שבפארק, מתעורר מחדש ע"י אלמנטים יומיומיים: נביחת הכלב, ריח הברביקיו, והמסטיק. זה לא נוח, והוא דוחק גם אותו, וזה הופך לטראומה משנית. האירוע הזה מכיל גם הוא אלמנטים נוספים: רעש תנועת כלי רכב, ואשתו.

מאוחר יותר הוא שותה בירה בחצר עם אשתו והתינוק, ומעשן סיגריה, והוא מנסה לדבר עם אשתו, אבל יש גם קול תנועת כלי רכב. שוב, הוא נופל לתוך הרגשת הזעם בגלל התזכורות. בנוסף לכך – בגלל שטראומת העבר הודחקה, הוא משייך את הרגשת הזעם למשהו אחר, בהווה, למשל: לעובדה שאשתו שכחה את כלי המלח בפעם השלישית. אירוע זה מכיל אלמנטים נוספים: תחושת היותו שתוי, טעם בירה, ריח סיגריה, והתינוק שלו. גם זה מודחק.

מאוחר יותר הוא מעשן, שותה בירה וצופה בטלויזיה. תחושת השכרות והעישון מזכירים לו את האירוע הקודם והוא חש זעם. מעכשיו – בכל פעם שהוא קצת שתוי או רואה טלויזיה, הוא מועד לחוש זעם. אלמנטים אקראיים בחלום אף הם מעוררים מחדש את אותו רצף טראומטי, שמסתיים בסיוטי-לילה חוזרים ונשנים. לבסוף, הוא הולך למטפל שמוצא שהוא סובל מPTSD -.

זהו רצף האירועים הטראומטיים שמתחיל באירוע ה- "שורשי", ומקיף, קרוב לוודאי, מספר רב של אירועים עוקבים שהיוו טריגר לאירוע השורשי או לאחד מאלו שבאו בעקבותיו. הדבר היחידי המשותף לכל האירועים האלה הוא הזעם שהפרט חווה בכל פעם. הוא משייך את הזעם הזה למשהו בהווה, אבל למעשה הוא נובע מהזעם המקורי אותו חש באירוע השורשי.

רשת האירוע הטראומטי

למרות שהראינו רק מעט אירועים, הרי שבחיים האמיתיים הרצף יכול לכלול מאות ואף אלפי אירועים. מעבר לכך, לאדם הממוצע בד"כ יש מספר רב של רצפים, עם נושאים משותפים שונים. רצפים אלו חופפים אחד את השני ויוצרים רשת של אירועים טראומטיים אותם אנו מכנים בשם רשת האירועים הטראומטיים או "רשת". מטרת ה-TIR היא להפחית את כמות המטען שהרשת מכילה, כך שהאדם לא יהיה נתון להשפעות הטריגריות שתוארו למעלה, וגם כדי שיוכל להשיב לעצמו את יחידות המטרה שקשורות לרשת.

מה שהראינו כאן אינו אופייני רק למצבם של הלום קרב או של נפגעת אונס. זהו המצב האנושי בכללו. לכל אחד מאיתנו היו לפחות טראומות עבר אחדות, שגרמו לנו לתפקד פחות טוב בתחומים מסויימים של החיים – באותם אלה המכילים טריגרים.

פרימת הרשת

הצהרה על נכונות לפרימת הרשת היא פשוטה אבל הביצוע מסובך מעט יותר. טראומה מכילה מטרות/כוונות חזקות, מודחקות, ולא ממומשות, כמו למשל כוונה לנקום, לברוח, וכמובן מטרה להדחיק את האירוע. המטופל צריך למצוא את האירוע השורשי של כל רצף ורצף, ולהביא אותו למלוא המודעות. העבודה בשיטה של TIR משיגה את התוצאה הזו. כשזה קורה, האדם נעשה מודע גם לכוונות ואופן היווצרותן (בריחה, נקמה וכו'). מאחר ולרוב הן כבר אינן רלוונטיות לכאן ועכשיו, הוא יכול לבטלן. בנקודה זו, המעגלים המוכלים באירועים הושלמו; הם הופכים להיות חלק מהעבר, ולא ניתנים עוד לגירוי מחודש.

עבודת השיחזור

מה נדרש, אם כן, כדי להשיג את השיחזור ההכרחי? לאירוע יש ארבעה מימדים, לא רק שלושה. כדי להיות מודע לאירוע, הכרחי להתחיל מההתחלה ולהתקדם למלוא אורכו עד לסופו, בדומה לצפייה בסרט קולנוע, לא כמו הצצה מהירה בתצלום בזק. לפיכך אנו מכנים את התהליך "צפייה", את המטופל "צופה", ואת מי שעוזר למטופל לעשות את הצפייה בשם "מקדם"/"מקל"/"מסייע".

