כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 20: "… ולפני שאפשר להיגמל מהתלות צריך להישאר בתוך התחושות האלה …" (נאבקת)

• "כמעט הכל מסתובב סביב הטיפול, שהוא ממש הציר והעוגן של החיים שלי" (נאבקת)
• "מבחינתי, בדמיון של מקום בטוח, אני חושבת רק על החדר שלה" (ל')
• "זה שאני מוצאת את עצמי סופרת ימים, – וזה שהצורך שלי ככה מכתיב אותי, – זה כמעט מעליב" (מי)
• "העולם שלה לא סובב אותי! אבל מרגישה שבהרבה דברים, אם לא רובם, העולם שלי סובב אותה" (ל')
• "חושבת שזו גדולה לפתח את התלות הזו, זה הודאה בכך שיש גם אנשים טובים, שמצד אחד לא פוגעים ומצד שני גם לא מתעלמים ונוטשים" (ריישית)
• "לתת אמון במטפל ודווקא לפתח תלות, הם כלים חיוניים כדי שטיפול יתחיל לזוז למקומות היותר עמוקים" (אילנה)
• "כל כך נעים שסוף סוף מצאנו מקום שאפשר להיות בו שלמות, להישען ולבטוח ומה לעשות זה הולך גם עם תלות והזדקקות" (נורית)
• "אני מניחה שעד שלא אחווה בעצמי, לא אוכל להבין" (מוני)
• "דבר שקורה לי בכל טיפול ואני לא יודעת אם גם לכן – אני מחכה לפגישה כמו לפגישה עם מאהב" (ציפי)
• "אם כל מה שאני רוצה אמור להסתיים תוך שעה, עדיף בכלל לא ללכת" (דניאלה)
• "ולפני שאפשר להיגמל מהתלות צריך להישאר בתוך התחושות האלה, לעבור בתוך גלגל האש הזה, עד שבהדרגה אפשר לפתח יותר עצמאות רגשית מהמטפלת ובכלל" (נאבקת)
• "מהמקום שממנו באנו הקשר עצמו עם המטפל/ת הוא חלק לא פחות משמעותי מפתיחת הסוד ועיבוד התכנים" (נורית)

ל':

… ואני, שמתקשה כל-כך במגע, כל-כך רוצה חיבוק.

וישר אומרת לעצמי "השתגעת? מה פתאום? זה הרי לא מקובל / יפגע בה / יפריע לה /  יעיק עליה"
איזה מזל בשבילי שכתבת את זה. אצלי זה עוד אחד מהדברים שאני עדיין שומרת  לעצמי וחושבת שבטח אצלי משהו לא בסדר כי רק אני ככה.

זה לא בדיוק "צרת רבים…" אלא לדעת שאני לא לבד בקטע המוזר הזה!

אני פשוט מרגישה שאני כל-כך תלויה בה. אם יש שבוע שבו אנחנו נפגשות רק  פעם אחת בשבוע אני מטפסת על קירות! מרגישה ממש כאב פיזי ורע לי שאני לא רואה  אותה.

מבחינתי, בדמיון של מקום בטוח, אני חושבת רק על החדר שלה- הקליניקה.  אני מרגישה כאילו אני זו שרוצה כל הזמן לפרוץ גבולות עם ה- "אם אפשר, בבקשה,  אני חייבת לפגוש אותך כמה שיותר מהר".

ולצערי, לא מסוגלת לדבר איתה על זה. כל הסיטואציה הזו כל-כך מביכה לי.

אני חושבת שאני אתפלץ אם היא תגיד לי משהו שירמוז שאני נמשכת אליה או משהו  כזה כי זה לא. ובעצם איך זה יכול להיות? ולמעשה אין לי מושג! אני האחרונה  לדעת מה אני ומי אני. מטורף הא? טוב בקטע הזה אני באמת דפוקה אבל זה כבר  דיון אחר לגמרי.

כל מה שאני יודעת שמבחינתי, כאילו הנוכחות שלה מספיקה כדי להרגיע  אותי, לתת לי את האפשרות להביט על דברים שהקשו עלי נורא בצורה אחרת. ממש להרגיע אותי ולהבריח את כל הפחדים. לא נראה לי שזו התאהבות. אם כבר צורך אדיר לקרבה שהיא בטוחה לי.

