כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 4: "… הטקס הזה בסיום הפגישה, של החלפת הצ'קים בקבלות …" (דניאלה)

• "הייתה לי הרגשה שכל זמן שאני משלמת על כל דקה שלה אני יותר בטוחה שם." (דניאלה)
• "ובשבילי זה היה ממש חסד, הנכונות שלה לתת לי מעבר, להתחשב בצרכים העצומים שלי, ועוד בלי לבקש תמורה כספית" (נאבקת)
• "מעדיפה לשנוא את המטפלים על אטימות ולא שיעשו לי טובות" (לוסט)
• "בקיצור, המטפלת שלי נתנה לי להבין שאם אקלע לקושי כלכלי אז נמצא פתרון. היא לא 'תזרוק אותי לרחוב'." (נאבקת)
• "בשבילי זה היה הפעם הראשונה שהסכמתי לקבל, ואני חושבת שזהו צעד חשוב, לא?" (ג')
• "זה לא לבקש רחמים או נדבות – לבקש עזרה ממי שאכפת לו ממך." (מי)
• "המחווה ההיא הייתה אחד הדברים החזקים שקיבלתי בחיי" (סוויטי)
• "לחוות את הנתינה של המטפלת, הנתינה שמעבר, זה ממש משיב נפש, כמו להגיע לנווה מדבר אחרי הליכה של כל-כך הרבה שנים במדבר" (נאבקת)
• "נמאס לי שכל כך הרבה כסף, עשרות אלפי שקלים אם לא יותר ממאה אלף כבר הלכו לעזאזל בגלל החלאות האלו" (ל')

 

דניאלה:

… כתבת על הפחד מניצול כלכלי שלה, ואני לא בדיוק מבינה למה התכוונת, אבל זה  הזכיר לי קטע נוסף של פחד שהיה, ועמידה שלי על המשמר. העניין של התשלום –  מצד אחד עשה לי רע, כי כל שבוע כשרשמתי את הצ'ק, זה שם לי את המציאות מול  העיניים, שהיא לא אמא שלי ושבשבילה זו "עבודה ולא אהבה", וקלקל לי את  הפנטזיות. לא שמנע אותן מלהשתולל חופשי, אבל הטקס הזה בסיום הפגישה, של  החלפת הצ'קים בקבלות, הרגיש כאילו חטפתי כל פעם מחדש מכה מההכרה שלי,  שהחזירה אותי למציאות. מצד שני – זה ריכך קצת את הפחד שהחלק האנושי שלה  (שממנו פחדתי) יגבר על החלק המקצועי.

אז הייתי ממש כפייתית בקשר להקפדה על התשלום. היא ידעה שבגלל שאני לא עובדת  יש לי בעיה לשלם ומדי פעם הציעה כל מיני סידורים שייקלו עלי, והנחות, אבל  אני סירבתי בעקביות. הייתה פעם שהתברר לי שהיא העלתה את המחיר אבל לא דרשה  ממני להוסיף, וכעסתי נורא. ממש התנפלתי עליה. אח"כ הבנתי שזה היה הפחד שלי  ממחוות ומ- "טובות" שעושים לי. הייתה לי הרגשה שכל זמן שאני משלמת על כל דקה  שלה אני יותר בטוחה שם.

נאבקת:

… ובנושא התשלומים והכסף, גם אצלי יש רגישות, אבל אחרת.

אצלי היה סיפור שתקופה ארוכה, למעלה משנה, הפגישות היו מתארכות מעבר לשעתיים  הרשמיות, אפילו עד חצי שעה. והיא אף פעם לא הייתה אומרת לי את המשפט הנורא  (בשבילי, לפחות) "עכשיו אנחנו צריכות לסיים". ובשבילי זה היה ממש חסד,  הנכונות שלה לתת לי מעבר, להתחשב בצרכים העצומים שלי, ועוד בלי לבקש תמורה  כספית. הייתי משלמת לה רק עבור השעתיים. ובאיזשהו שלב התחלתי להרגיש שזה  מוגזם, הרגשתי לא נוח מזה שהיא נותנת לי כ"כ הרבה מעבר בלי לדרוש תשלום, שאולי אני מנצלת אותה…. (למרות שהיא נתנה לי מתוך הרצון שלה לתת לי ולא מתוך "כפייה") ואז העליתי את הנושא וביקשתי להתחיל לשלם לה על כל ה- "חריגות" או התוספות (או איך שנקרא לזה) מעבר לשעתיים. ומה שגם מאד ריגש אותי, שהיא לא הסכימה לקבל את זה בדיעבד, כלומר עבור החודש הקודם, אלא שהסידור הזה יכנס לתוקף מהפגישה הבאה אחרי שסיכמנו את הנושא. עכשיו, עברתי לקיצוניות השנייה – אחרי כל פגישה אני רושמת לי כמה זמן היא ארכה, ומשלמת לה ברמת דיוק של חמש דקות. מה שכמובן מסבך לי את החישובים. ולאחרונה, היא הציעה שנעביר את החישוב ליחידות של חצי שעה, כדי לפשט את העניינים, ואני עדיין שוקלת את זה.

