כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 2: "… כשהוא לא זמין עבורי ברצף של פגישות, אין לי על מי לסמוך …" (דניאל)

• "כשנוצרת שרשרת ארוכה ועקבית של פגישות, אני מתחיל לסמוך. אבל אז מגיע אימייל עם ביטול פגישה, ואני יודע שהנה, זהו, אני לבד." (דניאל)
• "ואני מרגישה שככה זה לא רציני, כשהזמן משתנה כל פעם" (א')
• "אני חושבת שאת עסוקה לא סתם בשעה הלא קבועה ובסוגיית האפשרות לבטוח במטפלת. הרי זה אחד הדברים הכי בסיסיים בטיפול שחייבים לבסס לפני שמתחילים לעבוד" (אילנה)
• "אכן מסגרת הזמן הידועה והקבועה היא חלק מתחושת המקום הבטוח" (מי)
• "חושבת שאותי היה מערער ביטול חוזר של פגישות עם המטפלת" (ריישית)
• "אני כן מצפה מהמטפל שלי שיהיה שם עבורי. שיבנה עבורי את המסגרת הבטוחה, התומכת. שאוכל לסמוך עליו" (דניאל)

קשה לי / א'

קשה לי עם המטפלת שלי. אני במין מלכוד עם עצמי שתמיד מחזיר אותי לתחושת  הבגידה, לתחושה שאין אף אחד בשבילי, ושאיתי אי אפשר ואין מי שיעזור…

יש לנו איזו בעיה טכנית שגורמת לזה שהפגישה השבועית לא קבועה ואני מרגישה  שככה זה לא רציני, כשהזמן משתנה כל פעם. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה  למרות שניסיתי לדבר איתה על זה ואני מרגישה שהיתי רוצה שהיא תיקח על זה  אחריות ותיצור מסגרת קבועה ובטוחה. אבל זה לא מה שקורה. והיא משאירה לי את  ההחלטה.

אז אני לא יודעת אם זה סימן שהיא או מסגרת הטיפול לא בטוחה מספיק (אם יש דבר  כזה בכלל), למרות שקצת מרגישה ככה, או שאני מצפה ליותר מדי.

יש הרבה דברים טובים בקשר איתה ולא הייתי רוצה לאבד אותה אבל אני מבולבלת…  בקיצור. לא יודעת מה לחשוב. אני צריכה מישהו שיהיה שם בשבילי באמת, ואולי רק  עם הזמן אוכל לדעת אם היא כן או לא, אבל כרגע לא נראה לי שממש, למרות שבהחלט  יש לה רצון….

א' יקרה / מי

אכן מסגרת הזמן הידועה והקבועה היא חלק מתחושת המקום הבטוח. לא ברור מדבריך  למה זה לא מצליח לכן. אבל נראה לי הגיוני שזה יערער את תחושת הביטחון  והקביעות. לא פירטת למה זה ככה, לכן קצת קשה לי להתייחס מעבר. האם זו את שלא  מצליחה להתחייב לזמן מסוים, – או שזה בא ממנה. האם זו תחילת העבודה המשותפת  שלכן, – או שלאורך זמן זה כבר ככה?

קשר טוב ובטוח נבנה לאורך זמן, עם מצבור חוויות טובות ונכונות. מסגרת הזמן  היא אחד הפרמטרים אכן אבל לא בה זה תלוי. – אולי תספרי קצת יותר, מה קורה  שם, מה את מרגישה בקשר לכך?

נשמע שאת בתקופה מאד מטולטלת. מחזקת אותך, ((((א'))))

היי א', גם לדעתי / נורית

חשוב שתמצאו דרך שתהיה לך שעה קבועה. זה מאד מוסיף לתחושת הביטחון.

בכל מקרה היות וזה משהו שמפריע לך ומכביד, מאד חשוב שתעלי את זה בפניה ותבדקו  יחד מה אפשר לעשות. חשוב שהיא תדע עד כמה זה מערער את היכולת שלך להרגיש  בטוחה איתה וזה אחד התנאים החשובים ביותר ליכולת להיפתח ולבטוח.

תודה לכן יקרות / א'

תודה שאתן מרגישות את הקושי. לפעמים אני לא מצליחה לבטא את העוצמות שלו, את  כמה שרע לי, ואף אחד מסביב לא רואה ואני לא אומרת וזה רק נהיה קשה יותר.

