פרק 6: "… האם יש מישהו שמסוגל לטפל בנפגעת גילוי-עריות ולעמוד במבחנים ובציפיות? …" (נויה)

• "אני חושבת שזה מה שחסר בטיפול שלי. יותר רגישות, יותר חברות, יותר חום. אין את זה." (ציפי)
• "אז מגיע לנו שנכבד את הצרכים שלנו, ומי שלא מספיק טוב ולא מסוגל לענות עליהם, כנראה לא מתאים." (א')
• "אוףףף, חושבת שהתנאי לקבל תעודת מטפל צריך להיות קריאת מחשבות" (ריישית)
• "ממטפלת מצפים שתכיל אותך ואת הזוועה ולא שתשבר ושאת תצטרכי לעודד אותה" (נורית)
• "אני לא רוצה שהיא תשקף לי כל הזמן דברים, אני רוצה לדעת מה היא מרגישה ומה היא חושבת" (מכונפת)
• "אני זקוקה למטפלת שלי לצדי שם. כדי שאוכל לצלוח את זה" (מי)
• "אני רוצה משהו יותר חם, יותר נותן פידבק, משהו אימהי כזה" (מ')
• "אמרתי לה שתנסה להפסיק להבין כל הזמן באופן לוגי, אני רוצה הכלה, וחום" (ל')
• "שיגיד מילים של בן אדם, לא מילים של פסיכולוג, מילים שיודעות שקשה ועצוב ולבד" (קרובה)
• "האם הדרישות שלנו מהמטפלים הן מעל ליכולתם? האם יש מישהו שמסוגל לטפל בנפגעת גילוי עריות ולעמוד במבחנים ובציפיות?" (נויה)
• "כל מה שהייתי צריכה השבוע זה שהיא תהיה שם בשבילי ותאהב אותי כך כמו שאני, שתגיד שזה בסדר לפחד ולהיות עצובה" (ריישית)
• "אולי יש מטפלים כאלה ש- "חושבים עם הלב", כמו שאת אומרת?" (נויה)
• "אני כל-כך רוצה להיות בטוחה כבר שיש מישהו שם שבאמת מכיר אותי. ושבאמת חושב עלי ולא שוכח אותי. ושבאמת מקיים הבטחות" (דניאלה)

 

שאלה / מ'

אני לא מרגישה אמפתיה עם המטפלת שלי כל כך. היא די קרה, היא משקפת לי דברים,  אבל אולי אני צריכה משהו אחר. אני רוצה משהו יותר חם, יותר נותן פידבק, משהו אימהי כזה, כמו שלא היה לי אף פעם, וזו יכולה להיות חוויה מתקנת בשבילי.

אני מבקשת משהו ריאלי?

אתן מכירות שיטות טיפול כאלו?

הי מ', לדעתי זו לא שאלה / נורית

של שיטה אלא של האישיות של המטפלת.
אם את מרגישה שאת זקוקה ליותר חום אולי שווה להעלות את זה בטיפול ולראות איך  היא מגיבה לזה.

אני חושבת שאני מרגישה כמו מ'/ ציפי

ונראה לי פדיחה לבקש מהמטפלת להיות יותר חמה ואימהית. אבל אני חושבת שזה מה  שחסר בטיפול שלי. יותר רגישות, יותר חברות, יותר חום. אין את זה.

מזדהה ו./ .. מ'

אני מזדהה איתך לגמרי,

אבל…

… הקטע הטיפולי הוא לגרום לך להגיע אל עצמך, לקחת אחריות. המטפלת אמורה  להיות שיקוף, ולא להיות מי שתחזיק לך את היד או תוליך אותך לאיזה מקום אחר,  חיצוני לך, טוב יותר.

וזה גורם לנו להרגיש נורא לבד כי מה שאני הכי הייתי רוצה זה בעצם תיקון של  אותה חוויית ילדות נוראית של הבדידות, ההתמודדות הנוראית עם הסוד, וכל החרא  שקרה שם.

