כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 7: "… מטפלת היא בנאדם ולכן מותר לה לטעות …" (י')

• "אני אוהבת אותה על זה. שהיא אומרת בלי בעיות: זו הפשלה שלי ומצטערת. ואנחנו מתקנות ביחד" (דניאלה)
• "אחד הדברים שמאד משמעותיים עבורי בטיפול הזה הוא שהפסיכולוגית שלי יודעת לקבל ביקורת ואין לה בעיה לקחת אחריות ולהודות בטעויות שהיא עושה מפעם לפעם" (נאבקת)
• "מטפלת היא בנאדם ולכן מותר לה לטעות וזה טוב שהיא הודתה בטעות ולך מותר לכעוס עליה וזה אפילו בריא" (י')
• "היא הבינה שהיא נפלה קשות, – והודתה בזה. – ואני הקשבתי. ולא היה לי קל, אבל הקשבתי. ואחרי זמן, – לא יודעת. – זה כאב פחות, – ואיכשהו הפך ליותר נסבל" (מי)

 

דניאלה:

… אח"כ נפגשנו ודיברנו על זה. בשורה התחתונה – היא לקחה על עצמה אחריות  על-כך שלא הגדירה גבולות בקטע של המיילים ונסחפה, ואיפשרה, ואז תפסה את  עצמה, והדרך שלה להגיד: 'עד כאן' לא הייתה מוצלחת במיוחד…

אבל היא נהדרת וטובה ולא מתנשאת ומוכנה לקחת על עצמה אחריות לטעויות שלה  ולהודות בהן, ככה שזה נגמר בטוב. אני אוהבת אותה על זה. שהיא אומרת בלי  בעיות: זו הפשלה שלי ומצטערת. ואנחנו מתקנות ביחד.

נאבקת:

העניין הוא שכמה שהפסיכולוגית שלי היא רגישה ומכבדת אותי ואת הרגישויות שלי,  יש מקרים שאין לה סיכוי איתי מפני שאני בודקת בשבע (או ליתר דיוק שבעים)  עיניים ואוזניים כל הבעת פנים וכל בדל של מילה, וגם האדם הכי רגיש יכול  למעוד ולטעות.

ויותר מכך, אחד הדברים שמאד משמעותיים עבורי בטיפול הזה הוא שהפסיכולוגית שלי  יודעת לקבל ביקורת ואין לה בעיה לקחת אחריות ולהודות בטעויות שהיא עושה מפעם  לפעם, וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם היום.

ה- "בעיה" היא לא בחוסר הרגישות שלה אלא בתגובה הקיצונית שלי לטעויות האלה  ושבעצם כאילו אין לי שליטה על העוצמה של התגובה למרות שאני מבינה בראש שזה  לא היה מכוון ולמרות שהיא מודה בטעות אז אני נזרקת למקום של ניתוק ממנה ושל  אלם, ניטלות ממני המלים או ליתר דיוק כושר הדיבור בקול רם, כי עם עצמי אני  מדברת ואני עונה הרבה פעמים לשאלות שאלה בלב, בלי קול.

אני חושבת שמה שהיה לי כל-כך קשה, למרות שהיא התנצלה, זו התחושה הזו שהרגשתי שבמקום להקשיב למה שאני אומרת ולתחושה מסוימת שביטאתי (בתחילת הפגישה) אז  היא הטילה בזה ספק ואמרה "אני לא בטוחה".

אולי כדאי שאני אבהיר – בדרך לחדר שלנו ראיתי מזווית העין חדר כזה שכנראה  משמש לטיפול של ילדים, עם ציורים צבעוניים על הקירות וכל מיני דובים, ואמרתי  לה שאני חושבת שאם הייתי נכנסת לחדר כזה, או היינו נכנסות ביחד, אז זה היה  עושה לי משהו מבחינה רגשית, תחושה קשה, ושאני חושבת שדבר כזה יכול להועיל לי  ולחבר אותי לכל מיני דברים. והתגובה שלה הייתה "אני לא בטוחה" (שבאמת כך אני  ארגיש וכו'…). הרגשתי מאד רע עם התגובה שלה הזו והצלחתי לומר לה שאני  חושבת שהתגובה שלה לא במקום, שהיא הייתה צריכה להתייחס לתחושה שלי ולא לשפוט  ולתת לה ציון נכון או לא נכון. ואז היא מייד הודתה ואמרה שאני צודקת, שבגלל  שזה היה ממש על התחלת הפגישה היא פירשה את זה בגדר "שיחת חולין" (כמו שיש  הרבה פעמים בדקות הראשונות, מה שעוזר לי "להתחמם") ולא הגיבה כמטפלת ולא שמה  את מנגנוני הזהירות שהיא מפעילה בדרך כלל במה שהיא אומרת לי. ומבחינה טכנית,  ה- "סיבה" שהגיבה כך זה כי היא ידעה שהרעיון הזה לא מעשי כי החדר הזה תפוס  בשעות שאנחנו נפגשות. והעניין הטכני הזה, יחד עם זה שהיא לא הייתה עם  מנגנוני הזהירות הרגילים, הולידו את התגובה היבשה והשיפוטית הזו.

