הקשר הטיפולי מנקודת מבטם של מטופלים – פרק 10

כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

 

פרק 10: "… קל לי יותר לשפוך דברים על המקלדת. יותר מאשר להגיד אותם בקול …" (ל')

"גם אני עונה לה בלב וכל פגישה היא מזכירה שהיא לא קוראת מחשבות" (ריישית)

  • "ועדיין אני חושבת שזה תלוי איך נראית השתיקה" (מכונפת)
  • "לשתינו היה ברור שהשתיקה קשורה לתחושה של פגיעה ואכזבה מהפסיכולוגית" (נאבקת)
  • "אולי הוא פותח בכוונה ערוץ תקשורת נוסף, שבמידה מסוימת יש בו יתרונות כי אני כן חזק בכתיבה?" (דניאל)
  • "זו דרך מעניינת לעבור טיפול, אבל זה עובד" (ריישית)
  • "אצלי המחסומים המרכזיים בטיפול נפרצו דווקא דרך האימייל" (לוסט)
  • "בתחילת קשר האימיילים היו עוברים ימים ארוכים בלי שקיבלתי תשובה, וזה שיגע אותי לגמרי." (דניאלה)
  • "ומה יהיה על גבולות הטיפול? הרי הדברים אמורים להתדיין בחדר הטיפולים, לא בוירטואליות של האימייל" (דניאל)
  • "חושבת שמה שהוא הציע- מין ערוץ שימלא את החלל של הזמן וישמור על איזה שהוא רצף בין הפגישות זה מצוין ויכול להיות שמאד יתרום" (לוסט)
  • "מה שהחלטתי כן לעשות, כדי לא לשקוע שוב בשכחה הזאת, זה פשוט לרשום" (מוני)
  • "פעם הצעתי לכתוב לה אימייל… ואז היא אמרה בחצי צחוק חצי רצינות שאולי היא תגבה ממני גם על זמן הקריאה של האימייל שלי. ונרתעתי מזה מיד" (ל')
  • "יודעת שהרבה דברים שנחשפו אצלי במייל לא היו נאמרים לעולם בעל פה" (לוסט)
  • "את נושא האימיילים הצעתי פעם ראשונה בפגישה האחרונה, טוב לא ממש הצעתי, רמזתי קשות, המסכנה לא הבינה מה אני רוצה מחייה" (מכונפת)

נאבקת יקרה,/ מכונפת

מוכר לי העניין הזה.

בטיפול הקודם שלי הייתי שותקת המון והיא בכל הדרכים האפשריות ניסתה לדובב  ולהפנות את הכסא ולשתוק איתי ושום דרך לא עזרה.

היום אני בטיפול שבלתי אפשרי בו לשתוק כי המטפלת עצמה אוטוסטרדה

את אומרת שהרבה זמן לא חווית את השתיקות האלה כך שנראה לי שזה טוב, אולי היית צריכה את זה הפעם.

 

במקום שבו אני מטופלת יש דעה מאוד מוצקה לגבי שתיקות ועדיין אני חושבת שזה תלוי איך נראית השתיקה…

אבל הם טוענים שם ובצדק שבתור מטפל כשאתה יושב מול מישהו שאתה רואה שהוא כועס או במצוקה כי הוא מראה לך את זה והוא לא מדבר זה גורם לחוסר אונים ותסכול גדול…

… אני כל כך מבינה את זה שיצאת משם בתחושה קשה שהיא לא הצליחה להגיע אלייך זאת תחושה מאוד כואבת בעיקר משום שהיא גורמת לך להרגיש כל כך לבד. אולי הדרך היא לנסות גם בשתיקות לדבר ולהגיד באותו רגע שאת כועסת או מאוכזבת או פגועה בלי להשאיר את זה בפנים כי אז אולי גם היא נשארת לבד.

מאוד מבינה.

ריישית:

אני מסוגלת לשתוק פגישות שלמות והיא לא כועסת רק דואגת. בפגישה האחרונה היא נתנה לי דף ועט ועקפה את השתיקה. מבינה אותך בסיפור ומצדיקה אותך. ותעני רק שבא לך.

מחבקת ריישית.

י'  :

היא לא יכולה להיכנס לתוך הראש שלנו ולקרוא מחשבות לצערנו.

והמטפלת שלי לא פעם הסבירה שאני מכניסה אותה לחוסר אונים שהיא לא יודעת מה לעשות כי אני לא מאפשרת לה ואני שותקת…

לפעמים שתיקה היא אפילו דבר חיובי למרות שהוא מעיק…

תודה, י'/ נאבקת

הדברים שלך מאד עוזרים לי לקבל פרספקטיבה.

נשמע שאת מאד בעלת ניסיון בעניין הזה של כעס מצד המטפלת ובדינמיקה הטיפולית בכלל.

אני חושבת שהמטפלת שלי הייתה חותמת על האופן שבה הסברת מה היא כנראה הרגישה כאשר שתקתי. היא אמרה לי דברים דומים בעבר על חוסר האונים שהיא מרגישה, על התסכול, ועל זה שאני לא מאפשרת לה לעזור לי כאשר אני שותקת.