אולי באמת טיפול פסיכולוגי סטנדרטי לא מספיק כאן, אולי צריך איזו חוויה יותר  חזקה, מתקנת כדי ללמד אותנו בטחון בחיים בכלל…

ההודעה שלך נגעה בי / א'

את לא יודעת עד כמה אני מבינה ומזדהה ומכירה את הדברים האלה מקרוב…

… עברתי כל-כך הרבה עם כל מיני מטפלות קרות, מתנשאות, חסרות רגישות שמצאו  לנכון להגיד לי שטויות….

אבל לא חייבים להשלים עם זה. ישנן גם אחרות. חמות ואימהיות, שלא רק רואות את  תפקידן כמסתכם בשיקוף אלא בעיקר בריפוי. ואת המקומות הכואבים והחסרים- אותם  צריך לרפא.

אני מתלבטת באותן שאלות כמוך גם לגבי המטפלת הנוכחית ושואלת את עצמי אם היא  מספיק אימהית ומספיק יכולה להכיל.

משפט אחד שאמרה לי ההיא המיתולוגית שלי הספיק כדי ליצור קרבה ואמון ברמות  שמעולם לא חוויתי – היא אמרה לי: אם קשה לך תתקשרי אלי וביד אמיצה רשמה לי  את כל מספרי הטלפון שלה, ומאז כמעט כל פעם שנפגשנו היא אמרה לי "אני פה אם  את צריכה משהו"… והיא רק הייתה הפסיכיאטרית שלי אבל הרבה יותר מכל מטפלת  שהייתה לי. הרבה יותר בשבילי.

והייתה לי עוד חברה שהמטפלת שלה לא השאירה אותה לבד ואפילו כשנסעה אפשרה לה  להתקשר אליה.

אז מגיע לנו שנכבד את הצרכים שלנו, ומי שלא מספיק טוב ולא מסוגל לענות עליהם,  כנראה לא מתאים.

אני חושבת שמתוך הכרות עם קור ונטישה רגשית אני בחרתי מטפלות כאלה מרוחקות  ולא יעילות.

זה מאוד עצוב לי לחשוב על זה, אז אפסיק כאן בינתיים. רק אומר שמותר לנו לבחון  את מסירותן של המטפלות.

דניאלה אהובה / ריישית

אוףףף, חושבת שהתנאי לקבל תעודת מטפל צריך להיות קריאת מחשבות. כל כך קשה,  לפעמים מרגישה כזו לא מובנת אבל אולי צריך להסביר את עצמנו יותר, ואני לא  יודעת איך.

מכונפת./ .. נורית

אולי זה מה שהרגשת מכונפת, שממטפלת מצפים שתכיל אותך ואת הזוועה שאת מתארת שם  ולא שתשבר ושאת תצטרכי לעודד אותה.

אולי נבהלת שאם היא כאשת מקצוע מתקשה להכיל את מה שעברת אז איך יכילו את זה  האחרים ואיך יתמודדו עם זה ואיך יהיו בשבילך ויכילו אותך.

יכולה רק לספר לך שיש הרבה מטפלים שלא יכולים להתמודד עם הנושא הזה, אם זה  מחוסר ניסיון ואם מקושי אישי. לעומת זאת יש הרבה אנשים שאינם מטפלים שכן  מסוגלים.

… התקשרתי למטפלת הראשונה שלי. היא מאד עזרה לי בזמנו ואהבה אותי ולמרות  שלא יכלה להתמודד עם הפגיעה, שמרנו על קשר מסוים במשך השנים.

… הזכרתי לה שסיפרתי לה על זה בזמנו. היא הייתה המומה ואמרה שמעולם לא  דיברתי על זה ועכשיו כשהיא יודעת היא מבינה הרבה דברים לגבי. הייתי המומה.  המומה שהיא לא זכרה.

מה שהרגשתי אחרי השיחה הזו זה כאב איום. כאב על זה שהיא לא זכרה ועל זה שהיא  לא יכלה להתמודד עם הפגיעה הזו ועל זה שהיא לא יכלה להכיל את זה גם בשיחת  הטלפון הזו.

