הקשר הטיפולי מנקודת מבטם של מטופלים – פרק 5

פרק 5: "… ואיפה לעזאזל המטפלת הזאת, מה היא לוקחת שבועיים חופש ????? …" (שרון)

  • "רוצים לשמוע משהו אולי דבילי? אני שוקלת לבקש ממנה לקחת איתי משהו מהקליניקה שלה" (ל')
  • "פעם כשהמטפלת שלי נסעה לחודש וחצי היא נתנה לי בובה קטנה ורכה כזאת" (דניאלה)
  • "אז הוא נתן לי (בכאילו, אבל זה היה ועדיין כל כך ממשי) את השמיכה הזאת" (קרובה)
  • "לי יש צורך לתת לה משהו משלי כשהיא יוצאת לחופש. כדי שאדע שהיא לא שוכחת אותי" (נורית)
  • "אבל זה שאני מוצאת את עצמי סופרת ימים, – וזה שהצורך שלי ככה מכתיב אותי, – זה כמעט מעליב" (מי)
  • "מסתבר שהחופשות האלה הן זרז לכל מיני תהליכים והתפתחויות חיוביות, למרות (ואולי בגלל…) שהן מעוררות בנו חרדות כל-כך גדולות" (נאבקת)
  • "שוב פעם שלושה שבועות הפסקה. – שוב'פם צריכה להיות גיבורה וגדולה. – לא רוצה!!!" (מי)
  • "איך יכול להיות שכאב כזה הוא חיובי?" (ל')
  • "ואני לא רוצה להיות גדולה וחזקה ומבינה שגם הוא צריך זמן. לא רוצה להבין אותו" (קרובה)
  • "ולא העזתי להגיד לה כמה היה לי קשה כשהיא לא הייתה" (א')
  • "אני מרגישה נטושה, לבד, שאין לי לאן לקחת את מה שעולה, מתגעגעת, עצובה" (קרובה)
  • "חושבת עלי שלא אכפת לי שהיא כבר שבועיים בחופש ומבינה שאת הרבה יותר מתקדמת הרבה יותר מרגישה" (ריישית)
  • "נגמרת נסיעה אחת ואני כבר מתחילה להתכונן לבאה. ואין הבדל אם זה חופש שלי או שלו" (פ')
  • "ולא משנה שהיא הודיעה לי חודשיים מראש, ולא רלבנטי שהיא השאירה לי מספר טלפון, את הרגשות והחרדות שלי זה לא מעניין. הן מרימות ראש" (נאבקת)
  • "אצלי במפגש הראשון אחרי חופשה ישנה כמעט תמיד מבוכה סמויה שלה ומבוכה גלויה שלי ותקיעות של שתינו" (נורית)
  • "ואיפה לעזאזל המטפלת הזאת, מה היא לוקחת שבועיים חופש????? היא לא רואה שאני ברגרסיה???????" (שרון)
  • "הייתי נכנסת לרגרסיה בגלל החופשות שלה. מעין רצון לצעוק אליה – איפה את! תצילי אותי! תראי כמה שאני זקוקה לך!" (סוויטי)
  • "אז אין ספק שזה יהיה מעניין… כל ההתמודדות הזו עם החופשה. כי יש בה פוטנציאל גם לגלות כוחות וגם להתחבר לתחושות קשות" (נאבקת)
  • "דווקא זה שהיא איננה, הכוח היצירתי של החלל הזה שנוצר – יכול להזיז הרים" (אילנה)

 

לא גיבורה גדולה / 3 – נורית

עכשיו הגיע תורי ואתמול הפסיכולוגית שלי יצאה לשבועיים חופש. רציתי להיות  גיבורה גדולה אז שלחתי לה אימייל עם איחולים לחופשה נעימה והוספתי שאני  מקווה שהיא תצליח לנוח ולנקות את הראש ולהניח לתכנים הקשים שהמטופלים  משאירים אצלה, צרפתי את "הצהרת בלפור" שלי מהפורום והרגשתי חזקה ומוכנה  לשבועיים חופש מהטיפול. עוד לא חלפה יממה ואני מתחילה להרגיש את החרדה עולה.  משתדלת לדחוק את זה ממני כי יש לי המון עבודה ודברים דחופים לעשות ותערוכות  רבות בפתח וזה באמת לא נורא שבועיים הפסקה בטיפול. בכל זאת החרדה כאן עולה  ועולה. אז זהו "לא גיבורה גדולה 3 -" עולה היום למסכים, לא מומלץ לראות.

חופש מספר / …2 קרובה

רוצה לספר שנפרדנו לחופש קצר (11 ימים זה קצר?) היום בבוקר, אני ומטפלי.

והכל כל כך שונה היום. יכולה לראות כמה דרך עשינו יחד. אני והוא.

אבל מה שרציתי לספר זה שבסוף הוא הסתכל עלי בעיניים הטובות האלה שלו ואמר  שהיה רוצה לתת לי שמיכה קטנה, כזאת שילדים הולכים איתה ממקום למקום, ששומרת  עליהם? שכשאהיה בחופש תהיה לי השמיכה הזאת, שתזכיר לי את הרגעים שהייתי מתחת  לשמיכה אצלו ולא קרה לי שום דבר רע, ולא נפגעתי ושיכולתי לצאת ממנה ולהיות  שמחה. אז הוא נתן לי (בכאילו, אבל זה היה ועדיין כל כך ממשי) את השמיכה הזאת  ואני מרגישה איך הוא נתן לי ולקרוביתי את המתנה הכי חשובה בעולם.

עיניים טובות./ .. מוני

לכל המטפלים יש עיניים כאלו? לשלי יש. גם לקודמת.

והוא נשמע לי אחלה מטפל. ובאמת מגיע לך אחד כזה.

קרובה, הוא מרגש המטפל שלך / נורית

גם שלי מרגשת, סליחה שאני דוחפת כאן את עצמי .

החוויות הראשוניות האלו שחסרות לנו כל כך, מדהים שמוצאים אנשים שמאפשרים לנו  אותן. זה תיקון עצום. מרגישה איך זה משפיע עלייך.

מקווה שתעבור מהר החופשה שלו.

(((קרובה)))

את יודעת שאת מוזמנת להידחף חופשי! / קרובה

ולא חושבת שיש מקום בעולם שיכולה להביא את השמחה (שמיכה…) שלי ככה, כמו  שפה, בלי להסביר יותר מדי, וזה קצת חלק מהחוויה הזאת שיש גם שם.

תאמיני, קרובה יקרה / מי

תאמיני. ..- ותראי, גמני הרשיתי לעצמי ובכל זאת השמים נותרו עומדים. ..-  מעורר מחשבה, – לא ככה?

עושה לי טוב בלב, המחשבה על שמיכת ילדים כחפץ מעבר. המטפלת ואני קבענו שיום  אחד, כשאהיה גדולה, גם היא תביא לי שמיכה וכרית – ואני פשוט אנוח שם. בלי  לחשוב שלא מוסרי "לבזבז את השעה היקרה". זה לא קרה עדיין, – יש כל כך הרבה  לעבוד והזמן קצר כל כך. – אבל הבטחתי לעצמי שיום אחד — (ו – ו – ו…  תגידי, יש ספה בקליניקה? ?- מוגזם קצת, לא? ?- לא, לא מהכיוון ההוא, לא  הבנת. – מהכיוון האנליטי יאק).

אכן מתנה יקרה. – גם המתנה שנתת, – וגם המתנה שלקחת לך, – ההסתכלות האחרת על  החופשה שלו.- – מודה שמאז שחזרנו לפעם בשבוע, הרעיון חזר לעורר בי חלחלה.  היא לא מדברת על זה בינתיים. – זה סימן שהיא לא תיקח חופשה אף פעם, נכון??

