כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 9: "… באיזשהו מקום נמצא המטפל שלך. המטפל שמתאים לך. ואני מקווה שגם שלי …" (מוני)

• "תראו, אני יליד 1972. אני מסתובב ומחפש מטפל במשך שנים. שנים" (דניאל)
• "כואב לי בעיקר על חיים שלמים שיכלו להיות אחרת, לו המטפלים הקודמים היו כמו הנוכחית שלי" (דניאלה)
• "חשבתי לעצמי.5…..!!! מטפלים?! הרי משהו בי חייב להיות לא בסדר…?!" (ת')
• "יש תעודות, יש הסמכה, אבל אין ידע באיך לטפל בטראומה" (אילנה)
• "וכל כך נכון שאנחנו יודעים מה טוב בשבילנו. רק צריכים להקשיב: לעצמנו!!!" (מוני)

 

על טיפול ומטפלים / דניאל

אני אפילו לא יודע איך להתחיל ומה יהיה באמצע ואיך אסיים. אבל אני רוצה לחלוק  אתכם במה שעבר עלי בתקופה האחרונה. ואולי תוכלו ללמוד היכן שאני, נזכרתי  ללמוד רק עכשיו.

אז כן, טיפול זה דבר טוב. ויכול לעזור, וכדאי למצוא מטפל טוב, וצריך שגם אני  ארצה את הטיפול. ואהיה מוכן לגעת בדברים קשים.

אז למה אני לא מוצא מטפל ?

זו שאלה שייסרה אותי במשך שנים. שנים. ותמיד אמרתי לעצמי שזו דפיקות שלי, שזו  בריחה שלי מטיפול. שזה הפחד שלי מהתמודדות, שאני יהיר, ומתנשא, ומשחק אותה  חכם על כל העולם. וביקורתי בלי הכרה בכלל.

וכל פעם, אני מנסה מחדש. במיוחד ברגעי השפל, למצוא מטפל. וכל פעם זה נכשל.  ואתם יודעים מה? אני לא מחשיב לרגע את כל המטפלים שהיו לי עד הצבא. כי אז  הכריחו אותי, ובכלל לא פתחתי את הפה. זה לא היה מקום בטוח עבורי. אז אני  מדבר לרגע רק על המטפלים אחרי הצבא.

