כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 12: "… טקסים לפני ואחרי טיפול …" (אילנה)

דניאל:

… ואם אנחנו מדברים לרגע על טיפול, אני חייב להוסיף משהו אחר. העניין של  מיקום. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי נוסע למטפלים שלי. נוסע הרבה זמן.  לתפוצות הארץ. שניים מהמטפלים שלי טיפלו בעיר אחרת. בהתחלה מאוד התלבטתי,  וגם הם, אם זה אפשרי. כי בכל זאת, אחרי טיפול, לא תמיד אתה עוד רוצה לנסוע  כמה שעות בתחבורה ציבורית הביתה. ומה אם עוברים לפעמיים בשבוע? או בתקופות  הממש קשות? זו ממש שאלה. מצד שני, בינתיים, הזמן הזה של נסיעות, הוא נהיה  עבורי חלק מהטיפול. אני ממש צריך את הזמן נסיעה הזה לבדי, לפני שאני חוזר  להתמודדות היום יום שלי. זמן עיבוד שכזה.

אז לי דווקא יש משהו מוזר עוד יותר לספר! / ל'

לי יש את הקטע של הסופר!

נכון ביזארי?

אז אני אוהבת להיכנס אח"כ לסופר, רצוי הכי קרוב. לשוטט לי להנאתי (אני חולה  על סופרים ואופיס דיפו), מחפשת משהו חדש או משהו טעים, אבל בעיקר אוהבת את  זה שאף אחד שם לא מכיר אותי ולהיות לגמרי לבד שם.

זה נורא מרגיע אותי ולפעמים, כעבור חצי שעה, אני משלמת ויוצאת או סתם מחזירה  את מה שחשבתי לקחת.

רק לאחרונה העזתי לספר את זה ומאז נמדדים קודי הפגישה בכמה זמן "ביליתי"  בסופר אח"כ.

עכשיו זה כבר סתם מצחיק אותי.

כדי להחזיר קצת את השגרה – משחק פורום / אילנה

משהו שהיה כאן באחד השרשורים על טקסים ודניאל ציין שעדיף לעשות מזה שרשור  נפרד…

טקסים לפני ואחרי טיפול

שאני אתחיל? אני זוכרת שאצלי אחרי טיפול היה זמן של "מגיע לי" שהתבטא בקניות,  לרוב של איזה בגד או נעליים או ספר או משהו יפה. כמו רצון לתת עוד משהו  לעצמי.

וגם אהבתי קצת לטייל או לנסוע אחרי זה, לא מייד לחזור לשגרה.

עכשיו אתם…

אני אני אני / נוצה

ביום שיש לי טיפול, קשה לי אם יש איזה משהו בנוסף שאני צריכה לעשות, כלללל  היום צריך להיות פנוי. וזה מצחיק כי הטיפול הוא בסך הכל שעה. אבל אני חייבת  את השקט הזה של ה- לפני.

אחרי, כשאני מאד לא מחוברת, אני חייבת לנהוג, וכמה שיותר, לנקות את הראש,  וכשמגיעה הביתה לכתוב.

כי כשאני כותבת אני כאילו מעבדת את מה שהיה שם ואז יותר קל לי להתמודד.

ולציין רק שאני מחכה כל השבוע ליום הזה של הטיפול שהוא כמו אוויר לנשימה  בשבילי ונורא עוזר לי.

ואולי אני אזכר בעוד דברים

טוב… אז בתור טירונית. / .. פרפר

אולי רק טירונית של הטיפול החדש…

אני לפני טיפול חייבת להתקלח – מקלחת ממש ממש ארוכה עד שאני גומרת את כל המים  החמים…. (חייב גם לחפוף – אם לא לא שווה…)

ואחרי הטיפול, אני חייבת לנהוג כמה שיותר… עדיף בכביש בינעירוני….

טוב אני כבר הרבה זמן בטיפול / נורית

אז כמעט כל הטקסים שהיו לי נעלמו. כיום אני פשוט הולכת בלי שום טקס ואחר כך  ממשיכה כרגיל, אבל בערב כותבת מייל למטפלת שלי. כמעט אחרי כל פגישה יש לי  הצורך הזה ללבן דברים בכתב.

בשלבים הראשונים של הטיפול הייתי הולכת ברגל שזה מרחק של כחצי שעה הליכה. לא  יכולתי להגיע ישר לטיפול. בסוף הפגישה שוב הייתי צועדת ברגל ועוברת דרך גינה  מקסימה ויושבת קצת על ספסל כדי להירגע ואו מתקשרת לחברה לדבר. הייתי מאד  נסערת ולעיתים קרובות הייתי זקוקה למשהו טעים אחרי פגישה טיפולית. וכמו  אילנה לעיתים קרובות הפגישות הסתיימו ברכישות חדשות של נעליים או בגד.

