כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 22: "… עבורי זו תמיד הייתה שפה זרה – להיות ילדה של מישהו …" (נורית)

• "בתקופה האחרונה אני מרגישה יותר ויותר את עומק החסך דרך הקשר שלי עם הפסיכולוגית." (נאבקת)
• "עבורי זו הייתה תמיד שפה זרה להיות ילדה של מישהו, והקשר עם הפסיכולוגית באמת שינה לחלוטין את התחושה הזו" (נורית)
• "אני רוצה מישהי שתיקח אותי מפה. שתיקח אותי. כי עדיין לא לקחו אותי ואני עדיין ילדה מידי בשביל לצאת מפה לבד" (ל')
• "לא אמא חלופית – כי אין דבר כזה, לצערנו. – אבל אחרים שיוכלו להוות מספיק תחליף, שלאט-לאט יעזרו לנו להשביע מספיק את הצורך הנמק מרעב הזה" (מי)
• "חוויה כזו מדהימה למי שמרגישה יתומה מאם, למי שאף פעם לא ידעה מה זה אמא ששומרת, אמא שמגינה מכל משמר" (נאבקת)
• "רוצה להיות פעם אחת בחיים קטנה. לבעוט ברגליים ולהכות בידיים ולצעוק: לא רוצה להיות גדולה!!!" (דניאלה)
• "יש לי את הנטייה לבוא אליה כמו הילדים הקטנים שבאים לאמהות שלהם להשוויץ" (עדי)
• "תדמייני אותי שמנה גוצה בת 40 עם שיער מאפיר שרוצה שייקחו אותה על הידיים ישכיבו במיטה ויכסו" (ריישית)
• "יהיה יום שזה ירגיש יותר טוב? שנוכל להרוות פעם?" (ל')
• "אולי כן הייתי צריכה מטפלת חמה שתיתן לי את האהבה אשר מעולם לא קיבלתי?" (מוני)
• "אמרתי לה שאני מרגישה שהיא חובשת לי את הפצעים וזו חוויה מאד חזקה עבורי. מי אמור לחבוש לנו את הפצעים אם לא ההורים?" (נורית)
• "והקרבה הזו, העוטפת, הנוגעת כל כך מזכירה לי את כל החוסר בעבר… ופוצעת אותי יותר ויותר" (שרון)
• "מרגישה שאני מחפשת אמא, ומרגישה כאילו (קצת) מצאתי אותה" (עדי)
• "והיא עוזרת לי לגדול מתוך הביטחון שהיא מעניקה לי – שאני חשובה ואהובה וראויה. זו ה- "אמהות" שהטיפול מאפשר" (דניאלה)
• "ולא פלא שקשה לנו לעכל את כל הטוב הזה. גם אני מרגישה לעתים קרובות שזה כמו חלום.Too good to be true " (נאבקת)

לכל הילדות-אמהות של עצמנו / דניאלה

אני מרגישה שהכאב על ה- 'אין אמא' הוא אותו כאב, שלפעמים גומר אותי מבפנים.

אז אני שולחת לכן/ם קטע מהשיר של שינייד או'קונור. הוא הנחמה שלי ברגעים כאלה. מקשיבה לו שוב ושוב עד שאין יותר דמעות, והכאב עובר, עד הפעם הבאה.

הרגע הכי הכי מאושר וממלא שלי בחיים, אפילו יותר מהלידות של ילדי, היה כשהמטפלת שלי קראה לי אותו בקול החם שלה.

היא אישה טובה. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי אצלה.

this is to mother you / Sinead O'Connor

This is to mother you
to comfort you and get you through
through when your nights are lonely
through when your dreams are only blue
This is to mother you

This is to be with you
to hold you and to kiss you too
for when you need me I will do
what your own mother didn't do
.Which is to mother you..

לוסט./ .. מי

אני קוראת על הפנטזיה ההיא שלך – שמישהו יושיט לך יד אמיתית ומחבקת בעולם האמיתי שלך – ולא רק באינטרנט. ואת התיאור שלך על אמא – שכשסיפרת לה שנאנסת – התעסקה עם סלט הטונה שלה ואח"כ יצאה לבילוייה – ואני חוטפת מזה צמרמורת ורוצה לצרוח ולהרוג מישהי. – את אמא שלך, את שלי. ..- לא יודעת. ..- אבל אנחנו הרי לא נהרוג באמת – רק נכעס ונכאב – ואולי נפנטז נקמה – ואח"כ ננסה למצוא תחליפים – לא מלאים – לא שלמים – לא אמא חלופית – כי אין דבר כזה, לצערנו. – אבל אחרים שיוכלו להוות מספיק תחליף שלאט-לאט יעזרו לנו להשביע מספיק את הצורך הנמק מרעב הזה – וחלק ממנו לגדל בעצמנו. מול אמא כמו שתיארת – ומול שלי למשל – בקשת התחליף כל-כך מתבקשת באמת, לוסט. – כל כך אנושית וכמעט ברורה מאליה…

לוסט – ה- "תחליף" הזה שרובנו כאן מצאנו לנו – הוא באמת מטפל או מטפלת אמיתיים, בשר ודם – שניתן גם להסתמך עליהם בשעת חירום – ושהם יוכלו להיות זמינים לנו ישירות. – אצלי זאת מאז ומתמיד הייתה מטפלת – כי היא באה לענות לי על הצורך ההוא של האינאמא שלי. – ולוסט – מניסיוני – ומניסיון כל כך רבות מאיתנו – טיפול סדיר טוב – עושה את זה. בהדרגה, עם עליות ונפילות – אך הוא עושה את זה. – ללא טיפול טוב כזה – אנחנו באמת נידונות לחזור שוב ושוב ושוב בדיוק לאותם המקומות – לעד. אי אפשר בלעדיו – לדעתי. – כי אז באמת כל החיים הם מקרה חירום אחד גדול – ואף אחד לא יכול כל החיים להיות במצב חירום. ..- זה מתיש מדיי. ונכון – טיפול לא מחליף את מה שיש לנו כאן בפורום, אבל נכון גם – שמה שיש כאן לא מחליף טיפול. זה הצירוף לוסט – עם עוד דברים שיכולים לעזור – שבעזרתו רובנו כאן מתמודדות. – וזה באמת נורא חיוני – לוסט.

