כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 3: "… תעיפו את השעונים מהקיר …" (ציפי)

• "השעון הזה על הקיר שמתקתק הוא כמו סכין שצמודה לגרון." (ציפי)
• "כמו סינדרלה שמביטה על השעון כי בחצות היא חוזרת להיות מישהי אחרת." (ל')
• "אז זה לא תמיד עובד, – ולא תמיד אני מצליחה בדיוק "לצאת משם" עפ"י מחוגי השעון." (מי)
• "אין לה שעון על הקיר, ולא פעם אני מזכירה לה שהפגישה הסתיימה" (י')
• "לכל המטפלים והמטפלות שבטעות נכנסו לפורום: תעיפו את השעונים מהקיר." (ציפי)
• "לא רוצה ללכת רוצה להישאר" (ריישית)
• "היא הסבה את תשומת לבי גם לזה שאני כבר לא מביטה בשעון כל הזמן כפי שנהגתי לעשות בפגישות שלנו מרוב חרדה שהן נגמרות מהר מידי" (נורית)
• "מאז בעצם היא הודיעה לי שהיא אחראית על הזמן" (ל')

 

אני חושבת על זה / ל'

שבפגישה האחרונה, עשיתי משהו שאני לא מרשה לעצמי בד"כ וזה לא להסתכל על  השעון. לא לחשב כמה עוד זמן יש לי אצלה.

ואיכשהו כבר עברו כמה דקות מהסיום והיו לה רק כמה דקות לפני שתגיע הפגישה  הבאה.

אני חושבת שזה היה שקול למנותח שעוזב באמצע הניתוח את חדר הניתוחים. כאילו כל  האיברים שלי היו שותתים דם שם על הרצפה ואני הייתי צריכה לאסוף את עצמי,  לקחת הכל בידיים ולברוח כל עוד אני יכולה.

עשיתי פרצוף של מתגברת ויצאתי מהחדר. עדיין מזועזעת בתוך תוכי.

למה?

למה לא נשכבתי על הרצפה והתחלתי לבכות לה שם? שהיא תתמודד עם הפגישה הבאה כי  אני לא יכולה לקום עכשיו. כי אני שסועה עכשיו. כי אני מדממת עכשיו.

מרגישה מאוכזבת ממנה, מאוכזבת מעצמי.

בעיקר מרגישה שאסור לי לתת לעצמי להיפתח ככה שוב בפני אף אחד.

אפילו שהיא המטפלת שלי. אולי בעיקר כי היא ה- "מטפלת" שלי. אשת מקצוע שאני  משלמת לה כדי שתציל אותי. שהיא "תציל" אותי רק בין החמישים דקות שמוקצבות לי  ממנה.

נראה לי שזה עדיין לא הטיפול האידיאלי.

אני חוזרת יותר מידי על התבנית הזו של כואב לי נורא אבל נגמר לי הזמן, אז  עכשיו לשים את המסכה על הפנים ולצאת לעולם כאילו כלום לא קרה.

הסוויטצ' הזה קורע אותי ומושך לי את ההתעללות שעברתי להתעללות אחרת.

אוי ממש כך / ריישית

בפעמים האחרונות צריכה לאסוף את עצמי כדי לצאת. ממש שקועה והמומה יוצאת החוצה  מהפגישות איתה. לוקח לי זמן בחוץ למקד שוב את הראייה ולהתחבר למציאות, ובכל  זאת עושה פרצוף של גיבורה ויוצאת בשניה שהיא אומרת. ומה שבא לי בעצם זה  להגיד לא רוצה ללכת רוצה להישאר.

לא יודעת אם זה התעללות שוב אבל ללא ספק זה קשה וקורע שההצלה היא ב-50 הדקות  האלה וזהו. למרות שלהגנתה יאמר שאני יכולה להתקשר תמיד והיא מיד עונה או  חוזרת במהירות שיא.

אולי תגידי לה שאת צריכה פגישות ארוכות יותר? יכול להצליח? אני מדי פעם מבקשת  פגישה נוספת במשך השבוע ותמיד היא מוצאת לי זמן זה גם עוזר.

מה דעתכן??????? / ציפי

פעם הצעתי למטפלת שלי לעשות מרתון. יום שלם מהבוקר עד הערב של התפרקות  והתרסקות, ולשבור את הקירות, ולצרוח ולגרד את הכל מהגוף ומכל האיברים. יום  אחד כזה וגמרנו. אבל היא אומרת שאין לזה אפקט והשיקול הוא מקצועי גרידא.  רציתי לדעת מה דעתכן??????

כי עד שהעניינים מתחממים, לפעמים אחרי 40 דקות יש לי טריגר נוראי ואני מתה  לשתף אותה, אבל אני יודעת שבאמצע היא תגיד לי: "נדבר על זה בפעם הבאה, אנחנו  חייבות לסיים". אז מה? אני יישאר ככה?

