הרווח שבין הפנטזיה למציאות ובין השחזור לתיקון
שדה ההתרחשות של הטיפול בנפגעי/ות התעללות מינית מתמשכת בילדות מבעד לעיני המטופלים/ות
מבוא, איסוף החומר ועריכה – דניאלה
הבהרה: הקשר הטיפולי-פרטני מתקיים במגוון הרכבים מגדריים: מטפלת אישה – מטופלת אישה; מטפלת אישה – מטופל גבר; מטפל גבר – מטופלת אישה; מטפל גבר – מטופל גבר.
על פי כללי השפה העברית, כשמדובר בגברים ונשים – הפנייה נעשית בלשון זכר, והמאמר ברובו נוסח בהתאם. יחד עם זאת – חשוב לציין שהוא מכוון במידה שווה לכל מגוון ההרכבים הדיאדיים.
הבלבול שמבלבל הכל
אוף כמה קשה איתנו…
שוב ושוב מגיעים לבלבול הנוראי הזה. כמו תמיד, מכל נקודת מוצא ומכל כיוון.
שוב השאלה מה אמיתי ומה שקרי.
שוב הקטע של אמון – לתת או לא לתת.
שוב המחשבה על מה מסתתר מאחורי הנחמדות.
שוב – אוהבים אותי או לא?
שוב – אני טובה או רעה?
שוב הרצון להתקרב והפחד שמרחיק.
שוב הכמיהה לחיבוק עוטף יחד עם הציפייה לעונש שיבוא.
שוב בנייה ביד אחת והריסה בשניה.
שוב – או עדיין – כמו שהיה פעם, כשהיינו קטנות, כשהגהינום וגן-העדן היו מעורבבים לנו, והארץ הייתה תוהו ובוהו…
והמטפלות שלנו אמורות למצוא את הדרך הנכונה אלינו ואיתנו בתוך כל הבילבול המבלבל הזה, וזה בטח נורא נורא קשה להן.
אני מרגישה שבא לי עכשיו להגיד תודה למטפלת שלי, שלא מתייאשת ממני ולא מרימה ידיים.
דניאלה – פורום מבוגרים * 08/07/2002
מבוא
דברים שרואים מכאן לא רואים משם
לידתו של קובץ זה בתגובה שכתבתי להודעה בפורום 'נפגעי-תקיפה-מינית-מתמשכת-בילדות' של אתר 'מקום'**. הודעה אחת מיני רבות העוסקות בקשר המיוחד בין הנפגעים למטפלים שלהם.
כתבתי, אך נמנעתי מלשגר אותה לפורום מתוך חשש להכניס את עצמי למקום כל-כך רגיש, ולחלל פרטי שאינו שלי. הרגשתי שאין לי זכות להתערב ואולי לערער בכך את מה שנוצר שם בין שתי הנשים, למרות שהיה לי הרבה מה לומר.
אבל איני בטוחה שבחרתי נכון.
האם באמת ראוי והוגן וטוב שכל אחד מאתנו יעשה בעצמו את הדרך עד שיוכל לראות "מכאן"?
האם נכון להביט מהצד ולשמור על שתיקה כאשר אחת מחברותי מתייסרת מול מטפלת ש-'כל חטאה' הוא רצון טוב, אהבה וחמלה אמיתית? שלאורך זמן חצתה גבולות וטיפחה אשליות אשר העצימו את הנפילה הבלתי נמנעת לבור המציאות ולחווית נטישה חוזרת?
סימן השאלה נותר בעינו, והדרך שמצאתי ליישוב הקונפליקט הפנימי הייתה להניח למקרה הפרטי, ובמקום לשגר תגובה ממוקדת לאירוע הנ"ל – לדלות הודעות ותגובות*** אשר נשמרו במשך השנים בדפים האחוריים של הפורומים, לקבץ אותן יחדיו ולשים אותן במקום הראוי להן – גלויות לעין. לעיני מטופלות ומטפלות, מטופלים ומטפלים – במיוחד אלה מהם העובדים עם נפגעי התעללות מינית מתמשכת בילדות.
הקובץ אינו מתיימר להיות מדעי, וההודעות המובאות כלשונן אינן עושות שימוש במונחים מקצועיים.
