כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 13: "… כנראה שזה מסובך גם להם – להגדיר גבולות ולשמור עליהם …" (דניאלה)

• "אני כועסת. כי התפקיד של שמירת הגבולות מוטל עליהם" (דניאלה)
• "ואם המטפל דווקא פורץ גבולות – האם זה מתפקידו של המטופל לשמור על הגבולות ולהעמיד במקום את המטפל?" (דניאל)
• "הגבול הדק החוצה, המפריד בין הכן והלא, כך נראה לי, – הוא אם אותה עשייה "אפורה" ,- נעשית עבור המטופל – או עבור המטפל" (מי)
• "זו כבר לא שאלה של גבול שלא ניתן למישוש או זיהוי, אלא האם חוצים אותו או לא" (דניאלה)
• "העניין שמכאיב לי בימים האחרונים זה נושא הגבולות" (נאבקת)
• "ועכשיו אני מתחילה לחשוב שאולי היא הגזימה עם הנתינה שלה. שזה אולי מבלבל אותי, או לפחות תורם לבלבול" (נאבקת)
• "כל תוספת בזמן והגמשת הגבולות מביאה להגדלת ההזדקקות ולא להקטנתה, והכאב והגעגוע גדלים ולא קטנים" (נורית)
• "אני כל הזמן עם פחד תהומי על כך שאולי אולי אני חורגת ממה שמותר לי בטיפול"(ל')
• "התחלתי להבין שתפקידה הוא להקים אותי על רגליי, וההקפדה על הגבולות היא אחד הכלים לשם כך" (יוסי)
• "אבל כנראה שזה מסובך גם להם – להגדיר גבולות ולשמור עליהם" (דניאלה)
• "יש איזה חוקים למטפלים? אולי בכך שאני מבקשת "תשומי" זה כמו לבקש ממנה לעבור על איזה חוק? (ל')

זקוק לעזרתכם / דניאל

המטפל שלי פנה אלי ושאל אותי אם אסכים שהוא יפנה בהצעת עבודה לקבוצת התיאטרון שאני עובד בה, בקשר לפרויקט בנושא של קידום המודעות לטראומה והשלכותיה.

עוד לא עניתי לו. אני לא יודע מה לענות לו.

מצד אחד, אני מוחמא, הוא, פונה אלי, ומעוניין בי ובעשייה שלי מעבר לטיפול  עצמו. יש בזה משהו מחמיא. זה נחמד להיות מיוחד עבור המטפל שלך. אני יודע  שאני מצד אחד מאוד רוצה להיות בתפקיד כזה, של מטופל שיודע, ונמצא שווה בשווה  עם המטפל.  (מישהי פעם אמרה לי, שההקבלה הזו מאוד ברורה אצלי, והרבה אנשים  נסחפים לכך איתי, אבל זהו שחזור של המערכת יחסים הבעייתית שהייתה ביני ובין  הוריי). מצד שני, אני מאוד רוצה להשאיר את הטיפול שלי, והמטפל שלי, כמשהו  פרטי שלי. והכוחות שלי בחוץ, מחוץ לחדר הטיפולים, הם אחרים מאשר בתוך חדר  הטיפולים. ואני חושש שפריצה כזו, תיצור א. בלגאן בהתנהלות הטיפול, והמקום  הבטוח שלי. וב. תקשה עלי לעבוד בתיאטרון בקבוצה המסוימת, ויכול להיות שגם  תקשה עלי לעבוד בחדר הטיפולים. ועם כל המחשבות האלה, תמיד מתרוצצת גם המחשבה  שאני רוצה לעשות טוב, ולא לחשוב רק על טובת עצמי, ואם אפשר לעשות פרויקט כזה  חשוב ומעניין, למה ש- "אתקמצן"?

מה עושים?

לא יכולה לייעץ / מי

אבל כן לשתף: זהו אחד התחומים הבודדים בהם מרשה לעצמי להיות "אגואיסטית".  רוצה לשמור את המטפלת "רק שלי" :- וודאי שאני לא "בת יחידה" אצלה, אבל  מקפידה לא להכיר, לא להיפגש, לא לדעת. – ולא להפנות אליה אנשים שיש להם סוג  כלשהו של מגע אחר איתי. זה יפריע לי, ומגיע לי להרגיש לפחות שם בנוח. זקוקה  מאד להפרדות האלה. אז so sorry, אבל…

ואולי אתה יכול להפנות אותו לקבוצות שאינך קשור אליהן ישירות ולא יהיה לך מגע  איתן?

מוזר לי, ואפילו לא מתאים לי / מוני

אבל מתחברת בדיוק למילים של מי. כי מצד אחד הייתי מוכנה לעזור אולי לשתף  במעין פרויקט חשוב שכזה. אבל דווקא המטפל האישי??? כאן בעיני זו חדירה למקדש  הפרטי שלי שאולי "יתקלקל" אם אשנה בו משהו. זו תחושה שלי, שהמטפלת היא רק  שלי, במשך חמישים דקות אחת לשבוע, ולא אתן לאף אחד לקלקל לי. גם לא לעצמי עם  תחושות השליחות האלו. לא כאן.

מצטערת אם לא עזרתי לך, דניאל.

הי דניאל, מקווה שזה לא יהיה לך / נורית

מוגזם שלוש תגובות דומות, אבל גם לי היה מאד קשה לאפשר לפסיכולוגית לעבוד עם  קבוצה שאני קשורה אליה. למרות הרצון לעזור בפרוייקט חשוב לא הייתי מסכימה  לזה וכן דואגת קודם כל לעצמי.

כל כך הרבה שנים לא היה לנו מקום בטוח, מקום שהוא רק שלנו לפחות בהרגשה  ופריצת המקום הזה יכולה לגרום לבלבול ובלגאן רגשי לא קטן.

אז כמו קודמותיי אי אפשר לייעץ אומרת רק איך אני הייתי מרגישה.

מקווה שמה שלא תחליט תיקח את עצמך קודם כל בחשבון לפני המחמאה ולפני הפרוייקט  החשוב.

בכל מקרה זו דילמה לא קלה ומאד מבינה את ההתלבטות.

זה בסדר / דניאל

העובדה שיש אחידות מבחינת הכן או לא, גם בה יש אמירה בפני עצמה, אפילו שהיא  סינתזה של שלושת התגובות.  כן, גם אצלי בפנים יושב מאוד חזק הרצון למקום משלי, שיהיה בטוח ומוגן.

