כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com
פרק 1: "… איך יודעים שהמטפל הוא טוב? שהטיפול הוא נכון? …" (ציפי)
- "הקביעה של מידת המקצועיות וההתאמה של המטפל היא עבורנו משימה מאד מסובכת" (נאבקת)
- "מה שכל כך חשוב היה לי תמיד בקשר בינינו הוא האמון שרכשתי ליושר המקצועי שלה. – וזה שהכל היה אפשרי לשיחה בינינו" (מי)
- "אתם חושבים שהיא יודעת מה היא אומרת?" (ריישית)
- "איך יודעים שהמטפל הוא טוב? שהטיפול הוא נכון?" (ציפי)
- "יום אחד כשהלכתי אחורנית וספרתי כמה מטפלים היו לי, הגעתי למספר העגום שלושה עשר" (דניאל)
- "נראה שכמה מאיתנו, לא מעטים, עוברים מסלול חתחתים עד שמגיעים למטפל הנכון – בין אם נספור את המטפלים ובין אם נספור את מספר השנים ה- 'אבודות'." (נאבקת)
- "למצוא מטפל/ת מתאימ/ה או להגיע למקום "בטוח" איתו/ה (בעירבון מוגבל תמיד…) הוא עניין מורכב שדורש עבודה" (מי)
- "יש הרבה מטפלים/ות שמתיימרים להיות "מומחים" שהם מטפלים גרועים – או מקצועית או מבחינת האישיות שלהם." (נאבקת)
- "איך מחליטים, איך נרגעים, כשאני לא סומכת על שיקול הדעת שלי?" (ריישית)
- "איפה הגבול בין טיפול יעיל וסתם 'טוב לי ללכת אליה'?" (ציפי)
יש לי שאלה / ציפי
איך יודעים שהמטפל הוא טוב? שהטיפול הוא נכון? אני נמצאת בטיפול כשנתיים וחצי, רק שהנסיבות האובייקטיביות עצרו קצת את התהליך. אני מאוד אוהבת ללכת לטיפול וסומכת על המטפלת שלי. רק שכשאני לבד אני מדברת אליה בלי סוף ומעדכנת אותה כל הזמן, וכשאני מגיעה לטיפול אני הופכת למשותקת ופשוט מעבירה 50 דקות של הרפיה נפשית ולא כל כך יכולה לדבר על הכאב שלי באמת. למרות שאני סומכת עליה ומרגישה מאוד רוצה להיות ולהמשיך. אבל איפה הגבול בין טיפול יעיל וסתם "טוב לי ללכת אליה".
ציפי, זו שאלה מאד חשובה / נורית
אני לא בטוחה שיש תשובה אחת לשאלה הזו וכמובן שבסופו של דבר רק את תוכלי לדעת אם הטיפול הזה יעיל או לא.
יכולה רק לספר לך שעבורי טיפול טוב זה טיפול שעושה שני דברים במקביל. גורם לי להרגיש כל הזמן טוב יותר עם עצמי, לראות את עצמי בדרך חדשה ובמקביל מאפשר לי לשנות דברים במציאות, לשפר את איכות החיים שלי.
טיפול שמאפשר לזוז מהמקומות המשותקים ולעשות במקומות שנמנענו לתפקד בהם.
זה תהליך ארוך ולי לקח שלוש שנים עד שהרגשתי תזוזה ממשית. מאז השינויים רודפים זה את זה ואיכות החיים שלי הולכת ומשתפרת.
אני מניחה שלכל אחת יש פרק זמן אחר עד לתזוזה. בכל מקרה ציפי, אולי תעלי את הנושא הזה בטיפול. את התהייה הזו שלך. זה מאד לגיטימי ואולי ביחד תחשבו על דרך שתזיז אותך מהר יותר במקומות שקשה לך בהם.
התהליך שלי היה מאד איטי עד שדברים התחילו לזוז.
יש כל מיני דרכים לבחון את זה / אילנה
התשובה האינטואיטיבית שהייתה לי בשבילך היא לשאול את עצמך מה המטרה שאת רואה לטיפול שלך וביחס למטרה הזו, לבדוק אם הטיפול טוב לך או לא. אם המטרה היא לזכות בשעה אחת של שקט, של להרגיש בטוחה ומקובלת, להיות עם מישהו שמאמין בך ולא שופט אותך – אז נשמע לי שהשגת אותה.