ישנה אפשרות./ .. ל'

שבקרוב אצא לשליחות בחו"ל.

ואני לא מפחדת מלהיות שם לבד ואני לא מפחדת מהריחוק מהאנשים שאני אוהבת.

אני מפחדת פחד תהומי מלא לראות את המטפלת שלי פעמיים בשבוע.

אין לי מושג איך עושים את זה.

אין לי מושג גם איך הגעתי לזה לעזאזל? והיא גם אמרה שתוכל להפנות אותי למישהי שהיא מכירה שם אבל כל מה שעובר לי בראש "זה לא יהיה אותו הדבר".

אני מתחלחלת מזה. אני אמורה עכשיו לשמוח על ההזדמנות לנסיעה הזו ואין לי מושג איך עוברים את זה?

איך הגעתי לכזו תלות? איך?

כל כך מפחדת גם שאם אפסיק את הטיפול זה כמו להיכנע ואז אוותר לגמרי.

… לילה. ואני מפחדת להירדם…

בבוקר קמה עם כאבים בחזה כאילו עברתי כמה וכמה התקפי לב במשך הלילה.

הבכי תקוע לי בגרון ומסרב לצאת. רק מעיק שם.

אנחנו נפרדות לכל כך הרבה זמן, אני והמטפלת שלי. ואני פוחדת.

אני כל כך קשורה אליה שאני מרגישה שאיחנק בלעדיה.

אני רוצה שתחבק אותי. שתגן עלי. אני רוצה שישמרו עלי. אני כל כך לבד.

כואב לי נורא שם בלב.

אוי זה המון זמן / מוני

בלי מטפלת. ושמוני תגיד כזה דבר? מסתבר. עכשיו כשאני בעיצומו של התהליך, עם כל הכאב שכרוך בו, אני לא רואה את עצמי מפספסת טיפול. אפילו תוהה אם לצאת לחופשה השנה כי… איך נתקעים עם הדברים בגרון במשך שבועיים? הרי רק עשיתי את זה וזה היה פשוט סיוט. אני מניחה שעם הזמן זה יתאזן ויירגע לי קצת.

ל'י, לא נראה בכלל פשוט ה- "חופשה" הזאת מהמטפלת, ואם אוכל לעזור לך, אפילו רק בשיחות דרך המסנג'ר, אז אשמח.

יש לי הצעה בשבילך ל'/ מי

לא יודעת איך תרגישי איתה: במקום כיסים ומזוודות, שבכל זאת קצת מסורבלים ומקשים, תיקחי לך תמצית ממנה בתוך בקבוקון קטנטן. ובכל פעם שיהיה קשה יותר – תפתחי ותסניפי.

נראה לך?

איך אני הולכת לעבור תקופה ארוכה בלי פגישות?/ ל'

הנה זה מתחיל למשמש ובא.

אני מרגישה שאני מתפלצת רק מלכתוב על זה עכשיו.

זו לא חופשה שלה לשבוע או שבועיים ואפילו לא חודש!

איך עוברים דבר כזה?

רוצים לשמוע משהו אולי דבילי? אני שוקלת לבקש ממנה לקחת איתי משהו מהקליניקה שלה. אני מרגישה שאני רוצה משהו ממנה שיזכיר לי שהיא קיימת.

תגידו, זה חולני? אני חושבת על משהו שאסור לי לחשוב? זה בכלל מקובל?

כבר חשבתי לבקש אחת מהבובות שלה שם. אין לי ממש קשר לאף אחד מהחפצים שלה שם אבל יש לה איזו בובה קטנה בסל הזה שהיא תמיד מקרבת אלי כל פגישה, מתוך ניסיון נואש שלה שאני אחזיק את אחת מהבובות כשאני מדברת במקום לשרוט את עצמי בלי לשים לב. שאני אתעסק איתן ולא עם הידיים שלי. ואני לא מסוגלת להחזיק שום דבר ביד. ובכל זאת. מה אני כבר יכולה לבקש? האמת? הייתי מבקשת לקחת איתי אותה אבל אני חושבת שאי אפשר…

יואו! איך שאני בלחץ!

Help!

ל', את דווקא מאד נורמלית / נאבקת

אפרופו המחשבה לקחת משהו מהקליניקה שלה. קראתי שזה מקובל, בהקשר שהמטפלת יוצאת לחופשה ואז היא נותנת למטופלת לקחת משהו מהקליניקה שיזכיר לה אותה, שתרגיש שהמטפלת איתה למרות שהיא לא פיזית לידה.

לפחות בעניין הזה את יכולה להירגע…

בכל מקרה, נשמע לא פשוט, כל העניין של הנסיעה וההתמודדות עם הפרידה מהפסיכולוגית.

מעבר לקושי של הפרידה, האם את רואה בנסיעה משהו טוב עבורך? אם כן, ואם תרגישי בחו"ל טוב מבחינות אחרות, אז זה יוכל אולי קצת להקל עלייך. ואולי, אם תקבעי עם הפסיכולוגית שלך דרכים מוסכמות ליצירת קשר, אז גם זה יכול לעזור ולא תחווי את הנסיעה כניתוק מוחלט.

את לגמרי נורמלית וגם מאד מאד אנושית./ .. נורית

זה כל כך הגיוני שתרצי לקחת משהו מהקליניקה כדי להתחבר אליו. כדי להרגיש קרובה ולא לבד ומנותקת, כדי להרגיש שהיא איתך. זה נראה לי רצון כל כך אנושי וטבעי.

לי יש צורך לתת לה משהו משלי כשהיא יוצאת לחופש. כדי שאדע שהיא לא שוכחת אותי. לא הייתי מודעת לזה עד שהיא הסבה את תשומת לבי. אני מניחה שאם אני זאת שהייתי נוסעת גם אני הייתי רוצה משהו קטן מהקליניקה שלה.

ועוד משהו / נורית

אולי את יכולה לקבוע איתה יום ושעה שתוכלו לשוחח באי מייל? אני מניחה שבכל מקום יש אינטרנט קפה. אולי זה יקל עלייך לפחות בהתחלה עד שתסחפי לך בחוויה החדשה.

כשאני חושבת על זה היות והפסיכולוגית שלי חולקת חדר עם מטפלת אחרת והיות וזו קליניקה במקום ציבורי, כל החפצים בחדר ממש מכוערים אבל אם הייתי נוסעת הייתי מבקשת את השעון הקטן שמספר לי כבר כמעט ארבע שנים כמה זמן עוד נותר לי מתוך השעה הקצרה שלנו. אל השעון הזה אני מאד קשורה. יש בחדר גם שעון קיר אבל אני אוהבת את השעון הקטן….

ל' יקרה – זה הרגש הכי נורמלי ואנושי שיש / דניאלה

לפחד מלהישאר בלי מקור התמיכה ולרצות להיאחז ולמצוא נחמה במשהו שקשור לבטוח ולטוב.

אני רואה אותנו בטיפול כילדים קטנים, אפילו תינוקות בכמה מובנים הכי בסיסיים. רק לומדים קשר אמיתי וקבלה ללא תנאי, והכלה ותמיכה של דמות הורית שנמצאת שם בשבילנו מתי שצריך. מפחיד להתנתק מזה פתאום, לפני סיום התהליך.

אז הרצון הזה לקחת איתך משהו שלה, הוא כל-כך טבעי ונורמלי.

גם אצל ילדים יש שלב כזה, הוא נקרא "שלב המעבר". זה השלב שבו הילדים נצמדים לאיזה דובי רך והולכים לישון איתו בלילה אחרי שאמא עוזבת את החדר. "אובייקט מעבר", ויש לו תפקיד ממש חשוב בשלב של בין ההזדקקות המוחלטת להורה ובין השלב של ההפנמה שלו והיכולת להיות רחוק ממנו לפרקי זמן.