מה שעוד קרה, זה שתוך כדי הדיון הזה (עוד לפני שאמרתי לה שזה לא במקום) היא  הצליחה להגיד עוד כמה דברים (קטנים אמנם, אך קטנים-גדולים בדרך שאני חוויתי  אותם) שגם פגעו בי ולא הצלחתי לומר אותם ותוך כדי השתיקה ממש הרגשתי איך הם  דוקרים אותי אבל בשום פנים לא הצלחתי לבטא אותם בקול רם (היה לי דיאלוג  פנימי עם עצמי תוך כדי השתיקה הזו). בכל מקרה, רשמתי לי אחרי הפגישה את  הדברים הנוספים שפגעו בי מתוך כוונה לומר לה אותם.

חשבתי וחשבתי מה לענות לך / אילנה

בעבר הבעתי עמדה כלפי התנהגויות של מטפלים, והגעתי למסקנה שזה לא נכון, כל  עוד את בטיפול שם, להביע את עמדתי בעניין התנהגותו של מטפל לא לטוב ולא לרע.

זו פלישה לתוך הטיפול, זה מחבל בטיפול וזה לא נכון, כל עוד את בטיפול שם, אלא  אם אני מתרשמת שמדובר ממש בניצול והתעללות על ידי מטפל.

לכן, לעניות דעתי, חשוב שתביאי אל המטפלת שלך את הדברים ותעבדו על זה בפגישה  הטיפולית, כל עוד היא בתפקיד המטפלת שלך – חשוב שכך ייעשו הדברים.

אהמ… נאבקת./.. י'

לא כל כך הגבתי להודעה הקודמת כי היה לי קשה לענות ולא כל כך רציתי להכניס את  עצמי שוב למצב הזה עם הספקות לגבי המטפלת.

אבל גמותי המטפלת אכזבה בנושא נורא עדין, ונורא נפגעתי והתאכזבתי ושתקתי  בפגישות איתה, ואפילו ביטלתי פגישה כי לא יכולתי לשבת מולה. לרגע אפילו  שקלתי לעזוב ת'טיפול אצלה.

אבל אחרי זה נזכרתי בכמה טוב היא עושה לי וכמה היא עוזרת אז בחרתי להמשיך  הלאה.

מטפלת היא בנאדם ולכן מותר לה לטעות וזה טוב שהיא הודתה בטעות ולך מותר לכעוס  עליה וזה אפילו בריא וחשוב שתגידי לה את זה וזה בסדר שיש שתיקה…

מי יקרה./.. נאבקת

ממש לא הכאבת. נהפוך הוא, ריגשת   !

מאד מתחברת לאותנטיות שאת מדברת עליה. זו אולי מילה גדולה אבל היא מאד  מאפיינת, למרבה המזל, את הפסיכולוגית שלי. כבר יצא לי לראות שיש לזה המון  יתרונות ופה ושם, בשוליים, גם חסרונות.

בראש, אני יודעת שהחסרונות מתגמדים לעומת היתרונות של פסיכולוגית שמסוגלת  להביא את עצמה, את האנושיות שלה ואת הרגשות שלה בצורה בלתי אמצעית ויחד עם  זאת בדרך בטוחה ומרוסנת ששומרת על גבולות ועל הביטחון של שתינו. ברור לי שלא  הייתי יכולה לשרוד אצל פסיכולוגית שהיא מרוחקת ומנוכרת, מין מסך לבן.

אבל… הבעיה היא שבבטן או בלב זה (עדיין?) מרגיש אחרת. וכל אירוע, או "תקלה"  בודדת מהסוג שקרו בפגישה האחרונה נחווים אצלי כמשהו שמערער את יסודות הקשר  עם הפסיכולוגית. זה גורם לי להרגיש שהיא לא ראויה לאמון שלי יותר. כל הדברים  הטובים נמחקים ומה שנשאר זה כעס, ניכור וריחוק.

