הקשר הטיפולי מנקודת מבטם של מטופלים – פרק 23

כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 23: "… השינויים בטיפול הם בד"כ ביחידות מילימטריות …" (נאבקת)

  • "גדלתי טיפה!" (יוסי)
  • "מאוכזב מעצמי, שהנה עברה לה שנה שלמה, ואני נמצא כמעט שני מילימטר מהמקום שבו עמדתי בתחילת השנה" (דניאל)
  • "נראה לי שיש הבדל בין זמן טיפול וזמן חיים, או בין מרחקים בטיפול ובחיים" (דניאלה)
  • "לוקח המון זמן, – וגם לא בא בזבנג וגמרנו. זה בהמון קטנות מצטברות בהדרגה ולא מוחלטות עד ש…" (מי)
  • "אז אולי בכלל, כשאני אומר שאני לא מתקדם, אני פשוט לא מודע?" (דניאל)
  • "לוקח המון זמן לפרוץ את הניתוק… וכמובן שמשך הזמן הוא מאד אינדיבידואלי" (נאבקת)
  • "ביני למטפלת "נחתם חוזה" – לפני זמן, – שהיא תהיה אחראית על ה- "להבין" …- ואני עסוקה ב- "להרגיש"…" (מי)
  • "מבינה שאולי ככה, בקצב הזוחל שלי, אני פחות מתפרקת, ובכלל זה כנראה מה שמתאים לי" (מוני)
  • "זו התחושה שלי לפחות. שאני חייב להציב מטרות, ולבדוק יעדים, והתקדמות. מי יעשה את זה אם לא אני?" (דניאל)
  • "עשיית סיכום, תמונת מצב, היא דבר מאד בריא ומאד מומלץ, גם לעצמך וגם ככלי לבקרה של המטפל ושל הטיפול" (נאבקת)

ימי שני / יוסי

פעם, בימי שני, לא הייתי:

לא הייתי כותב בפורום.

לא הייתי פותח אימייל.

לא הייתי אפילו קורא בפורום.

הייתי עושה כל מאמץ שבעולם שלא להיות בשום מתח עם איש מהסביבה הקרובה שלי.  אם היה סימן הכי קל של מתח מייד טרחתי להתנצל, כי הייתי חייב להיות סטרילי  בימי שני.

כי בימי שני אני הולך לטיפול פסיכולוגי אחר הצהריים, (פעם, מישהו בפורום שאל  אותי אם אני בטיפול, ועצם השאלה הפילה אותי. והנה היום אני כותב ומספר על כך.)

פעם מאד דאגתי להיות במצב "סטרילי רגשית" לקראת הטיפול, לא רציתי להיות מושפע  ממשהו, או ממישהו, ידעתי שדברים "חיצוניים" יסיטו את מחשבתי מהטיפול, וחששתי מכך.  בעצם, אני חושב היום, לא הגעתי לשם במצב טבעי בכלל, אלא במין מצב נפשי מלאכותי.

החשש שגרם לי שלא להיכנס לפורום או למייל הוא שמא לא אמצא שם תגובה, לא תהיה  התייחסות, לא יהיה מייל, ואז, ידעתי, אני מפורק, ופחדתי לבוא מפורק לטיפול.

שמרתי כך על עצמי, וכיום, הנה אני כבר לא.
הנה יום שני, ואני כאן,
אפילו את מינון ההתנצלויות שלי כלפי הסביבה, די הורדתי.

אני כבר לא חושש להיות "לא סטרילי"

גדלתי טיפה!

סיכום שנה / דניאל

קודם התנצלות, אח"כ סיכום. אני מרגיש כאן כמו במשפחה, עם המון דודות טובות  כאלה. חמות. לא יודע, אני בא לבקר לפעמים, אורח לרגע. מקווה שתעטפו אותי,  ושמה שיהיה לי לומר, יעניין אתכן. רוצה להיות שייך, ועם כל זה, מרגיש זר ולא שייך, בעיקר לעצמי.

אז איפה הסיכום שנה?