מקווה שזה לא יבהיל אותך ושתמשיכי במסע ההשתחררות והוצאת הסוד.

מכונפת, מצד אחד / נאבקת

מבינה את הכאב ומצטרפת לדברים של נורית לגבי מטפלים שלא יודעים ולא מסוגלים  להכיל.

אבל מצד שני, אני חושבת שאפשר לראות את הדברים גם כתגובה אנושית כנה, להבדיל  מניתוק וההכחשה (כמו במקרה המזעזע, לדעתי, שנורית ספרה על המטפלת שברחה  מהנושא והדחיקה).

אני למשל יודעת להגיד על עצמי שהמון פעמים (וזה גם מה שקרה לי תוך כדי קריאת  החדר שלך) אני פשוט מתנתקת ולא מסוגלת להגיב רגשית. בדיוק כמו שאני עושה  לגבי החוויות הקשות שלי – יכולה לדבר על דברים קשים ביותר בשוויון נפש,  כאילו בכלל מדובר במישהי אחרת.

אז יש אולי גם פן חיובי בכך שהמטפלת הקודמת גילתה פנים אנושיות ונראה לי שבצד  הכאב והקושי להכיל (ובינינו, זה הרי כל-כך בלתי ניתן לתפיסה והכלה) היא  גילתה אמפטיה ואיפשרה לזה לגעת בה (להבדיל מלהתנתק) וגם ידעה להתרגש ולהעריך  אותך על הדרך שאת עושה.

אני יודעת מעצמי שהתגובות הטבעיות של המטפלת שלי (שהן כמובן מאד מבוקרות ולא  "מתפרקות") לדברים קשים שאני אומרת בשוויון נפש תוך כדי ניתוק עוזרות לי  לפעמים קצת קצת לתפוס את החומרה של הדברים אפילו אם אני עדיין לא מסוגלת  להתחבר. לפחות זה מראה לי כמה אני מנותקת. אבל כמובן שהכל עניין של מינון.  מטפלת צריכה להגיב באמפטיה אבל גם בצורה מבוקרת כדי שהיא לא תתפרק או כדי  שהתגובה שלה לא תפחיד אותנו ותזיק לנו.

אני דווקא מרגישה, בעקבות הדברים שלך ובעקבות פגישה עם המטפלת היום שהבאתי בה  תכנים קשים, שדווקא הייתי רוצה קצת מהתגובה החזקה של המטפלת הקודמת שלך אצל  המטפלת שלי. היום הרגשתי שבקטעים מסוימים (ז"א, רוב הזמן…) כשדיברתי על  הדברים הקשים אז היא "נדבקה" מהניתוק שלי ובדיעבד אני חושבת שהייתי רוצה  לקבל ממנה תגובה קצת יותר רגשית. ואני מתכוונת להעלות את הנושא בפגישה הבאה  ולספר לה שהרגשתי שגם היא הייתה מנותקת, וחייכה כאשר אני חייכתי גם כאשר  החיוך לא ממש התאים לתוכן הדברים שסיפרתי.

נאבקת, אני חושבת על מה שכתבת / נורית

את בהחלט צודקת. ממה שמכונפת תארה אפשר באמת להרגיש את הקשר החזק שביניהן ואת  האכפתיות של המטפלת אבל הרגשתי שזה היה אולי מוקצן וגרם למכונפת להרגיש צורך  להגן על המטפלת מפני הדברים וזה לא צריך לקרות.

גם אני מאד אוהבת כשהמטפלת שלי מגיבה באנושיות וברגשיות. לפעמים כשאני מספרת  משהו קשה יש לה דמעות בעיניים וזה מאד מרגש אותי כי אני יודעת ובטוחה שזה לא  סותר את היכולת שלה להכיל את הדברים.

מבינה את מה שהיה חסר לך בפגישה האחרונה ובאמת שווה לדבר על זה.