חייבת לספר לך משהו אבל בקשר לזה. לפני הטיפול הנוכחי – נדמה לי שכבר סיפרתי – הייתי אצל מטפלת אחרת – שהייתה לי ממש רעה. והיא עוררה באמת כל-הזמן את הצורך ההוא – עוררה את הרעב – אבל לא סיפקה אותו בכלל – וגוועתי ברעב. – ומתוך הרעב ההוא – מצאתי עצמי מתקשרת אליה כל היום כמעט – עד שכמעט שיגעתי אותה – ואותי גם. ..- כי גם כשדיברתי איתה – פנים אל פנים או בטלפון – היא לא נתנה לי מענה של ממש – והרעב רק גדל – אז התקשרתי עוד ועוד ו– … מבינה את הקטש' הנוראי? ??- וזהו – שמאז שמטופלת אצל מטפלת טובה – זה כל-כך נרגע לי. – כי מצליחה לקבל תשובות טובות – והן שומרות אותי על-פי-רוב מפגישה לפגישה. – מלבד במקרי חירום – שהם די מאד נדירים. באמת.

על אמהות ומטפלות / עדי

דומה שלעולם לא נתאושש מהדבר הזה, מהאמא, נכון?

אני כל כך משתדלת לחיות את חיי רחוק מהם, לא להיות בקשר, אבל הידיעה שזה מה שטוב לי לא תמיד עוזרת, כשל מה שאני רוצה זה משפחה. ואני מתגעגעת לאמא, שלא הייתה לי אפפעם. וכל פעם שאני תופסת עד כמה אני מתגעגעת, אני נחרדת יותר, או יותר נכון לומר, כועסת על עצמי יותר.

כי למה אני מתגעגעת? לאמא שקראה לי שנים היפופוטם, שאיימה עלי בגיל שמונה באשפוז ב- "בית משוגעים" כי אני סובלת מהפרעות אכילה (שהגיעו, ובגדול, כמה שנים אחר כך). שאיימה עלי, בדיעבד, היסטרית לחלוטין, ש- "אוי ואבוי אם תגידי דבר כזה", כשסיפרתי לה מה עושים לי, וגרמה לי לשתוק לעוד כמה שנים טובות…

… ומצד שני, המטפלת המקסימה שלי, שיודעת עד כמה חסרה לי המשפחה, וכבר מזמן הכריזה בשמחה על כך שהיא מעכשיו האמא המרוקאית שלי (די קשה עם המבטא האמריקאי שלה…). יש לי את הנטייה לבוא אליה כמו הילדים הקטנים שבאים לאמהות שלהם להשוויץ, ואני משוויצה אצלה. והיא שומרת את הדברים שאני כותבת. ואת הציורים שאני מציירת. קצת כמו שאמא עושה. וכל כך הרבה פעמים אחר כך אני מרגישה ייסורי מצפון, כי אני "בוגדת" באמא. כי מצאתי מישהי אחרת. ואני יודעת עד כמה זה מטומטם.

לא יודעת מה אני מנסה להגיד, סתם מנסה לסדר מחשבות.

"לחבק את הילדה" אולי טריגר / ל'

ראיתי לא מזמן את הסרט "המשורר".

על אישה, בגיל העמידה, שמותקפת ע"י מישהו שכותב לה שירים.

אח"כ מתברר שבעצם זו הייתה היא שתקפה את עצמה, וזו בעצם היא הדמות שהמציאהלעצמה. שבעצם משכה תשומת לב לעצמה בעקבות התעללות מינית בילדות שהדחיקה כל כך הרבה זמן ועכשיו…

… הכי הטריד אותי בסרט, מעבר לאמא שידעה או לא ידעה, הוא שבסוף היא מאמצתלעצמה את עצמה כילדה…

… כולן בעצם מספרות על ניתוק מהילדה ועכשיו שהיא מתחברת לכן, אבל אנימרגישה שאני עדיין אותה ילדה.

מרגישה עדיין בתוכי את הלכלוך, האשמה, הבושה שלא ידעו, שלא ידעו.

מרגישה שבעצם אני עדיין אותה ילדה שרוצה שיוציאו אותה מפה.

אולי זה מה שמעכב אצלי כל כך הרבה?…

… אולי עוד לא התבגרתי? אולי אני עדיין לא הדמות שאמורה להציל את עצמי עכשיו? אני באמת עדיין ילדה בעולם של מבוגרים.

בכל פעם שהמטפלת שלי מבקשת ממני לדבר אליה אני כל כך כועסת. כל-כך מרוגזת ולא יודעת למה.

אני רוצה לדעת אם אני חייבת לספר הכל הכל כדי "להיגאל"?

יש דבר כזה בכלל? גאולה?

… או שאני אמשיך עם הילדותיות שלי, עם העקשנות, עם הניסיון לחבל במה שרק אפשר בטיפול שלי?

אחפש למצוא מה היא עשתה לא בסדר, מה אני לא עושה בסדר ואיך הכל רע ושחור.

אני רוצה מישהי שתיקח אותי מפה. שתיקח אותי. כי עדיין לא לקחו אותי ואני עדיין ילדה מידי בשביל לצאת מפה לבד.