איזה רעיון מקסים! / קרובה

אני גם מהנוהגות. לשמחתי הטיפול במרחק גדול מהבית, דורש נסיעה שמאפשרת להירגע  בדרך לשם (רצוי עם לעצור להפוך בדרך…) ובטח שבדרך חזרה.

צריכה המון שקט לפני ואחרי. ולמדתי גם לא לקבוע או מה שפחות להתחייב אחרי  הטיפול למשהו. גם אם לא היה משהו קשה מצאתי שזה מפריע לי לעיכול, לא מאפשר  את החוויה.

וגמני רוצה לכתוב לו מיילים בערב… אבל אצלנו זה לא חלק מהמשחק…

יודעת שנורא חשוב לי שזה באותם ימים ואותן שעות, שלא משתנה לי. זה מאד מרגיע  אותי ויודעת שהנפש כבר לומדת לכוון את עצמה סביב הפעמיים בשבוע (שעדיין  מאפשרת לעצמי…).

כותבת פה לראשונה, קוראת הרבה אבל בדרך כותבת בפורום השכן. נעים מאד.

גמני, גמני… נהיגה, הרבה / מי

נהיגה, – לפני ובמיוחד אחרי. עם מוסיקה קולנית. בגלל מצוקות כלכליות ניסיתי  לעבור לתחבורה ציבורית, – אבל מיד הבנתי שלא ניתן ככה. – חייבת את הנהיגה  אחרי, – לא יכולה בלעדיה. ועדיף לבד, רק אני עם עצמני.

נלחמת בחירוף נפש להשאיר לי זמן פנוי אחרי, – לא יכולה מיד לחזור לתפקוד  שיגרתי. – פעם זה היה לילה ועכשיו כניסת השבת. אם אפשר גם לפני – מה טוב,  אבל אחרי זה פשוט must.

וגמני כשרק יכולה מקלחת לפני – וצום בערך, כדי לא להתפשל… רק קפה, והרבה.  שחור וחזק. – לאכול יכולה שוב רק אחרי, – לא מעט אחרי.

הממממ / מכונפת

אני תמיד מגיעה לפני הזמן לטיפול.

כחצי שעה עד שעה וכל פעם מחדש מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה אני מגיעה בול בזמן  ולא עומדת בזה, מצד אחד הלחכות מעצבן אותי נורא ומצד שני לא יכולה לעמוד בזה  ומתוך ממש איזשהו משהו טקסי מגיעה לפני הזמן.

בטיפול הקודם שלי הייתי ממשיכה בשגרת חיי כאילו כלום, בטיפול הנוכחי אני  מקפידה לרוב (לא תמיד זה עובד…) שהיום יהיה פנוי, וחייבתתת לנוח אחרי  הטיפול, פשוט לחזור הביתה ולנוח ולפעמים גם לישון.

זהו נראה לי כל השאר הוא רגיל ביותר (עד כמה שיכול להיות…).

שבת נעימה ולילה טוב.

שניים שלושה טקסים שלי / דניאל

לפני

• אני נוסע, משהו כמו שעתיים, עד אליו. אני לא רואה איך אני מוותר על הזמן  נסיעה. גם מטפלים קודמים הייתי צריך לנסוע אליהם. זה כאילו חוצץ בין הזמן  מציאות הרגיל, והזמן טיפול.
• אני אוכל – אני נעצר במקום קבוע, ואוכל שם ארוחה קבועה. מה שמאוד לא מאפיין  אותי, כי אני חייב כל הזמן לגוון, אבל כאן, החוקיות אחרת. אני אוכל בדיוק את  אותה הארוחה. באותו המקום.
• עוד אוטובוס אחד, ואני יושב על ספסל להמתין. אני חייב את הזמן על הספסל  להמתין. שנים שאני ממתין על ספסלים, ומכיר את כל הגינות הציבוריות בסביבת  הקליניקות של המטפלים שלי.
• על הספסל – זמן חשיבה. אני מנסה להיזכר מה קרה בשבוע האחרון. האמת שכאן חלו  שינויים במשך השנים. פעם – הטקס היה לשחזר בדיוק את השבוע האחרון, ואז לבנות  במדויק את מהלך השיחה במשך המפגש, מה אני הולך להגיד, ואיך הוא יגיב, ומה  אני אספר. לאט לאט, אני מנסה להישאר רק עם הלהיזכר מה היה משמעותי ורלוונטי  לטיפול בשבוע האחרון עבורי, וזהו, ואז לא לחשוב יותר על מה יהיה במפגש.
• כשאני מגיע לפני הדלת שלו, אני אדפוק עליה – אבל לעולם, לעולם, גם אם הוא  יגיד לי שהדלת פתוחה, או "יבוא", אני לא אפתח את הדלת לבדי. אני אמתין עד  שהוא יפתח אותה עבורי. בכלל, אני יודע שיש לי קטע עם דלתות, אבל אני פשוט לא  אפתח אותה לבדי.