נורית:

מאד עוזר לי שכתבתן על החוויות האלו כי מאד התביישתי בכל הרגשות שלי בנושא  תקופה ארוכה, ואני חושבת שזה שהעליתן את זה כאן מאד שיחרר אותי מהמבוכה  והבושה. אני תמיד נאחזתי בזה שאני לא זקוקה לאף אחד. מגיל מאד צעיר לימדתי את עצמי לא לסמוך, לא לבטוח ובעיקר, בעיקר לא להזדקק. הכאב והאכזבה שאמא שלי הסבה לי בהזדקקות שלי שלא נענתה ואף גרוע מזה, הביאו אותי לא לרצות כלום מאיש ולא להיות תלויה באיש, ופתאום כשהתחלתי את הטיפול והרגשתי שאני זקוקה וסומכת ותלויה, זה גרם לי להרגיש שאני בסכנה ובלבל אותי מאד.

לקח לי הרבה זמן והרבה שיחות ישירות איתה על הנושא עד שמצאתי את המתכון שעוזר מאד ולא מזיק. זה באמת חלק מתהליך אבל לפני שמוצאים את הדרך הכאב הוא איום.

… מה שמאד משמח אותי זה שכיום הטיפול מלווה את החיים שלי בשונה מהמצב שהיה בהתחלה שבו החיים ליוו את הטיפול…

כיף לשמוע ש./ .. נאבקת

היום הטיפול מלווה את החיים ולא להיפך. הלוואי שבקרוב אצלי… למרות שהמחשבה די מפחידה אותי כרגע. אני כיום די בקצה השני של הסקאלה, בתקופה שבה אני מרגישה את התלות הרגשית במטפלת בעוצמה מאד חזקה (וזו כשלעצמה התקדמות מאד גדולה) וכמעט הכל מסתובב סביב הטיפול, שהוא ממש הציר והעוגן של החיים שלי.

בכל מקרה, מאד אהבתי את ההבחנה שעשית בנושא הזה.

וואו./ .. ל'

אני רק עכשיו קראתי את זה.

ואני חושבת לעצמי, שאני בעצם צעד אחד לפני ולא מסוגלת להמשיך הלאה.

מפחיד אותי… בעצם מבהילה אותי התחושה הזו.

מפחיד אותי כמה אני שמה בידיים שלה. כמה אני מוכנה לסמוך עליה.

לפני כמה זמן חלמתי חלום מאד קשה ובחלום יצא לי משפט מוזר שמצאתי את עצמי אומרת לעצמי: "תזכרי, יש לך עכשיו את "X", היא קיימת, תחשבי עליה שהיא שם ואת בטיפול ואת מטפלת בזה והיא קיימת"

משום מה המשפט הזה כל-כך עזר לי ויחד עם זאת כל-כך הבהיל אותי. איך אני יכולה לסמוך עליה? הרי זהו טיפול מקצועי, אני משלמת לה על הזמן שלה ולמה שאני אסכים לראות בה את זה? לתת לעצמי להרגיש שהיא מעבר לסתם פסיכולוגית? זה לא מסוכן לי? ומה יקרה כשייגמר לי הכסף, אז היא כבר לא תהיה שם?

לא יודעת, מפחיד לי התלות הזו עם כמה שאני בכל זאת תלויה בה, עדיין מפחיד לי נורא.

שאלת מיליון הדולר / נאבקת

איך נגמלים מהתלות במטפלת…

אז לא שיש לי תשובה, אבל אני אנסה בכל זאת…

לדעתי, קודם כל, זה תהליך הדרגתי.

ושנית, ולפחות במקרה שלי, עצם זה שאני עכשיו מרשה לעצמי להרגיש את התלות בכל עוצמתה זה הישג. נלחמתי בזה בחירוף נפש למעלה משלוש שנים כי פחדתי מזה פחד מוות. וכמו שאני מבינה זה שלב מאד משמעותי בטיפול, היכולת לתת אמון ברמה מאד עמוקה ולהרגיש את התלות, כולל הפחדים של העזיבה והנטישה ושאר קטסטרופות.

ולפני שאפשר להיגמל מהתלות צריך להישאר בתוך התחושות האלה, לעבור בתוך גלגל האש הזה, עד שבהדרגה אפשר לפתח יותר עצמאות רגשית מהמטפלת ובכלל.

אבל אין מה לעשות, זה תהליך, וכנראה די ממושך, וכמובן שזה מאד אישי ומשתנה מטיפול לטיפול. וכנראה שגם כאן אין קיצורי דרך.