אבל רק את יודעת מה המטרה ומטרות אפשר גם להוסיף ולשנות במהלך הטיפול, תוך שאת משתפת את המטפלת שלך בזה.
ועוד משהו./ .. נאבקת
מצטרפת למה שנאמר לגבי הכשירות וההתאמה של המטפל (מקצועית ואנושית, כמו שדניאלה הגדירה) – הדברים שציינתי הם בכפוף לזה.
וחייבת לומר בהקשר הזה שלמרות שהמטפלת שלי מקצועית ומקסימה, בשנתיים שלוש הראשונות היו רגעי משבר שרציתי לעזוב כי לא הרגשתי שהיא מקצועית מספיק… כלומר, הקביעה של מידת המקצועיות וההתאמה של המטפל היא עבורנו משימה מאד מסובכת, בגלל הקושי לתת אמון. לא פשוט להפריד בין חשדנות העבר והאישיות הספציפית של המטפל בהווה.
למזלי, גם בזכות תמיכה שקיבלתי מסביב, לא עזבתי ברגעים הקשים (למרות דחף עז לעשות את זה) שבהם נטיתי לראות הכל שחור, ובמיוחד את המטפלת וכישוריה.
בקיצור, לא פשוט לנו להיות מסוגלים לשפוט את המטפל/ת "אובייקטיבית" – לפעמים צריכים עזרה חיצונית, מישהו חכם שנספר לו מה קורה בטיפול וייתן לנו פרספקטיבה ויעזור לעשות את ההפרדה.
ועוד דבר אחד – לקח לי הרבה זמן לקבל את העובדה שהמטפלת שלי לא מושלמת ולא יכולה להיות מושלמת. למרות שהיא נהדרת, טובה ומקצועית. ההכרה הזו הייתה בזמנו מאד מכאיבה, אבל בדיעבד מאד מועילה. אז צריך לקחת בחשבון גם את האלמנט הזה, את הנטייה שלנו לרצות שהמטפל יהיה "מושלם" ואם לא אז אנחנו קמים ועוזבים (או לפחות מרגישים דחף חזק לעשות את זה) כי אנחנו מרגישים שהוא לא עומד ב- "סטנדרטים".
זמנים / דניאל
… אם זה היה הטיפול הראשון שלי, הייתה לי סבלנות. לצערי, יום אחד כשהלכתי אחורנית וספרתי כמה מטפלים היו לי, הגעתי למספר העגום שלושה עשר. זה לא שאני מרגיש שהזמן רודף אחרי, ואני חייב להשיג כבר משהו (ואולי כן?). אבל שנה, בטיפול שאני כן מחזיק ממנו כטיפול טוב, נראית לי כתקופה משמעותית שצריכות להיות לה תפוקות משמעותיות. מכאן האכזבה אני חושב.
לגבי הישארות לשנה, אני יודע שזה משהו שאמרו לי אותו תמיד. שאני נוסע מתמיד. למעט הפעמים שקמתי והודעתי נחרצות שאני לא חוזר, ולא ממשיך (אחרי תהפוכות ולילות רבים של מחשבות), אם אני בפנים, אז זה עד הסוף. כולל כשאני חולה, אם זה קורה בכלל. אני כאילו לא מחשיב את זה כמדד בכלל. אולי אני צריך?
כשכתבת על המטפלת שלך, על המקצועיות שלה, חשבתי לי שבשנים האחרונות, (בערך מאז שיש לי קשר ל- "מקום"), אני יודע להגיד מה אני צריך (מקווה לפחות), והמטפלים שמצאתי, כולם כאלו שעוסקים בתחום הספציפי של טיפול בטראומה, ומתמחים בו. וכן, אני יודע שפעמים רבות מצאתי את עצמי יושב בפגישה, ומשכנע את עצמי שאם יש לי התנגדויות, הרי שאם הן קשורות לטיב המטפל, אני צריך למחוק אותן / להתעלם מהן, כי הוא מראש נבחר כמטפל שמתמחה בעניין. אז לא שם אני צריך לחפש את התשובה. (ובמאמר מוסגר, השיטה הזו נכשלה כשנאלצתי לפסול מטפל מומחה בתחום, כי התברר שגם שם יש חורים ) 🙁.