ואגב, כל פעם שאני רושמת לה את השיק אני מרגישה שמחה על כל שקל שאני משלמת לה, אני מרגישה שכל-כך מגיע לה, שהיא כזו מדהימה. כל-כך משקיענית. ואני דווקא אף פעם לא הרגשתי את ה- "צביטה" של "היא עושה את זה רק בשביל כסף" או שזה לא אמיתי. למרות פרצי חוסר האמון, בסך הכל אני מרגישה מאד בטוחה באכפתיות שלה ובאותנטיות של היחס שלה כלפי.

ולגבי העניין של הניצול הכספי, יש למשל את העניין שבגלל שאני מטופלת כזו "כבדה" (של חמש ובעבר גם שש שעות בשבוע) אז אני לפעמים מסתכלת על עצמי (כמה עצוב) במונחים של "כמה אני שווה בשבילה" (כמו חמישה מטופלים, או שניים וחצי או whatever) וחוששת שהיא נהיית תלויה בכסף שלי. והיות ואני מתרשמת שיש לה מעט מטופלים, ולא ברור לי אם זה מאילוץ או מבחירה, אז יש לי את החשש שכאילו יש לה אינטרס כלכלי שיכול להשפיע על השיקולים המקצועיים שלה. והמחשבות האלה על ניצול כלכלי היו קיימות גם בתקופה שהיא הייתה נותנת לי מעבר לזמן ללא תשלום. ועכשיו, כשאני כן משלמת לה "על הדקה" אז לפעמים יש את המחשבה שאולי יש לה אינטרס לא להציב לי גבול ברור לפגישה כי היא מרוויחה מזה או שנמשיך להיפגש פעמיים בשבוע גם אם זה כבר לא יהיה נחוץ לי… (וזה למרות שבאופן כללי היא מעודדת אותי לרדת באורך הפגישות, ושלאחרונה היא בודקת אם אני חושבת שאפשר לסיים כשהיא מתרשמת שמיצינו את הפגישה).

וזה בדיוק העניין, זה לא קשור לפסיכולוגית שלי באופן אישי אלא לחשש והחשד הקבועים שלי שמנצלים אותי, והיות שב- "משפחה" שלי גם הכסף היה כלי לשליטה ולניצול, גם פה היו מטענים נסתרים, אז באופן טבעי כל מה שקשור לאינטרסים כספיים מאד רגיש אצלי.

ולסיום, ואת יודעת, זה מאד מעניין היחס השונה של כל אחת מאיתנו לנתינה מעבר. אני זוכרת שגם נורית סיפרה בזמנו שהיא זו שמקפידה על היציאה בזמן, בין היתר מתוך הצורך בשליטה ואפשר לראות בזה גם הגנה מפני לקבל יותר, כי אין ספק שבשבילנו כל מה שמריח פריצה לכאורה של גבולות הוא מאד מאיים. ואני, לעומת זאת, כבר די בהתחלת הטיפול, הבאתי את הצרכים שלי לעוד ועוד ועוד תשומת לב וזמן בצורה מאד גלויה וישירה. והאמת, אני לא לגמרי מבינה מאיפה היכולת הזו לבוא ולדרוש. לדעתי, זה בא מתוך מצוקה מאד גדולה, מתוך החסכים העצומים. אבל עדיין, לכולנו יש את החסכים האלה, ובכל זאת, מסתבר שכל אחת מאיתנו מגיבה בצורה שונה.

הצפה… טיפה טריגר / לוסט

התחלתי לפרק את "למה לעזאזל אני שוב בחרדה עכשיו"

וזה מה שמוצאת… :

1.

2.

3. המטפלת עשתה לי הנחה. בלי שביקשתי ואני לא יכולה לסבול את זה. מעדיפה  לשנוא את המטפלים על אטימות ולא שיעשו לי טובות. כן אני אנטיפתית עכשיו.