בקיצור, מתישהו אנחנו אמורות להיגמל , רק באמת לא ברור מתי ואיך…

טוב, אז זהו. – היא נחתה / מי

וכבר אמורה להיות בבית. – המטפלת שלי. כאילו אפשר להירגע כבר, להוריד הילוך, – להפסיק "להיות גיבורה" (ולא שהייתי, מודה בבושה). ואומנם הפגישה תהיה רק ביום ו' – אבל היא בכל זאת כבר כאן. – אבל.

אבל דווקא עכשיו, – מרגישה איך רוגז מתחיל לחלחל בי. – כי בסדר לי כבר יחסית, שיש תלות. שאני זקוקה לה הרבה יותר משהיא לי, שזה לא שוויוני שמה. – בדרך כלל. – אבל זה שאני מוצאת את עצמי סופרת ימים, – וזה שהצורך שלי ככה מכתיב אותי, – זה כמעט מעליב.– לא יודעת למה דווקא עכשיו, למה פתאום עכשיו מוצאת את עצמי מרוגזת, עצבנית, לא משלימה.

כבר יודעת לחיות עם ההזדקקות שלי. ממש מאמינה. – כבר פחות מחוברת עם תחושת ההשפלה שנלווית לרוב אצלי לרגשות מהסוג הזה. ומאמינה באמת שזה ממש ככה כבר בשבילי, בכל הכנות. – רק שהפעם הזו הייתה כל-כך קשה לי, כל-כך לא לעניין היה לי להתמודד דווקא עכשיו עם הפרידה הזו. וכן, מוכרחה להודות, – היא נכפתה עליי. ולא היה משהו שיכולתי לומר בקשר לזה. – וכן, לי יש את החיים שלי, – ולה את שלה. וככה זה בסדר גם בשבילי. – מתאים לי. – מעבר לכל ה- "זה מה יש".

אז למה שוב המילים הקשות ההן רצות לי בפנוכו: "מי את בכלל, למי את חושבת בכלל את עצמך". ( = או, בואו נודה "מה את נחשבת בכלל"). – כל אלה.

ויודעת שאלה מילים לא טובות לי, שהן לא לוקחות אותי למקום טוב. – בכלל. שהן כבר לא ממש שייכות ל-"עכשיו" שלי היום. אבל הן פה עכשיו, – מול הפנים. באוזניים. ולא מצליחה לגרש אותן, – ואין כוח דווקא עכשיו לעמוד מולן. אוף. די, – לא עכשיו. – יותר מדיי בשבילי כרגע.

אז לכו, מילים מועכות. לא רוצה אתכן עכשיו. – מה זה מיותרות לי אתן עכשיו בנשמה. – (- והן לא עוזבות…) – מעצבן. , , . אפילו . שלא לדבר על ,

, .

מי!!! / ל'

אני מה זה מבינה אותך!

טוב, נכון שאצלי היה קצת הפוך אבל את יודעת כמה שהתלבטתי על כל הנושא הזה.

נורא קשה לי בעיקר עם כך שהיא בעצם האדם הכי קרוב אלי עלי אדמות אבל היא בכלל אשת מקצוע בכל מה שקשור אלי. זה מקשה עלי נורא.

כי מצד אחד יש לי אותה שהיא מבינה ותומכת ועוזרת ומעירה ומבקרת ומנערת והכל הכל. מה שבעצם אפשר היה אולי לבקש מחברה הכי טובה או אפילו בן זוג. ומצד שני… זו העבודה שלה. ויש לה חיים משלה.

היית מאמינה? העולם שלה לא סובב אותי! אבל מרגישה שבהרבה דברים, אם לא רובם, העולם שלי סובב אותה.

איך מסתדרים עם דבר כזה?

מי, את מאוד נחשבת / ריישית

אויש רואה ושומעת שהערב היה קשה, מקווה שהלילה היה קל ורגוע יותר.

לגבי התלות במטפלת יודעת שזה התנאי כדי שזה יצליח, כדי שהילדים שלנו ירוויחו אמהות מחוברות ושלמות יותר.

חושבת שזו גדולה לפתח את התלות הזו, זה הודאה בכך שיש גם אנשים טובים, שמצד אחד לא פוגעים ומצד שני גם לא מתעלמים ונוטשים.

קוראת את הדברים ושומעת את הכעס ואת המילים האלה המועכות, ויודעת שמגיעה לך הזכות להיות תלויה ונזקקת, שמגיעה לכולנו הזכות הזאת. יודעת שאת חשובה למענך ולמען ילדך, האחים שלך והחברות. ואיפה שהוא יודעת בעומק לבי שאת חשובה לה למטפלת, אחרת היא לא הייתה מאפשרת את הקשר.