לגבי הסרט./ .. י'

החלק שאותי הכי ריגש וגרם לבכות

זה כשאותה אישה שואלת למה אפ'חד לא עזר לה ולא שמע אותה והמטפלת שלה מחזיקה אותה מחבקת ואומרת שהיא באה ברגע ששמעה.

זה החלק שאותי הכי ריגש בסרט…

ל' יקרה אני אחריך / ריישית

חמודה, אם את מאחור אז אני במינוס. עוד לא מצליחה לתת אמון במטפלת. כל פעם שאני באה אני מופתעת מחדש שהיא פותחת את הדלת. ולספר לה? לפעמים לא מצליחה לספר אפילו מה עשיתי השבוע. וילדותיות? תדמייני אותי שמנה גוצה בת 40 עם שיער מאפיר שרוצה שייקחו אותה על הידיים ישכיבו במיטה ויכסו. באמת ל' בחברה טובה את. טוב שיש כאלה קדימה בדרך שיש לנו לאן להביט ולשאוף, ששומרות לנו על התקווה. ואחורה על תדאגי יקרה תמיד תוכלי להביט לאחור ולראות את הגוצה המאפירה מתנשפת בעליה בעקבותיך.

כבר לא יודעת / ל'

… פעם חשבתי שזו אמורה להיות אמא שלי.

היום כבר לא יודעת.

מבוגר כלשהו.

אני חושבת שפעם גם ציפיתי ממורה שתיקח אותי. הייתי מביטה ומנסה לבחור לי אותה. הייתה המחנכת והייתה גם מורה לאנגלית שאהבתי מאד והייתי בטוחה שהיא תוכל לעזור לי, וגם מורה לתנך מאוחר יותר.

אבל אף פעם לא העזתי.

והיום… אני קצת תקועה.

אולי רוצה שהמטפלת שלי תיקח אותי. תציל אותי.

אני מניחה שאני צריכה לחשוב על זה.

ל' – זה הטריגר הכי טריגרי לי./ .. דניאלה

קראתי כבר אתמול, אבל מה אני יכולה לכתוב לך בתגובה? מה אני יכולה לכתוב שעוד לא כתבתי – על הבור, ועל חלומות ההצלה.

ולעודד? אני? איך אני יכולה?

שעדיין תקועה באותו מקום עם אותה כמיהה, שמנסה להשלים וללמוד לחיות עם האין הזה, אבל בינתיים ללא הצלחה ואפילו בלי טיפה התקדמות (אולי ההתקדמות היחידה היא שאין כבר בושה – כמעט לא – והפסקתי לנזוף בעצמי על הפאתטיות שלי).

ל':

… אני יודעת שאכפת לה ממני, אני יודעת שהיא לא התכוונה להעליב. היי, אני יודעת שזה גם לא היה מעליב מה שאמרה. אני החלטתי שזה לא בסדר. וגם אם יש משהו נכון במה שהחלטתי אז לא היה לזה הצדקה למה שעשיתי מזה. אני יודעת שהגזמתי. אין לנו "קצר בתקשורת", זו אני שהחלטתי שאני רוצה "תשומי". זו אני הילדה שהחליטה להיעלב. היא עדיין תהיה שם ותחכה לי בדיוק בשעה וביום שקבענו ואני הילדה, אצטרך להתנהג בצורה בוגרת ולהופיע שם. לדבר על זה. לפצל את עצמי שוב ל-ל' הילדה ו-ל' הכאילו אישה. ולהציג רק את ה- "כאילו אישה".

אחחח… מה אני טורחת בכלל?

יקרה./ .. נאבקת

זה אולי נשמע סותר – אבל למרות שהכאב הוא קשה ועצום, עצם היכולת להרגיש אותו מגיע ממקום טוב וחיובי של יכולת לסמוך ולתת אמון, שבשבילנו זה ממש בגדר נס!

לדעתי, העוצמה של הכאב שאת מרגישה היא ביחס ישיר לעומק של הבורות שיש לנו מבחינת חסך של טיפוח רגשי שאף פעם לא קיבלנו. ולכן, כאשר סוף סוף אנחנו מגיעות למטפלת שבה אנחנו מסוגלות לבטוח, ושאנחנו אוהבות ומכירות לה תודה עד אינסוף על המסירות וההבנה וההכלה, אנחנו מרגישות כלפיה כמיהות בעוצמות שאי-אפשר לתאר. כמו, למשל, אצלי, שאחרי שלוש שעות, פעמיים בשבוע, אני ברוב המקרים מרגישה שזה לא מספיק לי, שאני צריכה יותר וכמעט תמיד יש "סצינה" ליד הדלת – ואני ממש נהיית ילדה קטנה או תינוקת – שמבקשת חיבוק, נשיקה, מתחננת "אל תלכי", מושיטה את היד לעברה תוך כדי שהדלת של המעלית נסגרת – היא בפנים, ואני בחוץ. סצינות שוברות לב, שלמרות היציבות והקביעות והנתינות, חוזרות על עצמן כל פעם מחדש.

אז מה שאני אומרת הוא שעוצמת התלות והכמיהה היא פונקציה של עומק החסך. תדמייני לעצמך אדמה חרבה עם חריצים עמוקים עמוקים. וכאשר מתחילות לטפטף טיפות מים, באיזה צמא רעבתני האדמה שותה אותן והיא רוצה וצריכה עוד ועוד ועוד. ובאמת, היא כל-כך יבשה, עשרות שנים היא הייתה חרבה, שכמויות המים שצריך כדי להרוות אותה הן עצומות. וכך גם אנחנו.