מכונפת, תודה / נאבקת

על העידוד וההבנה.

גם אני חושבת שכנראה שהייתי צריכה את השתיקה הזו, שהיה לה תפקיד. רק שעכשיו נותרה המשימה הלא פשוטה לפענח מהו…

… לגבי הדיבור תוך כדי שתיקה, זה משהו שבתקופה האחרונה אני מצליחה לעשות אותו ובדיוק משום כך הייתי בהלם מזה שכאילו חזרתי אחורה בזה שלא הצלחתי הפעם לצאת מהבור שנכנסתי לתוכו. מה שקרה הוא שעוד לפני שנכנסתי לשתיקה הספקתי להגיד לה שמה שהיא אמרה מרחיק אותי ולא מאפשר לי לדבר ושנפגעתי מהדברים שלה.

הבעיה הייתה שלמרות שהיא הודתה בטעותה אני נשארתי במקום של הפגיעה. לכן, לשתינו היה ברור שהשתיקה קשורה לתחושה של פגיעה ואכזבה מהפסיכולוגית אך הפעם, בניגוד לפעמים קודמות לא הצלחתי לצאת מהתחושות הקשות ששיתקו אותי עד כדי שתיקה כל-כך ממושכת.

בקיצור, עוד יש לי כל-כך הרבה מה ללמוד על עצמי ועל הנפש (המפותלת) שלי

גם אני עונה / ריישית

לה בלב וכל פגישה היא מזכירה שהיא לא קוראת מחשבות. גם אני רוצה לענות בקול ולא מצליחה. יופי לנו.

חוץ מזה אם לא היו לנו רגישויות מיוחדות לא היינו הולכות לטיפול, לא כך

אל ייאוש נאבקת, עוד תתעללי בה קשות על הפשלה שלה, ואז תהיי נדיבה ותמחלי לה לזכר כל הדברים הטובים והנכונים שהיא כן עשתה תמיד. איזה כוח יש לך עכשיו

לנורית / ציפי

… איך מדברים על המילים המגעילות האלה עם המטפלת בחדר של מטר על מטר, כשהיא נמצאת 45 ס"מ ממך, ואת צריכה לספר לה מה זה בשבילך… אם עברת את השלב הזה תעזרי לי כי אני תקועה עם הטיפול הרבה זמן כי אין לי את האפשרות להיכנס לטיפול ולהתחיל עם תיאורים מיניים וחוויות כל כך קשות, והן קשות באמת.

ציפי, אולי / נורית

את יכולה להתחיל מכתיבה. תכתבי לה את כל מה שאת מרגישה ביחס למה שעברת וביחס ליחסי המין בהווה ותמסרי לה את הדברים כתובים כדי שתוכלו לאט לאט להתחיל לדבר עליהם. כמו כן חשוב שתספרי לה עד כמה את זקוקה לדבר על הנושא וכמה קשה לך. אולי תוכלו במקביל לכתיבה למצוא דרכים שתוכלי לדבר על הכל. מה שעזר לי כשכבר התחלתי לדבר היה שלא הבטתי במטפלת אלא דיברתי לנקודה אחרת בחדר. יש הרבה דרכים אלא שאתן צריכות ביחד למצוא את אלו שמתאימות לך.

אני רואה שאת מסוגלת להעלות את הדברים בכתב אז תחשבי על האפשרות הזו, להתחיל מלכתוב כל מה שאת מרגישה בנושא. כך על כל פנים אני התחלתי לדבר על פרטים מן העבר ובכלל, דרך מכתבים שכתבתי ומסרתי לפסיכולוגית.

מקווה שעזרתי קצת ואולי לאחרות יהיו עוד רעיונות עבורך.

ציפי:

הצלחת להעלות חיוך על פניי, גם ככה אני לא מסתכלת עליה. בתחילת הטיפול עוד שמתי לב מה היא לובשת ואיך היא מאופרת, היום אני לא יודעת איך היא נראית כי אני לא מסתכלת לכיוונה בכלל.

דרך אגב, כשהבאת חומר כתוב הקראת לה או שנתת לה לקרוא? אני יודעת שזה נשמע מטומטם אבל זה חשוב לי לדעת.

 

ציפי, אני נתתי לה לקרוא / נורית

אם זה היה ארוך היא לקחה הביתה ושוחחנו על זה בפגישה הבאה ואם זה היה קצר, היא קראה בפגישה ודיברנו על הדברים. להקריא אני לא מסוגלת כי זה די דומה לדיבור ישיר.

מאד ממליצה על השיטה הזו, אלא אם כן את מסוגלת להקריא.

מאד מקווה שתמצאי דרך לדבר על הכל בטיפול כי זה באמת דרך מאד בטוחה וטובה לעבד את הדברים הקשים ביותר.