שנה שאני בטיפול. ואני מאוכזב. מאוכזב מעצמי, שהנה עברה לה שנה שלמה, ואני נמצא כמעט שני מילימטר מהמקום שבו עמדתי בתחילת השנה. לא זזתי כמעט כלום. עדיין בוחשים בסוגיות של אמון, במסגרת הטיפולית, ובאבחנות. זהו. בקצב הזה גם בעוד 50 שנה אני ממשיך לבוא לאיש. מה יהיה? זה נורא מאכזב אותי. ואני לא יודע איך להזיז את עצמי משם. מה? אני אמור פתאום לסמוך יותר? אני אמור פתאום לקבל את האבחנה, להגיד תודה ולהמשיך לדיון על הטראומה שאני בכלל לא זוכר?

אני עדיין, כל פעם בהכנות לפגישה, מתנדנד בין המחשבה שאין לי על מה לדבר בפגישה, ואין לי מושג למה אני הולך לשם, לבין התחושה שמה שיש לי להגיד ולדבר עליו הוא כל כך גדול ועצום ונורא, שאין שום טעם וסיכוי לנסות לדחוס את זה לשעה טיפולית. כי מאיפה אתחיל, ובטח זה יקטע באמצע, אז מה הטעם.

אז אולי אני טועה? אולי אני עושה משהו לא נכון? שמוביל אותי לסלט הזה שלא מקדם אותי לשום מקום?

דניאל, – ואולי משהו לכיוון של / מי

פנטזיות? ??- לא מהרגע שלפני הפגישה, – שהוא מה זה מאיים לפעמים. – אולי מהמקום הכי רחוק ובטוח ממנה – מתיכף אחריה? – מהלילה שאחרי? – חלומות שבאים בלילה ההוא – שאפשר אולי לרשום ולזכור להביא, או משהו שעולה פתאום למחרת – ואנחנו הרי כל-כך טובים במייד למחוק ולהעלים? – לשמור איפשהו ולא להתעסק עם זה עד. – כדי לא לגמד בינתיים ו- "לראצינל".

כאילו, – לא יכולה מכאן הרי לדעת אם אתה טועה – אם הוא באמת האיש בשבילך, – וזה רק הקושי לתת צ'אנס. או ש. – אבל אולי אתה יודע, – לא? ??- כי זה באמת כל-כך נורא קשה, הסוגיה ההיא. לוקח המון זמן, – וגם לא בא בזבנג וגמרנו. זה בהמון קטנות מצטברות בהדרגה ולא מוחלטות עד ש…

והי, – "דודות טובות" ?- חכה רגע, כי עוד לא הספקתי לשים את השיניים התותבות, להרכיב ת'משקפיים…

נושאים לטיפול / דניאל

מי, את עולה על עוד בעיה שמעסיקה אותי בנושא הזה.

מה מביאים לחדר ההוא. ועד כמה צריך לתכנן מראש. פעם, מזמן, יוסי כתב על הנושא הזה הודעה. אבל זה באמת היה מזמן. זה שוב עוסק במחשבה על ה- "אין לי כלום לומר" לעומת ה- "כל מה שיש לי לומר הם נושאים גדולים, שאיך אפשר בכלל לחשוב על לגעת בהם בשעה סגורה אחת".

כן, היו טיפולים, שהראש היה חושב מה קורה במהלך השבוע, ומנסה לזכור שהדברים האלה, אפשר יהיה לדבר עליהם בחדר הטיפולים. ואח"כ באופן קבוע, הייתי מגיע כחצי שעה לפני הטיפול לגן ציבורי קרוב, יושב ומזכיר לעצמי מה קרה השבוע, ועל מה אפשר יהיה לדבר בפגישה. אני לא יודע להגיד מה שינה את הפרספקטיבה, אבל המחשבה שלי עכשיו, היא שדווקא הדברים האלה, שקורים במשך השבוע, יש בהם מן היומיומיות. ואני הרי רוצה לקדם אצלי דברים ברומו של דניאל. המכלול. המסגרת. ואז אין מה לרדת לרמת הפירוט היומיומית. כי זו התעסקות בחול, ואני מחפש הרמה וניעור של הסלעים.

אני חייב לציין, לזכותו של המטפל הנוכחי שלי, שהוא מקפיד בכל פגישה ופגישה בשנה האחרונה, להזכיר לי את המסגרת, לחבר אותי למסגרת. אני מרגיש שיש לו מטרה מאוד מוגדרת, ושהוא בחכמתו הרבה, דואג לחבר כל דבר שאני מביא, ישר למסגרת הזו. מהבחינה הזו, לפעמים אני שוב מרגיש קטן ואפסי, שעוסק בקטנות, כשהוא מדבר על הדברים החשובים באמת.