הסיבה לכך שאין זמן קבוע לטיפול היא אובייקטיבית, והמטפלת לפעמים לא יכולה  ולפעמים כן. אני אמרתי לה חד-משמעית שאני זקוקה לביטחון של הקביעות ואח"כ  שוב השתנה מועד הפגישה, ובעצם הרגשתי שהיא לא שומעת אותי. אז אני מרגישה קצת  מאוכזבת ואולי אפילו נעלבתי כי היא אמרה שידעתי את זה מראש.

אבל אני חשבתי שזה משהו מאוד בסיסי בטיפול ואני לא ממש מבינה איך היא בכלל  מאפשרת לזמן להשתנות כל פעם, כלומר הייתי רוצה שזה יבוא ממנה ושהיא תשמור על  הזמן הקבוע.

אני חושבת שאני בודקת אותה וכמה באמת אני יכולה להישען עליה, כמה המשענת הזאת  שם בשבילי וכמה היא יציבה, וכרגע אני מרגישה שהיא לא ממש. אבל אולי אני  צריכה לתת לזה עוד צ'אנס, כי זו באמת רק ההתחלה. כלומר אני בטוחה בה במובן  שאני יודעת שיש לה כוונות טובות והיא רוצה לעזור והיא הגונה, אבל לא במובן  של כמה היא שם באמת וכמה היא חזקה כדי להכיל אותי.

רוצה לקוות שיהיה לזה פתרון…

היי א', על פי מה שאת כותבת / נורית

נראה לי מאד חשוב שתעמדי על זה שתמצאו יום ושעה קבועים. חשוב שתדברי איתה על  התחושה שלך שלא מספיק אכפת לה ושהיית רוצה שהיא תבין עד כמה זה חשוב לך  להיפגש בשעה קבועה, עד כמה זה משמעותי ליכולת שלך לבטוח בה.

אמנם ידעת מראש שתהיה בעיה עם שעה קבועה, אבל זה היה ידע טכני, לא יכולת לדעת  עד כמה זה יערער אותך ולא יאפשר לך לבטוח בה ולהרגיש אצלה בטוחה. את הדברים  האלו חשוב שתגידי…

יש משמעות לדברים / אילנה

א' יקרה, אני חושבת שאת עסוקה לא סתם בשעה הלא קבועה ובסוגיית האפשרות לבטוח  במטפלת. הרי זה אחד הדברים הכי בסיסיים בטיפול שחייבים לבסס לפני שמתחילים  לעבוד (וזה גם יחזור אחר כך…).

דברי עם המטפלת שלך על הדברים. אני בטוחה שברמה הטכנית אפשר יהיה למצוא פתרון  שלפחות יהיה צפוי בשבילך ויהיה איזה סדר במקום חוסר הוודאות של עכשיו. אבל  מעבר לפתרונות טכניים, העיסוק בסוגיית בטחון הקשר והאמון, היא החשובה ביותר  כאן.

בהצלחה, אל תוותרי. דווקא איפה שכואב וקשה, כנראה יש משהו משמעותי ששווה  לבדוק אותו לעומק.

דניאל: אני כל כך שומר על הגבולות. וכל כך נזהר. וכל כך משתדל להיות הכי בסדר.

מבקש את המינימום ההכרחי לטיפול – פגישה אחת לשבוע, באופן קבוע. ועדיין, לא מצליח לסמוך. הכל קצת סלט, עם המון קצוות לאו דווקא קשורים אחד לשני, אבל אני מנסה לדחוס הכל לאותו הסלט, כי איכשהו אני חושב שאולי יש קשר בין כל המרכיבים: גבולות שאני שומר, צורך שלי ברצף, קושי של המטפל שלי לעמוד ברצף של פגישות (בלי לצאת לכנסים), היכולת שלי לסמוך על מטפל שלא ילך, שיהיה שם עבורי…

דניאל / ריישית

חושבת שאותי היה מערער ביטול חוזר של פגישות עם המטפלת, זה היה מן הוכחה לחרדה שלי שהיא לא מאמינה ולא רוצה בי…

/ דניאל

ואני מרגיש ששלי התייאש עוד לפני שהתחלתי בכלל.

שבוע הוא ביטל פגישה, שבוע נפגשנו, והשבוע שוב הוא ביטל. וישר זה נופל אצלי על המחשבה שהוא לא אוהב אותי, שאני לא מעניין אותו, שהוא לא רוצה שנעבוד ביחד. ולפעמים, כשאני מצליח להתרחק מהאש לרגע, אני חושב שאולי זה שוב הפגיעה והתשומי הארור שמדבר מגרוני, ושזה רק נסיבות שלו, וזה לא קשור אלי. אבל הפגיעה כל כך כואבת. ואני לא מצליח לסמוך עליו, כי אני לא בטוח שהוא באמת נמצא שם בשבילי.

