כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 15: "… זה מרגיש לפעמים ממש רע שם, כשעולה הכעס: גם שלי וגם שלה …" (מי)

• "עוד צריכה לחשוב איך אני מתמודדת עם הכעס הזה שלה שיצא פתאום החוצה" (נאבקת)
• "ולגבי הכעס… זה הראה לי שבאמת אכפת לה ממני" (מכונפת)
• "אבל זה שהיא כועסת רק מראה שאכפת לה, אני חושבת" (י')
• "כנראה גם שהכעס שלה מאד מפחיד אותי" (נאבקת)
• "אולי העמידה מול הכעס של המטפלת, הוא המקום שבו מתקיים אחד המפגשים עם הילדה הפנימית, הקטנה, שעדיין חווה את אז" (דניאלה)
• "זה מרגיש לפעמים ממש רע שם, גם בשבילי, כשעולה הכעס: גם שלי, – וגם שלה" (מי)
• "ברגע שמתחיל לעלות קצת כעס שמופנה כלפי המטפלת – ישר הוא הופך לשנאה עצמית וכעס עצמי ופגיעה בעצמי" (דניאלה)
• "וזה היה שיעור אדיר – שאפשר לאהוב ולכעוס במקביל" (מכונפת)

מכונפת:

… ולגבי הכעס, אני למשל מאוד אהבתי שהמטפלת כעסה עליי משום שזה קצת יצא מתחום "הטיפול הרגיל" זה הראה לי שבאמת אכפת לה ממני.

ביקורת של המטפלת / ריישית

היא דבר שאני לא עומדת בו. אפילו שמץ של משהו שיכול להישמע כביקורת משתק אותי  מיד. היא כבר יודעת את זה ונורא נזהרת. חושבת שהיא צריכה לקחת אחריות ולהבין.

תודה, ריישית / נאבקת

כנראה שאנחנו מאד דומות (ומן הסתם לא היחידות כאן) ברגישות הקיצונית לביקורת. וזה לא מקרי, לאור מה שעברנו.

נאבקת:

… לגבי הכעס שלה, אני הייתי בהלם בדיוק מפני שזה משהו שאף פעם לא הרגשתי מצידה. היא טענה "להגנתה" שזה "טבעי" (אלה לא המילים שלה אלא פרפרזה שלי) לאור הנסיבות, וגם שהכעס הוא בעוצמה נמוכה שלא מפריעה לה להמשיך לראות אותי ולהיות קשובה לי. העניין הוא שברגע שקלטתי את הכעס (היא לא אמרה לי ישירות אלא זו אני שאמרתי לה "אני לא מאמינה, את כועסת עלי!" והיא אמרה שזה נכון) אז מבחינתי זה לא היה רלבנטי מה העוצמה שלו והתגובה שלי כלפיה הייתה שוב התרחקות, הלם וחוסר אמון. הייתי המומה מזה שהיא מסוגלת לכעוס עלי "בגלל" השתיקה וגם שהיא לא הצליחה להתאפק ולנטרל את הכעס עד שאני אצליח לדבר ולספר מה עבר עלי.

לא יודעת. עוד צריכה לחשוב איך אני מתמודדת עם הכעס הזה שלה שיצא פתאום החוצה.

רוצה לנסח שאלה / נאבקת

בעקבות ההודעה הקודמת שלי.

נראה לי שזה הגרעין של מה שהכי מטריד אותי במה שקרה בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית.

השאלה היא האם קרה לכן שהמטפלת ביטאה כלפיכן כעס בעקבות התנהגות מסוימת שלכן בטיפול ואם כן אז איך התמודדתן עם זה.

וגם, האם אתן חושבות שיש מקום בטיפול לרגש כזה מצד המטפלת או שאולי מטפלת אמורה לכבוש את הכעס שלה ולא לאפשר לו לצאת החוצה או לפחות לא לתת למטופלת להרגיש בכעס.