דניאל /- מי

הכוונה כאן לא הייתה לנושאים בנוסח של "אז אמרתי לו – אז הוא אמר לי" שמאוסים עליי גם באופן כללי – לא רק בטיפול. – יותר לפנטזיות / חלומות / תחושות שעולים אולי בהקשר ההוא-ההוא. כי ככה זה היה קורה לי פעם: – בדיוק שעה מתום הפגישה היו עולים בי המוני דברים, – שנראו כל-כך זה. – והייתי מצליחה לשמור אותם עד לכמה שעות לפני – ואז הם היו "מתאווררים" והיה נשאר רק רוגז בלתי מוסבר ועייפות נוראית. ובלק-אאוט מוחץ. – לזה התכוונתי.

דברים קטנים וגדולים / דניאל

הייתה לי מחשבה כזו, לפני כמה פגישות. שאני לא צריך להביא אנשים אחרים לטיפול שלי. שאני צריך לדבר רק על עצמי, ובלי עין רעה יש הרבה על מה לדבר. שלהביא חברים / אנשים אחרים / עבודה וכל הדברים האלה, זו סטייה מהמטרות…

… לפעמים אני יכול להבין שאני שופט לחומרה. אבל אני חייב. אחרת לא אגיע לשום מקום. זו התחושה שלי לפחות. שאני חייב להציב מטרות, ולבדוק יעדים, והתקדמות. מי יעשה את זה אם לא אני?

((((((דניאל)))))) – והרי דבר ה"דודה"/ דניאלה

קודם כל – חייבת להגיד לך שאני אוהבת את התיאור הדודתי שלך. יש בו משהו שאני מחפשת לעצמי מאז ומתמיד – חום, עטיפה, קבלה בלי התחשבנויות, הקשבה. ומוצא חן בעיני התואר "דודה" כי בניגוד ל- "אמא", זה משהו שיכול להתממש במציאות (התכונות, לא הקשר-דם, כמובן). אז אם אתה מרגיש אתנו ככה, זה כבר אחל'ה.

ולגבי הטיפול וסיכום השנה: כל מה שאכתוב הוא מתוך הנחה שהמטפל שלך הוא האיש הנכון והמתאים לך גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אנושית (כי אם לא – צריך לברוח כמה שיותר מהר). וכל מה שאכתוב הוא מהניסיון שלי בטיפול.

אז ככה: אם אני מסתכלת לאחור על התהליך שעברתי, נראה לי שיש הבדל בין זמן טיפול וזמן חיים, או בין מרחקים בטיפול ובחיים. כאילו – שתי צורות מדידה אחרות, סטופרים שמכוונים בצורה שונה, או מדי מרחק שעובדים עפ"י שיטות מדידה שונות. זמן הטיפול לא נמדד בצורה ליניארית, וכנ"ל הדרך שעוברים. זה לא שאם בשנה ראשונה התקדמתי רק שני מילימטרים, זה יהיה בהכרח גם קצב ההתקדמות בהמשך. וגם – בניגוד למסלול או דרך שאתה צועד בהם פיזית, ויכול לראות בדיוק ובזמן אמת את המרחק האובייקטיבי שעברת ואת מספר הצעדים שצעדת, קשה למדוד את הדרך שעשית בטיפול מתוך המקום שאתה נמצא בו. יכול להיות שמה שנראה לך כרגע כשני מילימטרים בלבד, יראה לך בעוד כמה חודשים או אולי שנים, כשני מטרים או אפילו שני קילומטרים.

השנה הראשונה הזו היא בניית היסודות, וכמו בכל בניין – זה השלב הכי חשוב והכי איטי. שלא לדבר ביסודות שנבנים על אדמה מפוררת וחרבה… שלא לדבר על ניסיון עבר עגום והרסני עם בניינים שהתמוטטו בגלל מצגי שווא והבטחות שווא ושימוש בחומרי גלם פסולים של ה- "מומחים".

אז יש מלא בדיקות ובחינות לעשות, והתקדמות איטית, וחזרה לבדיקות נוספות, כי "הפעם אני לא אתן לעצמי ליפול יותר". וזה נראה לי ממש תהליך הכרחי כדי שאפשר יהיה לפרוץ קדימה בהמשך.