בכל זאת / אילנה

… ולמרות הכל, למרות כל הכמיהה שימלא, שיפצה, שיהיה שם כמו אלו שלא היו – הוא הרי לא באמת יכול. הוא יכול רק ללוות אותך בזמן שאתה בונה בתוכך את כל אלה. בזמן שאתה מקשיב לעצמך, נזכר ולא הולך ולא מוותר על עצמך…

… אני יודעת ששום דבר שיבוא מבחוץ לא יוכל להרגיע את אותו ספק שמחזיק את החיץ בינך לבין האמת של העבר, בינך לבין מי שאמון לעזור לך להתחבר אליה. אני חושבת שזה תהליך והוא לא תלוי רק ברצף המפגשים, לא משנה מה אומרים הספרים. אני מאמינה גם שהוא מתרחש לאיטו, כל עוד אתה בוחר בו… אולי אני פותח כאן מלחמה / דניאל אבל אני לא מרגיש נוח עם מה שכתבת. אני כן מצפה מהמטפל שלי שיהיה שם עבורי. שיבנה עבורי את המסגרת הבטוחה, התומכת. שאוכל לסמוך עליו.

בסדר, אז את לא חושבת שזה התפקיד שלו, הוא לא צריך להחזיק אותי? בסדר. אני לא יכול להיפתח בלי לדעת שיש לי שם מקום. שהוא שם כשאני נפתח והוא ישמור עלי.

כשהוא בחו"ל, כשהוא לא זמין עבורי ברצף של פגישות, אין לי על מי לסמוך. וסליחה, באמת סליחה שיש לי מה להגיד על מטפלים – שגם אני צריך להבין אותם ואת הצרכים שלהם – אבל גם לי יש צרכים מסוימים, ואני מוכן לשלם עליהם. אחד מהם הוא לדעת שהוא שם, עבורי.

אם הוא לא מסוגל לענות על הצורך הזה – אין לי צורך בו. המכנה המשותף / דניאל

הוא "לסמוך על".

… גמני, בעברי, נפלתי במניפולציות שלה (הביולוגית). האמנתי לכל מילה שיצאה מהפה שלה, וסמכתי עליה. לקח לי הרבה מאוד זמן להתחיל להיפרד. להפסיק לסמוך עליה.

ועכשיו בא איש, איש המוח שלי, שרוצה שאסמוך עליו. כי כל עוד אני לא סומך עליו, כל המשקל נשאר על הכתפיים שלי, ולא נעשית למידה רבה. כשאסכים להשאיר חלק מהמשקל אצלו, ולסמוך עליו, אוכל להתחיל לעבוד. אבל אני לא מוכן. אז לפעמים, כשנוצרת שרשרת ארוכה ועקבית של פגישות, אני מתחיל לסמוך. אבל אז מגיע אימייל עם ביטול פגישה, ואני יודע שהנה, זהו, אני לבד. אסור לסמוך. וכן, אני חושב שיש שם מתחושת העוול הזו, הנה, תראה כמה טיפש היית וסמכת, אבל הכל אותו דבר. שום דבר לא השתנה ולא ישתנה.

ועכשיו בטח יהיה לך יותר קל לבוא להודעה שלי ולומר – אה, אבל זה ברור שאלו הן ההשלכות. ולא הכל או שחור או לבן בחיינו. נכון?

ועוד משהו./.. מנצחת

היא אמורה להבין איך הדברים האלה עובדים…

היא אמורה להבין.

אז למה היא לא מבינה?

היא שאלה אותי אם אכפת לי שהיא יוצאת לחופש. ואמרתי לה לא. והיא אמרה משהו על זה שאני תמיד חייבת להראות שלא אכפת לי. ברור שאני חייבת להראות את זה. כי אחרת, אם אכפת לי, היא תמיד יכולה לפגוע בי.

כמו עכשיו.

ולא, לא אכפת לי.

ממש.

לא אכפת / דניאל

פתאום ההודעה שלך הוסיפה פרמטר נוסף לדיון שלי היה עם המטפל שלי, על ביטולי פגישות. אמרת שלא אכפת, כי אם יהיה אכפת, ניתן יהיה לפגוע.

שוב הוא ביטל פגישה. ואני, מרגע שקיבלתי את המייל שהפגישה מבוטלת, פשוט מחקתי אותו לשבועיים הקרובים עד המפגש בא. הוא לא היה קיים עבורי, לא שלחתי לו מיילים, לא עניתי לו, לא חשבתי עליו, וגם עם עצמי, בדיונים הפנימיים – פשוט לא התייחסתי ודיברתי אליו. וכשנפגשנו, אחרי שבועיים, זה היה כמו להיפגש עם אדם זר, שלא בדיוק הבנתי מה אנחנו אמורים לעשות ביחד.