כרגע נראה לי, מבלי שגיבשתי עדיין עמדה ברורה בנושא, שזה משהו שלא צריך לצאת החוצה. אני חושבת שהמטפלת צריכה לבטא רגשות חיוביים של אמפטיה והקשבה והבנה וכן לשקף מה שקורה. אבל לא נראה לי שאם היא מרגישה כעס כלפי המטופלת אז היא צריכה להחצין את זה באופן שהמטופלת תרגיש בכך. אני חושבת שאפשר למצוא דרכים אחרות כדי לרתום את הכעס של המטפלת לטובת המטופלת והטיפול מבלי להחצין אותו.

אני רוצה להדגיש שהכעס של המטפלת לא היה גורף או הרסני מבחינת העוצמה שלו אבל עצם העובדה שהרגשתי שהיא כועסת עלי, והיא אישרה את זה, הייתה עבורי מאד קשה ועדיין לא התאוששתי מזה. ובפרט שהכעס הזה היה בתגובה לשתיקה מאד ארוכה שלי שבאה מתוך מצוקה. איכשהו התחושה שלי כרגע שזה לא היה במקום ושלא מקובל עלי שהיא תכעס עלי ותראה לי את זה. לא בשביל זה באתי לטיפול. מילא, שתכעס עלי בינה לבינה ושתנסה לחשוב איך לרתום אותו לקידום הטיפול, אבל שלא תכעס מולי, מול הפרצוף שלי. כרגע, מבלי שגיבשתי עמדה סופית בסוגיה, זה נראה לי לא לעניין.

אז מה דעתכן? מישהי עברה את החוויה הזו?

נאבקת./ .. י'

לגבי הכעס, המטפלת שלי כעסה עלי לא פעם ולפי דעתי זה אפילו חשוב כי ככה אני מבינה שבאמת אכפת לה ממני, שהיא יכולה גם לכעוס עלי.

היא כעסה עלי בכל מיני מקרים שבהם פגעתי בעצמי ושיקרתי, שבהם לא רציתי לעשות כלום למען עצמי.

היא כעסה והראתה את הכעס ובהתחלה גמני כמוך לא הבנתי באיזו זכות היא כועסת בכלל היא אמורה להבין אותי ולקבל הכל.

אבל זה שהיא כועסת רק מראה שאכפת לה אני חושבת.

כי כשאת אוהבת מישהו ואכפת לך ממנו, הקשר לא אמיתי אם את לא מסוגלת לכעוס עליו או שאת צריכה להסתיר את זה שאת כועסת עליו.

הכי בריא זה להגיד הכל ואם היא אמרה והראתה שהיא כועסת זה טוב זה רק מראה לך כמה היא שם איתך וכמה חוסר אונים היא מרגישה כשאת שותקת.

תודה, י'/ נאבקת

הדברים שלך מאד עוזרים לי לקבל פרספקטיבה.

נשמע שאת מאד בעלת ניסיון בעניין הזה של כעס מצד המטפלת ובדינמיקה הטיפולית בכלל.

העניין הוא שאני לא מצליחה לראות בכעס הזה ביטוי של אכפתיות. אני חושבת שיש כל-כך הרבה דרכים להראות דאגה ואכפתיות ובעיני, לפחות כמו שאני רואה את הדברים כרגע, כעס היא לא אחת מהן.

אני מרגישה שבכעס הזה היא חשבה על עצמה, כמה שקשה לה איתי. כלומר שזה היה רגש אנוכי וקשה לי מאד לראות את זה כמשהו שמבטא אכפתיות.

אני עדיין מזועזעת מזה שהיא כעסה עלי ואני כועסת עליה (…) על זה שהיא "העיזה" לכעוס עלי במקום לנסות לעזור לי להבין מה עבר עלי במהלך למעלה משעתיים של שתיקה.

