הקשר הטיפולי מנקודת מבטם של מטופלים – פרק 17

כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 17: "… את חושבת שזה בסדר לבקש? …" (ל')

  • "האם מוצדק לבקש ממנה או שזה סתם פינוק שלי?" (דניאלה)
  • "אלף סצינות עלו לי בראש על מה יהיה אם אגיד לה, אם אבקש" (נאבקת)
  • "ולבוא אליה ולבקש זה כמו נכנעתי למשהו רע בתוכי" (ל')
  • "ה- "תבנית הפנימית ההיא", הבנויה על-פי הגיון המתעלל כל כך קשיחה בתוכי" (מי)
  • "ובכלל – איזו זכות יש לי לבקש לעצמי" (דניאלה)
  • "ואז המטפלת אמרה לי 'זה כן חשוב, מותר לך לרצות ולהזדקק גם אם זה בלתי אפשרי'." (נורית)
  • "את חושבת שזה בסדר לבקש?" (ל')

/ נאבקת

טוב, אני באמת צריכה לחשוב על זה. אבל כל כך מביך לי כל הנושא הזה בפרט שאני  לא יודעת בכלל מה אני רוצה. אלף סצינות עלו לי בראש על מה יהיה אם אגיד לה,  אם אבקש. ואם היא תקום ותציע לחבק אני ארגיש שסחטתי את זה ממנה, ואז אני לא  רוצה וזה יעשה לי רע. ואם היא תגיד שהיא לא חושבת שזה נכון אז אני גם אפגע,  כאילו סיפרתי על משהו רע שאסור לי לרצות. מה שאני לא אגיד לה זה יצא רע. אין  לה אפילו סיכוי לצאת מזה בכבוד.

אני מרגישה ממש כמוך כלפיה וזה מפחיד לי מאד. מתסכל אותי נורא ובא לי לזרוק  את זה כי אני לא יודעת מה לעשות עם זה. די חסרת אונים.

לפעמים זה נראה לי כמו עוד סתם מנגנון כזה שטבוע בתוכי להרוס דברים לעצמי.

נעשה מסובך לי עם עצמי./ .. דניאלה

חשבתי כל היום על כל מה שכתבתן, ויש המון נכון בזה, בכמה חשוב וטוב ומקדם  להגיע ליכולת לבקש.

אבל – ההרגשה הרבה יותר מורכבת לי, ואני חושבת שבעיקר בגלל השלב הנוכחי של ה-  "טיפול" .

הקשר שלי עם המטפלת הוא כבר בן יותר מעשר שנים. וכשאני מסתכלת אחורה אני רואה  כמה הרבה היא עשתה בשבילי, נתנה מעצמה מעבר לשעה המשולמת, ואני קיבלתי  והרשיתי לעצמי לבקש ולקחת – בלי להרגיש מנצלת או קבצנית.

נראה לי שמילת המפתח בשבילי היא ההצדקה שיש או אין ל- "אקסטרה". האם מוצדק  לבקש ממנה או שזה סתם פינוק שלי. האם אני באמת כל-כך זקוקה לה כרגע – עד כדי  לבקש ממנה את ההתחשבות הזאת, או שפשוט קשה לי לוותר על המשך נוכחותה בחיים  שלי כי היא טובה ואוהבת ומכילה וכבר הפכה לחלק מהם.

… אז אתן רואות – אני לא לגמרי "לא יודעת לקבל" את האכפתיות והאהבה שלה.  אבל כשצריך.

ועכשיו אני מרגישה שזה סתם ככה, כי אני מפחדת מהרגע שהיא לא תהיה לי יותר  בכלל. נכון שיש בי עדיין כאב עצום שתוקף כשבא לו, ומסתבר עכשיו שגם סיפור  הלילות לא נגמר לתמיד, אבל אין מה "לעבוד" על זה. זה חלק ממני – אני מודעת,  מבינה, משלימה – כל מה שאמורים לעשות בטיפול כבר עשיתי, ומה שאני רוצה בעצם,  זה שהיא תמשיך להיות ולהחזיק לי את היד…

וזה בעיני לא מצדיק. לא לבקש ולא לקחת.