מי:

… ובקשר לתקשורת עם המטפלת: – גמני כתבתי המון למטפלת שלי, במקומות שבמילים ישירות אליה התקשיתי לומר. ובד"כ נתתי לה לקרוא בעצמה. רק לאחרונה, – והרבה בעיניי תודות לשיחה כאן בפורום, – נעשה חשוב לי גם לקרוא לה בקול בפגישה. אבל זה אפשר גם בלי, לשם התחלה. כי יותר קל ככה.

להרבה תכנים רגישים הצלחנו להגיע ככה, זה פרץ לנו את הדרך לגעת בהם בצורה קצת יותר רחומה ומגוננת. – פחות חשופה.

ציפי יקרה מאוד / ריישית

בטיפול אני שותקת בצורה מדהימה ובסוף כל פגישה נותנת לה את מה שכתבתי בכלל לא מצליחה להוציא מילים בקול רם. זו דרך מעניינת לעבור טיפול אבל זה עובד.

למה-דווקא-לי:

לגבי המיילים והגבולות,במקרה שלי אני חשה שללא המיילים הטיפול לא היה יכול להתקדם.

רק באמצעות המייל העזתי כל פעם להוריד עוד קצת מהקליפה ואח"כ לבחון בפגישה את התגובה שלו למה שכתבתי שם…לאט לאט ובעדינות אני משחררת כל פעם קצת…ככה יותר קל לי אח"כ…הוא כבר יודע ואני לא צריכה להסביר את הדברים מולו .הוא מאוד מעודד את הכתיבה ואפילו מבקש שאכתוב לו הבעייה היא שאני עדיין מרגישה אי נוחות מאוד גדולה עם זה ויסורי מצפון אחרי כל פעם שאני כותבת הוא נותן לי מעל ומעבר,תמיד עונה לי למייל….

בפגישות אנחנו גולשים המון המון המון המון המון מבחינת הזמן…לפעמים שעתיים ולפעמים יותר….ןלא נעים לי,לא נעים לי אפילו לשאול אותו על העיניין הכספי…אני נבוכה ומשותקת…חשבתי להציב גבולות ופשוט לסיים בזמן אבל אני מאבדת את תחושת הזמן בטיפול…מה לעשות?

דניאל:

אנחנו נפגשים פעם בשבוע. אבל הקצב שלי הוא אחר. אחרי שלושה ימים אני לא זוכרכלום, גם כי נכנסים עוד דברים ודוחקים את הקודמים בזיכרון החוצה, וגם כי החוויות והחיים בכלל, עבורי מאוד אינטנסיביים, והכל אצלי בא בעוצמות, ואז אין סיכוי שאוכל להכיל הכל, אז יש דילול טבעי כל הזמן.

הבעיה היא שהפגישות הן פעם בשבוע. וכשהוא שואל אותי איך היה אחרי הפגישה, או מה דעתי על הפגישה הקודמת אני מרגיש מפגר. ולא תמיד זה אפקטיבי, האמת, לרוב זה לא אפקטיבי.] אלא אם כן באמת הייתה טלטלה רצינית בפגישה האחרונה, ואז אין סיכוי שהשבוע ירכך את המכה[.

אז הוא הציע פתרון ביניים – אימיילים.

ההצעה המקורית הייתה שאכתוב ברגע שאני תופס את עצמי "מדבר עם עצמי על הטיפול". ואשלח לו, והוא יביא את זה לפגישה הבאה שלנו. ואני אמרתי שאשתדל לכתוב, כי אני לא מרגיש שלם עם לפרוץ את גבולות השעה הטיפולית, ולהפריע גם מחוץ לזמן שלי. הוא הוסיף ועודד, שאם זו הצעה שלו, אז הוא שלם עם "ההפרעה" מבחינתו, וזה בסדר. מותר.

וכתבתי. ושלחתי. אימייל אחד, קצר, באמצע השבוע.

ופגישה הבאה. כשבאתי. הוא אחז בידו דף מודפס עם האימייל. והרגשתי פתאום רע מאוד. לא ציפיתי שהוא ידפיס. זה היה כמו לתפוס אותי בקלקלתי. כאילו, מבחינתי, ברגע ששלחתי אימייל (יישות וירטואלית מבחינתי), הוא נשלח, נקרא, וזהו. אין לו קיום אח"כ, בטח שלא מודפס. זה היה נורא מביך מבחינתי. והוא באמת עזב את זה.

אבל עכשיו נתקענו על שלב ביניים, ואני לא יודע לאיזה כיוון לצאת ממנו: אז אני כותב, אימייל אחד בשיא הבלגאן, והוא עונה ]וטוב שכך, אם הוא לא היה עונה זה היה חסר טעם מבחינתי[. אבל ברגע שהוא עונה, הכל מבחינתי בכיוון של שגר ושכח. כתבתי, שכחתי. הדילמה או הקושי אינם יותר. מצד שני, הכתיבה שלו מסתיימת עם סימן שאלה, עם שאלה פתוחה לדיון.

ואז מה?