פעם כשהמטפלת שלי נסעה לחודש וחצי היא נתנה לי בובה קטנה ורכה כזאת, אחת מאלה שנמצאות קבוע אצלה בחדר. זו הייתה נחמה גדולה בשבילי (עד שבפרץ כעס והשתוללות של "הילדה הכועסת" על ההיעדרות של המטפלת, היא זרקה אותה מהחלון  וזה היה נורא לי. אבל זה כבר סיפור אחר, פרטי של ה- "מופרעות" שלי…)

ל', אני מקווה שתתגברי על ההיסוס ותרשי לעצמך לבקש ממנה את הבובה הקטנה

מהסל. אני בטוחה שזה יקל. וגם אימיילים. גם זה עוזר – מניסיון.

נפרדתי ממנה / ל'

נראה לי שהיא התרגשה ואפילו דמעה מעט.

היא הפתיעה אותי והציעה לי לקחת בובה מהחדר שלה לתקופה של הפרידה. יצאתי מהחדר עם הבובה, אפילו די משועשעת. ממש כמעט וקיפצתי במדרגות.

הגעתי לדירה והחושך התחיל להשתלט עלי.

החלטתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים. אני והשותפה הלכנו להביא סרט וקניתי לי המבורגר שרציתי שימלא קצת את החור הזה שבבטן שלי.

מאוחר בלילה הלכתי לישון, חיבקתי חזק חזק את הבובה שלה ובכיתי.

בכיתי נורא. בלי קול כמו תמיד אבל עם ים של דמעות שהרטיבו את הכרית ואת הפרווה של הבובה.

ככה עד שנרדמתי.

מרגישה ממש כמו מתאבלת עליה.

אני חושבת שאני אוהבת אותה יותר מידי. מוזר לי להשתמש במילה "אוהבת" כי זה משתמע כרומנטי אבל אני יודעת היום שלא. אני פשוט אוהבת אותה וזהו.

והכי קשה לי זה שאני לא אראה אותה לכל כך הרבה זמן. השעה הזו בשבוע היא משהו שאני חיה בזכותו.

אני קשורה אליה כל כך שזה מרגיש כמו חור בלב.

אני חושבת שזה לא בסדר איך שנקשרתי אליה. תראו כמה שקשה לי עכשיו בגלל זה. איך הרשתי לעצמי בכלל ככה להקשר אליה. בצורה כזאת? בחוזק שכזה?

אני כבר מתגעגעת אליה.

מי:

גם המטפלת שלי נוסעת בסוף החודש ל3 – שבועות, בפעם הראשונה…

ואני מפחדת.

בפגישה "הייתי גיבורה", אמרתי שזה אתגר. וזה נכון. זה באמת.

אבל מפחדת.

אולי אני פשוט לא מכירה את זה / ל'

אני הולכת אחורה רגע וחושבת… כשאחי או אחותי נסעו ממש לתקופה, התגעגעתי אבל לא ככה.

ואני קשורה אליהם נורא אבל עם המטפלת זה משהו אחר לחלוטין.

אני ממש מרגישה תלויה בה. ויודעת מה? לא שהיא אומרת משהו מיוחד ולא שהיא עושה משהו מיוחד שאליו אני כמהה תמיד אלא 'הי'. הנוכחות שלה. הידיעה שהיא שם. במרחק שיחת טלפון אחת. השעה הזו שלנו שבה אני יכולה לפרוק כל כך הרבה. החיוך שלה שכל פעם מדהים אותי מחדש כמה שהוא ממוסס את ההתנגדויות והדווקא והאנטי שלי.

אני ממש מרגישה כמו ילדה קטנה שעוזבים אותה לבד.

(((((((((מוני)))))))) / ל'

האמת היא שלא יודעת אם זה ככה אצלנו, קשה יותר מלאחרים. כי באמת אני רואה מסביב כמה שקשה לכולם. הפרידות.

אולי לנו המשמעות היא גדולה יותר. כי בשבילנו להתקרב זה דבר הרבה יותר גדול ומסובך ומורכב וקשה להשגה מאשר לאחרים. אולי לנו לוקח יותר זמן להתאושש? אולי אנחנו רואים בזה אסון נורא יותר ממה שאחרים רואים בזה?

כמה זה מוזר / נורית

הייתה לי אי הבנה עם הפסיכולוגית. מתברר שהיא יצאה לחופש רק לשבוע והתכוונה שנדלג רק פגישה אחת ואני הבנתי שהיא יוצאת לשבועיים. מוזר, זה אף פעם לא קרה לי. עכשיו היא התקשרה ושאלה למה לא הגעתי לפגישה הבוקר ואני כמעט בכיתי כי אני מחכה בסבלנות שהיא תחזור, עסוקה לי בחיים עצמם והאמת שלא סבלתי במיוחד. אבל כששמעתי אותה והבנתי שטעיתי ויכולתי כבר היום לפגוש אותה זה העציב אותי מאד. כמה מהר הילדה שלי יוצאת החוצה כשאני מדברת איתה. היא מנסה למצוא לי שעה אחרת השבוע אבל כנראה שזה לא יצא. אני מקווה שהיא לא תחשוב שטעיתי כי כעסתי שהיא יצאה לחופש כי זה ממש לא העניין. אני שמחה שהיא בחופש ומנקה את הראש מכל העומס של הטיפול בנפגעים. מרגישה אשמה וצער ומוזר ולא יודעת למה זה קרה.

מאד מזדהה./ .. נאבקת

עם התחושות הקשות שלך בעקבות ההחמצה. אני בטוחה שגם אני הייתי מגיבה באותה הצורה.

מעניין, אצלי המוטיב של פספוס פגישה עם הפסיכולוגית מופיע מפעם לפעם בחלומות (או ליתר דיוק סיוטים) וזה גורם לי למצוקה מאד גדולה, הלחץ הזה שהפסדתי משהו שכל-כך משמעותי עבורי, כל-כך קיומי, שאני זקוקה ומצפה לו בכיליון עיניים.

ולגבי למה זה קרה… אני מניחה שתשוחחי על זה הפסיכולוגית כשתפגשי איתה (ומחזיקה לך אצבעות שזה יהיה עוד השבוע). לא בטוח שיש לשאלה הזו תשובה, זו יכולה להיות "סתם" טעות אנוש של אי-הבנה ומצד שני יכול להיות שבשיחה עם הפסיכולוגית יועלו אפשרויות לגבי הסברים כאלה או אחרים.

בכל מקרה, אני מקווה שלא יהיה לך קשה מדי עד הפגישה.

להניח, להזדקק, לקבל… כמה נעים / נורית

אתמול נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי אחרי פרידה בת שלושה שבועות ושוחחנו על הפגישה שפספסתי בשבוע שעבר בטעות. היא אמרה שהיא רואה בזה צעד חשוב. זו הפעם הראשונה שהרשתי לעצמי לטעות וזה נראה לה מאד משמעותי. זה בא מאותו מקום חדש שבו אני מניחה ולא דרוכה כל הזמן.

נראה לי שהפרידה הזו הייתה מאד נחוצה לי. היא הסבה את תשומת לבי גם לזה שאני כבר לא מביטה בשעון כל הזמן כפי שנהגתי לעשות בפגישות שלנו מרוב חרדה שהן נגמרות מהר מידי. הרגשתי שגם היא הרבה יותר נינוחה במחיצתי כי כנראה הלחץ שלי השפיע גם עליה.

מרגש, ו… מעניין מה שהפרידות מהפסיכולוגיות יכולות לחולל./ .. נאבקת

גם אני מרגישה שהחופשה הארוכה מהפסיכולוגית מאד ביגרה וקידמה אותי.