ומצד שני, נמצא כל הזמן פתוח האתר של התיאטרון, והרצון לשלוח לו אימייל ובו  פרטי התיאטרון, ושהוא יחליט מה הוא עושה ואיך הוא מתקדם עם זה. כאילו להעביר את ההחלטה לידיים שלו, ושלא אני אהיה זה שיסגור את הגולל על האופציה.

קשה לי לומר לו שאני רוצה אותו לעצמי, וקשה לי לפרגן לעצמי את הבקשה הזו –  שיהיה שלי. ועוד יותר מבולבל וקשה לי להודות שאני זקוק לו, ושמותר לי.

תודה.

לוסט:

… בנוסף להתנצלות על המגילה שלי רוצה להגיד עוד משהו על גבולות-

קצת מהוסס… בטיפול הנוכחי אני קובעת את הגבולות לחלוטין ונהיית מאד קשה  כשמנסים לשכנע אותי במשהו. חושבת שזה מאד תרם לי, שאני אומרת מה כן ומה לא,  זה גורם לי להרגיש שאני שולטת, יכולה להחליט לגבי עצמי ולהיות אסרטיבית,  ובמובנים מסוימים- לשמור על עצמי. עם כל הקושי- אני מאמינה שכשמשהו לא נכון  עבורי אני בכל זאת יודעת כבר להגיד את ה- "לא" הזה שהיה מאד קשה.

אבל,

השליטה אצלי פירושה גם אי-אמון, כי להרים טלפון ולצאת טיפה מהגבולות  הנוקשים של חדר הטיפולים זה אומר לתת אמון ולהיות מוכן להבין שלפעמים דחייה  זמנית לא אומרת שנאה. ואצלי זה ככה, אז לפעמים זה ממקום נכון ולפעמים זה  מבריחה – השמירה הזו על גבולות.

זה בחוויה שלי, מקווה שלא רק הלחצתי, מה גם שמאמינה שסה"כ כל עוד דברים נעשים  במודעות ויש את היכולת לבדוק כל הזמן מה עושה טוב ומה פחות טוב אז נפתחות  יותר אופציות ומקווה שמה שתחליט יקל עליך להתקדם בטיפול.

לאו דווקא / דניאל

… אהבתי את מה שכתבת לגבי שליטה ואי-אמון – אני עדיין רואה כל דחייה כשנאה  ואכזבה ממני. קשה לי לצאת מנקודת המחשבה שלא תמיד הכל קשור אלי…

גבולות בטיפול – דברים שרואים מכאן / דניאלה

… אני הולכת לכתוב על עצמי, כי זה הדבר היחידי שאני יודעת בביטחון, אבל  חושבת שאולי יהיה בזה גם איזשהו מענה לבקשת העזרה שלך…

… אני כמו שאני, עם כל השריטות שלי שאתה מכיר. שאתם כולכם מכירים.

וכשאני בקשר טוב וקרוב, במיוחד כשזה עם המטפלת שלמדתי לבטוח בה – השריטות  האלה מקימות לתחייה משאלות ישנות, חלומות, ובעיקר תקווה שהבור המוכר יתמלא  סוף סוף.

קוראים לזה העברה, אתה יודע, ולכן השמירה על הגבולות כל-כך חשובה.

לחצות אותם – זה מתכון לבעיות מיותרות. והחצייה היא לא רק ב- לשכב עם  המטופלת. היא קורית גם בדברים הרבה יותר קטנים וכביכול בלתי מזיקים. אבל רק  כביכול.

אני רואה מה קרה לי עם המטפלת שלי. נחצו הרבה גבולות… פתאום הפכנו לשותפות שוות/שוויוניות למשהו שקרה מחוץ לחדר הטיפול… והיו כל מיני כאלה.

אני מבחינתי כמובן שהתמוגגתי מנחת. כמו שכתבת – הרגשתי מוחמאת ומיוחדת. ממש בת מועדפת. זה עזר לי להתעלם מהמציאות, מהעובדה שאני רק אחת ממטופלות רבות, שבשבילה זו "עבודה ולא אהבה".

אין ספק שגם בלי חציית הגבולות הזו הייתי בונה לעצמי בראש את מה שרציתי לבנות, אבל בטוח ש- "שיתוף הפעולה" שלה העצים והעמיק את התחושות ולא איפשר את השלב הבא שהוא הכרה במציאות.

ואז פתאום מגיעה שתיקה של חודש, ואח"כ מין תשובה לקונית כזו, שמפילה עלי – לא יודעת מאיפה – את ה- "את, חכי בבקשה בתור כמו כולם עד שאתפנה אליך. את לא מועדפת ולא חשובה ולא בטיח". וההרגשה שאין לי מושג איזה מין משחק זה. בטוח שלא כדור-עף ולא מחניים. משחק חדש שאני לא מכירה – לא אותו ולא את החוקים שלו.

אני יודעת שרק כשקראתי אותך, דניאל, הרגשתי כמה אני כועסת. כי התפקיד של שמירת הגבולות מוטל עליהם. מה זה צריך בכלל להיות "כמובן אני עובר עם השאלה הזאת את הגבולות של הטיפול"? אם הוא כל-כך מודע לעובדה שהוא עובר את הגבולות – שלא יעבור. שיעצור. אפילו שיוותר על כל הרעיון, אבל להטיל עליך את המשימה של לשים לו גבול? שאתה זה שתגיד לו עצור, עד כאן?! שתוותר מיוזמתך על הזדמנות להיות מוחמא ומועדף? שתקבל החלטה "להתקמצן", ועוד יותר "נורא" (עפ"י מילון דניאל) – לחשוב רק על טובת עצמך? זו נראית לי דרישה לא הוגנת, ואני רואה לאיזה סחרור היא הכניסה אותך.

נורא קשה למטופל לוותר על המקום הזה של להיות חשוב ומיוחד למטפל, ושוויוני. גם אני לא ויתרתי על שום הזדמנות כזו שהייתה. אפילו לא הצלחתי לעשות כמוך – להתלבט בזמן. לא עם עצמי ולא עם אחרים. זה מסוג הדברים שהרגשתי לגביהם: נותנים לך, אז תיקחי.

אבל זה לא טוב. זה ממש רע.