סימן / ל'

גם לי יש התלבטויות קשות בנדון. גם אני עדיין לא מסוגלת לבקש.

אני חושבת שאצלי זה בא גם מתוך התחושה שאני לא בסדר. שהרצון שלי, הכמיהה שלי  להיות קרובה אליה, להיות איתה הוא לא בסדר. שאסור לי לרצות או להרגיש דבר  שכזה.

ולבוא אליה ולבקש זה כמו נכנעתי למשהו רע בתוכי.

אני רק ישבתי מהצד ורואה את כל ההתכתבות הזאת כי זה ככה גם אצלי. מחפשת פתרון  או תשובה גם לעצמי.

רוצה לשמוע משהו מוזר? דבר נוסף שמפחיד לי מלדבר ולחשוף את הכל הוא מה יקרה  אז? לא יהיה לי עוד "תירוצים" להגיע אליה?

לפעמים אני ממש המומה מעצמי.

אוי ל', זה נורא כשזה קורה / דניאלה

אני מכירה את ההתעוררויות האלה מחלומות מסוייטים. זה זוועה. אני שונאת את זה  כל-כך!!! ובעיקר – כשזה בא בלילה בחלום בלי שליטה. ולא יודעת מה לעשות כדי  למנוע.

אני מקווה שעכשיו את כבר רגועה ונושמת יותר טוב.

מה שעוזר לי בהתעוררויות האלה, זה לשים קלטת (טייפ) שהמטפלת שלי הכינה לי,  ובה היא מדברת אלי ועושה לי הרפיה ולוקחת אותי למקום בטוח. בשבילי זה כמו  תרופת פלא.

זה נשמע כמו רעיון מעולה / ל'

אבל… נראה לי שאולי זה לא בסדר לבקש ממנה דבר כזה.

איך יש לך את הקלטת? היא הציעה או שאת ביקשת?

את חושבת שזה בסדר לבקש? זה נראה לי מביך נורא. בשבילי.

והאמת היא שגם ככה אני מרגישה שיש לי תחושות אולי יותר מידי חזקות למטפלת שלי  ולבקש את זה ממנה זו תחושה של כמו לחדור לפרטיות שלה. להחזיק ב- "קול" שלה  אצלי.

למרות שאני חושבת שברגעים כאלה, לשמוע את הקול שלה מרגיע אותי.

והתוודות קטנה? אם באמצע הלילה קשה לי ואני יודעת שהיא מן הסתם לא בקליניקה  ולא תענה לי אני מתקשרת רק כדי לשמוע את ההודעה הקולית שלה. לשמוע את הקול  שלה ושהיא קיימת איפשהו.

מעניין באיזה שלב אפשר לקרוא להתנהגות שלי אובססיה לא בריאה.

אפשר, ל'/ דניאלה

בטח שאפשר!

למה לא, בעצם? מה מונע? מה עוצר? מה עושה את זה לא אפשרי?

כתבת שאת מתביישת לבקש. כתבת שאת מרגישה שזה לא בסדר. אבל ל', מה מביש בזה  ומה "לא בסדר"?

אם אני עושה השלכות מעצמי, אז ה- "לא בסדר" בא מההרגשה הבסיסית שלא מגיע לי.  לא מגיע לי לבקש לעצמי, והיא בטח תסתכל עלי במבט של: "הגזימה לגמרי, מה היא  חושבת לעצמה…", ובטוח שהיא לא תסכים, ובכלל – איזו זכות יש לי לבקש  לעצמי…

אבל שתינו הרי יודעות מאיפה באות המחשבות וההרגשות האלה. לא מהיום ולא מכאן  ולא מהקשר עם המטפלת. אלה דברים שתולים מפעם, המילון המוגבל והמרושע שממשיך  להדהד בפנים…

ל', זה בסדר לרצות ובסדר לבקש. יכול להיות שהיא תשמח לרעיון ותכין לך קלטת,  ואפילו תרגיש טוב – גם מעצם זה שביקשת, וגם מזה שהיא יכולה לעזור לך לעבור  את הלילות המסוייטים. ויכול גם להיות שהיא לא תוכל לעשות את זה מאיזושהי  סיבה. אז לא. גם אז זו לא המפלצת המפחידה והמשתקת הזו ששמה "דחייה".