מסתבר שהחופשות האלה הן זרז לכל מיני תהליכים והתפתחויות חיוביות, למרות (ואולי בגלל…) שהן מעוררות בנו חרדות כל-כך גדולות.

טוב, אז אחרי כמה פעמים שהטיעון / מי

ההוא נאמר – בסוף לא נותרה לי ברירה אלא להתבונן במראה המאוד פרטית על ה- "חופשה" ההיא אצלי – ולהודות גמני בחוסר רצון בולט – שאכן התרחשו אצלי תהליכים משמעותיים במהלכה. ..- מפאת חוסר רצוני ההוא – התייחסתי אליהם עד כה כאילו קרו למרות ולא בגלל. ..- אבל אולי אוכל בכל זאת להודות שזה עשה לי משהו — בתנאי שלא יהפוך לשיטה.

אני תופסת את עצמי וחושבת / ל'

אבל איך? איך יכול להיות שזה טוב? להרגיש ככה?

גם אתמול נכנסתי לכזה דכדוך. רק כי אני יודעת שהיא נוסעת מחר.

אני לוקחת את זה קשה מדי.

אני ממש מרגישה כאב פיזי מהעובדה שהיא איננה. כאילו היא מתה.

כואב לי פיזית.

אני לא מבינה את זה וזה כל כך מוזר וחדש לי.

איך יכול להיות שכאב כזה הוא חיובי?

אני רוצה לבכות לה שלא תעזוב. לא יכול להיות שאני בסדר. לא יכול להיות שזה סימן חיובי אצלי. עברו בסה"כ יומיים מאז שראיתי אותה ואני כבר באבל.

אני שונאת את זה. אני שונאת את המצב הזה. אני לא טיפוס כזה תלותי. אף פעם לא הייתי צריכה אף אחד. אני כל כך עצמאית וכל כך סתגלנית ופתאום אני מרגישה כל כך אבודה.

זו לא אני.

עוד שבוע./ .. מי

סוגרת עכשיו שבועיים לנסיעת המטפלת – התקופה הארוכה ביותר מזה שנות תרפפ"ו – וקשה להודות – זה מתחיל להיות לא ממש קל. ..- הצירוף של יום-שנה מתקרב, כתיבת זיכרונות "מהשם", מכתב לאחים שנשלח ותגובה לא ממש חביבה מהאח, וטריגר מזדמן תמים שהתגלה כמכשיר שחזור אינסופי – תובעים את שלהם. מתחילה לשמוע חריקות מהנשמה שאומרת – דחילקום – פרה-פרה, – זמן לטיפול עשרת-אלפים…

הסיכום עם המטפלת היה שבזמן מהסוג המתואר אדמיין לי מה היא הייתה אומרת לי – מה היה יכול לעזור לי ולהרגיע. נשמע רעיון לא רע במקור. רק ששדים יודעים לצרוח הרבה יותר חזק. בייחוד כשהם מגיעים מכמה מקומות מקבילים בו-זמנית.

מסתכלת עליהם רוקדים עכשיו – הם נראים די נלעגים, האמת. ..- אין להם חוש קצב משהו – והקרניים קצת מסתבכות להם אחת בשנייה כשהם מתקרבים. חושבת שאולי אשלח אותם לחוג אירובי. – כמו שהם נראים כרגע – ממש לא נראה לי שיש איזשהו סיכוי שהם יוכלו עליי…

טוב, אז זהו. – היא נחתה / מי

וכבר אמורה להיות בבית. – המטפלת שלי. כאילו אפשר להירגע כבר, להוריד הילוך, – להפסיק "להיות גיבורה" (ולא שהייתי, מודה בבושה). ואומנם הפגישה תהיה רק ביום ו' – אבל היא בכל זאת כבר כאן. – אבל.

אבל דווקא עכשיו, – מרגישה איך רוגז מתחיל לחלחל בי. – כי בסדר לי כבר יחסית, שיש תלות. שאני זקוקה לה הרבה יותר משהיא לי, שזה לא שוויוני שמה. – בדרך כלל. – אבל זה שאני מוצאת את עצמי סופרת ימים, – וזה שהצורך שלי ככה מכתיב אותי, – זה כמעט מעליב. – לא יודעת למה דווקא עכשיו, למה פתאום עכשיו מוצאת את עצמי מרוגזת, עצבנית, לא משלימה.

כבר יודעת לחיות עם ההזדקקות שלי. ממש מאמינה. – כבר פחות מחוברת עם תחושת ההשפלה שנלווית לרוב אצלי לרגשות מהסוג הזה. ומאמינה באמת שזה ממש ככה כבר בשבילי, בכל הכנות. – רק שהפעם הזו הייתה כל כך קשה לי, כל כך לא לעניין היה לי להתמודד דווקא עכשיו עם הפרידה הזו. וכן, מוכרחה להודות, – היא נכפתה עליי. ולא היה משהו שיכולתי לומר בקשר לזה. – וכן, לי יש את החיים שלי, – ולה את שלה. וככה זה בסדר גם בשבילי. – מתאים לי. – מעבר לכל ה- "זה מה יש".

אז למה שוב המילים הקשות ההן רצות לי בפנוכו: "מי את בכלל, למי את חושבת בכלל את עצמך". (=או, בואו נודה "מה את נחשבת בכלל"). – כל אלה.

ויודעת שאלה מילים לא טובות לי, שהן לא לוקחות אותי למקום טוב. – בכלל. שהן כבר לא ממש שייכות ל- "עכשיו" שלי היום. אבל הן פה עכשיו, – מול הפנים. באוזניים. ולא מצליחה לגרש אותן, – ואין כוח דווקא עכשיו לעמוד מולן. אוף. די, – לא עכשיו. – יותר מדי בשבילי כרגע.

אז לכו, מילים מועכות. לא רוצה אתכן עכשיו. – מה זה מיותרות לי אתן עכשיו בנשמה. – (והן לא עוזבות…) – מעצבן. … אפילו. שלא לדבר על…

כן, – מצברוח ממש לבבי וחביב אני מציגה כאן לאור (חושך?) העולם. – יודעת.

so sorry- . נרגנת אני קצת וקוטרית לא מעט. – לא נעים.

ונכון, – מחר יום חדש. – איזה פלא.

וסליחה ששופכת כאן לאגר ככה. מצטערת, באמת.

לא מצליחה לישון שוב / מי

לילות מעצבנים. שוכבת במיטה, לא רוצה לחשוב על הצל המעצבן שמתחת למיטה… ואני, חולמת שינה שלא מגיעה.

אז חושבת במקום על המטפלת המעצבנת. – שוב פעם היא יוצאת לחופשה ארוכה, – שבועיים וחצי, אחרי יום שני. שוב פעם שלושה שבועות הפסקה. – שוב'פם צריכה להיות גיבורה וגדולה. – לא רוצה!!!

לא רוצה להיות גיבורה. לא רוצה להיות גדולה. לא רוצה חופשה. די כבר, מעצבנת. אוף, חופשה ארוכה, – לכי מפה. כל כך הרבה שנים היא לא יצאה לחופשה של יותר משבוע. ופתאום בשנה אחת פעמיים? ?- די כבר, לא פייר. ..- מעצבנת!!

אז או.קיי. – יודעת. בפעם הקודמת גדלתי המון בחופשה ההיא. אז מה. לא רוצה שוב פעם, מעדיפה להישאר קטנה…

כל כך, רוצה לישון, לישון, לישון. ולא מצליחה. – מחר יהיה יום קשה…

אוףףףףףףף!!!!

חרדות לקראת החופשה של הפסיכולוגית / נאבקת

אז מסתבר שזו תופעה די מוכרת, שחופשות מעוררות את חרדות הנטישה שלנו, אבל אני עד היום לא חוויתי אותן בכזו עוצמה.