כן, אחד הדברים שאימצתי כאן מהתגובות של כולם, הוא הרעיון לדבר איתו על זה. לספר לו את התחושה המאכזבת שלי, ולראות אולי הוא יוכל להראות לי דברים אחרים, או להאיר את עיניי. נראה. הוא גם שותף הרי. לא?
אצלי זו המטפלת השמינית (והפעם זו באמת סימפוניה) 🙂 / נאבקת
שלא תחשוב שככה סתם נחתתי אצל המטפלת הנפלאה הזו. במסגרת הטיפולים הכושלים עברתי גם פעמיים ניצול מיני ובנוסף הייתה לי טראומה קשה של מטפלת מטורפת שזרקה אותי מהטיפול וטענה שאני שקרנית… נראה לי ששנינו (ולא רק אנחנו) סוחבים על גבינו שק כבד של טראומות ואכזבות בטיפול. כך שאני מבינה היטב את תחושת התסכול שלך. אבל אני חושבת שגם כאן התפיסה צריכה להיות איכותית ולא כמותית. אני הפסקתי לספור את הטיפולים הכושלים, שרובם בכלל לא ענו על הגדרה של טיפול אמיתי. הספירה מבחינתי מתחילה מהמטפלת הנוכחית. יש לפניה (לפני הספירה) ואחריה (אחרי הספירה). מבחינתי, וזה גם מה שאני אומרת למטפלת שלי, זה הטיפול הראשון שלי, כי הקודמים, כאמור, לא היו טיפול אלא חובבנות במקרה הטוב וניצול במקרה הרע.
אז הנה, פטנט איך "לשחק" עם המספרים, אבל במובן החיובי. ואתה יודע, גם בסטטיסטיקה, מה שיותר משמעותי זה איך מציגים את הנתונים מאשר התוכן שלהם. הפרמטרים שבאמצעותם אתה בוחר להציג נתונים, הם אלה שעושים את ההבדל.
ולגבי ה- "מומחיות", כתבתי על זה בהודעה אחרת לא מזמן – מניסיוני, "מומחיות" לא מבטיחה כלום. העיקר זה שהמטפל/ת יהיו בני-אדם – אנושיים, ישרים ומסורים, מצד אחד, ומקצועיים, מנוסים, ופתוחים ללמוד ולהעמיק בתחום הטיפול בטראומה. כך שלגמרי לא מפתיע אותי שנכווית מ- "מומחים" בתחום.
מאחלת לך שתהיה לך שיחה פורייה עם המטפל.
ועוד קרדיט אחד./ .. נאבקת
על זה שלא התייאשת אחרי שנים עשר (או 13) מטפלים – מגיע לך קרדיט ענק! זה מעיד גם על עוצמת ההזדקקות והמצוקה וגם על הנחישות וכוחות ההישרדות האדירים.
ואם מדברים על ספירות, אז אצלי עברו 11 שנה בין ה- "מטפל" הראשון ועד שהגעתי למטפלת הנוכחית, הטובה.
בקיצור, נראה שכמה מאיתנו (לא מעט) עוברים מסלול חתחתים עד שמגיעים למטפל הנכון (בין אם נספור את המטפלים ובין אם נספור את מספר השנים ה- "אבודות"). ומגיע לנו צל"ש גדול שלא ויתרנו ולא התייאשנו, למרות שהיו לנו את כל הסיבות שבעולם להרים ידיים.
אז כל הכבוד לנו.
אתם חושבים שהיא יודעת מה היא אומרת?/ ריישית
הייתי אצלה, בטיפול היום. באתי מדוכאת עד עפר (ואל תדאגו נשארתי אותו דבר).
אני רוצה להאמין לה למטפלת שמתקדמת ושזה מה שקרה אבל לא מרגישה כך….
מניסיוני./ .. נאבקת
הן, הפסיכולוגיות הטובות, יודעות בדרך כלל על מה הן מדברות (למעט יוצאים מן הכלל…) רק שלפעמים אנחנו לא מסוגלות לעכל ולהכיל את הדברים. וזה לגמרי בסדר.
נאבקת יקרה / ריישית
תודה יקרה על התשובה, קראתי שוב ושוב.
רואה שהספק שלי זה האם היא מבינה אותי המטפלת. את זה צריכה לפתור מולה. חושבת שהיא לא מבינה הרבה בטראומה וכו'. אכפת לה מאוד ממני ויש לה כוונות טובות אבל זה כנראה לא מספיק.