וחוץ מזה, השעון הזה על הקיר שמתקתק הוא כמו סכין שצמודה לגרון.

לכל המטפלים והמטפלות שבטעות נכנסו לפורום, תעיפו את השעונים מהקיר!!!!!!

 

לי דווקא חסר השעון הזה / ל'

היא שמה איזה שעון שהוא יותר חפץ אומנותי ומקשה עלי לקרוא את השעה.

העירה לי כבר בעבר על שאני כל הזמן מסתכלת על השעון שלי.

ולי זה חשוב. חשוב לי – כמה זמן נשאר לי. כמה עוד יש לי?

כמו סינדרלה שמביטה על השעון כי בחצות היא חוזרת להיות מישהי אחרת.

ולשאלתך: אני חשבתי על זה גם, אבל אני אישית לא יכולה לכוון את עצמי שליום  מסוים אני אעשה מעין התנקות שכזו.

מבחינתי, המצב האוטופי הוא שבוע איתה.

משהו כמו שבוע טיפולי,24 שעות ביממה, שתהיה איתי.

לא מציאותי בכלל.

יכול להיות בגדר חלום אני חושבת.

אויש, וזה מזכיר לי שוב את עצמי לפני הפגישה הראשונה עם הפסיכולוג האידיוט  ההוא, הייתי בטוחה שמדובר בפגישה אחת או שתיים, רק אספר את הסוד הזה שלי,  אוציא את הקרביים ואחזיר חזרה למקום נכון, וזהו.

אשליות

יקרה, מוכר וקורע,/ מי

ורציתי לספר לך שעשיתי הסכם עם המטפלת שהיא "מוציאה" אותי משם כמה דקות לפני,  – שתהיה לי שהות להתארגן לתוכי מתוך שלל הפירוקים שהייתי בהם. – כי אחרת אני  יוצאת לעולם פעורה, – וממש נורא להיות ככה. – איום. – סיוט.

אז זה לא תמיד עובד, – ולא תמיד אני מצליחה בדיוק "לצאת משם" עפ"י מחוגי  השעון. – והיא האריכה לי את הפגישות לשעה שלמה. – ולפעמים, – כשאפשר, – לקצת  יותר, – במידת הצורך (אם מתאפשר).

ולפעמים עדיין בכ"ז זה קורה לי, – ולמדתי לעשות שמה שני דברים: הראשון הוא  להיכנס פנימה ולנשום עמוק: ככה אני מהר יותר מתארגנת ונאספת. – והשני הוא  לומר לה איפה אני נמצאת, – ולבקש עוד שתי דקות. – והיא מאפשרת לי וסומכת עלי  שלא "אנצל" את זה סתם. – ואני לא. – אבל יכולה לצאת החוצה בלי הסחרחורת  ההיא, ויותר "תפורה" וחבושה, – לא ככה עם כל הקרביים בחוץ. כמעט. הרבה פחות,  לפחות.

את חושבת שתוכלי לדבר איתה על זה גם?

אני חושבת שכן / ל'

אני באמת צריכה לדבר איתה על זה.

למרות שהיא בעצם העלתה את זה פעם. נראה לי שאני נורא כועסת עליה אבל לא בצדק.  נראה לי שהיא יודעת שזה היה לא בסדר בפעם האחרונה אבל אני לא יכולה לסמוך על  זה, הא?

היא כבר דאגה בעבר שלא תהיה אף אחת אחרי אבל אז התחלתי עם הלחץ הזה של "מה  פתאום אני מקבלת ממנה יחס מיוחד" ולא נעים לי.

אני מרגישה שאני פולשת לתחום האפור שאולי אסור לי איתה. התחום הזה שהוא בעצם  כבר לא פגישת הטיפול המסוכמת מראש. כי זה שייך לה והיא נותנת לי אותו.

חוץ מזה, להאריך את הפגישות אני לא רוצה. גם מטעמים כספיים וגם כי בכל פעם  שאני יודעת שיש לי שעתיים אני אוטומטית משתתקת.

מן הסתם, אני רוצה שהיא תיתן לי את הזמן הזה מעצמה בלי שאבקש.

משהו בשבילי אולי.

הנה חזרתי לשטות ה- "אהובה" שלי – שהיא תנחש מה אני רוצה ומה אני חושבת.

יופי ל'.

אהמ./ .. י'

אני חושבת שזה חלום של כל אחת מאיתנו שהמטפלת תנחש מה אנחנו רוצים, מה אנחנו צריכים, אבל זה לא עובד ככה.

וחשוב שתתאפסי כמה דקות לפני הסוף.

אני מסיימת שיחות קשות בד"כ בהרפיה כדי לצאת רגועה כמה שיותר.

פעם אחת קרה שכל הפגישה הייתי בסדר ואז ממש לקראת הסוף התחילו אצלי חרדות  והתחלתי לרעוד והכל, והיא רצתה שאני אשאר עוד ולא נתנה לי ללכת, אבל הרגשתי  רע שאני מעכבת אותה אחרי הפגישה בעיקר כי היו אחרי…

אבל היא נתנה לי ת'זמן.