אי אפשר רק להעיף מבט על האירוע ולצפות מזה להשלמה מלאה של תהליך השיחזור, משום שאז אתם עשויים להחמיץ חלקים אחרים שלו – קרוב לוודאי החשובים ביותר, אלה שהכי קשה לכם לעמוד מולם. כדי להשיג שיחזור מלא, חייבים לאפשר לכם לעבור דרך האירוע במלואו ללא כל הפרעות והסחת דעת. מעבר לכך, זה לא מספיק לעבור דרך האירוע רק פעם אחת. אם אתם רוצים להכיר את הסרט היטב, עליכם לצפות בו מספר פעמים, ובכל פעם תשימו לב לפרטים חדשים בנוגע אליו. אותו הדבר קורה בTIR -, למעט העובדה שהמטופל צופה באירוע טראומטי מעברו ולא בסרט, וזה יותר קשה לעשות.

TIR תיאורי/סיפורי מול נושאי/תימאטי

אם, כמו שזה בד"כ המצב עם הלומי קרב או קורבנות אונס – שורדי אירוע יחיד ומובחן – הצופה כבר יודע על איזה אירוע עליו לצפות, אפשר להשתמש בצורה פשוטה יחסית של TIR שנקראת "TIR סיפורי". צריך פשוט לאפשר לצופה לעבור דרך האירוע הבודד הידוע, מספר פעמים מספיק כדי לפתור אותו. אבל ברוב המקרים, הצופה מתחיל כשהוא לחלוטין לא מודע לטראומה השורשית שמונחת ביסוד הקשיים שלו. אם כך איך הוא יכול למצוא אותה? לשם כך אנו נעזרים בטכניקה שנקראת "TIR תימאטי" ובה אנו יכולים ללכת חזרה בעקבות רגשות, תחושות, גישות או כאב עד לשורשי הטראומה ממנה הם נובעים.

נקודות סיום

כאשר הצופה מוצא ומשחרר את המטען של הטראומה השורשית, לעיתים קרובות מופיעה סידרה ספציפית ודרמטית של תופעות, המצביעה על כך שהצופה השיג פריקה יסודית של המטען. אז אנחנו אומרים שהצופה הגיע ל- "נקודת הסיום". התופעות האלה מופיעות לרוב בסדר הבא:

1. אינדיקציות חיוביות: הצופה נראה שמח, הוקל לו, שליו. הוא אינו יושב בתוך משהו כבד. לפעמים  הוא יצחק או יאמר משהו מחוייך. בהעדר סימנים חיוביים, לא הגיע לנקודת סיום.
2. מימוש/המחשה: בשלב זה בד"כ יבטא הצופה מידה מסויימת של הארה, או שיקוף של העובדה שהוא  נעשה מודע יותר.
3. החצנה: לבסוף, הצופה יפקח את עיניו או יצביע באופן אחר על כך שתשומת ליבו נתונה עכשיו  חזרה להווה. הוא יביט בד"כ אל המסייע או על החדר, או ישמיע איזו הערה לגבי משהו בכאן ועכשיו.
4. ביטוי המטרה: לעיתים קרובות, הצופה יאמר למסייע אלו מטרות נוכחות באירוע. אם הוא אינו  אומר, למסייע יש אפשרות לבקש ממנו לספר על כל החלטה שעשה בזמן האירוע.

כאשר המסייע רואה נקודת סיום, הדבר החשוב ביותר שעליו לעשות הוא לעצור. אם הוא ממשיך מעבר לנקודה בה שוחרר המטען של האירוע השורשי וממשיך לבקש מהצופה לחפש אירועים, הוא יתחיל לשוטט באופן אקראי ברשת, ולעיתים קרובות זה יסתיים בגירוי של דברים רבים שאינם ניתנים לפיתרון ע"י TIR.

תוצאות

מצאנו שTIR- עובד טוב עבור רוב המטופלים שעונים לקריטריונים של PTSD. היוצא מן הכלל הוא שTIR- אינו עובד טוב עם אנשים שמשתמשים בסמים או באלכוהול בהווה. למעשה בכל פעם שחווינו כשלון, התברר שהצופה שתה או השתמש בסמים אחרים בין הפגישות.

למרות שTIR- אינו תהליך מסובך או קשה ללימוד, הוא יכול לעבוד רק בסביבה טיפולית המובנית כך שהיא בטוחה לחלוטין. חלק ניכר מהכשרת המסייעים בשיטת ה-TIR, כולל לימוד של כללים וכישורי תקשורת המיוחדים לסגנון העבודה של TIR עם המטופל.

המאמר תורגם על ידי רותי מהאתר הבא
http://www.tir.org/metapsy/issues.htm