((( דניאלה ))) / ג'

הייתי רוצה לשאול אותך, טוב החלטתי אני שואלת.

למה טיפול מסודר לא בא בחשבון?

התשובה פשוטה ומרגיזה / דניאלה

נגמר לי הכסף 🙁

וזה מרגיז, כי לא פייר שזה ככה. ואחד הדברים שאני הייתי רוצה לשנות בחוק קשור  למימון טיפול לנפגעות/י תקיפה מינית. בינתיים יכולה רק לחלום על זה.

 

((( דניאלה))) / ג'

אני מצטערת שלא הבנתי

וגם כל-כך מסכימה איתך

המטפלת לא יכולה לבוא לקראתך?

אני אפילו לא מסוגלת להגיד לה / דניאלה

שזו הבעיה.

נראה לי משפיל. כמו לקבץ נדבות או לבקש רחמים. חייבת לשמור על טיפה כבוד עצמי בפניה אחרי כל ההשפלות.

בטוח שהיא הייתה הולכת לקראתי לו הייתי מבקשת, אבל זה רק מחריף את הבעיה שלי.  כי זה מרגיש לי כמו לנצל אותה ואת הטוב לב שלה ואת האהבה שלה.

אני לא יכולה. פשוט לא יכולה.

את יודעת./ .. ג'

בערך לפני שנה הייתי במצב כמו שלך עם המטפלת, הייתי ואני עדיין במצב כלכלי  מאוד קשה, אז באתי למטפלת ואמרתי לה שאני חייבת להפסיק את הטיפול, זהו  מספיק,

גם לא רציתי בשום אופן לבקש הנחה, לא זוכרת איך בסוף זה עלה, אבל הבנתי שאני  חייבת לה וגם לעצמי, לומר לה את האמת, ואמרתי לה שהסיבה האמיתית שרוצה  להפסיק טיפול, כי אין לי עוד תקציב.

אז זהו, אני עדיין בטיפול ומשלמת לפי היכולת.

תתני לה לעזור לך, להיות בשבילך.

בשבילי זה היה הפעם הראשונה שהסכמתי לקבל, ואני חושבת שזהו צעד חשוב, לא?

תחשבי על זה, בשבילי, טוב!?

אוי, דניאלה./ .. מי

זה לא לבקש רחמים או נדבות – לבקש עזרה ממי שאכפת לו ממך. – ממש בכלל לא,  יקרה. – וזה לא נראה לי כל כך כמו כבוד עצמי, יקרה, – וסליחה על הכנות  המוגזמת. – זה נראה לי שוב כמעט כמו ההיבריס ההוא, – עליו דיברתי כבר כאן  היום…

"בעיה" ו- "השפלה" יקרה, – זה הרבה פעמים רק בעיניים שלנו. ..- וגמני באה  ממקום דומה, – גם לי היה כל כך קשה לבקש. – אבל בסוף כן ביקשתי, – כי כבר לא  יכולתי לעמוד יותר בתשלום. – ולא יכולתי לדמיין את עצמי מפסיקה טיפול…

אולי גם את תוכלי, בכל זאת, ((((( דניאלה ))))) ?

כל כך מקווה שלא מכאיבה כאן מדי.

דניאלה יקרה / נאבקת

מצטרפת בכל לב למי ו- ג'.

את חייבת את זה לעצמך, יקרה.

אל תלכי נגד עצמך (ואוף, אני מכירה את המקום הזה מצוין) אם תעזבי בלי להגיד  לה שהסיבה היא כלכלית. תפגעי בעצמך, תירי לעצמך ברגל.

וסליחה שאומרת לך בצורה כזו בוטה, אבל אומרת את גם לעצמי – זו ה- "דפיקות"  שלנו (בגלל המתעללים, כמובן, לא כי משהו לא בסדר אצלנו), שאנחנו לא יודעות  לקבל, שלקבל עזרה והתחשבות ותמיכה מתפרש בעינינו כחולשה, התבטלות, השפלה וגם  "ניצול" של הצד השני שמתחשב בנו והולך לקראתנו (מכירה את זה ממקור ראשון,  לצערי).

וכמה שזה נשמע בנאלי ושחוק וקלישאי, אני מאמינה שאם תגידי לה את זה, למרות  הקושי, ותשימי את זה על השולחן, אז זה יוביל לעוד מקום של צמיחה, עם כמובן  המון כאב, אבל משהו שיוביל להתפתחות חיובית, משהו שבסופו של דבר יהיה מאד  מחזק.