כי הנה, בסופו של דבר הגיע רגע שבלי שום כוונה רעה של המטפלת – המצב מבחינתה השתנה. היא כבר המשיכה הלאה, עם פרוייקטים חדשים ומטופלות חדשות. ובעצם לוקחת ממני עכשיו בחזרה את מה שנתנה. ליתר דיוק – את מה שנתנה מעבר לגבולות הטיפול. את כל האקסטרות. את כל ה- "חוץ-טיפולי" שהיה. כי בהרגשה שלי (ובעידוד שלה) היו בקשר שלנו גם אלמנטים נוספים, פשוט אנושיים כאלה. לא רק מערכת יחסים בתוך גבולות מאד ברורים של מטפלת/מטופלת. ואלה הרי לא אמורים להסתיים ככה פתאום… וזה כואב נורא. פתאום למצוא את עצמי כסתם עוד מטופלת אחת שעברה דרכה.

אז אני לא יודעת כמה מתוך כל מה שכתבתי זו תשובה לך, וכמה לי. מה שבטוח – הרבה יותר קל לי לכעוס על המטפל שלך מאשר על המטפלת שלי.

ועדיין – אני בטוחה ששניהם אנשים טובים ומטפלים טובים עם כוונות טובות. אין לי שום ספק בכך. אבל כנראה שזה מסובך גם להם – להגדיר גבולות ולשמור עליהם.

אני שמח שכתבת / דניאל

כי סה"כ, אנחנו נוקטים באותה הטקטיקה, לבחון דרך התמודדות של אחרים, את ההתמודדות האישית שלנו. אני דרך התגובות שלך, מחדד את תגובותיי שלי, ולהיפך אני מניח.

הדבר שאצלי הכי קופץ בכל התגובות שקיבלתי, וההרהורים שלי בנושא, הוא שאיכשהו ההחלטה עברה למגרש שלי.

ובאמת הייתה לי פתאום מחשבה שכזו – מי אחראי על שמירת הגבולות? אני ידוע משום מה כשומר גבולות מאוד קפדן, לפעמים אפילו יותר מדי. לא רק בטיפול הנוכחי אלא בכלל, אני בין המחמירים. ופתאום, המטפל שלי מציע הצעה שהיא פורצת גבולות, והוא משתמש בטקטיקה מעולה שאני מודה שאני משתמש בה המון – להודות מראש בהפרה, או בכשל של העניין, מתוך המחשבה שאם הצפת את הנושא, והודית בו מראש, אתה בעצם פטור. אבל זה בדיוק העניין. אני חושב. שזה שהוא כותב שהוא יודע שהוא מפר גבול בעצם ההצעה שלו – עדיין לא פוטר אותו מהאחריות לפריצת הגבול, כמו גם האחריות לשמירת הגבולות.

והשאלה הגדולה בעצם, היא האחריות של מי היא שמירת הגבולות? והאם המטופל והמטפל שווים בנושא הזה. האם המטפל צריך להיות שומר הגבול הראשי והמטופל הוא זה שמותר לו לנסות ולפרוץ את הגבולות? ואם המטפל דווקא פורץ גבולות – האם זה מתפקידו של המטופל לשמור על הגבולות ולהעמיד במקום את המטפל? האם זה בכלל לא היפוך תפקידים? שהוא אפשרי רק אם בתפקידיו של המטפל נכלל תפקיד שמירת הגבולות…

אני עוד חושב. ולא עניתי לו. אני חושב שזה בעיקר כי אני מתקשה לוותר על הפריווילגיות הנוכחיות והעתידיות מתשובה חיובית לעניין.

ולגבייך ולגבי המטפלת שלך – מצד אחד, הרבה יותר קל לי לראות ברור ונקי את מערכת היחסים ביניכן (יותר מאשר את המערכת בין המטפל שלי וביני), אבל אחד הדברים שמאוד מתחדדים לי מכל הנושא הוא שמטופל ומטפל נשארים תמיד מטופל ומטפל, לא משנה אם הטיפול נמשך או הפסיק.

זה לא בגלל שאת "לא מתוקנת"/ מי

דניאלה. – זה פשוט בגלל שאת אנושית.

נדהמתי לקרוא את הודעתך הזו. – כאילו העתק שמש של מייל ששלחתי למטפלת שלי השבוע. – העתק שמש. מבהיל. אותם הביטויים. אותה ההרגשה.

יש תחומים שלא יופיעו בשום ספר "חוקים" ולא יישפטו בשום וועדת אתיקה. כי אי אפשר. אבל הם עדיין קיימים, מוחשיים, ניתנים למישוש. למרות שלא ניתן לקבע אותם במערכת "כללים" קשיחה, – עדיין. כמעט כל מי שישמע, שיקרא, שייחשף אליהם ועיניו בראשו, – יידע לומר אם הם "כן" או "לא". עם יד על הלב. – זו פשוט ההגיינה שלהם. שמירת הגבולות באותם התחומים חיונית בעיניי לא פחות מאשר באלה ה- "ברורים". הגבול הדק החוצה, המפריד בין הכן והלא, כך נראה לי, – הוא אם אותה עשייה "אפורה" ,- נעשית עבור המטופל – או עבור המטפל.

כי מה לעשות, בקשרים שיש לנו איתם, עם המטפלים, – הם אמורים להיות שם בשבילנו. ולא להיפך. – כי ככה זה. כי זהו החלק ההורי שבמטפל. – ככה מרגיש לי.

כשקראתי את מה שכתבת, חשבתי פתאום / אילנה

שהעניין עם הגבולות החדשים שפתאום לא היה ברור מה הגבול, היה בו איזו אמירה בסגנון של "זהו, נגמר ואני יותר לא המטפלת שלך". אפילו אם זה לא נאמר ממש כך. כאילו משהו שהיה – נגמר ולא יכול לחזור. ואולי היה לך חשוב לשמור אותה בתפקיד המטפלת במלוא מובן המילה, גם אחרי סיום הטיפול למקרה שתצטרכי.

וזה כלל את הגבולות הקפדניים של תקופת הטיפול.

כאילו ששינוי הגבולות היה בו מסר של נטישה.

דניאל, אילנה, מי – אני עונה לשלושתכם יחד / דניאלה

כי קצת קשה לי להפריד, ולא רוצה לחזור על עצמי.