• מטפל שהגעתי אליו, החזקתי אצלו חצי שנה בדיוק. כי כל הזמן אמרתי לעצמי, שכל  ההתנגדויות שלי הן בגלל הפחד שלי מטיפול, ושהוא בסדר גמור. אבל: הוא היה  נועל את הדלת, מבפנים, של חדר הטיפולים. ולמרות שביקשתי ממנו הוא לא הסכים  להשאיר אותה לא נעולה. הוא היה עונה ומדבר בטלפון, בזמן הפגישה. וגולת  הכותרת, באחת הפעמים שבאתי, הוא הכניס שתי בנות לחדר ליד, והרעש שהן עשו היה  בלתי נסבל, ברמה כזו, שפתאום קלטתי – שאם אני שומע אותן, הן בוודאי שומעות  אותי. לא יכולתי יותר. זה לא היה מקום בטוח. הלכתי.
• איש – מטפל ומדריך מטפלים. הגעתי אליו אחרי משבר רציני שהוציא אותי מאיפוס  לכמה ימים. לא יצאתי מהבית כמה ימים טובים, ורק לפגישה שלו, הגחתי. התלבשתי  טוב, שלא ישימו לב בחוץ והגעתי אליו. ודיברנו, פגישה שלמה – ובסוף, מה הוא  אומר לי? אתה נראה טוב מדי, בשביל מה שאתה מספר. זה שקר. ואני? לא ידעתי מה  לומר. מה זה אומר? שאני אמור להראות רע? איך נראה אדם שמתמודד?
• מטפל מטעם קופ"ח – אני מוכרח להודות איש עם אבחנות חדות. באמת. אבל: באופן  קבוע, מגיע 15 דק' אחרי תחילת הפגישה. ואז מתיישב לקרוא את הסיכום שלו, מה  היה בפעם הקודמת. אז אוקיי, מנסים לדלג על העניין. אבל אז, אחרי 6 פגישות  הוא שואל אותי – אז למה אתה פשוט לא מתייעץ בקטע הזה עם ההורים שלך? אוף.  בנאדם, בפגישה הראשונה הסברתי לך. שאני לא בקשר איתם. בכלל. אני אפילו חושב  שזה פרט די משמעותי, שלא אמורים לפספס אותו. אתה לא חושב?
• מטפל מפורסם בעל שיעור קומה (אוי כמה שאני מתאפק שלא לומר לכם את שמו.)..  טוב, שם היו כל כך הרבה תקלות, שאני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל. אולי  מההערה שלו, די בתחילת הטיפול, "אתה בטח לא תסכים שאצלם את המפגשים בכדי  להוכיח לך…", כשבדיעבד, התברר לי – לא רק ממנו, שהטיפול היה ממומן על ידי  מלגת מחקר, ושהקלטות – נועדו ללימוד סטודנטים… אבל אני חושב שהשיא, והוא  העיקר בעצם, היה כשהוא הסכים לקרוא אימיילים שנשלחו אליו ממי ש- "טען שהוא  חבר שלי ורוצה בטובתי" ולמעשה ניווט את כל הטיפול, כי עוד לפני שפתחתי את  הפה – הוא כבר שאל אותי, למה לא סיפרתי לו ש… ואיך הוא יכול לסמוך עלי  בצורה כזו. ואני נותרתי המום. אולי תמתין שאספר לך? אולי אני עדיין לא סומך  עלייך? ואיך זה יכול להיות שאדם שלישי מנווט ומחליט מה יהיה בחדר הטיפולים שלי?
• מטפל מומלץ. אדם חם – אבל מה, עם שיטת טיפול שכנראה ממש לא התאימה לי. שיטת  הסטירה והניעור. לא חטפתי מספיק מכות? גם במקום הבטוח? בחדר הטיפולים  שיערערו אותי? אני גם ככה לא מאמין למילה שאני מוציא מהפה שלי. אז גם פה?  סיפרתי לו אמיתה לגביי, והוא? לעג לי. גם עכשיו אני לא מסוגל לומר בדיוק את  המילים שלו. עד עכשיו הן כואבות לי כל כך.

וכאן אנחנו מגיעים למטפל שבגללו (או אולי בזכותו?) נכתבת ההודעה הזו.

אבל אני עובר הודעה, ברשותכם כמובן…

(ותעשו טובה, בבקשה, תקראו הכל, לא בגלל שאני רוצה שתקראו את כל מה שאני  כותב, אלא כי הפואנטה, תהיה בחלק השני, ואני לא רוצה שתחשבו לרגע, שאני לא  בעד טיפול. ממש לא).

על טיפול ומטפלים – המשך / דניאל

אז היינו באותו מטפל שבגללו עכשיו הכל התעורר, אבל בעצם, אצלו גם הכל התחיל.  כן. כמו באגדות:

כשהייתי בן 14, התגלגלתי למטפל הראשון שלי. ומסתבר שישבתי ושתקתי אצלו, במשך  כל הטיפול, ואני זוכר ממש מעט משם. ובמהלך החיפושים שלי אחרי מטפל, עכשיו,  הומלץ לי עליו. ואמרתי לעצמי ישר, למה לי? הרי אז הוא הוחלף, אז למה לחזור?

ובעקבות כמה דברים שקרו לי, החלטתי לבוא לבקר אצלו, בעיקר כדי שיספר לי על מי  הייתי אז, וגם, כדי שאולי יוכל להמליץ לי על מטפלים טובים. כי טיפול אצלו  מבחינתי, לא בא בחשבון.

ובאתי. הוא? היה מופתע. וגם אני. ופתאום הייתי אמיתי. לרגע. כי הוא זכר אותי.  באמת הייתי קיים אצלו, לפני אי אלו שנים. עבורי זו הייתה חוויה נורא חזקה. הזיכרון שלו.