כנראה שזה קורה הפעם גם כי זו חופשה ארוכה יחסית וגם כי היום אני נמצאת בשלב יותר מתקדם של הטיפול, אחרי שאני כבר מרשה לעצמי יותר להיקשר, להיות תלויה, לכאוב, להתגעגע…

ובנסיבות האלה, הקושי של הפרידה מתעצם. כי עד שסוף סוף התחלתי להרגיש שיש יציבות וקביעות, ושאפשר לסמוך על מישהו באמת, שיש מישהי שמסורה לי ומעניקה לי המון מעצמה ורוצה באמת לעזור – אז הנה היא הולכת להיעלם לי. ולא משנה שהיא הודיעה לי חודשיים מראש, ולא רלבנטי שהיא השאירה לי מספר טלפון, את הרגשות והחרדות שלי זה לא מעניין. הן מרימות ראש.

כנראה שעכשיו, שבועיים לפני היציאה לחופשה, הרגשתי ששעון החול התחיל לזרום.

ובתגובה, עלה בפגישה האחרונה גל של כעס וחוסר אמון מצידי כלפיה וחוסר ביטחון במקצועיות שלה ואם היא "יודעת מה לעשות איתי". והתשובות שלה לא רק שלא סיפקו אותי, אלא עוד יותר הלחיצו.

וכשחזרתי הביתה הרגשתי ממש נורא, זוועה רגשית. הרגשתי נבגדת, הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך עליה יותר, ואפילו עברה בי המחשבה שאני לא אגיע יותר לפגישות. וככה נזרקתי על המיטה למשך שעות, עם התחושות הקשות האלה.

ומאז, אחרי שהיה לי קצת זמן להרהר בדברים ולתפוס מרחק, ואחרי שדיברתי עם חברות-שורדות, הבנתי שהפחד מהפרידה ממש גרם לי לאבד את הצפון. פתאום הכל נמחק – המיומנות שלה, האחריות, הדאגה, המקצועיות, החום – ברגע אחד הכל נעלם ונשאר רק ספק, חשד, כעס, חוסר אמון.

וכל התגובה הרגשית החזקה הזו באמת מראה לי כמה קשה לי עם הפרידה.

וגם, הרגשתי שהכעס ותחושת הנבגדות גרמו לי לרצות להיעלם (אולי גם מהעולם, בגלל הייאוש) ולנתק איתה מגע, פיזי ו/או רגשי. ממש יכולתי להרגיש שבבת אחת אני "נכבית" רגשית כלפיה, "מגלחת" את כל הרגשות החמים שלי כלפיה, אותם רגשות שאפשרו לי בתקופה האחרונה להיפתח, להיחשף יותר ולהתחבר יותר לרגשות ולתת יותר אמון. יכולתי לדמיין את עצמי יושבת בחדר מולה כאילו היא אדם זר, כאילו אני חלולה מבפנים. ובעצם עכשיו אני מבינה שזה מנגנון הגנה ותיק שלי מפני פגיעה ובגידה של אדם משמעותי.

מדהים לראות כמה שהדברים משתחזרים בטיפול.

ובדיוק עכשיו קיבלתי בדואר ספר שהזמנתי דרך האינטרנט על העברה והעברה נגדית בטיפול בנפגעות גילוי עריות. בזמנו, חשבתי שהוא יהיה בשבילי, שהוא יעזור לי לעבור את הסערות עם הפסיכולוגית (כמו הכאב והגעגועים עד כדי בכי שהיו לי ממש לאחרונה) ועכשיו אני חושבת שאני אתן לה את הספר. שזה בעצם די מיותר מבחינתי, כי עדיף שאני אחווה את הדברים במקום לקרוא עליהם בספרים (וקראתי עד היום מספיק ספרים). ובכל מקרה, מדהים לגלות, גם מתוך הניסיון האישי וגם מתוך הספרות, כמה שהקשר הטיפולי כל-כך מסובך ומורכב ו… מאלף ומופלא.

אז תם עוד פרק מעלילותיי עם הפסיכולוגית.

המשך יבוא…

נאבקת, לגבי הכאב והגעגועים./ .. נורית

אחד הדברים שמתרחשים בבית בריא הוא שהילד לאט לאט לומד להפנים את הדמויות המיטיבות של הוריו והוא יכול לעזוב את הבית ולהיפרד מהם מבלי לחוש כאב בלתי נסבל אלא כאב טבעי של פרידה משום שהם נמצאים בתוכו וזה הכוח שלו ועם הכוח הזה הוא יכול ביתר קלות להתמודד עם המציאות שבחוץ.

כפי שאילנה כתבה היות ולנו אין דמויות חיוביות מופנמות, אפשרות התיקון היא באמת לאט לאט להפנים את הדמות של המטפל/ת ועם הכוח החדש הזה להתמודד עם המציאות. לכן אני יודעת שאם תקשיבי פנימה תגלי שהיא נמצאת שם גם כשאת לא איתה וזה מה שמקטין את הכאב ואת הגעגועים.

ככל שתסמכי יותר על מה שהפנמת ממנה ועל מה שצמח ממך כך הכאב והגעגועים יפחתו ברמה מסוימת זה תמיד יישאר משום שמטפלת טובה ככל שתהיה איננה תחליף לאמא שלא הייתה בזמן ובמינון הנכונים. אבל זה בכל זאת יכול להיות תיקון שמאפשר חיים מלאים ושלמים.

אני מבינה שבסופו של דבר אני אפנים את דמותה, אבל בינתיים./ .. נאבקת

אני חווה את הכאב והגעגוע.

בשלב הנוכחי אני בדרך כלל לא מרגישה שהיא נמצאת איתי או בתוכי, אם כי היו לאחרונה הבזקון אחד או שניים שחשתי לזמן קצר שלקחתי אותה איתי או ליתר דיוק, חלקים ממנה. ..- את הפנים ואת אזור החזה, שלגביו הרגשתי כמיהה להיות קרובה – וזה גרם לי להרגיש טוב כשדמיינתי לי אותה/אותם). זה היה אמנם לזמן קצר, אבל זו התקדמות.

מצד שני, אני רואה כהתקדמות גם את היכולת שלי לחוות את התחושות הקשות של הכאב והגעגוע. אני חושבת שאני מרשה לעצמי לחוות אותן דווקא בגלל הקרבה והאמון שהתגברו כל-כך בשנה האחרונה. והרי זה הישג אדיר שאני מרשה לעצמי לרחוש כלפיה אמון, שהולך ומעמיק, ולהרגיש יותר ויותר תלויה.

אבל, כנראה שאני לא יכולה לחוש כרגע אמון ותלות בלי לחוות חרדות וכאבים (ואולי גם סכנה?).

החופשה המתקרבת היא בעצם סוג של פרידה, אמנם מוכרזת מראש ומוגבלת בזמן, אבל בכל זאת, פרידה לפרק זמן יחסית ארוך ממישהי יקרה ומיטיבה שיש לה מקום מיוחד בחיים שלי. ואמנם היא (הפסיכולוגית) כבר הבהירה לי שהיא לא תנטוש אותי, לא תוותר עליי. אבל כנראה שהפחדים הם עמוקים ואני חוששת להיות בסיטואציה שהיא תהיה רחוקה ממני, חוששת להיעזב, וזה מעורר בי את חרדות והכאבים לקראת ההינתקות הצפויה. אני חוששת מהחלל הזה שיפער בתוכי (והכאב והריקנות שאולי יתלוו אליו) ולא בטוחה שאוכל למלא אותו ולהתמודד איתו.

ומצד שלישי… עד היום התמודדתי עם החופשות האלה בהצלחה. אז אני מניחה שגם הפעם זה יהיה כך, רק שהפעם אני גם מרשה לעצמי לחוות את החרדות בעוצמה יותר גדולה.