אני חושבת, ושוב – רק מהניסיון שלי, שהצורך להכניס את הדברים למסגרות מוגדרות (אבחנה – לקבל או לא לקבל, טראומה – הייתה או לא הייתה, יש לי מה להגיד או אין לי, האם אספיק במסגרת הזמן או לא) הוא עדיין חלק מההתמודדות עם סוגיית האמון. כי מסגרת מוגדרת יש בה משהו של שליטה, וכל עוד האמון והביטחון נמצאים בסימן שאלה – השליטה מאד חשובה.

אז לא. אתה לא אמור פתאום לסמוך יותר. אי אפשר לסמוך בהחלטה, זה משהו שקורה תוך כדי. ואם יש משהו פתאומי בכל התהליך, זה כשקולטים שהנה, אני שם, בטוח ומאמין ובוטח, ומסוגל להרפות ולהתיישב בכסא ולתת לדברים לקרות כמו שהם באים לי, ולדבר בלי לבדוק את השעון וכאלה. זה הרגע שה-שני מילימטרים הסובייקטיביים נראים כדרך ענקית.

כשאני מנסה לחשוב על ההישג הכי משמעותי שלי בטיפול, נראה לי שזה שינוי ההתייחסות שלי לעולם ולחיים ולאנשים סביבי. היכולת להאמין שיש גם טוב והוגן ויפה ואמיתי. כל השאר נובע מזה, ואלה היסודות אבל גם הקירות התומכים והגג מעל לראש.

אז אולי זה סלט, אבל זה סלט מושקע וחיוני לבריאות, והוא מוביל קדימה למנה העיקרית…

((((((דניאל))))))

ואם חייבים מדדים ?/ דניאל

זו בעיה.

הכל יותר מדי פלואידי, יותר מדי צף. זו התחושה הכללית שמלווה אותי. וזה מטריף. אני יכול להסכים עם כל מה שאת אומרת, אבל ההרגשה נשארת אותה הרגשה, של חוסר בממשות…

עכשיו נוסף דבר חדש. איזו תובנה, שיכול להיות בכלל שפשוט אין לי מושג. שהדברים קורים, אני פשוט לא יודע לתת להם את השם הנכון. אני לא אכחיש, המטפל שלי נותן לי הרבה קרדיט. מראש בחרתי אחד כזה, שלא יזלזל בידע שיש לי. זו בעיה, שאני קורא המון, ושאני מסוגל לדבר בשפתם. ומצד שני, גיליתי משהו שהוא מפחיד במידה מסוימת. כן, אני יודע לקרוא, ואני קורא את החומרים הנכונים, אבל אני כל כך מנותק / אני חי את חיי (מה שנראה לי רגיל ומוכר לי), ולא עושה את החיבור בין מה שאני קורא ולומד, למה שהוא מציאות חיי הרגילה. אולי זה מופשט מדי מה שאני אומר, אבל זה מטריף אותי, שכאילו פתאום מתברר שהכל נמצא שם, ידוע וגלוי, רק שאני לא מצליח לעשות את החיבור בין הידע, לבין אני עצמי.

דוגמא? הניתוק. זה מצחיק לתת דוגמא על הדבר עצמו, אבל ננסה. קראתי הרבה על הניתוק, אני יכול להבין אותו לוגית, לדעת להסביר למה, ואיך זה קורה, ומה יש מאחוריו. אבל להגיד שאני מנותק? זה כבר שלב אחר לגמרי, והרבה זמן נרתעתי ממנו, כי חשבתי שזה יומרני לנסות לאבחן את עצמי. ועוד על סמך ספרים. פחחחחחח. והנה מגיע היום, ואני מספר לאיש המוח דברים, מתאר חוויות שונות של היומיום שלי בהווה, והוא אומר לי – אבל דניאל, לא קראת על ניתוק? על דיסוציאציה? ואני אומר לו – כן, בוודאי, קראתי, אבל מה הקשר?

אז אולי בכלל, כשאני אומר שאני לא מתקדם, אני פשוט לא מודע? או כמו שאילנה יום אחד אמרה לי – אתה באמת זוכר איפה היית לפני שנה? (לא). אז למה אתה משווה את זה?

דניאל, שנה זה כמו שעה./ .. נאבקת

בעיקר בטיפולים מהסוג שלנו. זו ממש ההתחלה של ההתחלה. העמודים הראשונים של המבוא או הפרק הראשון.