כן, זה באמת היה הלם, אבל / נורית

משום מה למרות שזה כאב, לא כעסתי עליה כי אני יודעת שהיא אוהבת אותי, אלא  שהיא לא יכולה להכיל את זה כנראה. לא ידעה איך להגיב  .

באמת מזל שכיום אני אצל מישהי שלעולם לא תשכח ושהיא מאד איתי ומכילה.

נאבקת אני מאוד מזדהה עם / מכונפת

החלק בדברים שלך שדיבר על התגובות של המטפלת. מזדהה מתוך הטיפול הנוכחי שלי,  באופן כללי הרבה פעמים חסר לי הרגש שלה וחום, בטיפול האחרון אפילו אמרתי לה  שאני לא רוצה שתשקף לי כל הזמן דברים, אני רוצה לדעת מה היא מרגישה ומה היא  חושבת.

זה מה שחסר לי בטיפול היום והיה קצת יותר מידי אולי בטיפול הקודם.

איפה האיזון לכל הרוחות… .

טריגר / מכונפת

מתנצלת שמציפה.

אני מרגישה את ההתמוטטות עצבים מגיעה.

מאוד רוצה לעזוב את הטיפול כי מרגישה שלא באמת אכפת לה ממני, רוצה לעזוב  פתאום הכל.

כל הזמן התגאתי שהנה יש לי מטפלת שהיא גם קשוחה וגם קצת רכה וזה בדיוק מה  שאני צריכה.

אבל האמת היא שקשה לי, קשה לי שהיא לא מספיק חמה איתי וקשה לי שאני מרגישה לא  חשובה, ואני מרגישה מאוד לבד.

יקרה, כל כך הרבה ניסיתי לענות / מי

ומחקתי. – מתוך החשש להיכנס ברגל גסה להיכל זכוכית שבירה….

… אבל לא רוצה להתעלם.

אז רק על עצמי:

אני יודעת על עצמי שלא יכולתי לעשות את זה לבד. – שאני זקוקה למטפלת שלי לצדי  שם. כדי שאוכל לצלוח את זה.

ויודעת גם שהחום שלה, תחושת האכפתיות, ההרגשה שהיא שם בשבילי ולצדי, –  חיוניות לי יותר מהכל. -כשיש לנו נפילות – זה תמיד על הרקע הזה. – לא יכולה  בלי. – פשוט לא מסוגלת. – זה נורא מדיי בשבילי לעבור דרך "שם" בלי החום שלה.  ובלי ההרגשה שהיא באמת באמת איתי.

במקומות ההם הופך ה- "לבד" שלי – שבד"כ אני כל כך זקוקה לו, – לבדידות איומה.  – ובה אין לי דרך לעמוד.

יקרה, – זה אפשר, – להיות גם קשוחה וגם חמה. – גם איתך. – אין סתירה בין  השניים. חום אינו חולשה, – יקרה. כמעט בדיוק ההיפך, להרגשתי.

… אני רוצה שתוכלי לקבל אליך את כל הכאב הזה שבתוכי מבלי שאצטרך לפרק אותו לגורמים. להתעסק איתו בכלל.

אני רוצה לצאת ממך שלמה. לא להשאיר חלקי קרביים על הרצפה.

אני רוצה להרגיש שעשיתי משהו. אני רוצה להרגיש שינוי. אני רוצה להרגיש שאת עוזרת לי. אני רוצה להרגיש חופשייה ללכת עד הסוף.

אני רוצה להרגיש בטוחה. אני רוצה להרגיש!

אני רוצה שהזמן יעמוד ויחכה לי עד שאסיים את כל הסיפור הזה.

כי הוא בורח לי מהידיים כמו חול ים, ונעלם עם הרוח. ובא לי לפעמים לזרוק את מה שכבר נשאר למעלה למעלה. שיעזוב אותי כבר.

ל'י./ .. מכונפת

לקח לי זמן להגיב מרוב הזדהות.