אני מניחה שיהיה בסדר, גם אם יהיו רגעים קשים, ובסך הכל תמיד תהיה לי את האפשרות ליצור איתה קשר, אם אני ארגיש שכלו כל הקיצין.

קרובה:

המטפל שלי נסע לחופש וזו בעצם פעם ראשונה מאז הטיפול. נמצאת שם פעמיים בשבוע כשבעצם חיי מתנהלים בין פגישה לפגישה. חלק מההעזה הגדולה שלי ללכת פנימה זה כי אני יודעת שהוא יהיה שם בשבילי, בוטח בי, בוטח בעצמו ומאפשר לי מאד גם להתפרק וגם להיאסף מחדש.

ואני הרי לא באמת לבד. אתן פה, יש לי את בן זוגי וחברה טובה כל כך שהולכת איתי את המסע הזה (לא שאין לה משלה…) ויש לי את הילדים.

ובכל זאת, מסתכלת במראה ואומרת, כן, הוא חסר מאד וזה לא יהיה פשוט. כי דברים עולים וצפים (כמו שוב, הלילה. מה יהיה???) וטריגרים לא חסרים ובעיקר אני חוששת מהתלות הזאת שידעתי שאני מפתחת כי זה "בילט אין" בתוך הטיפול. אז ידעתי. וגם השארנו כל כך הרבה דברים באמצע, והוא בכלל לא יודע מה שעלה לי פה בפורום עם נורית ונויה ועם סוויטי כי הוא נסע.

ואני לא רוצה להיות גדולה וחזקה ומבינה שגם הוא צריך זמן. לא רוצה להבין אותו. איזה בעסה!

נורית:

… אז קרובה מאד מבינה את הגעגועים ואת הקושי לחוות את הפרידה מהמטפל בפרט שאת פותחת המון דברים עכשיו וקשה מאד להכיל אותם לבד. מה גם שעבורנו הטיפול מאפשר סוף סוף לגעת ולהוציא את הילדות שהיינו ולטפל בהן כך שברור שמהמקום הזה את לא רוצה להיות גדולה וחזקה. מאד מזדהה עם זה וחושבת כמה טבעי ואנושי להרגיש כך.

אז כאן את מוזמנת לא להיות גדולה וחזקה ולהיעזר בנו כרשת ביטחון.

קרובה:

תודה על ההזמנה להישאר פה קטנה, לא מבינה וכועסת שהוא עזב. דווקא היכולת לחוות את זה ולא להיות מבינה לצרכים שלו היא יכולת שעוזרת לי. מכירה מעולה את המקום שמבין את הצרכים שלו. זקוקה להיות במקום אחר מולו. אם כי בחלקים אחרים שלי כן, אני יודעת כמה חשוב מילוי המצברים הזה. שמחה שהוא דואג לזה ושאני לא צריכה לדאוג לזה בשבילו.

יש גם את הרעיון המזעזע שיש לו חיים מחוץ לחדר הטיפולים! וזה מאיים כמובן על מה שקורה בחדר עצמו… זה או אני או "הם" ורוב הזמן מתעלמת מזה שיש "הם".

טוב, גם לי יש חיים כאלה והיום יום שישי אז כולנו פה לקראת השבת שלנו.

יודעת שאתן כאן ולכן לא נכנסת לבונקר רגשי לגמרי אלא מרשה לעצמי להמשיך לגעת, אם כי יותר בזהירות (שזה אני לומדת לאט לאט, איך לא להיות מתאבדת שיעית רגשית) בשבועיים הבאים.

תודה שאתן כאן.

א':

… אני כל-כך מבינה את מה שאת מרגישה… אתמול הייתה לי פגישה עם המטפלת שלי אחרי שבועיים שהיא הייתה בחופשה, ולא העזתי להגיד לה כמה היה לי קשה כשהיא לא הייתה… וכמה פתאום הבנתי את התלות והצורך שפיתחתי בה, וזה עורר בי תחושות מאוד קשות…

ואני כל-כך שמחה שאת לפחות מרשה לעצמך לדבר על התחושות האלה… זה בטח לא קל להודות אפילו בפני עצמנו שאנחנו זקוקות למישהו.

קרובה:

אני חושבת שמתביישת קצת, אולי קצת הרבה, בקושי הגדל והולך שלי עם החופש המפורסם והידוע שלו! (מוכרחה קצת ציניות, אתן לא מצפות שאשאר לגמרי בלי הגנות וציניות זו אולי המפורסמת שבהגנות שלי מאז שאני זוכרת את עצמי).

לא מאמינה כמה גדולה התלות הזאת. יש לי לידי שני אנשים מדהימים לכל הדעות שתומכים בי בכל דרך שאפשר, פיזית, נפשית, רגשית, מה שתרצו. ואני? אני מרגישה נטושה, לבד, שאין לי לאן לקחת את מה שעולה, מתגעגעת, עצובה.

פתאום מבינה שהוא מטפל בי לא רק בפעמיים בשבוע (זה במקום האוניברסיטה של הילדים…) אלא שגם בשאר השבוע, הידיעה שהוא שם, מוכן ויכול להחזיק איתי ולפעמים בשבילי את החלקים שאני אוהבת ולא אוהבת, הידיעה הזאת היא שמאפשרת לי ללכת באומץ לתוך עצמי. חלק מכן ציינתן את האומץ שלי לגעת, להרגיש ואני יודעת שחלק גדול מזה זה כי אני מרגישה שיש מי שיהיה שם תמיד, כל הזמן. ובעיקר מי שלא יוותר עלי.

כאילו הפסקתי לנשום כשנסע וכל הגוף נתפס לי וכאבה לי כל נשימה. אני פשוט מפחדת מהעוצמה של הרגשות שעולים לי עכשיו, ממה שמרשה לעצמי להרגיש עכשיו. כאילו אין לי בכלל זכות להיות במקום קשה. למה אני מרגישה שאין לי זכות להיות שם ולמה אני כל כך מתביישת?

ריישית:

חושבת דווקא שזה שלב מתקדם גם לבכות וגם להאמין בו כך וגם להתגעגע, זה נראה לי מקום מצוין, מקום מחובר לרגש מקום בריא.

חושבת עלי שלא אכפת לי שהיא כבר שבועיים בחופש ומבינה שאת הרבה יותר מתקדמת הרבה יותר מרגישה, חושבת שכשהוא יחזור תוכלו להמשיך קדימה ממקום טוב

מחבקת אותך מרחוק ורוצה שיהיה לך קל יותר.

פ':

זה בדיוק כמו שאת מתארת. נגמרת נסיעה אחת ואני כבר מתחילה להתכונן לבאה. ואין הבדל אם זה חופש שלי או שלו… ולא רק זה אלא שאצלי הוא פשוט התמיכה היחידה, רשת הביטחון, הכול. אני חושבת גם (למדתי תוך כדי) שבהיקשרות הזו יש משהו מאוד חיובי והיא גם תנאי הכרחי כדי לעבד עד תום את מה שכל אחת מביאה לטיפול שלה. ברור שהטיפול הוא מעבר לשעתיים בשבוע… ואת יודעת מה? הוא גם תוך כדי החופשה הזאת…

לי דווקא ההפסקה האחרונה נתנה, מתוך הצורך המצטבר, דחיפה רצינית ללכת למקומות שעד עכשיו נורא הפחידו. תנסי אולי טבלת ייאוש ובפעם הבאה אולי מישהו (איש מקצוע שהוא יארגן לך) שישמש כיסוי… או חופשה קטנה או פינוקים בתוך התקופה שהוא איננו. בקיצור: אולי אלו רק העצות המעצבנות ששמעת כבר מיליון פעם…

קרובה:

מה באמת? זה יהיה גם בנסיעה הבאה? שיט!