ואני יכול לומר לכם, שכבר אז, הוא פספס אותי, ובגדול. לא היה לו מושג, מה  הבעיה אצלי, הוא כן אמר שהוא הרגיש שאני במצוקה קשה. אבל אתם יודעים מה, זה  לא הוגן לשפוט אותו על אז, כי לא דיברתי. אז זה באמת קשה. אבל הנה ניתנה לו  הזדמנות נוספת. והיא באה בעיקר, מכיוון שהוא אמר, שהוא רוצה שניפגש עוד, כי  הוא מאמין שיוכל לעזור, ומכיוון שיש לו מה לספר לי, עלי, ועל הורי, מאז.  ואני, למרות שידעתי שאני לא יכול לבטוח בו, בגלל שהוא מכיר את הורי, חשבתי  שאין לי מה להפסיד, כי יש לו משהו שאף אחד אחר לא יכול לספר לי. והסכמתי  לבוא אליו. לשתי פגישות נוספות, שבהן הוא יספר לי, בקצב הנאות, דברים על  עברי.

חזרתי.

וישר הפניתי אליו את השאלה. שיספר לי. והוא?

הוא ביקש שנדבר מעט עלי. אוקיי, סיפרתי מעט, והחזרתי את הכדור אליו. ושוב.  ושוב. עד שביקשתי מפורשות. ואז הוא אמר שבעצם, הוא חתום בסודיות כלפיהם. והוא לא יוכל לספר לי כלום.

מה הרגשתי? מרומה. נפגעתי. והמסך ישר ירד. זהו. זה איש שאסור לדבר איתו.  המשכנו עוד לדבר. הוא המשיך לשאול שאלות. נסו להבין, פגישה שלישית סה"כ עם  מטפל.

איזה שאלות?

מתי עלית במשקל? ואני – תמיד הייתי שמן. והוא, לא, היית יפהפה כשהיית צעיר…

האם נהנית ביחסי המין בחברות הראשונה שלך?

והוא ממשיך…

ואני כבר אדיש. מגיב בכן ולא. לא נותן לדברים לפגוע בי. שישאל מה שהוא רוצה.  אני כבר לא שם.

ונשארה עוד פגישה אחת. ולא ביטלתי אותה.

פגישה אחרונה.

ולפניה, אני מברר היטב. האם יכול להיות? ששוב אני הולך לברוח מטיפול? ששוב  אני לא בסדר? ואולי זה לא בסדר מה שהיה שם בחדר הטיפולים? ונתתי לו לקרוא את  'מקום', שיבין קצת. שילמד. בבקשה. ובררתי, עם כל החברים הקרובים שלי, מה  דעתם. מה הם חושבים על מה שהיה שם. וכולם היו נחרצים. ללכת משם. עוד היית  צריך לקום וללכת אז. באותה פגישה ולא לחזור.

ואני מגיע. פגישה אחרונה. ודאגתי לחמם את עצמי מראש, כי אחרת לא היה לי האומץ  בכלל לומר לו את מה שהיה לי להגיד לו.

ואמרתי. אתם לא תאמינו. אני. דניאל. אמרתי לו. בדיוק מה אני חושב עליו: על  הידע שלו, על היהירות שלו. מי הוא חושב את עצמו? לשאול אותי בפגישה שלישית,  על חיי חדר המיטות שלי? ועוד בפרוטרוט. לשאול אותי על השומנים שלי, בכזו ישירות. ממתי מטפל מחמיא למטופל על ההופעה החיצונית שלו, למטופל שהוא חושב  שעבר טראומות בעבר שלו? הרי זה נקלט כמעט כהטרדה. איפה הרגישות שלך בנאדם?  ומה? באמת הוא חושב שאם הוא ישאל אותי פתאום אם הייתי בתול, אני פתאום  אתעורר מהסיוט הזה שנקרא חיי ואקבל תובנה מדהימה לגבי כל הזיכרונות האבודים  שלי? הוא יודע בכלל מה עובר לנפגע בראש?28 שעות ביממה? השאלות שמנסרות את  המוח? מי הוא חושב את עצמו? אמרתי לו, שאני לא מקנא במטופלות שלו, שעברו  תקיפה ומגיעות אליו, כי אין לו מושג ירוק. שיפתח את מקום, ויקרא קצת, שילמד  קצת, לא יזיק.