אני אמור להמשיך לענות לו במייל? לפתח את ערוץ התקשורת הזה? ומה יהיה על גבולות הטיפול. הרי הדברים אמורים להתדיין בחדר הטיפולים, לא בוירטואליות של האימייל. ואולי אני טועה? אולי הוא פותח בכוונה ערוץ תקשורת נוסף, שבמידה מסוימת יש בו יתרונות כי אני כן חזק בכתיבה?

וכששאלתי אותו אם הוא מצפה שאענה לו על אימייל התגובה שלו – הוא אמר שהוא נשאר סקרן. זה לא עוזר לי מספיק. ומצד שני, הוא לא דיבר בכלל בפגישה על השאלה הפתוחה שהוא השאיר באימייל שלו. אז מה עושים?

אני ממש רק בהתחלה / מוני

אבל מיד הבנתי את המגבלות שלי. יש לי נטייה "להעלים" דברים ופשוט לשכוח אותם. אני מניחה שאלו המנגנונים הכל כך מפותחים שלי שגם עכשיו, כשאני מנסה בכל הכוח לפתוח, הם עדיין "רגילים" לעבוד שעות נוספות.

ביקשתי אחרי הפגישה השניה שאולי נוכל להיפגש יותר מפעם בשבוע, כי מרגישה שיש המון ושבשבילי השבוע שבין לבין הוא סתם מעין חיכיון מיותר. היא אמרה שאינה נוהגת כך, שלדעתה השבוע הזה חשוב כי מתבצעים בו טיפולים עצמיים ועולות שאלות, והנחתי לעניין….

מה שהחלטתי כן לעשות, כדי לא לשקוע שוב בשכחה הזאת, זה פשוט לרשום. יש לי מחברת שברגע שאני חוזרת הביתה (אחרי שעה של נסיעה בחזרה עם מחשבות ועיכולים…) אני רושמת כל מה שזוכרת מהפגישה ובעיקר מקפידה לרשום איזו מתנה קיבלתי הפעם. ואני מקפידה מאד לצאת מכל פגישה (ושוב. זו רק ההתחלה) עם מתנה כלשהיא, ובינתיים זה עובד.

אני חושבת שעניין האי-מיילים זה יופי של דבר, אבל בגישוש שעשיתי איתה התברר לי שהיא לא מאנשי המחשבים ואני לא בטוחה אם זה יעבוד אצלנו. ימים יגידו.

אני יודעת שאתה חזק בכתיבה, דניאל, ואולי באמת חבל לפספס את הפינה הזאת שלך. אבל ברור לי שאתה צריך לעשות מה שמתאים לך, ובדרך שמתאימה לך. אתה תמצא אותה. הרי זו גם רק התחלה מסוימת בשבילך… אני מניחה שיש כאן מטופלים שיש להם יותר ניסיון עם תכתובת אי-מיילית מול המטפל שלהם והם אולי יוכלו לתת לך תשובה מעשית יותר.

זה רעיון טוב / דניאל

לרשום.

האמת שגמני בהתחלה הייתי כותב לי מה היה בכל פגישה. אבל התעייפתי. אז זנחתי את המנהג הזה. מה גם שאני יוצא הרבה יותר הפוך מהפגישות ממה שהיה בהתחלה. בהתחלה זה עוד היה "בשליטה". הייתי יודע מה הנושא שאני בא לדבר עליו, ומה הולך לקרות – פחות או יותר. עכשיו אני קצת יותר סומך על המטפל, אז אני נותן גם לו להוביל לפעמים, ולא תמיד מתכנן הכל מראש. מה שכן, אני כמעט תמיד יוצא הפוך לגמרי מהפגישה, וטוב שיש לי עוד שעתיים-שלוש של דרך חזרה הביתה.

גם לגבי מתנות מהפגישות, אני חושב שזה מתגבש אצלי במשך החלק הראשון של השבוע אחרי הפגישה איתו. לפעמים אני אפילו משתמש בפורום לחידוד התובנות האלה אצלי. פתאום צצה לה הודעה עם חשיבה, או שאלה, ואז אחרי ששאלתי, והגעתי לתמצית הזו, אני כבר יכול להניח את זה. בעצם כשאני חושב על זה אז האימייל אליו עכשיו הוא על בסיס אותה הודעה שהייתה נכתבת, הוא פשוט רצה שזה יגיע לידיו, התובנה הזו.

זה דווקא נשמע רעיון טוב / ל'

רק שאז באה השאלה: אז איך זה יהיה? להביא דף מודפס לפגישה ולהתחיל לקרוא מהכתוב?

גם אצלי עניין האימיילים נראה לי שגרם לבעיה קשה.

פעם הצעתי לכתוב לה אימייל, וזה היה ממש בהתחלה ואז היא אמרה בחצי צחוק חצי רצינות שאולי היא תגבה ממני גם על זמן הקריאה של האימייל שלי. ונרתעתי מזה מיד.