את מרגישה שקלטת שלה הייתה יכולה לעזור לך, אז אולי זו בדיוק הנקודה המתאימה  להתנסות בלעשות אחרת, להעיז להתייצב בראש מורם מול ה- "לא בסדר" ולהפוך אותו  ל- "בסדר".

קשה, אני יודעת, אבל שווה. כי בסופו של דבר, אם לא נבקש ואם לא ניקח – לא  יהיה לנו.

אז מה את אומרת?

אני מקווה שתתגברי על העכבות ותעשי את הדבר הקטן/הגדול הזה בשבילך.

(((((ל')))))

הבנתי משהו מפחיד בקשר לכמיהות והתחברות / נורית

כשהתחלתי את הטיפול רציתי מאד להתחבר ולא להרגיש עוד שאני בנויה מכוחות שמושכים לכיוונים הפוכים וקורעים אותי. לא להרגיש עוד מנותקת מהמציאות וחווה רק את הפנים, לא להרגיש מוזרה ולא שייכת. רציתי להתחבר, להרגיש שלמה. להרגיש שיש עתיד, שאני חלק מהמציאות ובעיקר שהיא תהפוך למוחשית. השקעתי את כל כוחותיי בכיוון וזה הצליח כפי שכבר תיארתי השנה הכל רץ אצלי כמעט יותר מהר ממני.

בלי שהייתי מודעת לזה השארתי את החלק החי של הילדה מאחור. יחד איתה השארתי גם את הרצונות, הכמיהות וההזדקקות שלא יכול להיות להם מענה. כל החבילה הזו נדחקה הצידה.

היות ואני בטיפול ציבורי, מזה זמן רב שגם כשמצבי דורש זאת, בלתי אפשרי שאפגש פעמיים עם הפסיכולוגית. בשנתיים הראשונות לטיפול זה התאפשר ומאד הרגיע אותי למרות שניצלתי את האפשרות הזו רק במצבי חירום.

כשהפסיכולוגית שלי הודיעה לי לפני כשנתיים שהלחץ עליהם נעשה גדול מדי ולא ניתן יהיה עוד להיפגש פעם נוספת, קיבלתי את זה מייד והבנתי, למרות שציינתי במשפט קטן שזה לא יהיה קל עבורי.

לפני כחודש נפלט לי בפגישה שאני זקוקה לעוד פגישה והיא חזרה בעדינות שוב על המשפט שלמרות שמאד מגיע לי המציאות לא מאפשרת את זה. עניתי מייד שהיא צודקת וזה לא חשוב ואז היא אמרה לי "זה כן חשוב, מותר לך לרצות ולהזדקק גם אם זה בלתי אפשרי".

המשפט הפשוט הזה שנראה מובן מאליו הדהד אצלי מספר ימים וגרם לסערה גדולה דווקא משום שעבורי זה היה אחד המשפטים המרגיעים ביותר ששמעתי. המשפט הזה הוציא את הילדה החיה הזו שהופיעה במלוא עוצמתה והחרידה אותי כל כך.

המשפט הזה הבהיר לי שמעולם לא אפשרתי לעצמי לבטא רצונות, כמיהות או הזדקקות לדברים שלא ניתן להשיג. מגיל 12 לימדתי את עצמי לא להזדקק ולא לרצות כלום כי אין כלום ואין אף אחד.

ההזדקקות והכמיהה מול ריק גרמה לי להרגיש מגוחכת ונלעגת. מאז ועד עכשיו כשאי אפשר אני מייד דוחקת את כל חבילת הרצונות והכמיהות פנימה ולא נוגעת בהם יותר. העובדה שהיא נתנה לגיטימציה לרצות גם כשאי אפשר, עוררה מרבצה לא רק את הילדה אלא גם חלק ענק שהצטבר אצלי עם השנים של כמיהות, רצונות והזדקקות שלא התאפשרו ולא נתתי להם ביטוי. הכל התפרץ יחד בעוצמה שטלטלה אותי הבהילה ובלבלה מאד.