ואת יודעת, עוד משהו שעולה לי תוך כדי כתיבה – חשבתי שאולי יש כאן גם את הפחד  להתאכזב ושאת מרגישה שזה מפחיד מידי להתמודד עם האפשרות עם דחייה (שלדעתי,  במקרה שלך היא תיאורטית לגמרי), עם סירוב מצד אדם כל-כך קרוב ומשמעותי? אולי  אפילו משהו שיחווה כבגידה או נטישה? זה אולי גם יכול "להסביר" למה כל-כך  מרגיש לך קשה ובלתי אפשרי להעלות את הנושא?

כנראה שאין מה לעשות, ואנחנו לפעמים צריכות ממש להכריח את עצמנו לאפשר לאחרים  לתת לנו, עם כל האימה שכרוכה בזה עבורנו, אימת האכזבה, הנטישה, ההשפלה.

איתך מאד

המטפלת הראשונה שלי הזמינה אותי בשלב מסוים / סוויטי

לבוא אליה יום יום לזמן לא ארוך, חוץ מהשעה הרגילה, ולא לקחה על כך כסף. היא  הרגישה שאני זקוקה לזה.

המחווה ההיא הייתה אחד הדברים החזקים שקיבלתי בחיי.

אני חושבת, דניאלה, שבמקום שבו את מאוד זקוקה והיא אוהבת – את יכולה לקבל  ממנה.

אני מאוד מאוד מבינה את הקושי שלך. אבל לאפשר לה לתת לך זה לדעתי צעד קדימה.

גם אני עברתי חוויה דומה עם המטפלת שלי / נאבקת

וגם אני מרגישה כמוך שזה אחד הדברים הכי חזקים והכי משמעותיים שקבלתי מהמטפלת  בטיפול. זו חוויה מתקנת כל-כך עוצמתית שקשה לתאר אותה במילים. לחוות את  הנתינה של המטפלת, הנתינה שמעבר, זה ממש משיב נפש, כמו להגיע לנווה מדבר  אחרי הליכה של כל-כך הרבה שנים במדבר.

וגם לי היה מאד קשה בהתחלה לקבל את זה שהיא נותנת לי את זה מרוב אהבה  ואכפתיות. מרצונה החופשי. כי היא הרגישה שאני מאד זקוקה לזה. ובאיזשהו שלב,  אחרי די הרבה זמן, התחלתי להרגיש שאני "מנצלת" אותה בזה שאני לא משלמת לה על  כל האקסטרות, שהלכו והתארכו. אז אמרתי לה את זה וביקשתי להתחיל לשלם לה מעתה  והלאה על כל התוספות שעד אז היא נתנה לי אותן בחינם. והיא הסכימה ואני  הרגשתי יותר טוב עם העניין, כי הרגשתי שבכל זאת זה מוגזם, היא נותנת לי  באופן עקבי הרבה יותר ואני משלמת לה על פחות (במקרה שלי, לא היה נושא של  קושי כלכלי). אבל זה היה אחרי תקופה מאד ארוכה, למעלה משנה, של נתינה מעבר  ללא תשלום נוסף. ושוב, במקרה שלי לא היה קושי כלכלי.

ועוד משהו – הנושא של "מה יהיה אם ייגמר לי הכסף" הוא נושא שהעליתי אותו לפני  מספר חודשים בטיפול. פתאום התחיל לקנן בי החשש מה יהיה אם זה יקרה. ואני  חייבת לציין שהיא מאד הרגיעה אותי. היא סיפרה לי שהיא טיפלה במשך שנה בחינם  במטופלת שהיא טיפלה בה ב… בגלל שהיא הייתה מאד נזקקת…

בקיצור, המטפלת שלי נתנה לי להבין שאם אקלע לקושי כלכלי אז נמצא פתרון. היא  לא "תזרוק אותי לרחוב". כמובן שלא נכנסנו לכל מיני פתרונות קונקרטיים למצבים  תיאורטיים אבל ברור לי שעד כמה שזה תלוי בה היא לא תנטוש אותי בגלל סיבה  כלכלית. מדובר כאן במערכת ארוכת-טווח, מקצועית אבל גם אנושית, שהעדר כסף לא  יקטע אותה.

דניאלה יקרה, מקווה שהדברים שלנו מגיעים אלייך.