איכשהו, כמו שאני רואה את הדברים כרגע (וכאמור, זה ממש לא סופי) אז כעס זו פריבילגיה של המטופלת ולמטפלת "אין זכות" לתת ביטוי חיצוני לכעס (זה אולי נשמע קיצוני וילדותי אבל ככה אני מרגישה כרגע). שתכעס עלי בלב ושתתעל את זה למשהו חיובי בטיפול, אבל שלא תחצין אותו…

… נראה לי גם שאני צריכה לחשוב למה אני כל-כך מזועזעת והמומה מהכעס שלה. אולי כי זה מתחבר לי לכמה שכעס הוא דבר מסוכן, במיוחד כעס מצידו של אדם קרוב. כנראה גם שהכעס שלה מאד מפחיד אותי. כעס הוא בעיני גם סוג של תוקפנות. ובכלל, כעס הוא רגש שמאד קשה לי איתו, שלי אישית קשה מאד לבטא ושנתפס בעיני כלא לגיטימי בגלל שהוא מסוכן. ואולי אני מצפה ממנה להיות רק טובה אלי, ובמאת האחוזים, וברגע שהיא קצת "רעה" אז זה בלתי נסבל מבחינתי. יש כאן הרבה שאלות שאני צריכה לברר ביני לבין עצמי בנושא הזה.

אז י', שוב תודה. התגובה שלך נתנה לי הרבה חומר למחשבה.

נאבקת זה בדיוק / מכונפת

מה שעובר עליי עכשיו.

המטפלת שלי כועסת עכשיו היא כמובן תגיד שזה לא שהיא כועסת אלא עצובה או חסרת אונים או מה שזה לא יהיה.

כבר נתקלתי בעבר בכעס כזה שלה וגם לי היה איתו קשה.

אני חושבת שצריכה להיות הפרדה בין הכעס שלה שאולי נובע מדברים אחרים שקשורים בה לבינך.

כתבתי לך קודם שכשהיא כועסת עליי אני מרגישה שכאילו אכפת לה ממני ואז הטיפול פחות מלאכותי ופחות צבוע.

זה כמובן מאוד מאוד חשוב איך הכעס בא לידי ביטוי ואיך היא מסבירה את זה.

אני מאוד מסכימה עם י' בעניין החוסר אונים. גם אצלי המטפלת נכנסת לחוסר אונים כשאני לא מדברת ולא מאפשרת שיעזרו לי.

וכן, היא בן אדם. אמנם היא מטפלת אבל היא גם בן אדם, ומטפל שיודע שהוא בן אדם ולא מנסה לעשות מעצמו מין משהו לא אנושי אז יותר קל להתקרב אליו.

כך נראה לי.

אני באמת חושבת שכמובן שאתן צריכות לדבר על זה ולהבין יותר מה קורה.

מדהים, כתבת את ההודעה הזאת בדיוק כאשר אני מתמודדת עם תחושה מאוד קשה של כעס ואכזבה מצד המטפלת. בדיוק בזמן. אז תודה. גם לי יש חומר למחשבה.

נאבקת- אני מנסה לנסח תשובה / דניאלה

כן. קרה לי שהמטפלת שלי כעסה עלי. ובאותו זמן זו הייתה חוויה נוראית, עם כל התחושות הקשות שאת מתארת.

אבל עכשיו – הרבה זמן אחרי – אני יכולה לראות שני דברים:

הראשון הוא על עצמי – שבאיזשהו מקום עשיתי כל מה שיכולתי כדי שהיא תכעס עלי. מכל מיני סיבות – לא כל-כך במודע באותו זמן: כי זה מה שהיה מוכר לי, כי זה מה שהגיע לי, כדי לבחון אותה – מתי תשבר ממני, כדי להגיד לעצמי: ידעתי שזה יגיע.

והצלחתי בסוף – היא כעסה, וכמוך – הרגשתי ושאלתי והיא ענתה בחיוב. (ולי, אישית, היה טוב שהכעס היה גלוי ושהיא נתנה לו ביטוי. כי אם היא לא הייתה כועסת על כלום ואף פעם, לא הייתי יכולה להאמין בקיומם של הרגשות החיוביים שלה. ואם הייתי מרגישה אותה כועסת והיא הייתה מכחישה – שוב הייתי נדחקת למקום של 'לא יכולה לסמוך על ההרגשה שלי', ושל 'סתם נוירוטית ומדמיינת').