בשבועיים האחרונים אני מנסה להביא את החלקים האלו יחד עם הילדה לטיפול ולא מצליחה ומתענה. מצליחה רק במיילים שאני שולחת אליה.

האימה שהילדה תצא יחד עם גוש הכמיהות של שנים מאיימת עלי מאד. למרות שעכשיו אני יכולה להוציא הכל ממקום של יש עצום שקיים בחיים שלי ולא כפי שהיה בילדות לעמוד מול ריק מוחלט, מול אין בלתי נגמר. בכל זאת קיימת האימה שאמצא את עצמי שוב נלעגת מול כלום והמבוכה העצומה שהיא תראה את הילדה החיה מולה.

נאבקת – הנה עוד מגילה./ .. דניאלה

מה שעזר לי מאד זה להעיז ולדבר איתה על מה שקורה לי בפנים כשאני מבקשת…

בגדול – יש לי בעיה שדברים נעלמים לי מהראש אחרי שהם קורים, אז אני משתדלת לכתוב אותם שיישארו לי, ומצאתי עכשיו בחיפוש זריז סיכום שכתבתי לעצמי אחרי אחת השיחות איתה, משהו שקשור להזדקקות ולתלות, שבאה יחד עם המבוכה והפחד מהצורך הזה. זה היה כשביקשתי להיות אחרונה, בסוף היום, גם כדי שתהיה אפשרות להאריך את הפגישה, וגם מהמחשבה שככה אף אחד אחר לא יתפוס את מקומי בראש שלה ואשאר איתה גם אחרי שאלך. אני מעתיקה לך:

"…הפחד שלי מלבקש זה כמה דברים: זו גם הבושה שבלהיות כזאת קטנה, וזה גם הפחד מהכוח שזה נותן לך עלי, וזה גם קשור כאילו לקטע של מה תחשבי עלי.

אני לא יודעת מה בסדר לרצות ומה לא. זה שייך לא רק ל-מה תחשבי עלי, אלא גם מה תעשי עם זה. הפחד שאולי תגידי: "מה היא חושבת לעצמה, כאילו שכל העולם מגיע לה" או: "זו בעיה, וצריך ללמד את דניאלה לעמוד בתיסכולים", ודווקא תשימי אותי בין שני מטופלים, כך שגם אחכה לפני הפגישה, וגם אשמע את מי שבא אחרי.

ועכשיו כשאני מספרת לך את זה, זה עושה את הכל עוד יותר גרוע, כי אני מרגישה שיש סיכוי שתסכימי לי, וכל הבעיות שלי מתחילות ברגע שאני מקווה, או מאמינה שיש לי סיכוי. כאילו הדרך היחידה שלי לא ליפול, היא לא לחשוב שיש לי סיכוי…"

להניח, להזדקק, לקבל./ .. נורית

אתמול נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי אחרי פרידה בת שלושה שבועות ושוחחנו על הפגישה שפספסתי בשבוע שעבר בטעות. היא אמרה שהיא רואה בזה צעד חשוב. זו הפעם הראשונה שהרשתי לעצמי לטעות וזה נראה לה מאד משמעותי. זה בא מאותו מקום חדש שבו אני מניחה ולא דרוכה כל הזמן.

נראה לי שהפרידה הזו הייתה מאד נחוצה לי. היא הסבה את תשומת לבי גם לזה שאני כבר לא מביטה בשעון כל הזמן כפי שנהגתי לעשות בפגישות שלנו מרוב חרדה שהן נגמרות מהר מידי. הרגשתי שגם היא הרבה יותר נינוחה במחיצתי כי כנראה הלחץ שלי השפיע גם עליה.

אז זהו אחרי שלמדתי לקבל ולמדתי להזדקק עכשיו למדתי גם להניח וכמה זה נעים אחרי שלושים שנה שהכל מכווץ אצלי בפנים. לא תיארתי לעצמי שזה אפשרי.