היי, ולגבי הקולות והמילים האלה אז כן אצלי לפחות ברור ש- "הפה הדובר" הוא קול של הפעם המסויט ולא של היום. אז לחיי הקולות של ההווה.

אולי עוד משהו על התלות במטפל / אילנה

נראה לי שזה אחד הדברים היותר מפחידים והמאיימים שבכניסה לקשר טיפולי, כאשר כל הרגשות האלה עולים בעוצמה ונותנים לנו להרגיש כאילו מסרנו לידי זר כל-כך הרבה שליטה עלינו ועם זאת, הדבר אכן חיוני.

כדי לעשות את העבודה הטיפולית ברצינות, להיות גלויי לב באמת, להפסיק לנסות להרשים ולהרגיש חופשיים בתוך חדר הטיפולים, חייבים לאפשר את הקרבה המפחידה הזו, את התלות וכן למסור את הכוח לידיו של המטפל וכמובן, תוך כדי, להתפלל שמדובר במי שראוי לאמון ולא ינצל את הכוח הזה לרעה.

ואם את מסוגלת לעשות את זה, מי, אז הרווחת ואמנם יש את כל הרגשות האחרים, אז שיהיו. אנחנו לא יצורים פשוטים וההיפוכים מתקיימים בנו כל הזמן. אך לתת אמון במטפל ודווקא לפתח תלות, הם כלים חיוניים כדי שטיפול יתחיל לזוז למקומות היותר עמוקים

מי יקרה, מאד מכירה את / נורית

התחושה הדואלית הזו שמצד אחד כל-כך נעים שסוף סוף מצאנו מקום שאפשר להיות בו שלמות, להישען ולבטוח ומה לעשות זה הולך גם עם תלות והזדקקות. גמני למדתי לקבל את זה וגם אצלי בכל פעם שמשהו משתנה, שהיא בחופש או מזיזה את הפגישה אני מרגישה לא נוח עם ההזדקקות והכאב שמתעוררים. כדי לא להרגיש אותם אני מוצאת את עצמי כועסת.

מותר לך לכעוס יקרה גם אם את יודעת שלמרות הקשר הקרוב לכל אחת מכן יש את החיים שלה. מותר לך לבטא את הקושי שחווית כשהיא לא הייתה. אצלי כל שינוי נחווה גם כנטישה, כאילו כבר פחות אכפת לה למרות שרציונלית ברור לי שלא בזה מדובר. אלו לא תחושות של הבוגרת. אלו צעקות מאז.

לא יודעת./ .. מוני

לא מתחברת להזדקקות הזאת. גם לא חוויתי אחת כזאת. בכל הקשרים שהיו ויש לי עם אנשים, הקפדתי לשמור על כלל ברור של: חוסר תלות שלי בהם ושלהם בי. כבר קרה, לא פעם, שניתקתי קשרים עם אנשים כשגיליתי את התלות שלהם בי, ואת הכעס הפתאומי שלהם איך העזתי לא להיות בשבילם מתי שהם רצו בלי להתחשב בצרכים שלי.

אני רואה את ההודעות שלכם בדבר החיוב בתלות במטפלת, ותוהה אם הייתי יכולה כך. תוהה אם זה בריא. ואיך ממשיכים הלאה בחיים אחרי שזה נגמר. ובעצם כבר נכתבו כאן הרבה מאד הודעות בעניין הזה.

אני מניחה שעד שלא אחווה בעצמי, לא אוכל להבין.

אולי דעתי שונה – אבל זו האמת / ציפי

… פעם אמרתי לה שהיא בחרה אחלה מקצוע, לא משנה איך החיים שלה נראים, אחרי שהיא רואה אותנו היא מודה לאלוהים על מה שיש או אין לה.

דבר שקורה לי בכל טיפול ואני לא יודעת אם גם לכן – אני מחכה לפגישה כמו לפגישה עם מאהב (פעם ספרתי שעות אבל היום זה עבר לי) ובאותו יום ולקראת השעה, יש לי בחילות, לעיתים שלשולים, דופק מואץ, וכל החזרות שעשיתי מה להגיד ואיך – נעלמות ואני בולעת את הלשון ושותקת… ושותקת… ושותקת…

עוד סיבה לרדת על עצמי / דניאלה .

המטפלת המדהימה שלי ענתה לי על המייל כבר באותו ערב ששלחתי לה את ההודעות שלי, והציעה להיפגש. אפילו נתנה לי כמה אפשרויות בחירה, בין אתמול והיום.