אז ל' יקרה – זה כן אנחנו – האנחנו שדחקנו והדחקנו כדי לשרוד, כדי לא להרגיש את החסכים הרגשיים האדירים.

(((ל'))))

הבאת אותי עכשיו לדמעות / ל'

אני רק עכשיו מתחילה להבין.

וזה עדיין קורע אותי.

החלק שיוצא מהחדר שלה זה לא אני, זו מישהי אחרת, ה- "ל' הגדולה" שהיא לא אני, שבאקט של אחריות יוצאת באמת מהדלת. ואילו אני, ל', בפנים כועסת ובוכה. מאד בשקט.

את צודקת נאבקת…

… נאבקת? יהיה יום שזה ירגיש יותר טוב? שנוכל להרוות פעם?

קוראת ותוהה / מוני

לגבי עצמי והקשר שלי עם המטפלת. בעבר קראתי פה לא פעם על הקשרים המופלאים שלכן עם המטפלות, על תחליף אם שהן משמשות לכן, על מודלים כאלו ואחרים, ותהיתי כיצד זה יהיה לגבי עצמי כשתהיה לי מטפלת.

אז כבר יש, ונכון שזו רק ההתחלה, אבל לא מצליחה להרגיש אליה כאל תחליף אם, כאל מודל להזדהות, למרות שהיא כל כך מקסימה, כל כך מתאימה לי, כל כך בזמן ובמקום הנכון.

אולי אני מפספסת כאן משהו חשוב? אולי אני גם לא אוכל לספר לה הכל הכל? אולי חלק מהדברים ה- "סודיים" שלי אני אצטרך לפתור עם עצמי, או אפילו ביחד אתכן כאן?

אני יודעת שאין מרשמים, ושכל אחת היא אחרת, ושלכל אחת הדרך שלה הן בטיפול והן בחיבור שלה למטפלת. בהגיון אני יודעת שזה בסדר. אבל רגשית… קצת מבולבלת. אולי כן הייתי צריכה מטפלת חמה שתיתן לי את האהבה אשר מעולם לא קיבלתי?

אין לי מושג. הולכת עם מה שקורה.

מאד מקשיבה לדברים שלך / נורית

הרגשתי קירבה מאד גדולה לפסיכולוגית שלי מרגע שנפגשנו. מעולם לא התרחקתי ולא נבהלתי מהקרבה בינינו, אבל אפשרתי לעצמי להרגיש אותה כאם רק במקומות שלא הייתי מודעת אליהם. ברגע שזה עלה למודעות הזזתי את החלק הזה וראיתי בה אחות. אני זוכרת למשל שבפגישה השניה אמרתי לה שאני מרגישה שהיא חובשת לי את הפצעים וזו חוויה מאד חזקה עבורי. מי אמור לחבוש לנו את הפצעים אם לא ההורים? לא קראתי לזה בשם אמא.

ברגע שנעשיתי מודעת למה שאני מבקשת ומקבלת ממנה, זזתי הצידה ושמתי אותה במקום אחר. עכשיו נראה לי שהגיע הזמן שגם במודע לא אפחד לאפשר לעצמי לחוות איתה חוויות של ילדה ואם. אני לא בטוחה שאצליח כי זה גורם לי להרגיש שאני בסכנת חיים, אבל אנסה.

אני מרגישה שזה יעזור לי לא לפחד להיות אמא לחלק של הילדה שאני תקועה איתו כרגע.

שרון:

… והקרבה הזו, העוטפת, הנוגעת כל כך מזכירה לי את כל החוסר בעבר, את זה שאף אחד לא ראה אותי אף פעם, ופוצעת אותי יותר ויותר….

עכשיו אני בונה לי עור / נורית

היום בטיפול סיפרתי שמצד אחד אני מתפקדת ושמחה ופעילה ויוצרת ויוצאת וחיה ומצד שני בתקופה האחרונה מרגישה צורך להיות הרבה יותר בבית ובעיקר מרגישה צורך להיות מתחת לשמיכה. יש ימים שלמים שלא מסוגלת לצאת מתחת לשמיכה. אלו ימים שבהם אין לי התחייבויות. ימים שבהם זה מתאפשר.

היות וזה לא פוגע בעבודה ובכל ההתחייבויות שלי אני לא חווה את זה כדיכאון. הפסיכולוגית שאלה אותי מה אני מרגישה בזמן שאני מתחת לשמיכה. כשחשבתי על זה הופתעתי שטוב לי שם. אני מרגישה בטוחה, רגועה ומוגנת. יורד עלי שקט שאף פעם לא חוויתי. אני לא ישנה רק שואפת אלי את השקט הזה, את הרוגע. את התחושה שאני בטוחה ושום דבר רע לא יכול לקרות לי.

אחרי יום כזה אני קמה למחרת עם המון אנרגיה ושמחת חיים ועושה המון. פעילה מהבוקר עד הערב. אחרי כמה ימים כאלו שוב מגיע רגע שחייבת להישאר בבית מתחת לשמיכה.

אחרי שתיארתי לה בדיוק מה אני חווה היא הציעה את האפשרות שאני בונה לי עכשיו עור. גדלתי כך שאני חשופה לחלוטין עם קצות העצבים גלויים. לא מוגנת בכלל. עד עכשיו לא יכולתי להתפנות לתקן את המקום החשוף הזה כי הייתי עסוקה בפירוק הסודות ובחיבור החלקים. עכשיו משחשפתי את כל הסודות ועיבדנו את מרבית התכנים שהכבידו עלי ופרקו אותי, אני יכולה להתפנות לתהליך בניית העור או עיבויו.