משהו מטורף לגמרי./ .. דניאלה

… אני יודעת למה אני לא מטלפנת למטפלת שלי כשאני ככה. אני ישר מרגישה את היכולת שלי לפגוע, לחסל, אני פוחדת לעשות לה רע…

… וגם היום – עם כל האהבה יש גם כעס בפנים ותסכול שהיא רק מטפלת. זהו, אז יש כעס שתמיד מפחיד אותי נורא בגלל כל מה שכתבתי למעלה….

ויש הרגשה שלי שבנפילות אני בעצם רק מיתחלה, ומחפשת סיבה להתקשר, והכל מניפולציה אחת גדולה, כי היא יודעת לנחם אותי ולחבק אותי במילים ובמבטים שלה. ובזמן ה- ממש טיפול היא אפילו עשתה לי ביקורי בית, ויותר משהרגשתי אז את הדיכאון הרגשתי סחטנית, כי כאילו השגתי מה שרציתי. ברררררררר……..

דניאלה, מוזר אבל ככל שקראתי יותר / נורית

כך ראיתי את הזהות שנוצרת אצל רבים כאן וגם אצלך בין רוע לצורך באהבה, בחום ובתשומת לב. כאילו לרצות את הדברים הכי טבעיים ובסיסיים האלו זה פשע איום ונורא, זו נבזות, מניפולטיביות וסחטנות עלובה. הצורך הזה נראה לך כל כך נורא שהוא מעורר כעסים הן עלייך והן על מי שאת רוצה ממנו את הדברים האלו.

למה בעצם את חושבת שלרצות תשומת לב, אהבה, יחס וחום ולפעול כדי להשיג את הדברים הטבעיים האלו, זה נורא כל כך. למה את לא רואה בצרכים האלו משהו טבעי ואנושי שבלעדיו אי אפשר לחיות?

זה ממש מכאיב לי כשאני רואה את זה גם אצלך וגם אצל דניאל ואצל רבים נוספים את התחושה שאם רוצים תשומת לב, אהבה, חום ויחס ועושים משהו כדי לקבל את זה, זו נבזות ושקריות ורוע. זה כואב לי כי אני לא חווה את זה כך. להפך, אני מרגישה שהיות וחייתי במדבר רגשי כילדה מאד טבעי שאחפש את מה שלא היה לי עכשיו, ואני עושה את זה בדיוק כמוכם אבל לא מרגישה אשמה על זה, מרגישה שזה אנושי ועצוב שלא היה לי מזה כילדה.

אני לא חיפשתי את הדברים האלו במשך שנים כי לא האמנתי שהם באמת קיימים, כלומר האמנתי שאין אהבה, חום ואנושיות בעולם ומה שנראה לעין זו פיקציה, תעתוע של המציאות. מרגע שהתחלתי שוב להאמין שזה קיים אני מחפשת את זה כל הזמן אבל בשמחה, מאושרת שיש מהחומר הנפלא הזה, מוכנה לתת ממנו כמה שיש לי ולקבל כמה שמוכנים לתת לי. לא חווה את עצמי לא נבזית ולא מניפולטיבית ולא רעה למרות שאני עושה בדיוק את מה שאת עושה מנקודת המבט שלך. כל כך רוצה שתרגישי כמה זה טבעי ואיזה אושר זה לגלות שזה קיים ויש לך דרך להשיג מהחומר המקסים הזה. את לא רעה ולא מניפולטיבית ולא נבזית דניאלה אם את רוצה תשומת לב, אהבה, תמיכה וחום. את אנושית, כואבת, נוגעת, זקוקה וזה טבעי, כל כך טבעי. מה יכול לגרום לך להרגיש שגם אם מתאמצים להשיג את זה זו לא נבזות או שקריות או רוע? זה כאב וחסך עצום והזדקקות אבל לא שום דבר שלילי כפי שאת מרגישה.