מ- "מרום" ארבע שנות הטיפול שלי, יש לי הרבה דברים מעודדים לומר לך (אני מקווה…).

בשנה הראשונה, וגם הרבה אחרי כן, הרגשתי דברים דומים למה שאתה מתאר. למעשה, רק בשנה וחצי האחרונות אני מרגישה שאני מתחילה לקצור את הפירות. שיש תזוזות יותר משמעותיות. ועדיין, המון פעמים אני מרגישה שלמרות הכל מדובר בשינויים מילימטריים.

אבל אתה יודע מה? מילימטר זה עניין יחסי. קודם כל, תלוי מאיפה מסתכלים – אם מצפים להשתנות מהקצה לקצה, אז השינויים שמתרחשים נראים זערוריים ומגומדים. מכירה היטב את ההרגשה הזו. אצלי, למשל, רוב השינויים הם פנימיים, ביני לביני, ואין עדיין שינוי משמעותי בתפקוד ה- "חיצוני". על הרקע הזה, יש לי לפעמים נטייה לגמד אותם, ולדעתי שלא בצדק. כי הם הבסיס ליצירת השינויים החיצוניים.

ההתרשמות שלי, שהשינויים בטיפול הם בד"כ ביחידות מילימטריות, כשמפעם לפעם יש "קפיצות" יותר משמעותיות, כשאיזה מחסום פתאום נופל. כך שנראה לי שהציפייה לשינויים ביחידות מטריות או קילומטריות היא לא כל-כך ריאלית, וודאי שלא בתקופה הראשונה של הטיפול.

בנוסף, יש לנו לעתים נטייה לגמד את ההישגים וההתקדמויות שלנו, לאו דווקא בהקשר הטיפולי.

וגם, צריך לזכור שהתהליך הטיפולי מורכב מהרבה עליות וירידות. כלומר ההתקדמות היא לא ליניארית. וגם המדידה שלה מורכבת. קנה המידה הוא לא בהכרח כמותי אלא איכותי.

אני חושבת, שעצם ההישארות בטיפול במשך שנה, ההתמדה, למרות הקשיים, היא הישג עצום. כך שצריך להוסיף גם את זה ל- "סיכום" ול- "מדידה".

ולגבי האמון, יכולה לנחם אותך שהסוגיה הזו ממשיכה להיות נוכחת אצלי בטיפול גם אחרי ארבע שנים. וכשחושבים על זה, זה לחלוטין לא מפליא. מה שמעניין, שכל פעם חוזרים לנושא הזה אבל ממקום אחר, גבוה יותר בספירלה, או מזווית שונה. ואני יכולה לראות בנושא הספציפי הזה התקדמות עצומה מבחינת היכולת שלי להביע את תחושות חוסר האמון לעומת פעם. היכולת לבוא ולשים דברים על השולחן ולא לשמור בבטן. אבל זה לקח לי ארבע שנים! וברור לי שהנושא הזה ימשיך להעסיק אותי בטיפול, בצורה זו או אחרת, גם בהמשך.

מקווה שהדברים שלי נותנים לך איזושהי פרספקטיבה על המצב שלך. ואולי אפילו קצת מעודדים אותך (למרות שדרך ארוכה עוד מצפה, גם לי).

ורוצה גם להוסיף שעשיית סיכום, תמונת מצב, היא דבר מאד בריא ומאד מומלץ, גם לעצמך וגם ככלי לבקרה של המטפל ושל הטיפול.

מה דעתך לשתף את המטפל שלך במחשבות שלך? לשמוע איך הוא רואה את הדברים? זה יכול מאד לקדם ולתרום.