והוא ציין בעיקר את החוסר ברגשות. הוא ניסה נורא שאומר לו שאני כועס, פגוע, נעלב וכל מיני כאלה, מזה שהוא ביטל את הפגישה. וכל מה שיכולתי לומר לו זה שמרגע שקראתי את אימייל הביטול, הוא פשוט נעלם ולא היה קיים עבורי. נמחק, איננו. זהו.

ומה שאצלי הדהד בראש, היה זה שאני בכוחות עצמי, ואני לא יכול לסמוך עליו. וכשאני בכוחות עצמי, אני אחראי למה שקורה, ואין זמן למשחקים. ובעצם, מה שאני מנסה לומר, זה שאפיינתי את התהליך תחת המילה לסמוך, וזה שאני לבד, ואני צריך לשלוט במצב.

ואת באה ואומרת משהו אחר, שאולי הוא מקביל, ואולי פשוט לא שמתי אותו אצלי ברשימה. פרמטר נוסף שאומר שאם לא אכפת, לא ניתן לפגוע. הפרמטר הזה נשמע לי מוכר, אבל מוכר חיצונית, כמשהו לקרוא עליו, לא כמשהו שלי. אני יודע שמרגע שהוא ביטל, הוא לא היה קיים, זה לא שהייתי צריך לחשוב עליו, ואז לומר לעצמי – לא אכפת לך ממנו עכשיו. לא. הוא פשוט לא היה קיים. כלום. ואני (למרות שהוא ניסה) לא ראיתי את עצמי נפגע, נעלב, מתעצבן, מהביטול. ישר הלכתי וסגרתי את הבאסטה. אין.

אבל אולי בעצם, מה שאת אומרת הוא, שהלכתי צעד מאוד קיצוני של למחוק אותו, ומאחורי זה עמד הרגש של הפחד להיות פגיע ושזה יפגע בי. מעצבן אותי שכל כך הרבה דברים הם על הטייס האוטומטי שלי. ואני אפילו לא מבחין בהם – עד שלא מכוונים זרקור ענק לעברי.

האם יש לך אנטי מחיקון?/ מנצחת

כי אני, בדיוק כמוך, נוטה למחוק אנשים שכאלה. אבל מחיקה טוטאלית.

ואז, אם יש פגישה נוספת, הכל הרוס.

ואני לא בטוחה לחלוטין שאני רוצה להרוס את מה שיש לי, לא שאני מבינה לגמרי מה יש לי, אבל זה כבר סיפור אחר.

אז אם יש לך אנטי מחיקון, אנא העבר הרצפט.

לילה במקום בוקר / דניאל

כשזה בלילה, אני יודע שזה סוף היום, ומחר יהיה אור, ויהיה יום אחר, והכל יראה אחרת.

כשזה בא ביום, אני מרגיש אבוד. במיוחד אם אין לי את המילים והידע להסביר מה קורה.

כל כך הרבה דברים רצים בראש, וכלום לא נעצר, כלום לא נסגר, הכל רק מתווסף עוד ועוד. ומרגיש לי לבד. אני לא יודע אפילו למצוא קצה חוט שיאמר לי איך להתקדם מתוך כל זה.

ולכאורה התפקוד בסדר, אז אין אפילו על מה להתלונן. מצד שני, יושב בוכה בעבודה, ולא מצליח באמת לעבוד כמו שצריך.

ולא, אסור לי לחשוב שבגלל שהמטפל לא היה שבוע שעבר, והוא דחה את הפגישה שהייתה אמורה להיות היום – רק בגלל זה מותר לי ככה לשבור את הכלים. אסור. זה לא עובד ככה.

ולא משנה מה אני מנסה לעשות, ואיך אני מנסה לקדם את הדברים, שוב הכל לא עובד. שוב הצלחתי לזרוק את הלימודים לעזאזל, שוב אכזבתי אנשים, שוב אני עם המחשבות האלה, שלא תורמות לכלום.

שוב אני כמו ילד קטן, זקוק לעזרת אחרים. שוב החלומות האלה שיחבקו אותי. והפער בין המציאות, למה שמתרוצץ בפנים. והלחץ שאודה שיש בפנים. אני רוצה את השקט, את האפטיות. ובמקום זה הכל מלא קצוות פרומים ולשום דבר אין התחלה ואין סוף.