קצת אסוציאטיבי יהיה זה שוב / מי

וכנראה גם קצת מגילה – תגובות פנימיות שלי להרבה דברים בשרשור הזה – ושוב ממש לא ברור אם יש פואנטה…

פתאום ברור לי שתחושת הרוע הפנימית שמתלווה לרצון הכל כך נורמאלי וטוב ובריא באהבה ובחום קשורה איכשהו ב- "אימוץ לקסיקון המתעלל" שאנחנו מפעילות/ים.

ברור אבל חמקמק:

אבא כשאנס שידר שזה מה שמגיע לי – ואבות אמורים להיות יודעים וצודקים. – אז אם מה שאני מקבלת במקום האהבה שרציתי – זה מה שמגיע לי, – אני רעה (כי זה מה שמגיע לי ) רצון לאהבה = להיות רעה.= אמא שלא ראתה וגססה כשרציתי ממנה הגנה – שידרה לי שהרצון שלי לאהבה יכול להוביל למותה – ואמהות צריכות להיות כל-יכולות. אז אם זה מה שקיבלתי במקום האהבה וההגנה שביקשתי – הצרכים שלי לא רק רעים אלא גם הרסניים: רצון לאהבה – להיות רעה והרסנית. ככה זה קרה – אני רעה. – מ.ש.ל.

גם לי יש המון "הוכחות" לעוצמת ההרס של הרוע שלי…

… בין דמויותיי היו שממש "נתפרו" להתאים להגיון המתעלל…

לפי אותו הגיון – לאהוב את המטפלת = להיות מניפולטיבית, סחטנית ו- "מנצלת":

כי לאהוב זה לסחוט-רגשית, כי כשאני לומדת להכיר את הגבולות בינינו אני מפעילה מניפולציות, כי כשאני רוצה שתאהב אותי – אני רוצה ממנה משהו שהיא לא רוצה לתת, כי הדרך לזכות באהדה וחום היא "להתמסכן" – או להתקשט בנוצות לא לי ולדווח על הצלחות והישגים שקריים כדי "שתהיה גאה בי", כי למרות שטיפול הוא "חוזה מוסכם" ולא אהבה – בכל זאת אני אוהבת ורוצה שתאהב. כי אני סניקית ומתחזה כשאני באה לעבוד – וגם עובדת – אבל היא לא יודעת כמה אני אוהבת אותה בתוכי באותו הזמן, למרות ש- "אסור לי". כי אני מסתירה ומעלימה ולא מדברת על זה כדי לא להיתפס. – אז אני לא רק רעה אלא גם ממש מתחזה ושקרנית.

וכמה פעמים שהיא כבר אמרה לי שלא מרגישה "סחוטה" על-ידי אלא להיפך; – שהייתה נותנת יותר אם הייתי מרשה לעצמי לקחת, שהיא נותנת מרצונה ולא כי אני מכופפת לה את היד מאחורי הגב. – שאני לא עושה את זה. – "האמת הפנימית" חזקה כל כך – שנורא קשה לשמוע – בטח שקשה להבין – ובמיוחד להאמין בלב – למרות שכל כך הייתי רוצה.= ואני כבר באמת נמצאת היום במקום שבראשי יודעת לומר שמותר לי לאהוב אותה למרות שזה "רק טיפול", שאני ממש לא פוגעת כשאני מרגישה אוהבת – שאנשים בד"כ אוהבים להרגיש אהובים ולא מרוחקים ומורחקים. (למרות שזקוקים גם לגבולות). ובשכל ממש כבר יודעת שמותר לי להיות נאהבת. שלא באמת עשיתי משהו כל כך רע – שמונע ממני את הזכות לאהבה.