יש כאן כמה שאלות שנראות לי ממש חשובות:

הראשונה – של מי האחריות לשמור על הגבולות? לי התשובה נראית לגמרי ברורה, זו אחריות המטפל. ואני לא מתכוונת עכשיו רק לאחריות חוקית-משפטית-אתית. אני ואנחנו, אחד הקשיים הכי גדולים שלנו הוא ללמוד להפסיק לעמוד כל-כך על המשמר – על כל המשתמע. ולפחות בטיפול הייתי רוצה לא לעמוד על המשמר. קצת להוריד את ההגנות.

בעיני זה כן. זה התפקיד של המטפל והאחריות שלו. כי אחרת מה? שוב נהיה במקום ובתפקיד של הילד ההורי? נשמור על המבוגר שלא יתגלץ'?

השאלה השנייה היא לגבי "גבול קיים וניתן למישוש" אני חושבת שגם הגבולות הקטנים קיימים וניתנים למישוש. כל דבר שהוא ערבוב של שני כובעים – המשמעות שלו היא חציית גבול בעיני. כמובן שאני גיבורה עכשיו ולא אז, כשרציתי את תשומת הלב ואת ההרגשה שאני מיוחדת, ואולי אני אפילו יורה לעצמי ברגל, אבל זה רק מחזק אותי במה שכתבתי קודם – שאי אפשר להשאיר את ההחלטה או הבחירה בידיים של המטופל. כי מה זה גבול "קטן" בשונה מ- "גדול"? והאם הדוגמאות שהבאתי באמת אינן ניתנות למישוש? והמטפל של דניאל מרגיש ויודע בחלק המקצועי שלו שיש כאן חציית גבול. אז זו כבר לא שאלה של גבול שלא ניתן למישוש או זיהוי, אלא האם חוצים אותו או לא.

והנקודה האחרונה, של מי – אני לא בטוחה שהגבול בין ה- כן וה- לא הוא רק בשאלה למען מי זה נעשה. כי לפעמים די בעייתי לעשות את ההבחנה. למשל: מטפל שנותן מעל ומעבר, מאריך בקביעות את זמן הפגישה, יוצא מעורו כדי "להציל" את המטופל – למען מי זה נעשה? האם זה לטובת המטופל? אני בטוחה שהוא מאמין ככה, אבל יש גם אפשרות שזה בא לשרת איזשהם צרכים של המטפל – להיות "יותר בסדר מבסדר", להרגיש ש- "אני מצליח במקום שאחרים נכשלו", ואולי חוסר יכולת שלו לעמוד בתסכול שהעניינים לא זזים מהר כמו שרצה? אני לא יודעת, סתם. יכולים להיות אלף ואחד מניעים – אפילו לא מודעים – מאחורי נתינת-היתר, וזה כאילו למען המטופל, אבל משרת צרכים של המטפל.

אני חושבת שבגלל שזה כל-כך מסובך, הקטע של הגבולות, חשוב להקפיד עליהם. אני לא בעד נוקשות שלא מאפשרת שום שיקול דעת לגבי כל מקרה לגופו, אבל כן חושבת, היום, שהמטפל חייב להקפיד ולשמור ולדעת שזו אחריותו.

היום יש לי חדשות, ואפילו טובות / דניאלה

… אז ככה:

ישבתי אצלה, והמילים היחידות היחידי שיכולתי להגיד היו: "לא יודעת". מצד אחד ישב לי נורא כבד כל הקטע של הגבולות והסחרור שאליו הוא הכניס אותי, ורציתי לצרוח עליה: "תראי מה עשית לי עם ההזמנה לקבוצה. תעזבי אותי כבר ותצאי לי מהחיים". אבל גם לא רציתי להגיד את זה, כי אני לא רוצה שהיא תצא לי מהחיים. בעיה משתקת. הרגשה שמה שלא אגיד – יהיה רע.

בסוף, אחרי מלא ניסיונות שלה לגשש ולנחש – כבר לא יכולתי יותר. גם היה לי לא נעים להמשיך ולא לענות כל הזמן, ואמרתי לה. כל מה שהיה לי להגיד. כולל מה שכתבתי כאן על גבולות, וכולל התשובה הלאקונית שלה ומה זה עשה לי/לנו, וכולל כל הבלגן בפנים בזמן ההמתנה לתשובה שלה. הכל.

והיה ממש טוב. היא כזאת נהדרת… כן, היא לקחה את האחריות על עצמה, ודיברנו על מה אנחנו עושות הלאה בקטע של הקשר בינינו…

… וחזר לי לגמרי הביטחון במקום שלי אצלה. בלב שלה. והביטחון שאני חשובה לה. ושלא סתם הייתי "עוד מטופלת שעברה אצלה", ושאמנם זו עבודה שלה, אבל אני יודעת שהיא אוהבת אותי. (וזה שאני יכולה לכתוב כאן את המילים האלה בלי להתבלבל – זה מפתיע גם אותי).

ובחוץ בגינה יש כבר דשא ירוק, ואפילו ערוגת פרחים ששתלתי, וצמחי תבלין, ומזג אויר נהדר.
וכשטוב בנשמה – הכל פתאום טוב.

דניאלה / שרון

שמחה לשמוע שהסתדר העניין של הגבולות עם המטפלת, בדיוק היום קראתי את כל השרשור הזה וההתלבטויות שלך בנושא, ומאד מזדהה, כי היחסים האלה בעייתיים מאד גם בשבילי, וחרדה מהרגע שיגיע שכבר לא יהיה ככה, ושאצטרך לקבל את העובדה שאני רק אחת משאר המטופלים. הקשר שנוצר כל כך חזק ומשמעותי עבורי, ונזהרתי כל כך שלא לחצות את הגבולות והאמת שהיא הייתה זו שחצתה אותם, אבל מזכירה לעצמי כל הזמן שהיא רק המטפלת כדי שלא להיקלע לסיטואציות האלה מאוחר יותר.

הקשר עם הפסיכולוגית… כואב / נאבקת

קשה לי להסביר, להעביר את התחושות, אבל אני אנסה.

היא הפכה להיות האדם המשמעותי ביותר בחיים שלי. אנו חוגגות עוד מעט ארבע שנים ביחד, וזה הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיים, כמעט. היו המון משברים, כמובן, לאורך כל הדרך, אבל בשנה האחרונה קפצנו מדרגה, במובן החיובי – הקשר הולך ומעמיק כל הזמן, אני מעיזה לומר יותר דברים ולבטא יותר תחושות – גם כאשר אני מרגישה נפגעת ממנה או כועסת, וגם מרשה לעצמי קצת יותר להתחבר לתחושות קשות בנוכחותה. היא אדם מקסים, חמה, חכמה, אנושית, כל מה שאפשר לחלום לקבל מפסיכולוגית.