אח"כ, בגלל שכל כך קשה לי לדבר ממש פיזית לפעמים בפגישה ורק מילים כתובות עוזרות לי הועלה שאשלח לה אימייל מידי פעם והיינו מדברים על הנושא רק אם אני הייתי מעלה אותו. ואני אולי עצלנית ואולי לא רוצה להעלות מה שקשה אז זה היה נשאר שם.

וכשהייתי בחו"ל הייתה לנו תקרית שהיא ענתה לי לאימייל וכל כך התרגזתי וכעסתי בעקבות משפט תמים שהיא אמרה שם וממש התנפלתי עליה. משהו מאד מביך.
ומאז זה נגמר. היא אמרה שהיא לא יכולה לטפל דרך אימיילים וחבל, כי אני נפגעת מכל מיני דברים שאני חושבת שהיא התכוונה אליהם אבל היא לא, ושזו טעות להמשיך ככה.

אבל מאז, על פי בקשתה, שלחתי לה פה ושם אימיילים אך היא לא עונה עליהם. זה קשה לי נורא שהיא לא עונה. כי אני אפילו לא יודעת עד שאני נפגשת איתה שהיא בכלל קיבלה אותם. ואני מרגישה שאני פולשת לפרטיות שלה. ושאני לא בסדר.

ואני בכלל נראה לי בדרך להפסיק את הפגישות שלנו.

דניאלה:

… פעם היה גם לנו סידור של תשלום על המיילים, כי אני עמדתי על זה (כמובן, ואיך לא?). בסוף כל חודש היא עשתה חשבון פחות או יותר כמה זמן הקדישה לזה. אבל אחרי כמה חודשים הסידור התפוגג. בעיקר כי התחלתי לכתוב פחות.

אז זהו / דניאל

שזה בדיוק מתנגש. כי מבחינתי, אחרי שכתבתי את האימייל, ובמיוחד אם הוא עונה לי, אז זה לא חוזר חזרה למגרש הטיפולים. זה נשאר וירטואלי, וככה אני מעדיף את זה. הבעיה היחידה היא שזה יוצר ערוץ תקשורת מקביל למפגשים הטיפוליים…

את לא הראשונה שאני שומע ממנה שמטפלים גובים עלות על חלופת אימיילים. שלי לא הציע את זה מעולם, אולי עדיין לא הציע את זה… בכל מקרה, את אומרת שבסוף היא ירדה מעניין התשלום, וזה נשאר כן כאופציית שיחה בשלב מסוים.] פתאום חשבתי, שעל טלפונים אני חושב שלא גובים תשלום נוסף, לפחות אני לא שמעתי על זה עדיין, ועבורי לפחות, אופציית האימייל היא החלפה לאופציית הטלפון, כי אין סיכוי שאתקשר אליו[.

ובכלל, מה שאת מתארת הוא קושי בשימוש במדיום הזה. אני יודע להגיד שנגיד המטפל שלי אמר לי שקשה לו לענות לי למיילים. כששאלתי למה, הוא אמר שהוא צריך לחשוב טוב טוב מה הוא עונה, ועל זה אמרתי לו חזרה: זה כמו שאני צריך לחשוב טוב טוב על מה אני כותב לך… אבל בעצם, מה שעומד מאחורי הדוגמא הזו היא המחשבה שלא כולם מורגלים להשתמש במדיום הזה, בטח שלא בשליפה מהשרוול. מה שאנחנו התרגלנו כאן לכתוב בפורומים, ובאימיילים, ובצ'טים ובאייסי ובכל הממשקים שאנחנו כל כך רגילים כבר להשתמש לטובתנו – הם, המטפלים, עוד לא בדיוק רגילים. וכל הדקויות שאנחנו כבר יודעים שקיימים – כמו לדוגמא אייקונים, וסימני רגש, ואיך לקרוא בלי לשמוע את טון הדיבור וכל זה – בטח בשבילם זה עדיין חדש.

אבל יכול להיות שגם לנו יש תפקיד בכל זה. את אומרת נגיד שאת שולחת לה מיילים, והיא לא עונה. אני אמרתי פעם למטפל שלי, שכשהוא לא עונה, מבחינתי זה עוד יותר גרוע. כי אין לי מושג אפילו אם הוא קיבל או לא, והמחשבה העיקרית שלי היא שהוא קיבל – וזה נורא ואיום ומטופש וכו' וכו' ולכן הוא לא רוצה לענות לי, או לא חושב שזה מספיק חשוב. ופשוט אמרתי לו – אני צריך שתגיב חזרה. אפילו בשתי מילים שקיבלת, ושנדבר על זה בפגישה, אבל תגיב.

זה מזכיר לי משהו שסיפרה לי חברה טובה שלי – לגבי תיאוריית החור השחור. כששולחים אימייל, ולא מקבלים עליו תשובה, האדם ששלח את האימייל מתחיל לחשוב למה לא ענו לו חזרה, ומשליך את הפחדים שלו על הסיבה לאי המענה. לדוגמא: אני, כשלא עונים לי חזרה, אני בטוח שגילו כבר שאני שקרן, וטיפש, ולכן לא מחזירים לי תשובה.