והוא? הוא בחר לתקוף, לומר לי שאני בורח, מעיף מטפל אחרי מטפל. ניסיתי להסביר  לו, שבכלל לא באתי אליו לטיפול, אלא הוא הציע אותו, לא בגלל שאני האמנתי שיש  סיכוי שארגיש שם כמקום הבטוח שלי.

ועכשיו, כמה ימים אחרי. אני כותב. ורוצה להגיד. שיש מטפלים שאין להם מושג.  פשוט ככה. שהם לא מתמחים בטראומה, ובהשלכות שלה. ואתם, כולנו בעצם, צריכים  להיות עירניים, ולהכיר בערך של עצמנו, ולסמוך על תחושות הבטן שלנו (כן, אני  יודע שזה קשה, גם אני פונה לחברים בשביל לשאול לעצתם, כי אני לא סומך על  עצמי) אבל בדיוק בגלל זה אני כותב עכשיו.

תראו, אני יליד 1972. אני מסתובב ומחפש מטפל במשך שנים. שנים. ואני רגיל לקחת  על עצמי את הנטל, מדוע אין לי מטפל. אבל אני גם צריך לקחת על עצמי את  הקרדיט. שלא כולם יכולים להיות המטפלים שלי. ושאני יודע לשמור על עצמי. שלא  יפגעו בי, ולא ידרכו עלי. שיש לי זכויות, ואני רוצה מטפל טוב, שמבין ויודע. וישמור עלי.

אתם יודעים, ישבתי עכשיו עם חברה מדהימה שלי. שלפני כמה ימים אמרה לי בדיוק  את זה. שגם אותה תמיד האשימו, ש'אף אחד לא מספיק טוב בשבילה', ועוזבת חדרי  טיפולים. ושמעתי סיפורים מזעזעים, על מטפלים מזעזעים. מה שהביא אותי לכתוב  את ההודעה הזו.

אז אתם יודעים מה?

אנחנו יודעים הכי טוב מה טוב בשבילנו. ונכון, קשה לסמוך על עצמנו, אבל כדאי,  ורצוי.

כי הטיפול, הוא בשבילנו. בשביל עצמנו.

ספירת המלאי שלי / דניאלה

אחרי שהזכרת אותי, אני לא יכולה לשתוק.

למרות שלא רוצה לכתוב. יותר מדי כואב לי. אני כבר לא מדברת על הכסף, והזמן,  והאנרגיה, והתקווה שמתנפצת כל פעם מחדש, ועל האשמות הסביבה שאני זו שעוזבת  כל פעם כי 'אף אחד לא מספיק טוב בשבילי'… ולך תסביר. לכולם ולעצמי.

כואב לי בעיקר על חיים שלמים שיכלו להיות אחרת, לו המטפלים הקודמים היו כמו  הנוכחית שלי. איך הייתי עושה את כל הבחירות שלי ממקום בריא וחיה בטוב, כמו  שמגיע לי לחיות.

היה הראשון, פסיכיאטר ידוע, שחייבו אותי ללכת אליו אחרי ניסיון ההתאבדות בגיל  16. כמוך, אני יכולה להגיד שזו לא אשמתו כי לא סיפרתי מה קורה בתוך הבית  והמצאתי סיפור על אהבה נכזבת (מה לעשות, פחדתי מאבא שלי) ובעיקר שתקתי. אבל  שנה שלמה?!!! לתת לי לבוא ולשתוק וללכת? ילדה מבועתת והוא יושב ומחכה  שאדבר… אחרי שנה קיבלתי "פטור" ממנו, ככה, בלי שום עזרה.

אח"כ מס'2 , בחירה שלי – מנהל מרפאה לבריאות הנפש, צחק עלי כשהעזתי ואמרתי  שאני מחפשת אבא טוב. ממש צחק והתבדח על חשבוני. הציע לי "לתת מודעה בעיתון:  בחורה בת 32 מחפשת אבא". ברחתי ממנו.