אני עדיין כל פעם כשיש התקף חרדה או פלאשים הדבר שאני הכי רוצה זה לתת את השליטה למישהו אחר, להיות מטופלת ועטופה.

לא להחליט שום דבר לבד, להיות קצת תינוקת שוב.

בדיוק זה מזכיר לי את השיחה האחרונה עם המטפלת ששם אמרתי לה שתנסה להפסיק להבין כל הזמן באופן לוגי, אני רוצה הכלה, וחום.

והיא ניסתה למצוא הסברים הגיוניים עד שלא יכולתי לשאת זאת יותר ומצאתי את עצמי בדמעות מתחננת שלא תנסה למצוא הסבר לוגי לכל דבר, שלא תמיד צריך להבין כל דבר.

כשהיא שאלה מה אני רוצה שיקרה היום (אחת השאלות השנואות עליי) אז רציתי להגיד שהיום אני לא זקוקה לחיפוש אחרי לוגיקת הדברים זה יותר מדי אמא שלי, שישר מנסה למצוא פתרונות במקום להיות איתי ולהכיל אותי וכן גם לחבק.

לא יכולתי להגיד לה, יכולתי רק להגיד לה "אני לא יודעת"- המשפט האהוב עליה, ואחר כך רק הצלחתי להגיד שאני זקוקה היום שלא תנסה להבין, זקוקה להכלה.

כמו שאני מכירה אותה אז זה ייקח לה שבוע לעכל את הדברים, ואם יהיה לי אומץ אז אולי אפילו אוכל להגיד באופן מדויק מה אני צריכה.

העולם שלפני המילים והעולם שאחרי המילים./ .. נורית

בשבועיים האחרונים לאט לאט הלכו המילים ואזלו לי…. השפה שהיא כלי ביטוי כל כך שלי, נעלמה לה….

… הפסיכולוגית שלי הייתה בחופשה ורק אתמול אחרי הפגישה שהייתה מדהימה ומטלטלת, הבנתי שבשבועיים האחרונים הבאתי את עצמי למקומות שלפני המילים ואחרי המילים כדי שאוכל לגעת בהם בטיפול. זה מה שקרה בפגישה שלנו אתמול.

במקומות שלפני המילים הייתה אמא ששנאה ולא טיפלה. יש שם פצע פתוח ומדמם. במקום של אחרי המילים, המקום שבו הבנתי שגם מי שחשבתי שאוהב בגד ואיננו, ושאין עם מי לדבר, ואין אף אחד בעולם שירצה או יוכל להציל, שם נמצא הייאוש העמוק ביותר שלי.

… דיברתי לא פעם בטיפול על המקומות שלא היו בהם מילים, אבל זה לא הספיק הייתי צריכה שמישהו יהיה איתי שם כדי שאוכל להתקדם הלאה.

בפגישות האחרונות עם המטפלת שלי אמרתי שאני רוצה רק להיות איתה בלי לדבר ולא עשיתי את זה כי לא הבנתי למה אני רוצה בזה ונבהלתי מעצמי. בפגישות אלו דיברתי ברצף, כמעט בלחץ ולא היה כמעט אוויר ריק ממילים.

אתמול זה הצליח. באתי מנותקת, בתוך ערפל ונשארתי שם. ישבנו יחד וזה פשוט קרה. עם מעט מאד מילים לקחתי אותה להציץ בעולם שלפני המילים ובזה שאחריהן והיא ראתה והייתה שם איתי. הרגשתי שאפשרתי לה להיכנס לבועה של הניתוק ולהציץ לתוכה ומעולם לא הרגשתי כל כך בטוחה, מוגנת ואהובה כמו ברגעים האלו.

ייקח לי זמן לעכל את החוויה הזו.