השמיכה כרגע היא תחליף לעור. היא מגנה עלי ומאפשרת לי לעבות את מנגנוני ההגנה שלי. מרגישה שזה תהליך שברירי. מאד דיברה אלי האפשרות הזו. כשתיארתי לה מה אני חווה כשאני מכוסה ופשוט נמצאת עם עצמי, הרגשתי את אותה תחושת שקט וביטחון ונינוחות גם איתה בחדר וזו הפעם הראשונה שהרגשתי לגמרי נינוחה עם אדם נוסף.

אני תמיד קצת דרוכה. תמיד חלמתי להרגיש את הנעימות הזו של להיות ביחד אבל בלי שום לחץ, בלי שום מסכה. בדיוק כפי שאני. זה נשמע אולי טיפשי אבל עבורי זה משהו מאד משמעותי שהצלחתי להרגיש את זה. זה נוגע בגעגועים הכי עמוקים שלי לשקט, למקום בטוח. תמיד חשבתי שרק במוות אוכל לחוות סוף סוף את השקט הנעים הזה. מוזר שזה אפשרי גם בחיים.

מה שלעולם לא אומר לך (מכתב לפסיכ'ית) – טריגר / עדי

אני יושבת אצלך כל שבוע, כל יום שני ב9:00- , ומנסה לדבר. ומאז שדברים התפוצצו אני רואה איך העיניים שלך בוחנות אותי במבט ספק מודאג, ספק מהורהר, יודעת שאת, כמו שהגדרת את זה "care" לגבי, ואני לא יכולה… אומרים לי "זה צעד חשוב מה שעשית"… אומרים לי "את בתקופת מעבר"… ואני, מה אני יודעת… מרגישה כמו יתומה, רק שההורים שלי עדיין חיים. החברות שלי שמחות שעזבתי, ואני, מה אומר לך/להן, שלעזוב בית זה קשה, ולעזוב גיהינום זה כמעט בלתי אפשרי?

אני יודעת שאת גאה בי על מה שאני עושה, ועל ההרצאות, ועל הדברים שאני עושה, ועוד אעשה, ואני… אני מרגישה כמו בפיצול אישיות. אני עושה מה שאני עושה כי אני כל כך צריכה טעם לחיות, ואין, אין כמו לשבת לפני ילדות/אנשי מקצוע, ולראות שאת משפיעה, ולקוות שאולי אחת מהן תאזור אומץ ותעשה מה שאני, לפחות כרגע, לא עושה. תתלונן.

את שואלת אותי אם אני פוגעת בעצמי, ואני מחייכת חיוך לאה ואומרת לך "נראה לך?" כי אני לא. לפחות לא בדרכים שפגעתי קודם. אני לא חותכת, לא שורפת, לא עושה שום דבר שכזה, למרות שעדיין לא ממש ברור לי למה זה כל כך משנה (וכן, את תסתכלי עלי ותעני "כי את חשובה", ואני עדיין אחשוב עד כמה את פסיכית…), אבל אני נעלמת. לאט לאט.

נאלמת ונעלמת. נאלמת כי כל הרגשות שבי מציפים אותי ברמות שלא מאפשרות לי לדבר. כי אני לא יודעת על מה אני עצובה – על מה שהיה אז? על מה שקורה היום? כי אני לא רוצה, ולא מוכנה, להיות אחת מאלו שאומרות "מגיע לי כי…" אני לא כזו. מעולם לא הייתי.

אולי זה עניין של כבוד, כמו שהצעת אתמול, בפגישה. ואני נעלבתי. אז מה, כבוד זה גם משהו בימינו, לא?

ואני נעלמת, כי הפרעת האכילה שלי, שהייתה רדומה בשנים האחרונות תוקפת אותי בחודשים האחרונים, וכי אני נעלמת. מה, את לא רואה? כל העולם שואל מה קורה לי, אני נכנסת לחדר מיון כי אני מתעלפת, ואת… את אומרת לי, "את בתקופת מעבר… קשה לך", את נחמדה אלי, בצורה כזו שאני מתאפקת שלא לבכות אצלך, כי גם היום, כמה זמן עבר- שנה וחצי?, אני עוד לא מסוגלת לבכות מולך, אבל את הרי כבר מכירה אותי. את אומרת לי "אני לא מוכנה להיות חלק מהלחץ שיש עלייך, ואם אין לך כסף, תשלמי מאוחר יותר". ואני… אני נשארת בלי מילים. וזה לא קורה לי יותר מדי.

תמיד שואלים אותי, בהרצאות, "מה קורה עם הקטע הטיפולי?" ושואלים על תלות, ושואלים על אמון, ואני תמיד עונה שהאמון שלי באנשי מקצוע ככלל הוא מוגבל, ושיש גם אנשים טובים, רק שאני לא נתקלתי בהרבה כאלה.

ואת, תמיד שואלת אותי פגישות אחרי אם אני עדיין כועסת, ואני תמיד מרגישה צביטה בלב, כי אני יודעת שזה בא ממה שהיה אז, בפיצוץ הגדול… ואני רוצה לומר לך "כן!" כדי שתלכי כבר, אבל משום מה יש לי תחושה שלא אוכל לגרום לך ללכת כל כך מהר…

את אומרת לי "תתקשרי אם תרצי לדבר". את אומרת "אכפת לי", ואני תמיד רוצה לשאול אותך- "באמת?" כל כך הייתי רוצה לדעת למה, ועד כמה אכפת לך. כל כך הייתי רוצה לדעת.

כל כך הייתי רוצה לשמוע: "את המועדפת עלי". וכל כך לא… מרגישה שאני מחפשת אמא, ומרגישה כאילו (קצת) מצאתי אותה… ואת הרי יודעת שבחיים לא אוכל לומר לך את זה, ובגלל זה בחיים לא תקראי את זה. את אומרת לי כל כך הרבה, ואני אומרת לך כל כך מעט. תביני, לא כל דבר אני יכולה לומר.

