הקשר הטיפולי מנקודת מבטם של מטופלים – פרק 18

כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 18: "… ביקשתי מהמטפלת שלי להיות לי למראה …" (נורית)

תפיסת מציאות כפאזל / ריישית

היום הבנתי משהו מדהים. בפגישה הקודמת עם המטפלת היא אמרה משהו שבעצם שיקף  אותי. פתאום ראיתי אותי השלמה. נבהלתי נורא.

ראיתי אישה בדיכאון, בחרדה, במשבר… ואני בכלל לא ידעתי שאני כזו. כל מה  שהיא שיקפה היה בעצם מהדברים שאני הבאתי לפגישות אבל כל פעם הבאתי חלק קטן  מזה ובעצם אף פעם לא ראיתי את המכלול. כמו להביט על עצמך במראת כיס קטנה  לראות פעם את האוזן פעם את העין פעם חצי צוואר… ואז פתאום לעמוד מול מראת ענק ולגלות את התמונה השלמה.

בהתחלה היה לי קשה להסביר לה אפילו ממה נבהלתי, כי הכל היה ידוע, הכל אני  הבאתי. אבל בעצם כל פעם ראיתי רק את החלק הבודד שהבאתי באותה פעם ולא את הקשר לשאר.

בסוף היא הבינה. ההבנה הזו שלה/שלי פתאום שיחררה משהו בתקשורת בינינו, היא הציעה שזה אותו סוג תפיסה שלא מקשר אצלי את העבר להווה, שלא מקשר ביני הקטנה לגדולה וכו'.

רואה הכל בחלקים נפרדים ולא כמכלול, היא אמרה שזה כמו ילד עם פאזל של דרקון. הילד מפחד מהתמונה אז הוא משאיר את זה חלקים חלקים נפרדים, ראש לחוד רגל לחוד וכו'. אבל הוא לא מחבר לתמונה השלמה המפחידה.

לא אוהבת את זו שראיתי במראה אבל לפחות יש לי דמות להביט, דמות להתייחס אליה. עכשיו מה שנותר זה להעלות חיוך על פני הדמות וקצת קוסמטיקה וזהו.

ריישית, מאד חזק מה שגילית / נורית

אני זוכרת שכבר בתחילת הטיפול ביקשתי מהמטפלת שלי להיות לי למראה כי הרגשתי שאין לי תמונה שלמה שלי. לפעמים כשאני שוב מפרקת היא מזכירה לי שהיא רואה אותי שלמה כל הזמן. לאט לאט התמונה שאצלה עברה אלי, וכיום למרות החלק של הילדה שאני כרגע מתקשה לעכל, בכל זאת יש לי תמונה שלמה של עצמי וזו הקלה גדולה למרות הכאב והקושי להכיל את התמונה השלמה שכוללת גם את כל מה שאנחנו לא רוצות לראות.

יחד עם זה בעיני זה צעד ענק שקרה לך יקרה. למרות הקושי, ההבנה שמדובר בך ושהחלקים המפוצלים האלו כולם את, היא הבנה מאד משחררת גם אם לא קלה.

מחזקת אותך יקרה. את רואה שאת רצה. לי לקח הרבה יותר זמן לראות את עצמי שלמה.

בקשר למראה / דניאלה

אני כל-כך מזדהה ומכירה… לא בא לי להיכנס לזה עכשיו כי זה נושא נורא קשה לי, אבל הנה קטע ממייל ששלחתי לא מזמן למטפלת שלי:

"…ואני מוכרחה בין כל המראות המעוותות שלי והדמויות המעוותות שלי, לראות את עצמי האמיתית מדי פעם, כדי שלא אשתגע, כדי שלא אפוצץ את הכל. וזה מה שבא לי לעשות עכשיו: ללכת ברחובות ולצרוח שהכל רמאות, והכל שקר, והכל מעוות. ואני מחזיקה את עצמי בכוח ועוצרת את עצמי.

ועכשיו אני כותבת אליך, כי רק ככה אני מצליחה לקיים את הנוכחות שלך בקרבתי, וזה כמו להסתכל במראה האמיתית…"

על פי אחרים / דניאל

אין אני. זה כבר ברור. ואמות המידה נקבעות על ידי אחרים. כי אני לא יכול  ללמוד מעצמי כלום. אבל אני חושב שזה יוצר בעיה בחדר הטיפולים.

אני כבר יודע, שכשאני שם, למרות שאני לא מרים את העיניים, אני יודע בדיוק לפי האינטונציה של המטפל, לפי התנועות שהוא עושה, אם מה שאני מדבר עליו זה בסדר, או שאני מרחיב מדי, או שאני מאכזב, או שאני טועה, ואני מכוון את דבריי לפי התגובות שלו. למעשה אני מתנהל על פי התגובות שלו. וזה קצת מטריף אותי, שאני לא באמת קיים, אלא מנווט על פיו, אבל אני לא מצליח לשנות את זה.

 


השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.