העניין שמכאיב לי בימים האחרונים זה נושא הגבולות.

זה מן הסתם נושא מאד רגיש לכולנו.

מצד אחד, היא יודעת בדיוק איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת (להבדיל ממני…) והיא משדרת את זה בצורה מאד ברורה, בלי לפגוע בחום ובאכפתיות שיש לה כלפי. היא גם לא מאפשרת לי לממש את הכמיהות שלי לקרבה פיזית אליה – לקבל חיבוק, לתת נשיקה. בעבר היו אפיזודות כאלה בנסיבות ממש מיוחדות (נשיקה אחרי שהיא חזרה מחופשה, משהו ספונטני וחד-פעמי) ואחרי שהיא ראתה שזה מערער אותי ושזה מעודד אותי לפנטז עליה סיכמנו שלא יהיה שום דבר פיזי. זה מאד הכאיב לי אבל אני מקבלת את זה. אני יודעת שהיא צודקת. היא רוצה לשמור עליי. ואני יודעת שאם יהיה איזשהו מגע הקטן ביותר זה יכניס אותי למערבולת רגשית, וגם זה מייד יתערבב אצלי עם תחושות מיניות.

אז היא אמנם מציבה גבולות ברורים מבחינה פיזית ורגשית, אבל לגבי משך הזמן של הפגישות היא תמיד מגלה גמישות. אני באתי עם כאלה חסכים עמוקים של תשומת לב שהזמן המוקצב אף-פעם לא הספיק, או לפחות זו הייתה התחושה הפנימית שלי. והתחושה הזו קיימת עד היום… אז באיזשהו שלב די מוקדם החלטנו על שעתיים במקום שעה, וגם זה לא הספיק לי. אז התחילה זחילה, זליגה של הזמן אחרי השעתיים… ותמיד הרגשתי שזה נכון והייתי אסירת תודה, שהיא מתחשבת בי, שהיא מקדישה לי מעבר. וגם דרך אגב לא הייתי משלמת לה על החריגות שהגיעו לחצי שעה מעבר לשעתיים. ובחודשים האחרונים, התחלתי להרגיש לא נוח שאני לא משלמת לה על החצי שעה שמעבר, וסוכם שמעתה והלאה אני אשלם, ובינתיים (מעבר לחור בכיס…) החריגות עוד התארכו ואנחנו מגיעות כמעט תמיד לשעתיים וחמישים דקות, וגם זה לא מספיק לי. כלומר לא בדיוק – בד"כ אני מרגישה שזה לא מספיק לי ואני לא רוצה לעזוב ולפעמים מתחילה לבכות, אבל בד"כ זה בלי בכי אלא רק תחושות של כאב, ואני מבטאה אותם בדיבור ואז מתאוששות ויוצאת "בסדר". ולפעמים, וזה משהו חדש, כמו בפגישה הקודמת, הרגשתי שאחרי שעתיים מיציתי, ולמרות שהציעה שנסיים לא הייתי מוכנה, ותוך כדי שיחה איתה הבנתי שבעצם כאשר אני יודעת שהיא מוכנה לתת לי 3 שעות אז בשום אופן אני לא רוצה לעזוב, גם אם אין לי על מה לדבר. כמובן שזה מעיד על המצב הפנימי שלי, על הבור הרגשי הזה שבתוכי. ודיברנו על זה שמתישהו זה ישתנה, כלומר שהצורך לסיים יבוא ממני, אבל בינתיים זה המצב, ולפחות נהייתי יותר מודעת לו. ובכל מקרה, כשהסתיימו השלוש שעות התחלתי לבכות ללכת, ושאין לי לאן ללכת

ועכשיו אני מתחילה כמו ילדה קטנה, שאני לא רוצה לחשוב שאולי היא הגזימה עם הנתינה שלה. שזה אולי מבלבל אותי, או לפחות תורם לבלבול.

העניין שעומד כרגע על הפרק הוא שהיא עומדת לנסוע לחופשה של שלושה שבועות מלאים. זו פעם ראשונה שהיא נוסעת לתקופה ארוכה ורציפה. בד"כ היו נסיעות קצרות. היא אמנם הודיעה לי חודשיים מראש אבל זה התחיל להלחיץ אותי כבר מאז. למרות שאני יודעת שכל החופשות שהיו (גם שלי וגם שלה) תמיד היו מקפצה לשינויים והתקדמויות) אני מאד לחוצה ודואגת איך אני אסתדר. והגעתי למסקנה שאני רוצה לבקש ממנה שתהיי לי את האופציה ליצור איתה קשר אם אני ארגיש שאני ממש ממש זקוקה (היא יודעת שאני אעשה את זה רק אם באמת לא יהיה לי מוצא אחר. ככה זה גם כשהיא בארץ. אני חושבת עשר פעמים לפני שאני מתקשרת, וזה קורה לעתים רחוקות). היא הסכימה ונתנה לי טלפון שאני אוכל להשיג אותה בחו"ל.

העניין הוא שבמקום להיות שמחה, שהיא כל-כך מתחשבת בי, נלחצתי. יש לי רגשות מעורבים. אני מרגישה שזה יהיה פולשני מצידי להתקשר לטלפון הישיר שלה בחו"ל (וחשבתי אולי להציע שנתאם שיחה בתאריך מסוים מראש, כדי שיהיה לי יותר קל ואני לא ארגיש מפריעה). וגם אני מרגישה את הכמיהה הזו כלפיה, געגוע חזק שמביא לי דמעות לעיניים (היא נוסעת בסוף החודש). ונורא רציתי לצלצל אליה אתמול בערב ולספר לה כמה קשה לי, ושהיו לי הרבה מחשבות בעניין הגבולות, ונורא היססתי, פחדתי להרגיש שאולי אני מפריעה לה, ושהיא עוד תתחרט שנתנה לי את מספר הטלפון שלה בחו"ל. ובקיצור, הרגשתי מאד רע אבל התאפקתי. אני אציין בסוגריים שאני חושבת שהיא אמביוולנטית כלפי השיחות שלי אליה הביתה – מצד אחד תמיד היא נענית ברצון, כמעט תמיד יכולה לדבר איתי מיד (ואם לא אז אומרת לי להתקשר כעבור חצי שעה) והשיחות שלנו לא יורדות מהחצי שעה, אבל מצד שני, נראה שהיא רואה בזה גם פלישה לפרטיות שלה, אבל היא מעולם לא אמרה לי שהיא לא יכולה או לא רוצה לדבר, או שאני לא אתקשר (אבל הרגשתי שהיא רמזה לי פעם, באחת הפגישות שהיו לנו, שיש בזה איזשהו אלמנט של פלישה והפרעה עבורה). כי בסך הכל זה לא קורה הרבה (אני שמה המון חסמים בדרך) אבל עדיין, תמיד אני מרגישה שאני מפריעה ואני שומעת משהו בקול שלה בהתחלת השיחה שכאילו אני מפריעה, אבל בשיחה עצמה אין לזה זכר, אני מרגישה שהיא לגמרי איתי, בלי לחץ וסייגים.