על חופשה חשבתי ואנחנו נוסעים לסוף שבוע ארוך (רצינו בסוף שבוע הזה אבל לא יצא אז זה יצא בסוף שבוע הבא שזה עדיין לפני הפגישה הראשונה אחרי החופשה). זה מעניין כי עד עכשיו, מאז שהתחלתי טיפול לא התחשק לי בכלל חופש ובאמת לא יצאנו. חשבתי שזה בגלל שאני לא עובדת אבל מסתבר שלא כך הוא הדבר. איך שהוא

נסע התחשק גם לי לנסוע!

נורית:

גם לי קשה כשהמטפלת שלי יוצאת לחופש וזה לא קורה הרבה. עם הזמן הצלחתי להפנים אותה במידה שמאפשרת לי פחות לסבול כשהיא בחופש אם כי זה עדיין משפיע עלי מאד.

כמו ריישית גם לדעתי זה מקום טוב וחשוב ליצור קשר עמוק ומשמעותי כזה.

בגלל שהקשר הטיפולי נוגע גם במקומות מאד ראשוניים, הקושי להיפרד מאד גדול. אני מאד מזדהה עם התחושה הזו וגם עם ההבנה שהטיפול מתרחש גם במשך השבוע כשאת לא נפגשת איתו בדיוק מהסיבה שציינת, שאת יודעת שהוא כאן אם תזדקקי ואת יכולה להרגיש את הנוכחות שלו כמו גב שמאפשר לך לזוז קדימה.

ברגע שהוא נוסע זה כאילו הגב הזה נעלם יחד איתו. במשך הזמן תחושת הנוכחות שלו תופנם אצלך במידה כזו שגם כשהוא יתרחק זה יהיה פחות כואב.

א':

כל מה שאת כותבת מאוד נוגע ומחזק, זו לפחות החוויה שלי, קרובה.

כי זה באמת נשמע כמו שכבר כתבו לך שאת במקום שמתחזק ושיש לך מטפל שמחזיק אותך ומשרה בך המון ביטחון.

גם אני רק בחופשה הזאת של המטפלת שלי קלטתי כמה אני תלויה בה ונבהלתי נורא. לא רק שנבהלתי גם התערערו אצלי דברים ביחס לקשר איתה וכרגע במקום מאוד קשה עם זה. אבל אצלך נשמע שאת בוטחת בו גם מרחוק, וזה די מדהים.

גם אני הרגשתי שוב ללא נשימה כשהיא הייתה בחופש ושאין לי זכות להרגיש דברים כל-כך קשים ואיומים… כמו כעס והזדקקות ועוד ועוד שכבר אין לי כוח להרגיש ולכתוב…

לא יודעת איך עוברים את התקופה הזאת. אצלך נשמע שגם כשהוא לא שם את מרגישה אותו שם. אצלי זה לא כך. אני פתאום מרגישה שמשהו חסר או לא נכון בקשר הזה והכול מבולבל ללא התר…

וזה בסדר לחזור שוב ושוב אל מה שקשה, ולא סתם שקשה לנו דווקא עכשיו. זה אומר משהו, יש לזה סיבה וזה משמעותי.

דניאלה, יכולה להבין / נורית

גם את הכעס, גם את התסכול וגם את האכזבה.

היה לך כל כך קשה לקבוע את הפגישה הזו ונשארת כמו שהגעת עם אותן שאלות ואותן ספקות.

יש פגישות מפוספסות כאלו גם בטיפול שלי כמובן וזה קורה בדרך כלל אחרי הפסקה. כשאני חוזרת אחרי חופשה שלה הפגישות בדרך כלל מפוספסות. אם אני מבינה נכון נפגשתן אחרי תקופה של הפסקה.

אני מרגישה שטיפול זו מערכת יחסים בפני עצמה שלא דומה לאף מערכת יחסים אחרת. יש בה את הקרבה והאינטימיות של חברות אמיתית, של הורה מול ילד ועוד אפשרויות, הכל בעת ובעונה אחת ויחד עם זה זה לא קשר סימטרי והוא לא אף אחת מהאפשרויות האלו ולכן שמתי לב שכשנפרדים ונפגשים שוב לוקח זמן לשני הצדדים לחזור ולמצוא את הקרבה המיוחדת הזו.

אצלי במפגש הראשון אחרי חופשה ישנה כמעט תמיד מבוכה סמויה שלה ומבוכה גלויה שלי ותקיעות של שתינו.

מקווה שתפגשו שוב ותוציאי את כל מה שהצטבר ותדברו על מה שקרה ותחזור האינטימיות המיוחדת שלכן.

אין כוחות / שרון

אבל למה לעזאזל זה כל כך קשה?????

אין לי כבר כוחות לכל החיפושים האלה, נשבר לי ואיפה לעזאזל המטפלת הזאת, מה היא לוקחת שבועיים חופש????? היא לא רואה שאני ברגרסיה???????

הימים שהמטפלת בחופשה יכולים להיות קשים מאוד / סוויטי

אני זוכרת שכשהייתי בטיפול אצל המטפלת הראשונה, הייתי נכנסת לרגרסיה בגלל החופשות שלה. מעין רצון לצעוק אליה – איפה את! תצילי אותי! תראי כמה שאני זקוקה לך!

שרון יקרה / מי

והיי, גמני חושבת שחופשות של מטפלת הן אישיו שאמור להיות מוצא אל מחוץ לחוק.

– מה זה פה???! – שיתביישו!

(((((שרון)))))

מי./ .. שרון

ואין ספק שזה לא חוקי החופשות האלה המטפלת שלי לוקחת לעצמה חופשות כאילו אין מחר, שלוש פעמים בשנה נוסעת לשבועיים ועוד כמה פעמים לסופי שבוע – מה העניינים איתה? יש פה מטופלים!

אבל היא אומרת שאם היא לא מקדישה זמן לעצמה ולמה שהיא אוהבת ורוצה לעשות, היא מטפלת פחות טובה.

ומה אני אגיד? נשאר לי רק להשתחוות ולהוריד את הכובע בפני אדם שכל כך אוהב את עצמו ודואג לעצמו ולאיכות החיים שלו… הלוואי עליי.

משהו מרגש שקרה לי בטיפול ובחיים מגילה וטריגר! / נורית

אתמול נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי אחרי שבועיים שבהם היא הייתה בחופש. בניגוד לפרידות קודמות הפעם הרגשתי טוב. התגעגעתי אליה כפי שמתגעגעים לאדם שאוהבים ורגילים לראות  בקביעות, אבל לא הייתי במצוקה. היו כמה שעות באחד הימים שהרגשתי קצת אבודה ומשהו קרה לתחושת הזמן שלי, אבל זה חלף מהר מאד.

כשנכנסתי לפגישה לפני שהספקתי לספר לה איך הרגשתי היא אמרה שזו הפעם הראשונה בחמש השנים שאני אצלה בטיפול שהיא לא דאגה לי בזמן החופשה שלה. היא ידעה שאני בסדר.

מאד שמחתי והתרגשתי שהיא יכלה להרגיש את זה מבלי שדיברתי על כך ועוד יותר שמחתי שהיא הרשתה לעצמה לומר לי את הדברים. שהיא יודעת ומרגישה עד כמה התחזקתי.

ההתארגנות שלי לקראת החופשה של הפסיכולוגית / נאבקת

אז במקביל לתחושת הניתוק והערטילאיות וחוסר האמון לגבי מה שקרה לי בילדות שחוויתי הבוקר, קרו גם דברים חיוביים בהתמודדות שלי עם ההיעדרות המתקרבת של הפסיכולוגית למשך שלושה שבועות.