היה בלגאן שלם בעקבות זה, וכעסתי בחזרה וביטלתי כמה פגישות. ואת האמת? באיזשהו מקום הרגשתי טוב, כי ההרגשה הייתה מוכרת – פוגעים בי, ואני כועסת ומסתלקת, והנה – עוד פעם בגדו באמוני ועוד פעם הופרה ההבטחה לטוב ולמקום בטוח. וכאילו, הפחד מהרגע שבו היא תפגע בי – שהיה ברור לי כל הזמן שיגיע מתישהו – עבר. כי הרגע כבר הגיע. (אני חושבת שככל שרציתי אותה "טובה", הטוב הפחיד אותי הרבה יותר מהרע, ובצורה אבסורדית ביותר – לראות אותה כ- "פוגעת" ולכעוס עליה זו קצת הגנה).

אבל אח"כ חזרתי, ודיברנו על זה המון. לא רק מיד אחרי, אלא בכל מיני הזדמנויות אחרות בטיפול.

ולאט לאט למדתי את ההבדל בין קשר אמיתי, אוהב, מקבל, מכיל, ובין קשר פוגעני ומנצל. בהתחלה בראש ואח"כ גם בהרגשה.

וזה הדבר השני, שנראה לי אולי יותר כללי –

אני חושבת שאולי זה מה שעושה את הטיפול לטיפול – ל- "חוויה מתקנת".

וגם חושבת – שאולי העמידה מול הכעס של המטפלת, הוא המקום שבו מתקיים אחד המפגשים עם הילדה הפנימית, הקטנה, שעדיין חווה את אז,
שבשבילה כעס = דחייה = סוף = מוות
שבשבילה כשהמבוגר נותן מקום לעצמו = מבטל אותה
שבשבילה המבוגר שלא קולט = מאפשר פגיעה
שבשבילה החיים והאנשים הם שחור או לבן. רק שחור או רק לבן.

ובגלל זה האימפקט של הסיטואציות האלה כל-כך עצום וקשה.

והחוויה המתקנת מראה – אולי לראשונה בחיים שלנו, ש-

קבלה ואהבה לא מתבטלות גם כשכועסים, גם כשמתוסכלים, גם כשמאוכזבים שכעס לא מבטל ולא מאייד את האחר שהכבוד לאחר נשמר גם כשהוא מעצבן או מרגיז לפעמים שהשחור והלבן יכולים להתערבב וליצור גווני ביניים שבקשר בין בני אדם יש מקום למגוון רגשות שקיימים זה בצד זה.

דניאלה, קודם כל מאד שמחה לשמוע ממך / נאבקת

מאד מתחברת לעניין של שחור- לבן ובמיוחד בקשר עם אנשים משמעותיים. אצלי, כשיש נקודה שחורה קטנה אז הכל נהייה שחור. ואני בהחלט יכולה לקשור את הפיצול החד הזה לטראומה, בשני אופנים. האחד, הפיצול אני = רעה הם = טובים שחלק מאיתנו נאלצנו לפתח כדי לשרוד. והשני, בגלל שהפגיעה הייתה מאדם קרוב שהיה אמור להיות טוב ומגן אז כל ביטוי, ולו הקטן ביותר, של רגש "שלילי" מצד אדם משמעותי מעורר אצלי חרדה ופחד עצומים ומרגיש מאד מסוכן.

אז כן, באמת נראה שהילדה שלי תלמד דברים מאד חשובים דרך ההתמודדות עם הכעס של המטפלת. היא תלמד שכעס הוא לא סוף העולם ושכעס הוא לא רק דבר פוגעני והרסני ושיש כל מיני סוגים של כעס ושכעס לא הופך את הכועס לאדם רע שצריך להתרחק ממנו ושלא ראוי לאמון.