טוב, כתבתי ממש מגילה… (נורית, מאחורייך… )

לא יודעת אם הצלחתי להעביר את הכאב והגעגוע (והבלבול), או שהטבעתי אותם בתוך ים המלים.

נאבקת

נאבקת, אני מתחילה להילחץ כי./ .. נורית

רוצה לומר לך שמאד מאד הזדהיתי עם כל מה שכתבת ואני חושבת שהעלית כאן נושא חשוב כי מצד אחד זה כמעט בגדר נס שנצליח לתת אמון במישהו מהמקום שממנו באנו ומצד שני כשהאמון הזה ניתן זה גורר תלות והזדקקות ורצון עצום לכמה שיותר מהחומר הנדיר הזה שנקרא חום ואנושיות.

אני נתקלתי במצב מאד דומה אבל התגובה שלי הייתה שונה ואני לא יודעת מה נכון לך. אני רק יכולה לחלק איתך את החוויה שלי. גם הפסיכולוגית שלי אנושית וחמה ונפלאה ואני בטיפול שלוש וחצי שנים אבל מהר מאד הבנתי שאת הגבולות אני חייבת לשים ולא היא, כי גם אצלי יש חור ותהום מהסוג שתיארת כל כך במדויק והיות ואני יודעת שאת מה שלא קיבלתי כילדה לא ניתן לקבל כמבוגרת, כי אלו דברים שבעוצמות שאנחנו זקוקות להם ניתן לקבל רק מהורה, מאם במקרה הזה.

כדי שלא ארגיש את התחושה הזו שכל מה שניתן לי לא מספיק, כדי שלא ארגיש את הגעגוע והכאב הנורא הזה שעליו את מדברת, החלטתי על גבולות שאני מציבה ואני מנסה לשמור עליהם בכל כוחי, כלומר שהשליטה על הגבולות בנושא הזה היא שלי ולא שלה.

גם אני מרגישה שפגישה באורך רגיל לא מספיקה לי והיות ואני בטיפול ציבורי זמן הפגישה הוא 45 דקות. בהתחלה נפגשנו פעמיים בשבוע אבל אחר כך היה לחץ גדול של ממתינים אז נאלצנו לעבור לפעם בשבוע והיא הסכימה שאורך הפגישה יהיה שעה. כמו הפסיכולוגית שלך גם לשלי יש גבולות מאד ברורים מצד אחד ומוכנות לנתינה מעבר למקובל מצד שני. כדי שרק אפיק מזה תועלת ולא אתבלבל גם כאן אני שמה גבולות ברורים משלי.

שמתי לב שכשבאתי פעמיים בשבוע זה גרם לי לרצות עוד וכשירדנו לפעם בשבוע למרות הקושי זה הקל עלי.

כלומר תוספת במקרה הזה הזיקה יותר משהועילה. אני מאד מבינה את חוסר הרצון לעזוב את החדר, את המקום הבטוח הזה, גם אני עד היום לפעמים אומרת לה שקשה לי ללכת למרות שאני תמיד הולכת מאותה החלטה פנימית שאני חייבת לשמור על הגבולות כדי לשמור על השפיות. אני לא יכולה לומר לך איך לנהוג כדי להקל על עצמך רק רוצה להסב את תשומת לבך שכל תוספת בזמן והגמשת הגבולות מביאה להגדלת ההזדקקות ולא להקטנתה והכאב והגעגוע גדלים ולא קטנים.

בקשר לחופשה, זו באמת חוויה לא קלה כשנפרדים פתאום לזמן יחסית ארוך גם אם התכוננת לזה מספיק זמן מראש. אולי תוכלי לנצל את ההתרחקות הזו כדי לחשוב איך את יכולה לשנות את הדברים כך שלא יכאיבו לך ורק תצאי מחוזקת.

יכולה רק לומר שאני מבינה כל אות מדברייך.

נורית, אל תדאגי./ .. נאבקת

ולעצם העניין – גם אני התחלתי לחשוב, בעקבות הפגישה האחרונה והתחושות שעלו, שאני אציע שיהיה גבול ברור יותר (של שעתיים וחצי, שזה מה שהיה עד לפני חודשיים וחצי בערך), מה שיתן לי באמת איזושהי הרגשה של שליטה בגבולות שכנראה חסרה לי.

נראה לי שאת אכן צודקת – שככל שהיא נותנת לי יותר אני רוצה יותר, ושעם כל ההתרגשות שלי מלהיות בסיטואציה שנותנים לי, כנראה שזה גם מכניס אותי למצוקה וגם מלבה את ההזדקקות וההשתוקקות לנתינה מצידה. אני כרגע במצב שבגלל שאין לי גבולות פנימיים והחסך כל-כך עמוק אז כל מה שהיא נותנת לי אני אקח, ולכן כנראה הזליגה לכוון ה3- שעות (פעמיים בשבוע, דרך אגב…) ערערה אותי רגשית והגבירה את הכמיהה והגעגוע אליה. וברגע שאני רואה שהיא מוכנה לתת שלוש שעות, אז אני לא מסוגלת לוותר ולקבל "פחות", מה, אני פרייארית???

… נראה לי שהיא נקרעת בין האמונה שלה שלא רצוי להגזים, כדי שהטיפול לא ישתלט לי על החיים (זה משהו שהיא תמיד מדגישה), ובין הקושי שלה לא להיענות להזדקקות הכל-כך עמוקה שלי.

לכן אני באמת חושבת שכדאי ונחוץ שהצבת גבולות הזמן תבוא ממני.