לגבי הספקות בנוגע לניסיון של המטפלת / נאבקת
זה באמת עניין מאד מורכב.
גם לי הייתה תקופה שהתלבטתי אם להמשיך עם המטפלת הנוכחית (המדהימה!) שלי על הרקע הזה, כביכול, של הספקות (אני אומרת כביכול כי בפועל, הסתבר שמתחת לפני השטח אלה היו דברים אחרים שהניעו אותי – החשש והקושי מלתת אמון וכד' והיה לי קל "לתפול" את זה על שאלת הניסיון שלה).
המטפלת שלי אמנם אינה "מומחית" לטיפול בנפגעות ניצול מיני בילדות (אני בסה"כ מס'4 או 5 שלה בנושא הזה) אבל יש לה ותק של 30 שנה במקצוע ובנוסף, ובעצם הכי חשוב, היא אישה טובה ומדהימה, חכמה מאד מאד, מאוזנת ומיושבת בדעתה, בלי שום פוזות, מוכנה להודות בטעויות ובדברים שהיא לא יודעת. בסופו של דבר, וגם מחקרים מראים זאת, אחד הדברים הכי חשובים להצלחת הטיפול הוא האישיות של המטפלת. לגבי הידע, מטפלת טובה, חכמה ומנוסה באופן כללי יכולה להשלים את הידע שחסר לה, וזה כמובן אם יש לך נכונות ואם יש לה את הרקע והכישורים כדי לעשות זאת (אני אמרתי למטפלת שלי שמאד חשוב לי היא תעמיק את ידיעותיה בנושא טיפול בטראומה והיא קיבלה את זה).
מה דעתך להעלות את העניין של הניסיון/ חוסר הניסיון של המטפלת על השולחן? אני באיזשהו שלב שאלתי את שלי בדיוק כמה מטופלות היו לה לפני בנושא של טראומה והדיון שהתפתח בנושא, שלא היה קל, בסופו של דבר עזר לי לבחור בה מחדש, והפעם מעמדה הרבה יותר בוגרת. מניסיוני, אף פעם לא מאוחר להעלות את הנושא.
אני גם יודעת שאני לא היחידה כאן (ובכלל…) שהמטפלת שלה היא מטפלת מצוינת למרות שהיא לא "מומחית" לטראומה. וכבר היו לנו כאן בפורום דיונים ארוכים על הנושא ועל כך שמומחיות יכולה להיות הרבה פעמים בעירבון מוגבל ושיש הרבה מטפלים/ות שמתיימרים להיות "מומחים" שהם מטפלים גרועים, או מקצועית או מבחינת האישיות שלהם.
היום, אחרי כל ה- "שלבים" והסערות שעברתי בנושא של אמון/אי- אמון ביכולת המקצועית של המטפלת, אפשר לומר שהגעתי למנוחה ולנחלה בעניין הזה (טפו, טפו, טפו . בינינו, אי אפשר לדעת אצלנו אם הנושא הזה לא יצוץ מחדש…). יש לי תחושה מאד חזקה וברורה שהמטפלת שלי "מבינה עניין", שהיא מבינה אותי ואת הסיטואציה שלי לעומק וכל נושא ה- "קבלות" הפורמליות (הניסיון הפורמלי במובן של מספר המטופלים שהיא טיפלה בהם בנושא של טראומה) הפך ללחלוטין לא רלבנטי. כי בשטח, אני מרגישה בצורה מאד ברורה וחדה את המקצועיות והמיומנות והרגישות וההבנה המלאים שלה אלי ולניואנסים של המצב שלי (ותאמיני לי שאני בוחנת וממשיכה לבחון אותה בשבעים עיניים והיא עוברת בהצלחה רבה את כל ה- "מבחנים" האלה).
אז ריישית יקרה, באמת מאד מקווה בשבילך שההתלבטויות והספקות יפתרו על הצד הטוב. יודעת כמה קשה להיות במצב הזה.
ריישית יקרה – גם המטפלת שלי אינה / מי
"מומחית לנפגעי טראומה מינית" – למרות שללא ספק היא כבר היום בשקט יכולה להיקרא "מומחית לענייניי" .- או כפי שאנו קוראות לזה בינינו – היא "צברה מספיק שעות-מי" כדי לדעת מה נכון עבורי, מתי ואיך.