יקרה, קראתי גם,/ מי

ומסכימה עם כל מילה שנאבקת אמרה לך: דברי איתה, יקרה, – גם זה חלק מהקשר  ביניכן, – הלבטים ההם שלך. – אל תעזבי בלי לשתף אותה בהם…

… חושבת שאם הייתי במקומה, – זה מקום שהיה מכאיב לי ממש. יקרה, מרגיש לי  שאם הייתי היא הייתי חווה כאן ממש פגיעה. – לדעת שאת באופן חד צדדי השארת  אותה מרוחקת ממך ומהלבטים שלך. שמת בפניה מסך ונעלמת מאחוריו. – כאילו  באיזשהו מקום את כבר לא מאמינה לה ובה, שתדע להיות שם נכון בשבילך. – להיות  אמיתית והיא. – יקרה, – זו כן זכותה לדעת.

דניאלה./ .. נאבקת

נ.ב קטן לסיום:

האם יצא לך לחשוב כמה את נתת למטפלת? כמה היא קיבלה ממך כל השנים האלה (עם  ובלי התשלום)? כמה היא למדה ממך? ואני מרגישה את זה גם לגבי המטפלת שלי,  שעם כל ההזדקקות האדירה שלי והנתינה העצומה שלך והצורך שלה להתאים ולהגמיש  את עצמה לצרכים שלי, אז בעצם "אני עושה לה בית-ספר" 😛 ואני אומרת לעצמי שאחרי  שהיא תסיים לטפל בי לא תהיה נפגעת התעללות שהיא לא תוכל לטפל בה צחוק  צחוק, אבל ברצינות עכשיו, אני חושבת שאנחנו צריכות מפעם לפעם לראות את  הדברים גם מהזווית של מה אנחנו נותנות למטפלת ולא רק מה היא נותנת לנו.

עדכון מחזית ה- 'כן טיפול- לא טיפול'/ דניאלה

הייתן כ"כ שותפות להתלבטות ולבלגן שלי, שרוצה לשתף גם עכשיו.

אז ככה: נכון לרגע זה – קבענו להיפגש (מותנה כמובן בהוד מעלתו סאדם…)

והתהליך שעברתי היה כזה: קודם כל, כמו שכתבתי אחרי התגובות שלכן – ידעתי  שאיכשהו ומתישהו זה נכון לדבר איתה ולפתוח בגלוי את הנושא הכספי. אבל איך  עושים את זה, כשמה שאני יודעת שנכון, עדיין מרגיש לי מביך ומבייש וכל-כך לא  אני?

מצאתי דרך "שפנית" משהו ועקיפה (אבל יותר טובה מכלום), ואספתי קטעים  רלוונטיים ומיצגי-התלבטות מההודעות בפורום – ושלחתי לה במייל…

… זהו. והיום קיבלתי תשובה שהיא קראה ומאד התרגשה ושיש לנו הרבה על מה  לדבר, והזמינה אותי ליום שני.

… אין לי מושג מה יהיה ואיך תתפתח השיחה ולאן זה יוביל, אבל לפחות הוצאתי  את עצמי מהקיבעון וההסגר.

כשאין מזל בחיים אז זה עד הסוף / ל'

אני במצב הכי דפוק שיכול להיות.

במשבר עם המטפלת שלי, עברתי דירה ועכשיו יקשה עלי לשלם את הטיפולים…

… ואני שוקלת לעזוב את הדירה ולהפסיק בכלל את הפגישות וזהו.

נמאס לי שחצי מהמשכורת הולכת ל- "טיפול" שהוא הפך בסה"כ לשבת ולבכות למישהי  שמבינה. נמאס לי שכל כך הרבה כסף, עשרות אלפי שקלים אם לא יותר ממאה אלף כבר  הלכו לעזאזל בגלל החלאות האלו. הם פגעו בי ואני עוד צריכה לשלם. לשלם על  פגישות. גם כסף וגם כאב נוסף שהורג אותי וגם לחיות ככה במצב הזה.

והם עם המשפחות שלהם, בבתים שלהם, בנוחיות שלהם. ואני צריכה לחשוב איך אני  יכולה לגייס את הכסף שאני צריכה לטיפול, לקניית טוסטוס (בטח משומש) ולשכר  דירה.

שילכו לעזאזל!

נמאס לי מה- "טיפול" הזה. נמאס לי מהחיים האלה!

ככה זה יהיה כל החיים?

לא מקובל עלי.