דניאלה:

… כל-כך הרבה פעמים מוצאת את עצמי שם. שדי לי. לא רוצה יותר. רוצה להיות פעם אחת בחיים קטנה. לבעוט ברגליים ולהכות בידיים ולצעוק לא רוצה להיות גדולה!!!

אני מרגישה שזו התמצית של ה-אין. של מה שלא היה. כי הרי אף פעם לא היינו ממש קטנות. תמיד היינו צריכות להיות גדולות וחזקות ומבינות את האחר …

דניאלה יקרה, מאד מזדהה./ .. נאבקת

ולגבי הכאב על האם שלא הייתה – הפצע הפעור הזה שעולה כאן הרבה בפורום – בתקופה האחרונה אני מרגישה יותר ויותר את עומק החסך דרך הקשר שלי עם הפסיכולוגית. התלות שסוף כל סוף אני מרשה לעצמי להרגיש כלפיה, ויחד איתה הכמיהה, הגעגוע, כולל כמיהה לקבל ממנה חיבוק שמגיע מחסכים אדירים שהילדה הקטנה שבי סוחבת איתה כל-כך הרבה שנים. ולפעמים זה מגיע ממש לרמה של בכי, שאני מבקשת חיבוק ולא מקבלת (וזה מוצדק לחלוטין, אני מסכימה איתה שזה לא נכון, שאני מבולבלת. היא רוצה לשמור עלי ועליה). ויותר מזה, כנראה שאני אפילו קצת מתחילה להפנים את דמותה! אני מתחילה להרגיש שהיא משגיחה עליי ושומרת עליי גם כשאני לא נמצאת בחדר הטיפולים!!! וזו חוויה כזו מדהימה למי שמרגישה יתומה מאם, למי שאף פעם לא ידעה מה זה אמא ששומרת, אמא שמגינה מכל משמר, מושגים שלחלוטין לא היו קיימים בלקסיקון הפיזי או הרגשי שלי. במקום זה היה חלל. ריק. והנה הוא פתאום מתחיל קצת להתמלא.

מרגש, נכון?

ממש לא להאמין איזה נסים יכולים לקרות בטיפול טוב!

הי נאבקת./.. דניאלה

עד שהגעתי הביתה (עכשיו) – השרשור ההוא כבר עבר אחורה. ורק רציתי להגיד לך שזה באמת מרגש. היכולת להפנים את הדמות האימהית ולהרגיש שהיא נמצאת ושומרת גם כשהיא לא ממש ליד, זה דבר אדיר. נראה לי כמעט התמצית של הטיפול.

ואני שמחה שאת כבר מתחילה להרגיש את זה.

ל' יקרה / דניאלה

אני כל-כך מזדהה עם כל מילה בהודעה שלך. לבכות מהכמיהה וההזדקקות למישהו שידאג ויטפל וישמור ויגן ויבין בלי מילים. מישהו שאפשר לסמוך עליו. מישהו טוב.

אני "קצת" יותר גדולה ממך ועדיין שם, ועדיין כל-כך כמהה לשקט ולביטחון ולעטיפה המגנה הזו.

אבל הבושה והמבוכה עברו לי כבר. לפעמים אני רואה את עצמי מהצד ומרגישה פאתטית, אבל זה כבר כמעט ולא קורה לי. כי אין מה להתבייש. הצורך הוא כל-כך בסיסי, ולא סופק לך/לי מעולם, והוא דורש את שלו. כל אחד זכאי למקום בטוח, מטפל, מפנק. מגדל.

אני יודעת שמה שהכי עזר לי לקבל את עצמי כמי שרוצה "תשומי", והתייחסות, וכל הצרכים הילדותיים – זה הדיבור על כך בטיפול. בהתחלה היה מה-זה מביך, אבל ידעתי שהיא מבינה ולא תלעג לי. אני בטוחה שגם המטפלת שלך מבינה ויודעת שאת רוצה לעצמך את מה שלא היה לך מעולם.

לא היית ילדה כשהיית ילדה. אז את עכשיו. במקביל להיותך בוגרת ואחראית וחשובה ומתפקדת. זה לא סותר ולשתיכן יש מקום – בחיים ואצל המטפלת.

ל' – אל תסתירי את עצמך ממנה. תני לעצמך להיות את – גם קטנה וגם גדולה. זה מגיע לך, ובטיפול זה בטוח.

המטרה של לדבר על הצורך ב- "תשומי", או בכמיהה להיות ילדה קטנה או תינוקת מוגנת, בטוחה, מטופלת, ושכל הצרכים שלה נענים – היא לא לממש את הצרכים האלה במציאות בינך לבין המטפלת. היא לעולם לא תהיה אמא שלך, כמו שהמטפלת שלי לעולם לא תהיה אמא שלי . היא לא תשכיב אותי לישון ולא תכסה אותי ולא תקרא לי סיפור לפני השינה ועוד המון "לא" שהלוואי והיו "כן". אבל היא מקבלת אותי כמו שאני, והיא תומכת בי ונמצאת שם בשבילי, והיא גורמת לי להרגיש בטוחה וממשית וקיימת ונראית ונשמעת. והיא עוזרת לי לגדול מתוך הביטחון שהיא מעניקה לי – שאני חשובה ואהובה וראויה. זו ה- "אמהות" שהטיפול מאפשר.

ולדבר על הצרכים האלה עוד ועוד ועוד, זה גם לפרוק אותם לאט לאט. למזער את המשקל שלהם בחיים שלך/שלי. וגם – לקבל אותם כחלק ממך ולהפסיק להלחם בהם ולהתבייש בהם, מה שלוקח המון אנרגיות שיכולות ללכת לדברים אחרים.