אבל חייבת להודות שגם עכשיו, כאשר כותבת את הדברים, לא לגמרי מאמינה בהם מהבטן. קשה לי לתפוס שאדם יכול להיות כועס ו- "רע" מבלי שזה ימחק את העובדה שהוא אדם טוב שאכפת לו ממני. לי זה נשמע עכשיו כמו בלבול מאד מסוכן ומשהו שכנראה מאד הכרתי בילדות – שהאנשים שפגעו בי היו גם לפעמים טובים אלי.

אוףףףףףףףףףףף איך אפשר להיות שוב במקום הזה של הבלבול? זה מרגיש כל-כך מסוכן. מה הפלא שהתגובה שלי הייתה להתרחק רגשית מהמטפלת קילומטרים. אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אז כל הסיטואציה הזו מרגישה לי מאד מפחידה. אדם טוב שהוא גם רע אלי או אדם רע שהוא גם טוב אלי. ברררררררררר.

אז יקרה, תודה על ההתייחסות. היא עזרה לי להבהיר נקודה מאד משמעותית.

מנסה לענות./ .. מי

הרבה הרגשות ומחשבות סותרות עברו בי הנה ושוב. – מנסה קצת לסדר: – זה מרגיש לפעמים ממש רע שם, גם בשבילי, כשעולה הכעס: גם שלי, – וגם שלה… ויכולה להתחבר, – מאלפי פעמים בערך (ג'ינג'ית קצת בנשמה.. ), לתחושה שהכל מתפרק לידו. – שהוא שובר וממוטט. שהאמון המהוסס שלי בה נשבר.

אבל גם כבר, לפעמים, במהוסס, להרגשה מבפנוכו (ולא רק "דרך הראש" – שזה לא חוכמה. ..- או בעצם כן, – אבל קל יחסית, בהשוואה ל…) שנשארת בחיים גם אחריו… שעברנו את זה ונשארנו שם, – שזה לא הצליח להחריב לנו. – וזו הרגשה כל כך מחממת ומחזקת, – נאבקת יקרה. – באמת!

אז כן: קשה לי עדיין, כל כך, – כשהיא כועסת עלי (גם אם מגיע לי…) – זה מכאיב לי. כל כך. – אבל גם. ..- לא ממש יודעת איך לומר את זה, – אז פשוט כמו שזה בא: לפעמים זה מצליח להרגיש לי גם כמו זכות: שהיא מרשה לעצמה להיות כנה איתי, – ואני מעדיפה (כשמסוגלת להכיל את זה…) כנות וישירות. – לא יכולה לשאת את המקום בו מרגישה שלא כנים איתי, – שמסוככים עלי, שמסתירים מפניי מתוך "רחמים" .- מכירה את המקום ההוא? – "לא, יקרה, – אין לך ראש מרובע"? ( …)- אוףףףףף, איך ששונאת…

כאילו. ..- מעדיפה אותה מה שיותר "קרוב למציאות", בגובה העיניים? – זה מדבר אליך גם? – שאני לא רואה עליה שם "את הדרגות"? קוראים לזה "אותנטיות", אני חושבת, אבל יש לי קצת איכסה ממילים כאלה…

מקווה רק שלא הכאבתי…

בכל זאת כמה מלים אולי./ .. אילנה

אני חושבת שכעס יכול להיות בין מטפל למטופל וזה בסדר גם לדבר עליו. אומרים, ששום דבר שמופיע בחדר הטיפול, הוא לא פרטי של אף אחד מהצדדים. אם רגש מסוים הופיע, אצל המטופל או אצל המטפל, יש לו "שותף" אצל השני. לפעמים אנחנו מרגישים רגשות של מישהו אחר, לפעמים אנחנו נוהגים על פי ציפיות של מישהו אחר – כי הקשר הטיפולי מתאפיין בקרבה כל כך גדולה, עד שקשה להגיד שגם אם את שותקת, לא קורה כלום בחדר.