אין ספק שימצא מי שיעיין בהן ויסווג, ויאבחן, וייתן כותרות כמו "העברה" ו- "העברה נגדית", "התנגדות" וכו', אבל אני מקווה שמעבר לכך – הן יפתחו צוהר לרגשות אותנטיים, ויניחו על השולחן במילים בלתי אמצעיות של יום-יום את התחושות העמוקות ביותר שלנו כלפי המטפלות/ים והטיפול: חרדות, תסכולים, אהבות, כעסים, פנטזיות, ציפיות, כאב, תלות.
הפורומים כזרוע תומכת ומשלימה של התהליך הטיפולי
הפורומים של אתר 'מקום' מהווים מקום מפגש לנפגעי/ות תקיפה מינית, קבוצות-עזרה-הדדית וירטואליות, מסגרות בטוחות, תומכות, מקבלות ומכילות: את סיפורי האימה והזוועות, והפקפוק המייסר – היה או לא היה; את הלילות המסוייטים והימים מוצפי הזיכרונות והפלאשבקים, ואת הפחד והכאב שנדמה כי לעולם לא יסתיימו; את ההצפות והחרדה מפני איבוד השפיות; את תחושות האבל ואובדן הילדות והתמימות; את העלבון הצורב והכעס על שנות נצח של ניצול מחפיר; את ההתלבטויות – להתעמת עם המתעלל אם לאו.
הפורומים משמשים כקבוצות דיון והתלבטות, החלפת דעות ושיתוף בדרכי התמודדות, מלווים את המשתתפות/ים בתהליך ההחלמה הארוך – בנפילות כמו גם בהצלחות, ומהווים עדות ואישור אשר לא יסולאו בפז. תמיד כאן – אנחנו, איתנו ולמעננו – רשת בטחון הדדית, זמינה בכל שעות היממה, עוטפת, מגינה בפני התרסקויות, מרככת את חבטות המפגש החוזר ונשנה עם המציאות שהייתה ואשר אינה מרפה.
מרבית משתתפי הפורומים נמצאים – במקביל לכתיבה בהם – בשלבים שונים של טיפול נפשי, ואחד המוטיבים המרכזיים החוזרים ונשנים בדיונים המתנהלים דרך קבע, הוא סוגיית ההתרחשויות בחדר הטיפול, קרי – הקשר עם המטפל/ת.
כידוע, מהווה הקשר הטיפולי נדבך חשוב וציר מרכזי סביבו מתרחש הטיפול. ככזה, הוא נידון בהרחבה על-ידי תאורטיקנים ואנשי המקצועות הטיפוליים החל משחר ימיה של הפסיכואנליזה המסורתית ועד לגישות ההתייחסותיות והאינטרסובייקטיביות של ימינו אנו.
קובץ זה אינו מנסה להמציא את הגלגל. מטרתו להפנות את הזרקור לעבר קבוצת מטופלים ייחודית – נפגעי/ות גילוי-עריות – ולבחון את השלכות הטראומה המתמשכת בילדות על אופי הקשר הטיפולי.
לאור התנסותי האישית – הן כמטופלת והן כמשתתפת פעילה בפורומי תמיכה לנפגעי גילוי עריות – נראה לי שאכן מדובר בקבוצת מטופלות/ים בעלת איפיונים ייחודיים (הן מבחינת אופי והשלכות הפגיעה והן מבחינת הצרכים), פגועה ומצולקת בכל הפרמטרים העומדים בבסיס היכולת ליצור ולשמר קשר ואינטימיות בכלל, וקשר טיפולי בפרט.
כשילד מעביר את ילדותו כקורבן להתעללות מינית מתמשכת בתוך המשפחה, מדובר לא רק בהורה הפוגע אקטיבית, אלא ברוב המקרים גם בהורה-השותף-הפאסיבי אשר 'לא ראה, לא שמע ולא ידע', לא הגן, לא תמך ולא האמין, ובכך איפשר את הפגיעה המתמשכת והותיר את הילד חשוף לזוועות.