חידת ה- "בדיוק"/ מי

לפני שבוע, ממש בדקה של כניסת היומולדת, קיבלתי מהמטפלת מייל תשובה מהסוג הלא ממש. העיתוי והמילים "המקצועיות" שאני כל כך שונאת: – "הזדהות השלכתית" ו- "הרבה דרך לעבור" – התפרשנו לי בעוונותיי כמסר מתנשא לאללה. ושפכתי לאגר. במשך יממה + דלפתי כמו מפלי הניאגרה. אחר כך נשאר לי מעונן חלקית, עם אפשרות לממטרים פזורים בצפון.

אתמול היא חזרה ואמרה שקשה מאד לרצות אותי (יודעת…). שגם כשהיא לא אומרת בדיוק מיקרוסקופי את המילה שאני מבקשת, זה עדיין לא אומר שהיא לא איתי. לא נמצאת בשבילי, – לא רואה אותי. (יודעת גם…) רק ש- תיאורטית. טכנית, יכולה להמשיך לנשום ולנוע גם ללא מילה אחת מסוימת. – טכנית. – בלבד.

כי בכל זאת מתפרקת מזה. כמו תינוקת בת יומה שאמא השאירה לקפוא על הקרח. ולא יעזור בית דין, חייבת לשמוע את המילה הזו. – אחרת יהיה רע. – רע ממש. רק אחריה יכולה ומצליחה לחזור למסלול, – כאילו כלום: – כלום לא קרה, הכל כרגיל. ..- אבל בלעדיה, העולם נעלם. נמחק. מתבטל.

אז מקבלת אותה בסוף, את המילה שביקשתי. – הרי לא מרפה עד שמקבלת מה שרוצה… אז בסדר, כאילו…

זו רק הידיעה הזו, – ששוב נפלתי למלכודת ה- "בדיוק". ששוב כמה מילים הפכו לחמצן בלעדיו לא יכולתי. אי אפשר היה לי. בכלל לא מטפורית. – באמת אי אפשר.

בענייני מטפלים./ .. קרובה

לא יכולה יותר לשמוע שיקופים או "מה שאני שומע זה" או "יכול להיות שלא הייתי רגיש ושווה לבדוק את זה" או ניתוחים או הבנות ותובנות ועיבודים.

דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!

לא רוצה להגיד מה אני צריכה. רוצה שיבין לבד. למה אני מבינה ומבינה ומרגישה וקשובה לילדים שלי בלי שהם כל הזמן מדווחים לי מה הם רוצים, מה הם מרגישים?

אז למה הוא לא מקשיב לה, לקטנה שם? מה הוא חשב לעצמו, שהקטנה הזאת יכלה בקלות כזאת לעבור את יום השנה המחורבן לבד בלי שהוא יבוא ויחזיק לה את היד? בלי שהוא יגיד מילים של בן אדם, לא מילים של פסיכולוג, מילים שיודעות שקשה ועצוב ולבד וחרא בלבן!!!

אז פעם אחת הוא כזה רגיש ומבין ומכיל ופעם אחרי זה הוא כל כך לא. ואיך אנחנו אמורות לדעת אם הוא יוכל להיות שם או לא? איך אנחנו יכולות בכלל לסמוך עליו? אין לנו שום דרך לדעת שהוא יהיה שם באמת אם נלך בדרך הקשה. פעם הוא יהיה ופעם לא.

וזה בדיוק מה שאבא שלי היה. פעם הוא היה אוהב (טוב, "אוהב" – כבר סוכם שהוא לא באמת אהב) ורך ופעם הוא לא ראה אותי ממטר או פשוט נורא צעק. נורא נורא צעק. ואף פעם לא ידעתי מה יבוא ומה יהיה שם. רק עכשיו כשאני כותבת את ההודעה הזאת אני מבינה למה אני לא יכולה לשאת את זה שהוא לא כל הזמן בסדר, שהוא לפעמים טועה או לא מרגיש אותי. ולמה עכשיו אני, היא, לא יכולות לשאת את המילים החכמות כי מה זה עוזר אם אף פעם בחיים לא אוכל לקבל חיבוק. לא רוצה מילים. לא מאמינה למילים האלה יותר.

אוי קרובה / ריישית

כמה מתחברת לכל מילה שלך.