ה- "תבנית הפנימית ההיא", הבנויה על-פי הגיון המתעלל כל כך קשיחה בתוכי. כל כך עמידה. – אבל היא משתנה ונעה. היא לא קפואה כבר. גם זאת איזשהי נחמה…

תודה מי, אני מרגישה כל כך חשופה / נורית

בניסיון שלי לומר שלמרות כל ההתניות אפשר לשנות את האוטומט הזה של לרצות אהבה = להיות מניפולטיבית, נבזית ומפלצתית. זה קשה וכואב וכמעט בלתי אפשרי אבל רק כמעט. תודה שכתבת שאצלך התבנית הזו מתחילה קצת לנוע וכבר לא קפואה. פחדתי שלא תאמינו לי, שמתוך המחשבה האישית שלכם תחשבו שגם העובדה שאני מדברת על זה כאן היא רק מניפולציה שלי ולא משהו אמיתי שבא מבפנים. זה היה מסוכן עבורי לדבר על זה כך, אבל אני מרגישה את הפוטנציאל של כל אחד מאיתנו לשנות וכן לקבל חלק מהחסר הזה.

ואצלי כשהפסיכולוגית הראתה לי חום ואהבה אבל אף פעם לא אמרה את זה במילים, יום אחד שאלתי אותה כך ברור "את אוהבת אותי?", זו הייתה שאלה אולי מהמקום של הילדה ואולי לא, אבל היא ענתה מייד שמאד מאד ושקל לאהוב אותי, ושאכפת לה, ושהיא חושבת עלי גם מחוץ לחדר. וראיתי כמה השתלם לי לשאול כי האמנתי לה ולא חשבתי לעצמי שהיא אומרת את זה כי אין לה ברירה וכי היא מטפלת בי, ובנסיבות אחרות זה לא היה כך. פשוט האמנתי לה וזהו, וזה שינה אצלי כל כך הרבה דברים. לא יודעת למה אני מתעקשת כאן כל כך אבל אני מרגישה, מי, שיש לכל אחד מאיתנו את האפשרות לשנות את הדפוסים האכזריים שהחדירו בנו ולתקן קצת מהעוול הנוראי שנעשה לנו.

פוזת ישו / דניאלה

אני כל-כך רוצה להיות בטוחה כבר שיש מישהו שם שבאמת מכיר אותי. ושבאמת חושב עלי ולא שוכח אותי. ושבאמת מקיים הבטחות…

… ולא רוצה להצטרך להזכיר לה, ליזום עוד פעם, ולשלוח לה מייל נוסף.

איך אני יכולה להפיל את עצמי עליה שוב? לדחוק בה, לבקש, להאיץ. איך אני יכולה לעמוד מול כעס או פחד או גועל שלה ממני במקרה הטוב, או מול שכחה שלה, איון שלה אותי במקרה הרע?

יודעת שעשיתי כל מה שיכולתי כדי להביא את עצמי הפעם ברור ומפורש, ולבקש, ועכשיו זה בידיים שלה. שלא כל-כך מושטות אלי כרגע. ואני כל-כך רוצה אותן, אבל לא יכולה לדרוש. לא רוצה לכפות את עצמי. לא רוצה שתיענה רק כי אני מנדנדת או לוחצת.

וככה אני נשארת לי בפוזת ישו, ממוסמרת למקום. לא מסוגלת לזוז. לבחור. להחליט.

וזוועה לי ככה.

דניאלה./ .. מי

… דניאלה, שכחה, איון או גועל לא נראים לי אפשריים. כן כעס או חשש או מבוכה. למרבה הצער. אבל יקרה, לפנות שוב לא בהכרח פירושו "להפיל את עצמך" עליה. יכולה להיות בזה גם קריאת כיוון, פנייה לבירור, תמיהה. – דניאלה, – אפילו כעס והבעת אי נחת. – מותר לך, יקרה. זה חשוב מספיק בעיניי כדי לעשות כאן. לא להותיר את זה ככה באוויר. הימלטות מתחושת חוסר האונים היא דבר ששווה להשקיע בו. לעשות. לפנות אליה, לברר, לשאול מה קורה ומדוע התשובה מתמהמהת.

תקראי לזה תזכורת, אם את רוצה. פשוט כך. נקי, חד משמעי וענייני. למרות הכל.

אל תישארי בפוזת ישו דניאלה…

הנשמה שלך יקרה מדיי. ויותר מדיי היא נקרעה כבר בעבר. – יותר מדיי. לא עוד. אל תתני.

 


השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.