אני מרגישה שערבבתי קצת אותך ואותי. פשוט, כי מרגישה המון הזדהות. מקווה שזה בסדר.

דבר הקטנה, אויש כמה מביך / ריישית

משהו שכתבתי הלילה למטפלת שלי:

"הלילה מהשעה 3 עד עכשיו היא דיברה ואמרה מה היא רוצה, התלבטתי אם לכתוב לך כי זה מביך אבל אולי רק כך אפשר איתה. היא מסכימה לבוא אליך. היא לא רוצה לשבת על הכורסא, רק על הספה, עם הרגליים על הספה (ניסיתי להוריד אותה מזה, ונכשלתי), היא רוצה שמיכה שלא יהיה לה קר ושאפשר להתחבא מתחתיה, שהאור בחדר יהיה חלש כי היא שונאת שרואים אותה, היא רוצה שלא תנצלי את זה שהיא קטנה ואת גדולה, היא רוצה שתשמרי עליה, אל תצחקי על זה שהיא מוצצת אצבע ועל זה שהיא בכיינית.

משא ומתן קשה היה לנו בשעתיים האחרונות והעקשנית ניצחה, אני כותבת לך את כל התנאים שלה כלשונם, אנלפאבתית הקטנה הזו, מקווה שתצליחי להסתדר איתה."

ריישיות נהדרות / מי

אוהבת ומחבקת. – זה בסדר לבכות ולמצוץ אצבע ולהתכסות בשמיכה, ריישית קטנה. – זה בסדר להרשות לה ריישית יקרה. באמת שבסדר. – אל תנסי להוריד אותה מזה, – היא יודעת מה היא צריכה. ומגיע לה לקבל סוף כל סוף מעט ממה שהיא זקוקה לו. – שהייתה זקוקה לו כל כך כל השנים הארוכות האלה. ואיש לא ראה ולא התעניין ולא רצה להתייחס. עכשיו, לראשונה, יש מי שמוכן לראות ולתת. – תאפשרי את זה, יקרה.

שמחה שדיברתן ריישית. שמחה שנתת לה מקום. שמחה שאתן מתחילות להתיידד. שמחה על הריכוך בטון הדיבור שלך כשאת מדברת עליה. – מחבקת את שתיכן. חיבוק ענק.

( ( ( ( ( ( ( ( ( ( ( ריישית ) ) ) ) ) ) ) )

ריישית יקרה, כל-כך נגעת בי / נורית

עם ההודעה הזו. ישר אני רוצה לחבק את הקטנה ולהביא לה שמיכה ולשמור עליה בעצמי. מקווה שהמטפלת תאפשר לה את התנאים הכל כך אנושיים וטבעיים שהיא מבקשת כדי לצאת.

היא קטנה וזה לא מצחיק בכלל שהיא מוצצת אצבע ובוכה. מגיע לה לצאת, מגיע לה יחס חם וטיפול אוהב. מגיע לה שיהיה לה מקום לצאת ומקום לבכות.

שמחה שכתבת את זה יקרה. גם אנחנו כאן מוכנים לאפשר לה לצאת ולשוחח איתה ולשמור עליה.

אוהבת אתכן מאד.

ריישית – דמעות של התרגשות יושבות לי עכשיו בעיניים / דניאלה

רואה את הקטנה שמעיזה סוף סוף לבקש את מה שאף פעם לא היה לה. את מה שמגיע לה – חום ובטחון ושמיכה עוטפת.

עקשנית מקסימה שכמותה. חזקה שלא מוותרת. שאולי כל זמן השתיקה שלה "בדקה את השטח" – לראות אם אפשר לסמוך. שיודעת להציב תנאים.

כל-כך מרגש הקשר שנוצר ביניכן. לא רק בשבילה, אלא גם בשבילך הגדולה, ריישית. כי יש בקטנה שלך לא רק כאב אלא גם המון חוזק ואי נכונות להתפשר, ויכולת לרצות ולבקש. אני כל-כך מקווה שהמטפלת תהיה שם גם בשביל החלק הזה שלך, ותאפשר את מה שאפשר.

הרצונות של הקטנה מרגשים אותי. נשמעים לי כמו בחירה בחיים.

מאד התרגשתי מהפתיחה./ .. נורית

ובפרט אחרי…

… בכל אופן הפעם שלא כתמיד הזמנתי את הפסיכולוגית שלי לפתיחה… הפעם הרגשתי שזה נכון להזמין אותה ולאחר שהסברתי שזו הדרך שלי לחבר בין כל העולמות שלי ולבטל את המדורים שבתוכם חייתי כל כך הרבה שנים, היא נענתה.

מה אני אגיד לכם, זה היה מרגש מאד. בעיקר שמחתי כי הרגשנו מאד טבעי גם היא וגם אני.

ועוד משהו אולי חשוב./ .. נורית

היום כשעמדתי ליד העבודות שלי מוקפת בחברים ולידי הפסיכולוגית שלי, הרגשתי בפעם הראשונה בחיי שאני ראויה לאהבה.

אני כותבת את זה ובוכה כי זה מכאיב כל כך שהבנתי רק היום שעד עכשיו למרות שהמון אנשים אוהבים אותי הרגשתי לא ראויה. הרגשתי שזה לא מגיע לי. היום לראשונה בחיי עמדתי שם סהרורית ונרגשת לא בגלל התערוכה אלא בגלל שהרגשתי שאני ראויה לאהבה. קשה להעביר כמה זה נעים וכמה כואב…

נורית, מאד מרגש אותי / נאבקת

לשמוע מה עבר עלייך אתמול.