את כועסת עליה עדיין? מרגישה שאת עדיין צריכה לדבר על ההערה ההיא שלה כלפיך?

ודבר אחר חשוב מאוד. נראה לי שזה לא נכון שמטפל יכחיש את הרגשות שלו אם המטופל שואל אותו עליהם ישירות. אחרת, כמו שדניאלה אמרה, זה לשלול את החוויה שלך, לגרום לך לחוסר אמון בעצמך. ותלוי כמובן איך מאשרים את התחושה שלך, כך שזה לא ייצא פוגע. אבל לשקר ולחייך, להגיד "מה פתאום", זה מאוד לא טיפולי דווקא 🙂 וכאן הייתי אומרת שהמטפל עושה טעות, כי הוא מנסה להיראות קדוש, לא אנושי ורק שלא להרגיז או להעליב את המטופל שלו.

אבל המטרה בטיפול היא לעסוק באמת, לעשות שינוי. לא רק להרגיש מחובקים ואהובים ללא תנאי…

לפעמים אני זקוקה לפורום יותר פרטי מפרטי / דניאלה

ואני מסתובבת כבר יומיים ככה, כל הסופשבוע, מרגישה תקועה ברווח הצר שבין אהבה לכעס ובין הזדקקות לויתור.

מרגישה ממש פיזית איך אני עומדת נטועה עם ידיים פרושות לצדדים, ומושכים אותי בכוח, ביחד, לכיוונים מנוגדים. ואם אעשה רק תנועה קלה אחת לאחד הכיוונים, פשוט אקרע באמצע שלי. אני ממש שומעת באוזניים את הקררררררר… הזה של התחלת ההיקרעות. ושם באמצע זו הנשמה, הרי… ולא יכולה שהיא תקרע!!!

אני חושבת שבימים האלה אני מרגישה בפעם הראשונה ממש מבפנים את מה שכותבים כאן כל-כך הרבה, את הפחד מלכעוס על האמהות. על אלה שהיה בהן גם טוב (כי לי אף פעם לא הייתה בעיה לכעוס על זו שילדה אותי…). ואני מרגישה איך המנגנון הדפוק הזה עובד. ברגע שמתחיל לעלות קצת כעס שמופנה כלפיה, כלפי המטפלת – ישר הוא הופך לשנאה עצמית וכעס עצמי ופגיעה בעצמי. כאילו לא יכולה להרשות לעצמי לכעוס עליה. כאילו זה אוטומטית יוביל להשמדה שלה. שלי. של הקשר.

ואני יודעת שזה לא ככה באמת, ועדיין – הדפוס המוכר שלא יכולה עליו.

אויש דניאלה/ ריישית

כמה תסכול אוף. שמחה ששלחת לה את המייל ושכעסת. מזכיר לי את כל הפגישות שבסופן אמרתי מה מציק לי באמת וסוכם שנדבר עליהם בפגישה הבאה ולא דיברנו בסוף. המבוכה והלחץ. אני לא הצלחתי להביע את הכעס והתסכול מולה ובסוף עזבתי את הטיפול.

מקווה שהפגישה הבאה תהיה אמיתית יותר. מחבקת, ריישית.

זה מדהים / מכונפת

כי ככה זה בדיוק כמו שהיה לי עם המטפלת. לא עם אמא שלי, כי היא הייתה בלתי ניתנת לדיבור כלשהו, אמיתי, רגשי.

אבל השבוע עם המטפלת, ככה בדיוק היא אמרה לי: "כמה כעסים יש לך עלי"… וראיתי ונוכחתי וזה היה שיעור אדיר – שאפשר לאהוב ולכעוס במקביל. וזה לא מבטל אחד את השני. ולא או או. ואפשר לדבר. כמובן כשהפרטנר משתף פעולה.

אחד הדברים שעושים אותי מאושרת זה השיעור הזה. שהוא די חדש לי למרות גילי המתקדם.