לא הם לא יכולים להיות ההורים האולטימטיביים הקשובים המבינים בלי שאומרים להם, והם לא כל הזמן שלנו.

הקטנה שלי היום אמרה שהיא שונאת את המטפלת ולא מאמינה לה ושהיא לעולם לא תדבר איתה.

וכן היא לא ראתה המטפלת שכל מה שהייתי צריכה השבוע זה שהיא תהיה שם בשבילי ותאהב אותי כך כמו שאני, שתגיד שזה בסדר לפחד ולהיות עצובה, אבל לא. המטפלת שלי הייתה מבוהלת ועייפה ורק רצתה שיהיה לי קל לא בעזרתה.

ומילים מילים גם אני כבר לא יכולה איתם. כל כך רוצה מעשים במקום.

קרובה… ריישית./ .. נויה

אתן חושבות שהציפיות שלנו מהמטפלות/ים מוגזמות?

((קרובה)), אמנם עכשיו אני לא ממש בטיפול. אני בחיפושים אחרי המטפלת המושלמת (אם יש כזאת)… אחרי טיפול בן שנתיים וחצי על ידי מי שמתמקצעת בטיפול בנפגעות טראומה… אצלה הרגשתי הרבה פעמים שהמילים היפות יוצאות מתוך ספר על נפגעות. שהיא מצטטת לי ושהן לא מגיעות מתוכה. והילדה שבי… נורא רצתה מגע אנושי וחם. אמיתי. לא מהספרים שלהם… (גם אני וגם הילדות שבי קוראות אותם).

ו- ((ריישית)) הרגשתי כל כך הרבה פעמים שהיא עייפה מדיי ובעיקר מבוהלת והכי גרוע – שהיא לא מוכנה להודות בזה. שהיא לא מוכנה להביט לעצמה בעיניים ולגלות כמה שהיא מפחדת.

היו עוד כל כך הרבה דברים "קטנים" כאלה שעשו לי כואב בבטן, אבל אני לא בטוחה שזה המקום והזמן לספר.

רוצה רק לחבק אתכן ולומר שמזדהה. מזדהה עם הרצון למשהו אחר. עקבי יותר. שלנו יותר. שם. נוכח. נמצא. בטוח. לא מחליף פנים כמו התוקפים שלנו. לא פעם טוב ופעם רע. אולי זה קשור להעברה ולהעברה נגדית – אבל זה התפקיד שלהם לעלות על זה ולשים לזה סוף. לא?

האם הציפיות שלנו מהמטפלים הן מעל ליכולתם? האם יש מישהו שמסוגל לטפל בנפגעת גילוי עריות ולעמוד במבחנים ובציפיות?

((((קרובה))))) הלוואי שתוכלי לדבר עם המטפל שלך על התחושות האלה…

נויה יקרה / קרובה

חושבת על מה שכתבת. אני עוד כל כך בהתחלה של בכלל לחשוב שמגיע לי משהו כמו זה שכתבת. בעיקר בעיקר עם המשפט:

"לא מחליף פנים כמו התוקפים שלנו. לא פעם טוב ופעם רע" וגם למשפט: "… אבל זה התפקיד שלהם לעלות על זה ולשים לזה סוף"

אני כל כך מבולבלת כי אני, כלומר הקטנה בעצם, מזכירה לי משהו על לרצות, ושאפשר לרצות הרבה יותר ממה שבכלל חשבתי שאפשר ויחד עם זה הפחד שעולה והייאוש נויה, בעיקר הייאוש הזה שאין, זה לא יהיה, בחיים זה לא יקרה.

פחות מיואשת / נויה

אולי כן אפשר?

אולי יש מטפלים כאלה ש- "חושבים עם הלב", כמו שאת אומרת?

קראתי את כל התגובות והתרגשתי נורא. אני חושבת שזה קיים אי שם… צריך רק למצוא… צריך אולי לדרוש מאלה שקיימים משהו אחר…

אולי… ((((קרובה))))