במיוחד התרגשתי מהנוכחות הפיזית של הפסיכולוגית שלך באירוע. בעיני זו גם חוויה מתקנת מדהימה – שדמות כל-כך משמעותית, שמקבלת ותומכת בנו ברגעים הכי קשים משתתפת איתנו בצורה הכי מוחשית שאפשר גם בהצלחות, בהישגים ובשמחות – זו חוויה אולי די "בנאלית" למי שיש לה הורים נורמליים אבל בשבילנו זה מאד לא מובן מאליו, משהו בלתי מושג ובלתי נתפס. ועל הרקע הזה, מה שקרה לך אתמול נשמע לי כמו הגשמה של פנטזיה (פנטזית ילדות, הייתי אומרת).

… ולגבי הכאב, מאד יכולה להבין מאיפה הוא בא – מהמקום של החסך שפתאום מתמלא ודווקא ההתמלאות היא זו שמחברת אותנו בו-זמנית גם לכאב של מה שלא היה לנו כל-כך הרבה שנים. וזה מאד מתחבר לי לנוכחות של הפסיכולוגית שלך, כי אני מרגישה שהנוכחות שלה שידרה המון אהבה וקבלה וחום ונראה לי שזה, יחד עם האירוע המרגש בפני עצמו, הרעיד אצלך את נימי הנפש בצורה כל-כך חזקה, נעימה וכואבת גם יחד.

את יודעת מה נאבקת, קלטת משהו / נורית

שהייתי נבוכה לפתח אותו כאן מעבר למה שכתבתי. המשהו הזה זה באמת הנוכחות של הפסיכולוגית שלי בין כל החברים והקהל שהיה שם. זה נגע באמת במשהו מאד עמוק אצלי….

… מה שלא סיפרתי כי הביך אותי עד כמה זה היה לי חזק ומשמעותי זה שהיא חיבקה אותי בעדינות ונישקה אותי וזה היה תיקון אמיתי. היא בת גילי אבל כמובן שבקשר הזה יש גם את החלק של הילדה והאמא.

זה היה משהו כל כך עדין, חם, אנושי ואמיתי ומעולם לא חוויתי את זה. באמת ראיתי שם אנשים מסתובבים עם ההורים שלהם בטבעיות ועבורי זו תמיד הייתה שפה זרה להיות ילדה של מישהו, והקשר עם הפסיכולוגית באמת שינה לחלוטין את התחושה הזו. דרכה הבנתי וחוויתי משהו הכי קרוב שאפשר לחוויה הזו שלא הייתה לי.

זה מאד חזק כי בד בבד היינו שם שתי נשים מגשימות שנפגשות מתוך מקום של קרבה ושוויון, מתוך הערכה עמוקה זו לזו וגם אמא ובת.

והמקורות של הכאב הם בדיוק כפי שתיארת אותם.

תודה נאבקת שחידדת לי את הדברים ושמת מילים לתחושות הכל כך עדינות האלו כל-כך מרגש / נאבקת

והאמת, ששאלתי את עצמי אם הייתה גם איזושהי מחווה פיזית ביניכן. ונורא שמחה לשמוע שחווית חוויה מדהימה כזו.

אני בעננים רק מלקרוא את זה

אני מכירה את התחושה הזו ביחס לפסיכולוגית שלי אחרי פגישות משמעותיות במיוחד שבמהלכן אני מרגישה את הקרבה שלה אלי בצורה חזקה במיוחד ואח"כ התחושה הזו ממשיכה ללוות אותי זמן מה ואני מרגישה שזה עוטף אותי כמו בצמר גפן, כשאני משחזרת את הזיכרון של הקרבה וההבנה שלה ואת התחושות הנפשיות והפיזיות שזה מעורר בי.

וכן, גם אני מרגישה שהקשר עם הפסיכולוגית מאפשר לי לחוות קשר אם-בת שאף פעם לא היה לי – קשר שיש בו קבלה, הקשבה, כבוד, אכפתיות, מסירות, רגישות, גמישות, נתינה יחד עם שימת גבולות נכונים, בטוחים ומגנים.

ואני גם מאד מזדהה עם הפן השני של הקשר (במקביל לחוויה המתקנת של קשר אם-בת) שתיארת והוא המימד השוויוני – אני מרגישה שהוא קיים באופן מאד חזק גם בקשר שלי עם הפסיכולוגית שלי, היכולת להתייחס אחת לשנייה מעבר למשבצת ה- "תפקיד" מטפלת או מטופלת – ההרגשה שמדובר בראש ובראשונה במפגש אנושי בין שתי נשים שיש ביניהן הרבה הערכה וכבוד הדדי.

ואני חושבת שהאפשרות לחוות קשר שיש בו גם את הפן ההורי וגם את הפן השוויוני הוא עבורנו חוויה מרגשת-מדהימה והייתי אפילו אומרת פורמטיבית, מכוננת, כי זהו מימוש של דבר שהיה עבורנו כל השנים בלתי מושג, בלתי נתפס, ובעצם זו חוויה אנושית כל-כך בסיסית שנשללה מאיתנו.

אז נהדר שזה קורה.

הן באמת מדהימות המטפלות שלנו / נאבקת

גם אני בהלם הרבה פעמים מהאופטימיות של המטפלת שלי, מזה שהיא מאמינה בי ובכך שדברים יסתדרו (בעוד שאני לא כל-כך מאמינה…) ומהמסירות והנכונות שלה להשקיע ולתת מעצמה ולהתאים את עצמה לצרכים שלי.

ולא פלא שקשה לנו לעכל את כל הטוב הזה. גם אני מרגישה לעתים קרובות שזה כמו חלום.

too good to be true

בקיצור, אנחנו בנות מזל, שמצאנו את המטפלות הנפלאות האלה שלנו.