איזה תסכול 🙁 ./ דניאל

אהבתי את ה- "שנה זה כמו שעה"

… לא חשבתי על נקודת ההתייחסות שאת מציינת, לגבי פנימי וחיצוני. אולי כי אני חי עם ה- "בעיה" שמאוד מתסכלת אותי, והיא שהתפקוד החיצוני שלי הוא טוב, לעיתים טוב מדי. כאילו, זה לא יפה להגיד ככה, מה זה הקטע הזה של תפקוד טוב מדי. אבל לפעמים, רמות התפקוד האלה, מביאות אותי לתחושה שאין לי זכות לטיפול, שאני סתם מקטר, שאין לי באמת על מה לעבוד. שהרבה אנשים היו רוצים לתפקד ולהשיג את כל מה שאני מצליח להשיג בדרכים שדרך אגב אין לי מושג עליהם. ואולי זה מחזיר אותי שוב לטענה של איש המוח שלי – שאני מנותק. כי לדוגמא אני לא מוכן להכיר במילה "סבל" ולהשתמש בה. היא פשוט הוצאה אצלי מהלקסיקון. והוא טוען שיש דברים שאפשר בהחלט לעבוד עליהם, ולשפר אותם, אבל אני בכלל לא מודע או לא שם אותם על השולחן. אז מה רציתי להגיד כאן בעצם? שכשאני בא לאיש מוח שלי, המחשבה היא על עבודה על הפנימי. ושם אני מרגיש שאני תקוע...

דניאל./ .. נאבקת

לגבי הפנימי והחיצוני, מאד מזדהה עם מה שאתה אומר. גם אני, במשך רוב חיי תפקדתי חיצונית כאילו בסדר, אבל זו הייתה סתם קליפה שלא היה כל קשר בינה ובין הריקנות שבפנים. הייתי רק ראש, בלי רגשות ובלי גוף. כך שזה שאדם מתפקד זה בכלל לא אינדיקציה למצב שלו. אנחנו יודעים היטב שאם אדם מתפקד אבל מנותק מעצמו אז אלה לא חיים, זה להיות חי-מת. אני בעצמי עדיין מנותקת במידה רבה, אבל הרבה פחות מאי-פעם. רק לאחרונה הבנתי שאני מנותקת, שזו כמובן התקדמות עצומה, ומאז קורות לי "הפתעות" – הבלחות של התחברויות פה ושם. וזה הולך ומתגבר. אם כי זה עדיין איים של חיבור בתוך אוקיינוס של ניתוק. היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. אבל זה המון, ביחס למה שהיה קודם. וכל זה קורה אחרי ארבע שנים בטיפול, וטיפול טוב. בקיצור, מה שאני רוצה לומר שלוקח המון זמן לפרוץ את הניתוק, כמו שאתה ודאי יודע, וכמובן שמשך הזמן הוא מאד אינדיבידואלי. אז אין לך מה לבוא לעצמך בטענות בנושא הזה (אם כי התסכול על האיטיות מאד מובן. גם אני חווה אותו הרבה. ושנינו יודעים שקצב החיבור תלוי במידה רבה ביכולת שלנו לעמוד בו).

אוי, ממש סליחה שמתפרצת הנה,/ מי

לשיחה לא-לי. פשוט התחברתי ורציתי לספר, – שביני למטפלת "נחתם חוזה" – לפני זמן, – שהיא תהיה אחראית על ה- "להבין" .- ויש לה חופש מוחלט שלא לשתף אותי במה שהבינה. פשוט – לא רוצה לדעת כרגע. ..- אני עסוקה ב- "להרגיש" – ומה זה  לא מעניין אותי "לפרשן" את זה. (טוב, מלבד "פירשונים" שהסחרחורת הפרטית מביאה עלי, שזה תחביב מסוג שונה).

כי גם אני, כל-כך הרבה הייתי עסוקה פעם ב- "להבין" – ששכחתי (לא ידעתי בעצם)  שיש עוד דברים שניתן לעשות עם החוויות ההן, התחושות והרגשות.

טוב./.. מוני

ובתור אחת שכזאת אני מרשה לעצמי להגיד לך: (ונא לקרוא את זה במבטא של דודות)  אל תדאג ילד, כי מה שנראה לך כאילו שום דבר לא זז זה לא אומר שאתה באמת תקוע. כי אין דבר כזה ששום דבר לא זז. ולכל דבר יש את הקצב שלו. גמני לפעמים מתפעלת מהמהירות של הדברים שזזים אצל האחרות וקצת מתבאסת מקצב הצב הזוחל שאצלי, אבל מבינה שאולי ככה, בקצב הזוחל שלי, אני פחות מתפרקת, ובכלל זה כנראה מה שמתאים לי.

ובכלל, אילו הייתי מסתכלת יותר מדי קדימה, אז מה בעצם מחכה לי שם ?

כל יום בפני עצמו. כל שעה. כל רגע….

 


השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.