כשהדמות המיטיבה והמטפלת היא בד בבד גם זו המתעללת, כשבת/בן הזוג מאפשרים את ההתעללות, כשהמקום הבטוח הינו גיהינום עלי אדמות – העולם נחווה ככאוס אחד גדול והריסות הנשמה הן אלה שמגיעות לטיפול, פגועות בבסיס האטצ'מנט, וביכולת לבטוח ולהאמין – בזולת ובעצמי.
החיים בתוך מערכת סגורה של איסורים וסודות, בדידות ובידוד, בגידות ונטישות, פגיעות פיזיות ונפשיות מצד מי שאמור לשמור, לאהוב, לטפל ולהגן – כל אלה מובאים במלוא עוצמתם לחדר הטיפול, ניצבים כחומה בצורה בין המטופל/ת למטפל/ת, כחיץ בלתי עביר כמעט בין שני אנשים היוצאים למסע משותף, אשר אינו ניתן למימוש והשלמה ללא בניית גשר יציב ואיתן של אמון ובטחון ביניהם.
הקובץ שלהלן אינו בא להשיא עצות – לא למטפלים ולא למטופלים. הוא מביא דברים בשם אומרם – שמץ מהתחושות העמוקות ביותר של משתתפי הפורומים (הפתוח והסגור) – כפי שבאו לביטוי בשלוש השנים האחרונות בהודעות ובדיונים.
הרווח בין פנטזיה למציאות ובין שיחזור לתיקון
אני מאמינה שכל מי שגדל במשפחה מתעללת – מפנטז על תיקון.
שכל מי שחווה את ילדותו בחושך, בבדידות, בשקיפות ובלתי נראות – מפנטז על להיות ולהראות, ועל יחד "קורא" ומכיל.
שכל מי שהמגעים שספג מינקותו היו חודרניים, פורצי גבולות, כואבים ומשפילים – מפנטז על חיבוק רך, נקי, אוהב ומרגיע.
שכל מי שדמותו השתקפה לו במבט מעוות של עיניים אכזריות – מפנטז על מראה חומלת.
שכל מי שילדותו עברה עליו באימה אינסופית ולא טעם מימיו תחושת בטחון, קביעות, רצף – מפנטז על הצלה והגנה ומקום בטוח.
כל מי – גם אני.
התנהלתי בטיפול כדמות דו-ראשית: מצד אחד, עם רצון מאד כללי ולא מוגדר "לעבוד" על כל מה שקרה ולהיות "נורמלית", כשלמען האמת – לא היה לי שמץ של מושג מה משמעות המילים ומה מחכה לי בטיפול, ומצד שני – עם כמיהה עזה למימוש הפנטזיה הנצחית של לחזור ולהיות ילדה קטנטנה ומטופלת.
שני הראשים הללו ניהלו ביניהם מאבק איתנים כואב וממושך, כשרק היום אני מבינה שהוא הוא תמצית ומהות הטיפול.
במבט לאחור, כשנתיים לאחר הפרידה מהמטפלת, נראה לי שחלק הארי מתוך קרוב לעשר שנות טיפול, התנהל על המישור החמקמק שבין "לעבוד" ובין לרדוף אחר הפנטזיה. היום ברור לי שזו בדיוק העבודה האמיתית בטיפול: למצוא בי את היכולת להקיץ מהפנטזיה ולהתחבר למציאות. לקבל אותה. לדעת ממש ממש בפנים, במקום הכי עמוק, שזהו. נגמר. לא יחזור לעולם.
לא ההתעללות, וגם לא מה שיכול היה להיות ולא היה.
ואי שם בירכתי הלא-מודע, מתוך פנטזיית הילדות שתשוב, התנהל לו מאבק נוסף ולא פחות חשוב – מאבק בתוך מאבק: איזו מין ילדות אני רוצה לעצמי – ילדות שונה עם הורה ישנו ואוהב, או ילדות שתשחזר את ההיא, הטראומטית.
מביך להודות, אבל המשיכה לשיחזור הפגיעה רבצה שם כמו ענן שחור וכבד, גרמה לי לעשות כל שביכולתי כדי להביא על עצמי את מירב הקטסטרופות האפשריות – כעסים של המטפלת עלי, ייאוש ממני ונטישה שלה אותי.