את יודעת, פעם (זאת אומרת עד לא מזמן…) הייתי גם יכולה לחשוד בה שהיא נותנת יד להארכת הפגישות בגלל שהיא רוצה ממני עוד כסף… אני שמחה לגלות שהתקדמתי עוד קצת ועכשיו לפחות אני לא חושדת בה בעניין הזה…

ולגבי הכמיהה והגעגוע אליה, והכאב, את חושבת שאפשר להימנע מזה גם כאשר הגבולות יותר ברורים?

יש תקופות שהרגשתי את זה הרבה פחות, את הזדקקות הרגשית, אבל זה בא בגלים. כי כנראה שאי-אפשר להתחמק מהכאב שכרוך במפגש עם דמות כל-כך מיטיבה וקשובה ואכפתית, דמות שמעולם לא הייתה לנו, ודווקא בתקופה שהכי היינו צריכות.

מרגישה שאני רגע אחד, צעד, לפניך / ל'

גם אצלי זה פחות או יותר ככה רק שאצלי, ה- "לא נעים" המפורסם שלי, מונע ממני להמשיך עם זה.

אני לא יכולה שלא לחשוב כל הזמן "מה אם אני מטרידה אותה?", "מה אם אני מפריעה לה ובגללי היא נשארת יותר זמן?"

ועוד אלף ואחד דברים נוספים…

… ותמיד אני מפחדת שאולי אני מנצלת אותה. שכשהיא נותנת לי יותר מהזמן שנקבע אני מרגישה שאני לא בסדר ולא נעים לי שבגללי היא מתעכבת ואם הייתה לי האפשרות לממן את זה הייתי אצלה כל יום לחמש שעות לפחות. אפילו בלי לדבר, מוכנה לעבוד לידה בחדר שם, רק לדעת שהיא שם, רק את הנוכחות.

נכון שאז החיים היו נפלאים?

גם אני בעד החמש שעות ביום./ .. נאבקת

אבל אני לא משלה את עצמי שאני ארגיש שזה מספיק… כי הבור של החסך כל-כך עמוק…

… ואגב, גם לי הייתה תקופה שהרגשתי שאני מנצלת אותה בגלל שהיינו גולשות תקופה ארוכה בזמנים בלי ששילמתי לה, ואיכשהו הצלחתי להגיד לה את זה מתישהו, די בחצי פה, ולא ממש דיברנו על זה. ומצד שני, עד לא מזמן חשדתי בה, הרגשתי מפעם לפעם שהיא רוצה לנצל אותי כספית… שמח, אה? כנראה שזה עולם המושגים שאנחנו מכירות בנוגע לקשר אינטימי – ניצול, מנצלת, מנוצלת… קשה, הדבר הזה…

נאבקת יקרה / אילנה

אני קוראת את דבריך ושומעת את הבלבול והמבוכה שלך סביב הנושא ובצדק. הגבולות, למרות שלעתים רואים אותם כדבר שלילי ומגביל (כי משמעות של גבול היא שלא מקבלים כמה שרוצים ממשהו למשל), הרי הם באותה מידה גם שומרים עליך ועל המטפלת שלך ונותנים לך תחושה של בטחון. כמו כן, למידה של שמירת הגבולות בטיפול חלה על חייך בכלל ותאפשר לך לשמור על גבולות במצבים אחרים בחיים, דבר שנפגע הרבה פעמים במהלך התעללות שעוברים בילדות.

אני חושבת שכאשר את מרגישה שלא נוח לך עם הרחבת הגבול או הסרת הגבול במובן זה או אחר, חשוב שתגידי את זה למטפלת ותדברו על זה. אולי את יכולה גם לחשוב עם עצמך, איך היית רוצה שהגבולות ייראו ותגיעו מחדש להסכם שיהיה לך נוח איתו?

וסמכי על התחושות שלך, נאבקת.

אילנה, הבעיה היא שהבלבול הזה מאד מבלבל./ .. נאבקת

כלומר, התחושות הסותרות שיש לי ביחס לנתינה שלה – גם הזליגה של משך הפגישה, גם הטלפון הישיר שהיא נתנה לי במהלך החופשה, ובכלל, הנתינה שלה באופן כללי.

כי מצד אחד, אני מאד זקוקה ונזקקת וזה בשבילי כמו מים לאדם צמא במדבר, ומצד שני, ובו-זמנית, כנראה שזה גם מכאיב, מלחיץ וגורם למצוקה וסחרור רגשי. ומצד שלישי… אני לא בטוחה שאפשר וכדאי להימנע מהתחושות האלה, כי באיזשהו אופן נראה לי שהמפגש עם דמות מיטיבה כל-כך כרוך בהרבה כאב על מה שלא היה ולא קבלנו אף פעם.

בכל מקרה, אני אכן מתכוונת להביא בפניה את כל התחושות והתגובות שהיו לי בעקבות פגישתנו הקודמת, וגם חושבת להציע להגביל באיזשהו אופן את משך הזמן, ולראות איך אני מרגישה ומה זה עושה לי.

יש לעתים הודעות כאלה, נאבקת / יוסי

שמניעות מלא אנשים להגיב, והנה גם אני.

וואו, איך שאני מבין אותך, וואו, איך שאני מקנא, מקנא בכך שאת מצליחה להשיג עוד זמן של טיפול.

ניסיתי פה ושם, במהלך הטיפול לקחת קצת זמן איכות שכזה, אך ללא כל הצלחה.

לפעמים, כשאני קם מפורק ודומע, אני חושב לעצמי: "איך היא לא מרחמת עלי קצת, היא לא רואה שאני כל כך מסכן כעת?"

אז אני קם מפורק ודומע מהכורסה, ויוצא כך אל הרחוב.

אז בעזרת ההגיון אני מבין היטב שיש גבולות שגם היא וגם אני חייבים לשמור.

אני גם לפעמים מחמיא לעצמי במצב כזה וחושב: "נו, לפחות היא מאמינה שלא אתפורר לחלוטין, לאחר שאצא"

גם וגם, גם מפורק וגם קצת גאה בעצמי, וואלה משונה.