תוך כדי

• שתי הדקות הראשונות לפגישה, מוקדשות לסקירה של החדר. אני חייב לבדוק שהכל  מוכר לי, ששום דבר לא זז, השתנה. ואם כן השתנה, אני אעיר שהשתנה, והוא יאשר  שהשתנה, ואני אצחק במבוכה מהטקס הטיפשי, אבל אמשיך לקיים אותו פעם אחר פעם.
• יש לי תנוחת ישיבה קבועה, שרק ככה אני מוכן להתחיל את הפגישה. ובמשך הפגישה  – אני לא אשנה את תנוחת הישיבה שלי. לא.
• כשאני נותן לו בסוף הפגישה את התשלום, הוא אומר לי "תודה" ואצלי בראש רצה  באופן אוטומטי וקבוע השיחה הבאה: "אין בעד מה", אבל יש בעד מה, אז אל תגיד  את זה, ואז יוצא חיוך קטן שכזה. הסיפור מאחורי הוא על מטפל אחד, שהיינו  מתנצחים כל סוף פגישה, האם יש או אין בעד מה, ואני הייתי מתעקש תמיד לומר לו  אין בעד מה של נימוס אחרי התודה שלו, והוא היה מתעקש להיכנס איתי להתפלפלות  של האם יש או אין בעד מה. מה שנותר מהטקס המפגר הזה, זה החיוך שלי, שמופיע  כל פעם אחרי שהמטפל הנוכחי שלי אומר לי תודה. אז אני שותק ומחייך, מחייך, כי  נזכר בטקס הטיפשי עם המטפל האחר.
• אני נעמד בסיום הטיפול, ויש איזה דקה כזו, שאני בודק שאני יכול לעמוד,  ויכול ללכת, זה כאילו מבחן כזה, שהוא יכול להתבצע רק בעמידה, כי רק אז אני  יכול לדעת אם אני אפוי מספיק ליציאה. ויש ממש סט של שאלות לבדיקה בנקודת זמן הזו.
• אני אומר שלום, בודק אם זה חג כלשהו (ומסתבר שיש המון כאלו במשך השנה), ואם  כן אז מברך את ברכת החג ויוצא.
• אני פותח את הדלת בכדי לצאת, אבל אני לעולם לא סוגר את הדלת אחרי. זה התפקיד  שלו. אני לעולם לא מסתכל אחורנית. כשאני יוצא – אני הולך משם, ומסתכל רק  קדימה.

אחרי

זה תלוי איך אני יוצא

• יוצא רגיל – ממתין לאוטובוס, ועוד אוטובוס, ועוד אוטובוס,3 או 4 אוטובוסים  חזרה הביתה. ובכולם, אני שם מוסיקה בדיסקמן שלי בפול ווליום, ונסגר לתוך  העולם שלי.
• יוצא הפוך ריק – מתיישב על הספסל בחוץ. אותו ספסל מההתחלה. בודק מי אני,  ואם בכלל אני יכול להגיע הביתה.
• יוצא הפוך נסער – חייב ללכת ברגל. חייב. הולך ברגל הרבה.

זהו.

יש את הטקסים שקשורים לאימיילים בינינו במשך השבוע. אבל זה שוב, פרק שלם בספר  הטקסים.

אחרי זה הכל מחוויר / מוני

זה פשוט מרתק דניאל.

ובעצם אין לי שום טקס קבוע, אני חושבת. נוסעת כי המטפלת גרה במרחק של שעה  פלוס מהבית. לעולם לא מאחרת ומגיעה כמה דקות לפני הטיפול. לפעמים אוכלת את  הסנדביץ שמביאה מהבית לפני הטיפול כדי שהבטן לא תרעיש באמצע . מחכה ליד דלת  הכניסה לבניין ומביטה בשעון. בדיוק בשעה שקבענו דופקת על הדלת. אצל המטפלת  הקודמת הפגישה הייתה בצהרים אז כל הסידורים לפני ונוסעת הביתה מיד אחרי  הפגישה. אצל הנוכחית הפגישה בבוקר, אז צריכה לעשות סידורים אחרי וזה לא ממש  פשוט…. הראש לפעמים לא ממש במקום. וכמובן שעה פלוס נהיגה בחזרה….

תוספות שנוספו במהלך השנים, בעקבות חומרים שנשלחו ע"י קוראי האתר:

לי

אני מארגנת את עצמי כל השבוע לפגישה איתה.
אני מרגישה שהיא מאתגרת אותי , מוציאה ממני את הייחודיות שבי.
אני קוראת ספרי פסיכולוגיה , בעיקר על יחסי מטפל מטופל ..חושבת על דברים
מתוחכמים להגיד.
העיקר שתאהב אותי , שתזכור אותי.

עודכן ב-28/01/2006 .