אז תגידי, מי, איך מתמודדים עם הכאב הזה??? או לפחות, איך את מתמודדת או  התמודדת? יש לך איזה פטנט  ? אני מדברת על ההתמודדות הרגשית, בינך לבינך,  מעבר לשיחה ולבירור עם הפסיכולוגית.

כמובן שאני אדבר איתה על זה בפגישתנו הבאה (ז"א מחר) אבל כרגע אני עדיין בתוך  הפיצול – הראש שמקשיב למה שאתן אומרות וחושב כל מיני מחשבות ומנסה להבין למה  הגבתי בכזו עוצמה גם לטעות שלה בהתחלת הפגישה וגם לכעס שלה, והבטן והלב  שחשים מאוכזבים והמומים עד עמקי נשמתם, שמרגישים כלפיה עוינות וחוסר אמון  וכעס עצום עליה.

יקרה. ..- איך אני עושה את זה?/ – מי

לא ממש יודעת לתאר את המנגנונים, – אבל יכולה לומר לך שזה עבר אצלי תהליכים  אינסופיים ומתישים שלא ייאמנו. ..- בשנים הראשונות הייתי "נעלמת" בתוכי וזו  הייתה ממש עבודת "חפירה ארכיאולוגית" לחפור אותי משם. – איכשהו אבל (בלי  נדר…) כבר לא נכנסת יותר כיום לבורות כאלה עמוקים מולה. 

כי מה? – לא ממש יודעת לומר מה. – כי אני אוהבת אותה, – וכי היא עשתה ועושה  לי ובשבילי דברים מדהימים שמקדמים אותי, – וכי רוב הזמן היא איתי ובשבילי, –  וכי – לא יודעת. – אולי כי ככה זה בין אנשים שקשורים זה לזה, – לא ממש יודעת  איך להגיד לך את זה…

תשמעי. – זה כנראה וירוס כזה שמדביק את כל המטפלות. – אתמול. כעסתי עוד  למפרע, – כי היא "הבטיחה" להיות לי "אמא מטאפורית" – ושבוע אחרי אמרה שהיא  יוצאת לחופשה, – ואני – עם כל חרדות הנטישה שלי. ..- אז כעסתי, אלא מה. ..-  כי אמהות לא נוסעות לחו"ל, – אף פעם, את יודעת…

ואחרי זה היא עוד שלפה לי אמירה מהסרטים: דיברנו על מישהו ששתינו מכירות,  שנחשד בניצול והתעללות. – והיא אמרה לי, – לא פחות ולא יותר: "אבל הוא, –  הוא צריך להיות ממש מופרע כדי לעשות דבר כזה, – הוא הרי כזה כריזמטי, – המון  ילכו אחריו אם הוא רק יבקש, – בשביל מה הוא צריך את זה" .- לי היא אמרה את  זה, – היית מאמינה? ?- לי.

ולא חטפתי קריזה, – את חושבת? – וודאי שחטפתי… ולא צעקתי וכעסתי ובכיתי? –  וודאי שכן. אבל…

לא יודעת. – דיברנו על זה, אחרי שקצת נרגעתי. והיא התנצלה. ואני הקשבתי. היא  הבינה שהיא נפלה קשות, – והודתה בזה. – ואני הקשבתי. ולא היה לי קל, אבל  הקשבתי. ואחרי זמן, – לא יודעת. – זה כאב פחות, – ואיכשהו הפך ליותר נסבל, –  פחות חותך, פחות קורע, – פחות ממוטט.

אז איך אני עושה את זה? – לא ממש יודעת איך להגיד את זה. – פשוט איכשהו  סולחת, – כמו שאנשים סולחים למי שיקר להם (אם היא כזו רוב הזמן, ואם בדרך  כלל היא כן בסדר, ואם היא מודה בזה כשהיא טועה, – ומתנצלת, – ואני רואה  שבאמת חשוב לה ואני באמת משנה בשבילה, ושעצוב לה בגלל הנפילה שלה ובגלל מה  שאני מרגישה. ..- ואם את – או אני, – מאמינה לה שזו הייתה רק נפילה – פשוט  בגלל שהיא בנאדם…).

ואני יודעת הרי שהיא לא "מתמחה" בעבודה עם נפגעות. ויש בזה גם את המגבלות של  זה, – ואמירות כאלה רצות הרי שם בחוץ בטונות, – וכן: היא נפלה. – אנושות.  באמת. – אבל…

אז לא ממש עזרתי לך, אחרי הכל, – אה??