מס' 3 – מנהל מכון פרטי לפסיכותרפיה – שמן מגעיל שלא הפסיק לדבר בטיפול  קבוצתי על רגשי הנחיתות שלו בגלל הxxx- הקטן שלו, ועל הכרס שמסתירה אותו.  אז מה, יכולתי להישאר שם?

וכמעט שכחתי – מטפל זוגי, נחשב מומחה כאן באזור שלי (ומה לעשות, ההיסטוריה  שלי יכולה 'לפרנס' הרבה זוגות). בסיום הפגישה הראשונה הוא לקח את בן זוגי  להסתודדות בצד. ואני שגם ככה קצת פרנואידית, לא הבנתי מה קורה. מסתבר שהם רק  סיכמו ביניהם על תשלום "שחור" בלי קבלות.

היה לו חדר עבודה בבית, וכמעט בכל פגישה אשתו העבירה לו שיחות טלפון. קבוע.  שמענו את הטלפון מצלצל בסלון ואותה עונה, ומעבירה את השיחה. לא היה לו  אלוהים והוא דיבר כאילו שאנחנו לא שם. ופעמיים בכלל שכח שקבענו, והגענו והוא  לא היה. אמרתי שזהו. אני אצל אחד כזה לא ממשיכה, וכמובן חטפתי על הראש, שאני  בררנית ותמיד יש לי טענות לכל אחד…

ואחרון המופרעים – אתה יודע – זה שניצל אותי מינית וכמעט גמר אותי סופית. אז  אולי בסופו של דבר 'בזכותו' גם נעמדתי על הרגליים כי הגעתי למטפלת הנוכחית  המופלאה שלי, ולמדתי שמגיע לי, ושאני שווה, והתייצבתי חזקה מול ועדת האתיקה,  וניצחתי. אבל… למה הייתי צריכה את כל מסלול הייסורים הנוסף והמיותר הזה?!!!

אוף./ .. דניאל

אתם יודעים כמה התלבטתי, לפני שכתבתי את ההודעה?

כי איפשהו אצלי, במקביל, ניקרה גם המחשבה, שאני טועה, ושהמטפלים צודקים.  ושעדיין, אני יומרני, בררן וביקורתי להחריד.

וגם, פחדתי שתבינו מזה, שאין טיפול טוב. וזה לא שאין, גם לי היה מטפל טוב,  שלצערי, אחרי כמעט שלוש שנים של עבודה משותפת – החליט שהוא פורש מהמקצוע.

אני יודע, ד', שיש גם מטפלים טובים. אבל בדרך, יש גם המון כאלה, שאולי יש להם  רצון, ואולי יש להם תואר, אבל אין להם מושג. ונכון, אמרת מאוד נכון, שבכדי  להבין, צריך להיות שם, או לפחות, להיות מוכן להודות, שלא היית שם, ולכן אין  לך מושג איך זה, אבל אתה מוכן לנסות ולהבין מה זה, לחיות אחרי טראומה.

ובגלל שפתאום, אחרי המפגש האחרון עם המטפל המזעזע, הבנתי, שיש גם כאלה, וזה  לא הכל רק אשמתי, ויכולתי לבחון את הדפוס הזה של נטישת מטפלים באור קצת  שונה, יכולתי בכלל לראות את הבעיה.

וחשבתי, כמו שיש הערות טיפשיות שאנשים אמרו, אפשר בהחלט לעשות רשימה, של  הערות טיפשיות של מטפלים. כי הסיטואציה הזו, שבה אתה מנסה לומר לעצמך,  שהמטפל מולך מבין, ויודע, כי לו יש את הידע, והוא רואה דברים שאתה אין לך  עדיין את הכלים לראות – ובגדול, אתה צריך לסמוך עליו, שהוא יודע את המקצוע,  והוא מבין את החומר – היא סיטואציה בעייתית, במקרה שאתה צריך להפעיל את  שיקול הדעת שלך ]וההערכה העצמית שלך גם ככה מתחת לבלטות[, ולחשוב שאולי אתה  מבין יותר טוב, והוא לא מתאים לך, כי אין לו את הידע, או את הרגישות.