וכשעבדנו על נושאים קשים היו פעמים שהיא הייתה מחזיקה אותי שעה וחצי גם זה  תלוי.

פשוט תדברי איתה זה הכי בריא…

ואני הולכת פעמיים בשבוע כך שזה שונה אני משתדלת להיות בדיוק שעה ולא אחרי.

אין לה שעון על הקיר, ולא פעם אני מזכירה לה שהפגישה הסתיימה.

ולפעמים זה הפוך: אני מרגישה כאילו נקטעתי באמצע אבל אני משתדלת לא לקחת את  זה קשה… ולקבל ת'עובדה שיש לי ת'שעת טיפול שלי ואני צריכה להסתפק בזה…  נורית:

… נראה לי שהפרידה הזו הייתה מאד נחוצה לי. היא הסבה את תשומת לבי גם לזה  שאני כבר לא מביטה בשעון כל הזמן כפי שנהגתי לעשות בפגישות שלנו מרוב חרדה  שהן נגמרות מהר מידי….

ל':

פעם היא העירה לי שאני כל הזמן מביטה בשעון, ואמרתי לה שאני רוצה לדעת כמה  זמן יש לי – אם אני הולכת להפיל עכשיו משהו חדש. אם כדאי לי לעשות את זה כי  אני לא רוצה ללכת מפה בהרגשה נוראית בלי שדיברנו על זה. מאז בעצם היא הודיעה  לי שהיא אחראית על הזמן ואם אין זמן היא תגיד לי ושאני לא אדאג לזה כל הזמן.  אז פגישה אחרי זה הפסקתי לבוא עם שעון.

אם אני לוקחת לה את השעון אני לא מחזירה! / ל'

אני כל כך שונאת אותו כי הוא מזכיר לי כל הזמן שנגמר לה הזמן. חוץ מזה שהוא  מסורבל קצת, השעון שמופנה אלי בפגישה, הוא יותר קישוט.

אולי אני בכלל אקח את השעון הדיגיטלי שהיא מחביאה ועליתי עליה, שנמצא במקום  שבו היא יכולה להציץ מבלי שאני אבחין, למרות שאני כמעט כל הפגישה לא מסתכלת  עליה…. אז אולי אני אקח לה אותו? ככה יהיה לנו הרבה יותר זמן??? 😛

דניאלה:

ביקשתי להיות אחרונה, בסוף היום, גם כדי שתהיה אפשרות להאריך את הפגישה, וגם  מהמחשבה שככה אף אחד אחר לא יתפוס את מקומי בראש שלה ואשאר איתה גם אחרי  שאלך.

דניאלה, מעניין לגבי בחירת השעה./ .. נורית

אני ביקשתי להיות ראשונה ואכן אני באה ב8:00 – בבוקר לפגישה. רציתי שהיא לא  תהיה עייפה מכל השיחות של כל המטופלים האחרים ושיהיה לה כוח אחרי שנת לילה.  לא מפריע לי לראות את מי שמגיע אחרי.

לגבי השעה./ .. ל'

אני לא מסוגלת להיות הראשונה. אני לא מתעוררת לפני הצהרים גם אם קמתי לפנות  בוקר של אותו היום.

ומעניין, אני מעדיפה גם להיות האחרונה ככה שאני לא אלחץ עם הזמן, שאולי אקבל  עוד כמה דקות יקרות ממנה אבל אף פעם לא הרגשתי עליה, אפילו לרגע, שהיא עייפה או מותשת מכל השאר.

מבחינתי היא שם רק בשבילי!

אפילו שאני מכירה אישית מטופלת אחרת שלה שמספרת לי בדיוק את אותו הדבר.

איזה נושא./ .. דניאל

גם אני באחרונים. בכלל הבוקר שייך "לנורמליות", ובערב הדברים נראים אחרת.  הערב זה סוף היום, אני לא מסוגל לתפקד רגיל אחרי פגישה טיפולית טובה. אני  יוצא הפוך לגמרי. אבל כבר בטיפולים הראשונים שלי, ביקשתי להיות אחרון – כדי  שאם אצטרך אפשר יהיה למשוך את הזמן. לראות אנשים אחרים בעיקר מפריע לי שהם  רואים אותי (מעניין למה לא מפריע לי שאני רואה אותם…). אז בעיקרון, אני  מעדיף להיות אחרון. חביב עד כמה שאפשר.

תוספות שנוספו במהלך השנים, בעקבות חומרים שנשלחו ע"י קוראי האתר:

לי

את השעון שלה אני שונאת, יש לה שעון קטן ולבן שמופנה רק אליה..
אני באמת צריכה להגיד לה שאני צריכה זמן לנחות על הקרקע לפני שהפגישה נגמרת..
עודכן ב28/01/2006 .