מה שכל כך חשוב היה לי תמיד בקשר בינינו הוא האמון שרכשתי ליושר המקצועי שלה. – וזה שהכל היה אפשרי לשיחה בינינו: היא מעולם לא ניסתה "למכור לי לוקשים", מעולם לא התחמקה משאלותיי – למה אני יכולה לצפות, "מה עומד לקרות לי". כשלא ידעה משהו היא תמיד הייתה כנה בקשר לכך, – וגם התעדכנה ושיתפה אותי. כשעלו אצלי או אצלה תהיות לגבי התהליך, – היא "עשתה שעורי בית" – באמצעות הדרכה או ע"י למידה והתמקצעות. אני תמיד הייתי שותפה מלאה בתהליך. – מההתחלה היא עמדה מולי בגובה העיניים, ההערכות שלה מעולם לא היו "תורה מסיני" .- הן תמיד היו נתונות למו"מ. ובייחוד – היא מעולם, – אבל מעולם לא "התחבאה מאחורי הדרגות שלה" .- כך היא רכשה את אמוני.
ריישית יקרה, – להגיד לך שלא הייתי יכולה להרוויח אם היה לה יותר ניסיון בעבודה עם נפגעות? – אני לא יודעת. – אולי כן. – אבל כשאני שמה מול זה את הניסיון הטיפולי שלה, את רגישותה ואנושיותה, – ואת נכונותה להשקיע, ללמוד ולהתמקצע, – נראה לי שזה עומד שם בכבוד רב ויותר ממאזן את תמונת "הרווח וההפסד" שלי.
הגעתי אליה מאד פגועה מטיפול קודם, – הרסני, – שעברתי. – והיא שיקמה את אמוני "בגזע המטפלים" .- זו עובדה שיותר מראויה לעמוד לזכותה. (גם העובדה שהחלטתי בכ"ז להגשים את חלום הילדות וללמוד מקצוע טיפולי היא הרבה מאד בזכותה…).
האמון שלנו לא נבנה ביום אחד, את יודעת. גם אני חושבת שחשוב שתשימי את הלבטים שלך על השולחן. – חשוב שהם יהיו מדוברים ביניכן. ושתחווי ממנה כנות, שתוכלי לבטוח ביושרה המקצועי. – כל השאר, – אני מאד מאמינה שהוא עניין של העדפה אישית. – אני משוכנעת שיהיו כאן כאלה שעבורם התמחות בעבודה עם נפגעות הוא נושא מרכזי, – אולי תנאי. – יש בזה לא מעט היגיון גם.
עבורי זה עומד אחרת. – לי האנושיות, הכנות והנכונות להיות שם כמו שמתאים ונכון עבורי, – כמו גם הנכונות הבולטת להשקיע בכך, – חשובות יותר. ואני מפוכחת ומודעת גם לגבי המחירים הנובעים מבחירתי. – אז ייתכן שניתן היה לקצר כמה תהליכים שעברתי. – אבל אולי לא הייתי עוברת אותם בכלל אם הדברים היו קורים אחרת? – לכי תדעי.
אני לא יודעת אם את יודעת כבר להגדיר לעצמך מהם הדברים שהכי עקרוניים בשבילך. – אולי את צריכה עוד להתבשל בזה כדי להיות יודעת. – אם כך זה אכן, – נראה לי שאין מנוס מלהשלים עם קיום השאלות שלך בינתיים. – עד שתהיי מסוגלת לענות לעצמך תשובות. – זה לא סותר את העלאת הדברים במפורש ביניכן. – כי איך אחרת תכלי לגבש עמדה, – להיות יודעת?
יקרה, – למצוא מטפל/ת מתאימ/ה או להגיע למקום "בטוח" איתו/ה (בעירבון מוגבל תמיד, את יודעת…) הוא עניין מורכב שדורש עבודה. יודעת. – אבל זה שווה. באמת.
דיברתי איתה עכשיו / ריישית
היא אמרה שאני חייבת להאמין לה שהיא לא הייתה הולכת איתי בדרך אם היא לא הייתה יודעת מה היא עושה.
אויש כששומעת את הקול האהוב שלה מאמינה מיד, ורגע אחר כך שוב נבהלת ורוצה הוכחות מעשיות.
איך מחליטים, איך נרגעים, כשאני לא סומכת על שיקול הדעת שלי?
איך מוציאים פסיכולוגית אומטפלת ? מישהי יכולה להמליץ?או דרכים למצוא אחת כזו שמטפלת בטראומה ?