דניאל יקר!!! / ת'

קראתי בשקיקה, חשבתי לעצמי שאני היחידה ברגשותיי בנושא… שאני היחידה  שמרגישה "דפוקה"… בורחת מטיפולים… ממטפלים.  קודם כל רוצה לומר לך שאני מעריכה את הכנות שבה נכתבו הדברים!!! מעריכה  במיוחד את סיום המכתב…  האופטימיות!!! ובעיקר הטפיחה על השכם,שבהחלט מגיעה לך!!!

אני, לא רחוקה ממך… עברתי 5 מטפלים,  ורוצה לומר לך, שאם לא הייתה לי מטפלת מדהימה כמו זו שיש לי, ושנפלתי עליה ב- "מקרה"... לא הייתי מסוגלת לומר את מה שאתה אמרת בסוף.

בעצם, אני עדיין נשארתי בקטע של 'אני זו עם הבעיה…' בת 28, ובכל זאת,  5…!!! מטפלים?! הרי משהו בי חייב להיות לא בסדר…?!

אבל, הצורה שבה אתה הצגת את הדברים כל-כך דיברה על לבי, בסך הכל אם חושבים על  כך… הרי מטפל הוא בנאדם!!! ואם הוא לא עבר ניקוי פנימי רציני… עבודה  רצינית על עצמו, אין לו סיכוי לעבור את כל המהמורות של יחסים בינאישיים…  ובעיקר בעיקר לנסות להיכנס לנעליים של מי שעבר טראומות, או קשיים כלשהם  בחיים!!! זו תהיה רק יומרה לנסות ולהבין,  אז אני מסיימת… בלומר לך… שאני מעריכה!!!
מעריכה אותך, שאתה יודע בדיוק מי אתה!!!
שאתה יכולת להתייצב מולו ולומר לו!!!
ושאתה לא מוותר.
כל הכבוד!!!

אני כל כך שמח שכתבת / דניאל

ושוב, התלבטתי כל כך הרבה לפני שכתבתי את ההודעה הראשונה בנושא. בדיוק מכיוון  שלא רציתי, שאנשים יחשבו שאין מה לתת צ'אנס לטיפול בכלל, ושלא כדאי לנסות  ולמצוא מטפל. לא, אני חושב שמאוד כדאי לחפש, כל אחד, ומה שמתאים לו.

אבל מה שכן, ככל שאני מדבר יותר על הנושא, עם חברים, אני מגלה עד כמה התופעה  הזו חוזרת על עצמה. וכבר ממש אפשר לראות כאן דפוס, או בעיה, ושווה לתת עליה  את הדעת.

מצד אחד, יש את המטופל, וכרגע אפשר בהחלט להתמקד באנשים שעברו טראומה,  ומחפשים טיפול. והדימוי העצמי שלהם נמוך, וההערכה העצמית שלהם בעייתית,  והרבה פעמים הם גם מחפשים דמות הורית, בסיטואציה הטיפולית, וכשאדם כזה מגיע  לטיפול, הוא שם את המטפל ישירות בכסא רם מאוד. וכל ערעור קטן או השגה שיש לו  על המטפל, נפסלת (לפחות כך אצלי) בשיח של "אבל הוא איש המקצוע, והוא רואה  דברים שאתה לא מבין בהם, ולו יש את הכלים, ולך יש בעיה לסמוך על אנשים, אבל  בוא תעשה מאמץ…" והביקורת, נזנחת הצידה.

ומה לעשות, שבצד של המטפלים, יש בעיה. אני לרגע לא אומר שאין מטפלים טובים,  יש מטפלים מעולים. אבל יחד איתם, יש גם מטפלים שאין להם מושג ירקרק בטיפול  בטראומה. וצריך לדעת, איך ומה. אין מה לעשות. לא רק זה אלא צריך להיות מאוד  רגיש. אנחנו כבר יודעים אני חושב לומר, שאנחנו, אנשים שעברו טראומה, מפתחים  חיישני רגישות מפותחים ביותר, ולכן הגיוני, שהמטפל מולנו, יהיה אדם רגיש, כי  אחרת, הפער יהיה עצום.