ברוב… לא יודעת מה, עניתי לה תודה, אבל לא השבוע. לא יכולה. אולי בשבוע הבא. נראה…

אני כל-כך זקוקה לה עכשיו, ומתחבאת לי כאן בתוך עצמי ודוחה את היד המושטת שלה.

אלף ואחת סיבות, ואף אחת לא הגיונית ולא משכנעת אפילו אותי. סיבות שכבר לא מתאימות להיום, לאיך שאני מכירה את עצמי ולאיך שאני מכירה אותה, ולאיך שאני מכירה את שתינו כצוות.

אני יכולה להגיד לעצמי ולכתוב כאן שאני מתביישת שתראה אותי ככה, שאני מפחדת לחזור למצב התלותי של פעם, שאני לא מאמינה שהיא יכולה לעזור, שאני לא רוצה שתרגיש שנכשלה איתי, ועוד מלא סיבות שכולן אמיתיות ונוכחותן חזקה לי בפנים, אבל ה-סיבה הכי הכי הכי אמיתית (ושהכי קשה לי להודות בה אפילו בפני עצמי) היא שאנימפחדת מהרגע של סיום השעה, ומהחזרה ללבד. כאילו – אם כל מה שאני רוצה אמור להסתיים תוך שעה, עדיף בכלל לא ללכת…

… אז אולי באמת אני כזאת? אולי באמת אני רוצה הכל או כלום?

כי זה מה שהבפנים המשתלט שלי צורח לי עכשיו – אם כל מה שיש לה בשבילנו זו שעה אחת מסכנה שמתחילה ומסתיימת כל-כך מהר, אז עדיף בכלל לא.

איך זה שאני הולכת אחורה, ולמה????????!!!!!!!!!!!!!

ל':

… והתוודות קטנה? אם באמצע הלילה קשה לי ואני יודעת שהיא מן הסתם לא בקליניקה ולא תענה לי אני מתקשרת רק כדי לשמוע את ההודעה הקולית שלה. לשמוע את הקול שלה ושהיא קיימת איפשהו.

מעניין באיזה שלב אפשר לקרוא להתנהגות שלי אובססיה לא בריאה.

ל'/ … דניאלה

… ובקשר להתוודות – מוכר לי. ובתקופה של ה- בלי קלטת מרגיעה – זה בדיוק מה שעשיתי/נו. לא חושבת שזו אובססיה. יש כל-כך מעט דברים שעוזרים, וזה עזר לי להירגע מפלשבקים, או למקם את עצמי במציאות בכל מיני בלבולים. אז למה לא? ועובדה שזה עבר (בניגוד לאובססיות לא בריאות). לא זקוקה יותר לטלפונים האלה.

קרובה./ .. נורית

אני מרגישה שמהמקום שממנו באנו הקשר עצמו עם המטפל/ת הוא חלק לא פחות משמעותי מפתיחת הסוד ועיבוד התכנים. היכולת לתת אמון, להישען, לסמוך, להזדקק, כל אלו הן חוויות חדשות ולא ממש מוכרות לפחות כך זה היה אצלי.

האפשרות לחוות את כל זה בנוסף להכלה, אמפטיה, חום ואנושיות הייתה הלם עבורי ומכאן שברור שארגיש תלות והזדקקות כלפי המטפלת. בהתחלה זה הבהיל אותי מאד ואיים עלי שכן אילפתי את עצמי כילדה לא לסמוך על אף אחד ולא להזדקק לאיש.

עם הזמן למדתי שהתלות הזו היא לא סתם חלק מהטיפול אלא חלק חשוב שבלעדיו קשה מאד לפרוץ מהבועה שבה חייתי ולחוות את המציאות מוחשית.

תלות במטפל/ת היא הרסנית כשלאורך זמן אין לה שום הד בחוץ, במציאות. כשדברים קורים רק בחדר.

לעומת זאת ברגע שמצליחים להרגיש בחוץ דברים שלומדים להרגיש בטיפול וברגע שמצליחים לפעול בחוץ, במציאות עם הכלים שנרכשים בטיפול זה סימן עבורי שהתלות היא בונה וחיובית.

כלומר שמבחינתי כל עוד אני מצליחה להחיל את מה שאני מגלה וחווה בטיפול גם על החיים במציאות והטיפול נותן לי כוחות ואומץ לשנות ולשפר את איכות החיים שלי, ההזדקקות שלי למטפלת היא בריאה. אם אפשר לכנות את זה כך.

בכלל הרי כשאנחנו באמת קרובים למישהו ואוהבים ויש אינטימיות, טבעי להרגיש גם תלות.