הרי החדשות ועיקרן תחילה / דניאלה

אז זהו, שאין חדשות ואין עיקרן… שום כלום.

עבר כבר יותר משבוע מאז ששלחתי לה במייל את העתק ההודעות המביכות-מסגירות-משפילות שלי מכאן.

ובינתיים כלום. חוץ מאימייל אישור שקיבלה, ותקרא, ונחשוב יחד מה עושים הלאה.

ואני מרגישה איך אני הולכת ומתמוטטת ונגמרת מדממת האלחוט הזאת….

… ואין לי יותר שום מילים כנגד כל ההתנפלות שלי עלי:

מטומטמת
פסיכית
בשביל מה כתבת לה?

היא בטח נבהלה ממך.
היא בטח כועסת עליך
שונאת אותך שלא סיפרת לה את כל האמת עד עכשיו…
… רמאית
שקרנית
מתחזה
מה זה הציפיות המוגזמות האלה? נראה לך שאת בת יחידה? שאין לה דברים אחרים בראש חוץ מההודעות המגעילות שלך?

אז מה נשאר לי חוץ מלחזור ולהתמכר לייאוש שיש לו בשבילי את כל השקט והנחמות שבעולם.

לא רוצה יותר כלום.

לא ממנה ולא מעצמי.

הי דניאלה / נורית

מאד מבינה את המצוקה שאת מתארת. גם אצלי זה כך כשלא מקבלת תשובה מהמטפלת. סביר להניח שיש לה סיבה הגיונית, אבל זה לא מקטין את האכזבה ואת תחושת הבגידה.

אני מנסה / דניאל

יש לי תמיד את ההתלבטות הזו, עד כמה זו אחריות שלו, ועד כמה שלי, לקביעת הגבולות. כי אני לא רוצה לבקש יותר מדי, ואני לא יודע מתי הגזמתי, ומתי זה בסדר, אז זה מן ניווט חופשי שכזה.

לגבי הכתיבה אחרי, אני חושב שהפתרון של האימיילים מעט עוזר כי בכתיבה על דף וכאלה – זה מושמד תוך שניות, ולא נשאר מזה זכר. לעומת זאת באימייל, זו מן אשליה כזו שזה לא קיים, כי זה וירטואלי, ואחרי שאני כבר שולח, אז זה מבחינתי לא קיים שוב, או בעצם קיים רק בצד השני, שאליו זה נשלח. מן משהו מוזר שכזה. בכל מקרה, המשלוח נעשה מאוד מהר. אני יודע שאם הייתי קורא את מה שאני כותב – לא הייתי שולח. או מקסימום זה היה נשלח לסל האשפה

טוב, אז אצלי זה קצת מבולגן הקטע של האימיילים / דניאלה

… הפגישות שלי איתה (בשנתיים וחצי האחרונות) לא היו מסודרות במיוחד, אבל המיילים זרמו חופשי הלוך ושוב והרגשתי שגם למטפלת זה ממש בסדר.

ובתקופה האחרונה, כשהתלבטתי לגבי הסיום, היא פתאום שלחה לי מייל תגובה בנוסח: "זה משהו שאמור היה להעלות בשיחה…". הרגשתי נזופה ונפגעת, "לא-בסדר" כזאת, עם ציפיות מוגזמות ושוברת גבולות

אבל אח"כ נפגשנו ודיברנו על זה. בשורה התחתונה – היא לקחה על עצמה אחריות על-כך שלא הגדירה גבולות בקטע של המיילים ונסחפה, ואיפשרה, ואז תפסה את עצמה, והדרך שלה להגיד: 'עד כאן' לא הייתה מוצלחת במיוחד…

ומה שאני רוצה להגיד הוא שחשוב לקבוע מראש ובפירוש ובמדויק מה וכמה ומתי. כלומר – גבולות. אתה והמטפל ביחד.

ואם לא הלך בפעם הראשונה, ולא קיבלת תשובה מספקת, אז נראה לי שכדאי להעלות את זה שוב איתו ולא לפספס את ערוץ התקשורת הזה.

וגם אני כמו מוני – מאז ומתמיד כותבת ורושמת לעצמי כל הזמן והכל. כי דברים נעלמים לי – דבר שבשיגרה ובלי קשר לטיפול – ומחליטה מה להביא אח"כ ומה לא (שליטה!!!). לפעמים אפילו חודשים אחרי, פתאום אני מוצאת משהו של פעם שפתאום נראה לי רלוונטי.

ועוד משהו./ .. דניאלה

המטפלת שלי נוטה לשיכחה (טוב, לכולנו הרי יש פגמים…)

בתחילת קשר האימיילים היו עוברים ימים ארוכים בלי שקיבלתי תשובה, וזה שיגע אותי לגמרי. אף פעם לא ידעתי מה קורה: אולי היא לא קיבלה את שלי משום מה, ואולי שלחתי בטעות לכתובת לא נכונה, ואולי מישהו/י שלי מחק לי את התשובה וכל מיני מחשבות מטרידות כאלה. והייתי בודקת כל רגע אולי כבר הגיע משהו.