אז מה עושים? עם ההתנגשות בין היכולת שלנו לסמוך על עצמנו, לבין הרצון שלנו  כן להאמין לכוחות של האדם מולנו? כי זו בעצם אני חושב תמצית ההתנגשות.

ולכן היה לי גם כל כך חשוב לכתוב את זה, וככל שיותר אנשים כותבים כאן, שאכן  גם הם נגררו על פני מטפלים רבים עד שהגיעו לאחד המתאים, אני שמח שאנחנו  מדברים על זה, וככה נותנים תוקף לבעייתיות שבסיטואציה.

ואולי, אנשים נוספים, יוכלו ככה להשיג לעצמם את הטיפול שהם באמת ראויים לו.  אני, עדיין מחפש.

על טיפול ובכלל / אילנה

טוב, אני לא יודעת אם להגיב לך כאן, כי דיברנו על זה, בכל אופן לא היה לי  לרגע ספק שאתה בסדר גמור כאן ואין שום בעיה אצלך, אלא שם, בצד השני, שלא  הבין ולגמרי פספס, ובמצב כזה אחלה שאמרת.

ועכשיו, כשקראתי את דבריך, נזכרתי בעצמי במה שהיה לי בהקשר זה. אני יכולה  להגדיר את הטיפול שעברתי כממש טוב. אבל בנושא "הזה" – לא ממש אפשר היה  לעסוק. כלומר… בהמון רגישות נשאלתי אם עברתי, ואמרתי שכן וסיפרתי משהו  מזה. ואז האיש בעצם לא ידע מה לעשות עם זה. ואני נשארתי עם הרגשה של "מה את  עושה עניין". ועד היום אני עם הרגשה כזאת, כי אין לי תגובה טראומטית, "סתם"  אמון שבור. אז מה אני באמת עושה עניין…

בכל אופן, אני יודעת היום שהיו אנשים שסיפרתי להם וגרמו לי להרגיש הקלה. היה  משהו בדברים שלהם שנתן אישור אני חושבת. כי זה לא שיש מה להגיד שהוא נכון, זה בעיקר איזה מסר של הכלה ואישור שרוצים לקבל.

וזה מעבר לטיפול בטראומה, שדורש ידע רב, שברור לי שמי שאחרי שסיים את התואר שלו לא לומד אותו במיוחד, פשוט לא יהיה לו אותו. יש תעודות, יש הסמכה, אבל  אין ידע באיך לטפל בטראומה.

לדעתי, רצוי ומותר לכל מי שמחפש מטפל, שישאל אותו אם הוא מתמחה בזה. לטיפול  יכולות להיות כל מיני מטרות, אפשר לעשות הרבה טיפולים בחיים, לפי המטרות, כשהמטפל נבחר על פי מומחיותו.

הרי כשבוחרים רופא, יש כל כך הרבה התמחויות, וזה רק הגוף. אז איך מצפים שאיש  אחד יידע את כל המורכבויות של הנפש? אז כן, אם מרגישים שלא מבינים אתכם, זה נכון. לא מבינים… לכו הלאה! אל תוותרו.

אוי דניאל./ .. מוני

תודה.
ובאמת שאין לי מה לומר בנושא מטפלים.
חסרת ניסיון אני…
המטפלת היחידה שהייתה לי, בנושא, שמה לה למטרה לעזור לי לצאת מהאשמות עצמיות,
ולתת לי כלים כיצד מספרים לבן הזוג.
ובעצם, בכל אחת מהפגישות אצלה, ידעתי מה יהיה המשפט הבא שלה. זה לא מספיק לי.
אני צריכה יותר מזה.
וכל כך נכון שאנחנו יודעים מה טוב בשבילנו.
רק צריכים להקשיב: לעצמנו!!!
יש לכל אחד מאיתנו אינטואיציה מאד טובה, אם רק נדע להשתמש בה?
ודניאל, באיזשהו מקום נמצא המטפל שלך. המטפל שמתאים לך.
ואני מקווה שגם שלי…