ואל יהיה הדבר קל בעיניכם… מדובר על חלל של 6 שעות בשבוע (ואם ניקח בחשבון את ההתארגנות והנסיעות לפני ואחרי, אז זה בעצם חצי יום, ואם נכניס גם את הפוסט-אפקטס, אז לפעמים גם יום שלם…) שלא היה לי מושג עד היום מה אני בדיוק אעשה איתו. למעשה, זה חוט השדרה שסביבו מתארגן לי השבוע (אני כרגע לא עובדת, וכבר תקופה ארוכה, אבל זה נושא להודעה נפרדת). והיות שכרגע היכולות שלי להיות בקשר עם ה- "עולם החיצוני" ועם אנשים מאד מוגבלות אז מציאת התחליף לא כל-כך פשוטה.

הסנונית החיובית הראשונה הופיעה אתמול, בפגישה עם הפסיכולוגית, כאשר בשלב מסוים בשיחה, הרגשתי פתאום מין תחושה של עושר-פוטנציאל לגבי התקופה שהיא לא תהיה (אמנם דמיינתי את זה לגבי שבוע אחד, אבל גם זה משהו…). להבדיל מהחרדות ו/או תחושות של העדר אופציות, פתאום הרגשתי שיכולים להתרחש במהלך החופשה הזו דברים מעניינים, מעשירים. ויכולתי להרגיש שיש לי כוחות להתמודד עם ההיעדרות הזו, וגם חשתי באיזושהי התרגשות לפני הרפתקאה לא ידועה… אבל לא היה לי באותו הרגע שמץ של מושג מה ואיך אני יכולה לעשות עם הזמן הפנוי הזה, ובלי העוגנים של הפגישות. כי שניסיתי לחשוב על זה אז הגעתי למבוי סתום.

והיום… פתאום… צצו לי כל מיני רעיונות יצירתיים איך למלא את החלל. ככה הם פרצו להם לפתע, בלי הודעה מוקדמת… והרגשתי שמחה והתלהבות, בדומה למצבים שפתאום יש לנו תובנה מאד משמעותית ונדלקת נורה , ויש הרגשה שנפתחות אופציות, שהאופק הוא הרבה יותר רחב ממה שדמיינו קודם, ואנחנו מרגישים שיש לנו יותר אנרגיות חיים. הרגשתי פיזית (וגם נפשית) יותר "קלילה", יותר חופש תנועה. וזה היה מדהים וכל-כך מפתיע, כי רק אתמול לא היה לי שום מושג מה אני יכולה לעשות, למרות שאימצתי את ראשי ובחנתי את העניין מכל צדדיו. והנה… פתאום… שופעים להם הרעיונות.

זהו. אז רציתי לשתף בהתפתחות החיובית הזו.

הי חמודה, זה משמח ומעודד אותי / נורית

לקראת החופשה של הפסיכולוגית שלי בסוף אוגוסט. מאד מרגש לקרוא איך את מתמודדת ונערכת ובאמת זו יכולה להיות הזדמנות לנסות דברים אחרים שיכולים לשמח אותך. רציתי להציע לך שאם יהיו לך רגעים קשים במשך התקופה הזו את יכולה לכתוב כאן אבל אני גם מזמינה אותך לכתוב לי למייל במקרה ויהיה יום ובשעה שאת אמורה לפגוש אותה תרגישי חסר. אני לא תחליף לצערי אבל נוכל לשוחח בכיף. מתי שבא לך ואם את מרגישה שזה יכול לעזור לשוחח קצת, אשמח. אני אהיה כמו מימיה עם מים ביום חם, שותים אם צמאים אבל אם לא, נחמד שיש אותה. זה נועד להרגיע ולא להלחיץ כך שתשתמשי בזה רק אם יתאים לך.

זה נשמע אחל'ה / דניאלה

כאילו שלב של פחות תלות בה, וזה אומר המון על הדרך שעשית…

על יותר בטחון בעצמך עם עצמך, על ההפנמה שלה, על יכולת למצוא את התמיכה בתוך עצמך.

התיאוריות מדברות על זה שתינוק, כשאמא שלו לא נמצאת בטווח ראייה – מרגיש אבוד, ולוקח זמן עד שהדמות שלה נשארת בתוכו גם כשפיזית היא איננה. ואת ההרגשה הזו, הביטחון הזה הוא רוכש לא מזה שהיא לא זזה ממנו, אלא מזה שהיא הולכת וחוזרת, והולכת וחוזרת. ואח"כ הוא גם זקוק לנוכחות שלה פחות ופחות.

אני חושבת שאנחנו מגיעות למטפלות שלנו במצב תינוקי למדי מבחינת הצורך בבניית הביטחון הזה ומילוי החללים שבפנים, ואפילו במינוס גדול בגלל הפגיעה. והנה את כבר בפלוס רציני, הרבה מעל קו ההתחלה…

נהדר לקרוא הודעה כזו, ואני שמחה בשבילך על הנורה שנדלקה לך.

מחשבות על הריק / אילנה

כשאומרים ריק (וואקום) חושבים על כלום. אבל בעצם, לריק הזה יש כוח עצום. דווקא זה שהיא איננה, הכוח היצירתי של החלל הזה שנוצר – יכול להזיז הרים. דווקא בגלל שאת יודעת שהיא תחזור, דווקא בגלל שהחלל אכן גדול, כי הקשר הוא משמעותי כל כך. ובגלל שיודעים שהניתוק הוא זמני, אין חוויה של אובדן.

אילנה, זה באמת היה מדהים לגלות את הכוח של הריק./ .. נאבקת

הריק שכל-כך חששתי ממנו. זו הייתה הפתעה נעימה ואני מאד שמחה על כך.

כמובן, שאני לוקחת בחשבון שיהיו בתקופה הזו גם רגעים יותר קשים, חרדות, כעסים וכו', אבל בסך הכל ההרגשה שלי ביחס ליכולת שלי להתמודד עם ההיעדרות מאד השתפרה, וכנראה שגם הפעם (כמו בחופשות הקודמות) יהיו לי הרפתקאות וחוויות מעניינות שיקפיצו אותי קדימה וישמשו מנוף גם לקידום התהליך הטיפולי.

ולגבי הניתוק הזמני והאובדן, החלק הזה עדיין מפחיד, למרות שאני די בניתוק מהניתוק… בגלל הקושי הרגשי להתמודד. ומעניין, הייתה לי השבוע הבלחה קצרצרה שיכולתי לרגע להרגיש את הפחד של להיות לבד לגמרי בעולם כאשר היא תהיה בחופשה. זה היה ממש לשנייה. אני הבנתי את זה כהתחברות רגעית (ודי נדירה בינתיים) לילדה הקטנה, לאיך שהיא (אני…) הרגישה כל-כך לבד בעולם כל-כך מפחיד.

אז אין ספק שזה יהיה מעניין… כל ההתמודדות הזו עם החופשה. כי יש בה פוטנציאל גם לגלות כוחות וגם להתחבר לתחושות קשות.

 


תגובות

הקשר הטיפולי מנקודת מבטם של מטופלים – פרק 5 — 2 תגובות

  1. אני לא יודעת אם זה בסדר שאני כותבת פה.אבל אני חייבת לפרוק במרחב כזה.תגידו,זה הגיוני שאני רוצה את הפסיכולוגית שלי רגע רגע לידי?שאני בדכאון מזה? בררררר נמאס לי מההרגשה הזו!!

    • הי שוש,

      זה קורה לפעמים וזה בסדר. את מפתחת כלפי הפסיכולוגית שלך רגשות שונים וזה חומר לעבודה שלכן בטיפול. הרגשות האלה לא שייכים לכאן ועכשיו, עובדה שאת לא ממש מזדהה איתם ולא מקבלת אותם. יש דרך להתייחס אליהם גם בלי לבקר את עצמך והיא להבין מה מקורם. בהצלחה בגיוס האומץ לדבר על זה בפגישה הבאה 🙂

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.