והתברר שאו שהיא לא פתחה בכלל את התיבה שלה, או שקראה ורצתה לענות יותר מאוחר ושכחה.

ואני הייתי מוטרפת לגמרי מהחוסר ודאות, שזה דבר נורא בשבילי.

ואז סיכמנו על זמן תגובה מקסימלי שלה (5 ימים) שרק לאחריהם יש לי סיבה לדאגה. וזה עבד נפלא (גם בשבילה ובשביל הזיכרון שלה. לימדתי אותה לרשום לעצמה, כי היא הבינה שמספיק לי הבלבול שלי אני צריכה שלפחות היא תוכל לארגן לי את החורים במציאות…)

איזה דיון מעניין…

ללא נושא / לוסט

אצלי המחסומים המרכזיים בטיפול נפרצו דווקא דרך האימייל (שזה כשלעצמו אולי לא דבר כל כך טוב ומעיד על חוסר אמון או חוסר יכולת מסוימת שלי), אולי באמת כמו שציינת, משום שכשאני שולחת אני יכולה לא לגמרי לעמוד מאחורי המילים, אני יכולה להתעלם ממה ששלחתי או לשכוח מזה. היו פעמים שהמטפל שלח לי חזרה מיילים שלא זכרתי שנשלחו וזה היה מלחיץ.

אני שואלת את עצמי אם זה באמת היה לטובה כל העניין הזה, כי יש משהו נכון באמת שדרך המייל – במיוחד אצלי שיותר קל לי להתבטא בכתב מאשר בעל פה – בדרך כלל, יש ערוץ תקשורת יותר קל. לי מאד קשה עם הנוכחות הפיזית של המטפל ובחלקים גדולים של הפגישה אני עסוקה בלהתגבר על המתח והפחד. הערוץ הנוסף הזה מאפשר התקדמות שהייתה מאד מהותית, במיוחד מבחינת ההעזה שלי.

הייתה תקופה שלא הגעתי בכלל לפגישות וכל הטיפול היה דרך המייל אבל זו קיצוניות אחרת שגם הייתה לא נכונה עבורי אך נבעה מחוסר יכולת שלי ואני לא ממליצה עליה בכלל.

יודעת שהרבה דברים שנחשפו אצלי במייל לא היו נאמרים לעולם בעל פה, ויותר מזה – הרבה דברים אני מעיזה להביא לפגישות אחרי כתיבה עליהם כאן, או לעצמי כי לי מאד קשה עם הנוכחות של פנים אל פנים. אז מצד אחד – זה טוב, זה מקדם דברים. מצד שני, אני לא באמת יוצרת קשר עם המטפל ואני חושבת שזה מעכב. אני לא באמת נכנסת למקום הקשה הזה של תקשורת מילולית, של נוכחות פיזית. אני אף פעם לא מרימה את הראש ואני לא ממש יודעת איך הוא נראה וזה חלק מהעניין.

ואפילו יותר מזה – כדי לשרוד בטיפול לפעמים אני נאלצת לשכנע את עצמי שאני יושבת מול מחשב שאני נותנת לו אינפורמציה והוא מוציא מין "פלט" כזה, ממוחשב לחלוטין (יותר קל לדמיין את זה כשהטיפול הוא קוגניטיבי, מה שכבר לא ככה אצלי) והאימיילים הם אולי סוג של ניסיון שלי לשתף פעולה עם החלק הזה, שלא רוצה להתמודד עם הבן אדם שיש מאחורי המטפל. אני אף פעם לא קוראת לו בשמו או פונה אליו בגוף שני ולרוב אם אני חייבת אז אני מתייחסת אליו ברבים. מההיבטים האלה אני חושבת שהאימייל לא תורם לטיפול שלי ולא מאלץ אותי להתמודד ולעמוד מול המציאות.

חושבת שמה שהוא הציע – מין ערוץ שימלא את החלל של הזמן וישמור על איזה שהוא רצף בין הפגישות זה מצוין ויכול להיות שמאד יתרום, אם כי כמובן שזה תלוי בתחושה שלך עם זה, ותמיד אפשר גם לנסות ולוותר- זו אופציה. לא מאמינה בלעשות דברים בכוח ויודעת שעבורי זה הרסני – לאלץ את עצמי, אבל יודעת שלפחות אצלי – אני חייבת להכריח את עצמי למינימום מסוים של תקשור אחרת אעלם לחלוטין מהטיפול, מקווה שתמצא את המינון שנכון לך.

לאו דווקא / דניאל

אמנם את מנגחת את עצמך, אבל אני לא בטוח שזה נכון.

גמני מרגיש נוח לכתוב ולומר דברים באימייל, שהרבה יותר קשה לי לומר אותם במילים, פנים אל פנים. וכן, גמני משתמש באימייל לעבור על משוכות שקשות לי בפגישות. ואולי אם קודם השוויתי את האימיילים לטלפונים למטפל, אז הנה משהו שמאוד מבדיל, כי אני לא רואה את עצמי מתקשר בטלפון, ולא מרגיש בנוח בטלפון להגיד את הדברים שאני כותב באימייל. מעניין.