הי יוסי, מצד אחד אני יכולה להבין את הקנאה / נאבקת

מצד שני כנראה שיש לגלישה מעבר לזמן גם חסרונות…

למזלי, אין לפסיכולוגית שלי אף אחד שמגיע אחרי, ובנוסף כנראה שהיא באמת מאד רחמנית , אבל לפעמים זה כנראה יותר מידי גם בשבילי (ואולי גם בשבילה) ויוצר בעיות וכאבים וגעגועים. כנראה שזה הdown side- של נתינה מעבר לגבולות הזמן שהוסכם, ה- "מס" שצריך לשלם: החרדה שמעוררת "פריצת" גבולות (למרות שהיא מתוך כוונה חיובית), הבלבול ביחס לגבולות, זה מעודד כמיהות ופנטזיות (וכאבים וגעגועים) בעוצמה יותר גדולה מהרגיל. בקיצור, מסתבר שזה לא כזה פיקניק

ועדיין, החוויה הזו של הנתינה מעבר לגבולות שנקבעו, עם כל הקשיים שלה, זו חוויה שאני לא הייתי מוותרת עליה (ולא ברור עד כמה אני מסוגלת בכלל לוותר עליה כרגע) יש בה משהו מרפא ומשיב נפש.

וחוץ מזה, אני מניחה שלכל מטפל/ת יש את הגישה שלו/ה. זה לא בהכרח שמטפל שמקפיד על הגבולות הוא פחות אכפתי. כי סך הכל כמו שנאמר כאן, הגבולות האלה שומרים עלינו.

בכל מקרה, לבי איתך. מזדהה מאד עם הכאב של לצאת בהרגשה שרוצים עוד ולא מקבלים (אני הרי אחרי שלוש שעות מרגישה שזה לא מספיק…)

טוב, עכשיו אני בטוחה./ .. ל'

יש לנו אותה מטפלת…

מה שלא ברור לי זה איך היא יש לה מקום לכל כך הרבה מטורפות כמונו?

אני פעמיים בשבוע, את פעמיים… היא בטח מחלקת את השבוע לשמונה. סתאאאם…

בכל אופן, טוב לחשוב וגם לדעת שהמטפלת שלי היא לא היחידה וזה גם מוריד ממני את הלחץ הזה כשחברה טובה שמטופלת באותה אחת אומרת לי שאני כנראה ה- "פייבוריטית" שלה. היה קצת לחץ ועכשיו נרגעתי!

שנה שעברה היא נסעה לשבוע או שבועיים (אני כנראה בהדחקה) לחו"ל. קיבלתי ממנה טלפונים ופלאפונים מפה ועד להודעה חדשה. כמובן שלא השתמשתי אפילו פעם אחת אבל הפתק הזה שהיה איתי עם המספרים נסך בי תחושת ביטחון מסתורית.

למרות שיש לי כל טלפון אפשרי שלה, בכל זאת אני מעדיפה תמיד להשאיר לה הודעות בקליניקה בלבד ושהיא תחזור אלי בזמן שנוח לה לדבר איתי. ככה יותר נוח לי לחשוב שבעצם אני לא "מפריעה" לה.

בהפוך על הפוך / יוסי

אני מבין:

א. שהיא כן מרחמת, אני יודע. מפני שכמה פעמים בעת מצוקה, דיברתי איתה בטלפון, והרגשתי היטב בקולה את האמפטיה.

ב. שהגבולות שהיא מקפידה עליהם הם מאד בשבילי גם כן, כי הלוא בסוף, בסוף אצטרך ללכת בעצמי על רגליי שלי.

היו תקופות, בתחילת הטיפול שכמעט ולא דיברתי על הפגיעה, כי לא רציתי ש- "יתבזבז" החומר העיקרי שמצוי בידי, והלוא הוא סיפור הפגיעה, כי "הרי מה יש בי שישמור את קרבתה חוץ מהפגיעה" חשבתי לעצמי. רציתי, בעצם, שהטיפול לא ייגמר לעולם.

התחלתי להבין שתפקידה הוא להקים אותי על רגליי, וההקפדה על הגבולות היא אחד הכלים לשם כך.

עצוב אך נכון, רבאק!

תודות לכולכן! / ל'

… בכל אופן, נרגעתי מכל מה שקשור למטפלת.

אני מסכימה שזה באמת משהו שחשוב שנדבר עליו אבל… כמו שגם דניאלה אומרת – זה מביך נורא. נראה אם יהיה לי את האומץ אבל העניין הוא שזה גם ככה נראה לי נורא רגיש.

אולי תגידו לי אתם, אני כל כך חוששת כל הזמן שאני אולי מנסה לפרוץ גבולות של מטפלת ומטופלת. אולי זה לא בסדר שאני רוצה את ה- "תשומי" הזה? אולי זו הבעיה שלי ואני צריכה לפתור אותה עם עצמי?

אני כל הזמן עם פחד תהומי על כך שאולי אולי אני חורגת ממה שמותר לי בטיפול. אולי בגללי היא צריכה לחרוג משגרת יומה כי אני מתקשרת ו- "מציקה" לה אז בגללי פגעתי בה במשהו. שזה בכלל לא האחריות שלה להיות ככה רגישה לכל ה- "צרכים" שלי. אולי בגללי היא עושה יותר משמותר לה?

יש איזה חוקים למטפלים? אולי בכך שאני מבקשת "תשומי" זה כמו לבקש ממנה לעבור על איזה חוק?

נורא מביך לי כל העניין הזה.

בגלל זה אני חושבת לעצמי שאם לא קיבלתי את ה- "תשומי" הזה אז מאד כדאי לא להעלות את זה בכלל. למה להיכנס לשיחה מביכה או לא נעימה?

אני אמות אם אקבל תשובה שתבהיר לי שאני חורגת ממה שאני יכולה לצפות ממנה.

לא יודעת למה אני כל כך נרתעת ככה.

אולי מכל הסיפורים והעדויות על נפגעות ממטפלים. כאילו אני גם צריכה לשמור על עצמי גם מפניה.

מוזר?

ל' יקרה – תראי את החוטים המחברים / דניאלה

… ובקשר לעניין הגבולות בטיפול: השמירה עליהם היא לחלוטין ובאופן בלעדי באחריות המטפל/ת. יש לה חוקים ברורים של מותר ואסור, והיא זו שאמורה לשמור על עצמה מפני חריגה מהם.

לך מותר לרצות הכל. להגיד, לבטא, לשתף בפנטזיות – הכל לגיטימי. והתפקיד שלה הוא למסגר את הכמיהות האלה בתוך המציאות. להתאים אותן למציאות. (גם זה בעצם תפקיד של אמא טובה ואחראית).

הבעיה עם מטפלים מתעללים אינה בחוסר גבולות של המטופלים אלא בחוסר גבולות שלהם עצמם.