אפרופו מה שאמרת על זה שבאימייל הדברים נאמרים ולא נאמרים – וההשוואה לטלפון – אז כן, זה משהו שגיליתי על האינטרנט בכלל, שהוא ללא קול, והדברים לא באמת נאמרים על ידינו, הם נכתבים, ומישהו בוחר לקרוא אותם – אמנם הם נשמרים כתובים איפשהו, ולא תמיד דווקא אצלנו, אבל ברגע שכתבנו אותם, הם כבר לא שלנו, ולא בהכרח נאמרו על ידינו.

אני חושב שכל קיצוניות היא לא טובה, ולו רק בשל היותה קיצונית. אבל אם יש משהו שמקל את התקשורת, ומקדם את הטיפול, למה לא להשתמש בו במידה?

מכונפת./ .. ל'

… אגב, תחושת הרסן על הפה שאת מתארת, מזכיר לי איך שזה אצלי – אוטומטית ננעלת לי הלסת והשרירים של הלסת מכווצים חזק חזק עד שזה ממש כואב לי. לפעמים גם חורקת שיניים ואז זה כבר ממש כואב. לא מצליחה לשלוט על זה. אז לפעמים פשוט כותבת לה באימיילים. זה יותר קל לי.

וואו ל' כל כך דומה / מכונפת

אחד לאחד כל מה שתיארת, אלו הן החוויות שלי בטיפול, כולל נשיכה כזאת של השפתיים, חזקה, היא אמרה פעם שזה מרוב הצורך לדבר וחוסר היכולת (במילים שלה זה נשמע יותר טוב).

וממה היא תחשוב אחר כך? וואו, "סטורי אופ מיי טיפול" למרות שזה קצת התגמד לו, אני חושבת.

חשבתי אולי על זה שצריך לקחת סיכון, וגם אם לא בטוח לי לגמרי – לנסות. כי שום דבר לא בטוח הרי, לפחות בהרגשה.

רק שבאופן פיזי בדיוק כמו שתיארת, הגוף לא מסכים לי, הפער הארור הזה בין מה שאני רוצה למה שהמוח =הגוף רוצה.

את נושא האימיילים הצעתי פעם ראשונה בפגישה האחרונה, טוב לא ממש הצעתי, רמזתי קשות, המסכנה לא הבינה מה אני רוצה מחייה.

אצטרך להיות יותר ברורה, זה נשמע לי פתרון נורא טוב עבורי.

מכונפת – רוצה אולי להציע / ל'

את הרי מתבטאת כל כך יפה בכתיבה. את חושבת שיהיה לך נוח יותר להעלות את מה שאת רוצה להעביר לה בכתב? במקום אימייל, למה שלא תכתבי לה ותביאי לפגישה שלך מחר?

אני יודעת שאצלי לפחות, קל לי יותר לשפוך דברים על המקלדת. יותר מאשר להגיד אותם בקול.

לפעמים אני יושבת מולה וכועסת נורא שהיא לא מסוגלת להיות טלאפטית כי אז זה היה לי יותר קל. תמונות שעולות לי בראש ואני כל כך מובכת מלנסות ולהתחיל אפילו לתאר אותן. אויש, זה ממש נורא!

אבל דברים שאני מרגישה שאני לא מעיזה להגיד לה אני מעבירה באימייל.

בהתחלה אני חושבת שהיא הייתה קצת נגד כי טענה שיש לזה פחות משמעות מאשר אם אגיד לה בפגישה אבל אח"כ הבינה שרק ככה היא יכולה להוציא ממני מידע על איך אני ומה אני מרגישה ומה אני מנסה כל כך נואשות להעביר לה.

ל'/ , מכונפת

אני אפילו לא יכולה למנות את מספר הפעמים שהבאתי חלק מהדברים שקשים לי להגיד – בכתב, ולאורך כל הפגישה התעניתי אם להוציא או לא, כן או לא, לא, כן, תוציאי, לא אל תוציאי, נו מה קרה לך תוציאי, (הדיאלוג הפנימי של כוני בזמן שהמטפלת מדברת על דברים שבטח מאוד חשובים ).

בסופה של הפגישה רק בסוף אמרתי – אה, כן, הבאתי חלק מהדברים כתובים, חבל נגמר הזמן, אולי אביא בפעם הבאה. וחוזר חלילה חלילה חלילה חלילה.

אמרתי לך ל', אומללה המטפלת הזו שלי, מה מושך אותה לעזאזל להמשיך ולרצות לטפל בי???

זה שלי, אני יודעת, אני תמיד הראשונה שאומרת שצריך לקחת החלטה ולעמוד מאחוריה, ופה ל', ממש קשה לקחת אותה.

תודה ל', בכל זאת אנסה מחר, נראה מה יקרה


השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.