במקביל, וכמה שנחווה מנוגד לחלוטין – ובלתי הגיוני באותה מידה – היה מה שאני מכנה ביני לבין עצמי "שמחת הנפילה", או "שמחת ההתפרקות": כאב בלתי נסבל, אימה משתקת, מראות וריחות ומגעים שאי אפשר להימלט מהם אלא אל מתחת לשמיכה, אל חוסר תפקוד, או אל מחשבות על המוות הגואל – ואז, מתוך הנפילה, לחוות בכל החושים את התחושה הנכספת של ילדה קטנה ומטופלת. כי מישהי שם, המטפלת, רואה אותי בכאבי, נמצאת איתי, דואגת, אוהבת, אכפתית.
הכי מימוש הפנטזיה.
כך עברו להם שבועות וחודשים ושנים של דילוגים בין ניסיונות השיחזור לבין רגעי התיקון, כשבדיעבד למדתי שטיפול "טוב" הוא זה שמכחיד את הצורך בשיחזור ומקיים את התיקון.
לא אחת תהיתי האם הפיצוי לנפילות הקשות – כלומר, המטפלת שעומדת לצידי – האם הוא מהווה מכשלה לטיפול? האם ה- "גזר" בדמותה כאמא טובה מחזק או מגביר את הנפילות?
אני לא חושבת. בהרגשה שלי – אין דבר בעולם הזה שביכולתו לגרום לי באמת "לרצות" להגיע אל התהומות ההם. לפחות לא באופן מודע. אבל היותה של המטפלת שם, הביטחון שתהיה לצידי כשאזדקק, אפשר לי לצלול למעמקיהם, להביט לתוכם עד שהמים העכורים התבהרו, עד שהתאדו לאיטם באור ובחום שקרן ממנה, עד שנעשו רדודים ובלתי מאיימים בטביעה.
איני יכולה שלא לחשוב בהקשר זה גם על מי שיושבים על הכסא מולנו, על המטפלים. ועל המשימה הקשה והמורכבת – הסזיפית לפרקים – שהם לוקחים על עצמם בעבודה אתנו…
מה עובר עליהם, ואיך זה בשבילם לתמרן ברווח הצר הזה שבין פנטזיה למציאות ובין שיחזור לתיקון, רווח שכמעט ואינו מותיר מקום להלך בבטחה;
שכל סטייה ממנו עלולה לפגוע במטופל/ת ולחבל בטיפול.
זה הרי לא רק הידע והמקצועיות שנחוצים כאן. זו גם האישיות והאנושיות.
אז איך מחברים ביניהם? והאם האישיות והאנושיות אינן ממלכדות גם את המטפלים? אינן מאיימות לשבות גם אותם בפנטזיה דומה?
קרוב לודאי שהחלק האישי-אנושי הוא שהביא אותם לעשות את הבחירה, לטפל בנפגעי טראומה מינית. האם זה הצורך בסיפוק נרציסיסטי – להיות "אלוהים" עבור המטופל/ת? האם זו 'פנטזיית הצלה' מכוון המצילים? ואולי חוויה מתקנת להם עצמם?
אין לי תשובה, וכנראה אין תשובה אחת ויחידה, מוחלטת ומשותפת לכל המטפלים, אבל גם אין לי ספק שמאחורי הבחירה המקצועית עומד מרכיב אנושי כבד משקל ורב משמעות; שאין זו סתם בחירה מקרית-אקראית, ושגם המטפלים שואבים רווח אישי-רגשי-ייחודי כלשהו מההתמקדות בתחום הזה.
קשה לעבוד אתנו, עם נפגעי התעללות מינית מתמשכת בילדות. במיוחד קשה הקטע של הקשר הבין-אישי – עם מהמורות האמביוולנציה המהתלת והמטלטלת, עם הצורך העצום, והתובענות, והנזקקות, והתלות, והבור הפנימי שלעולם אינו מלא.
נראה לי שלא אחת נתונים גם המטפלים במאבק פנימי בין הרצון הקמאי להיות "הורה" של, לחבק, לתת בלי גבול, להקל את הייסורים, לבין ה- "ידע" שמכתיב להם ופוסק עבורם: עד כאן.
תסכול היא אחת ממילות המפתח בטיפול בנפגעי התעללות מינית מתמשכת בילדות. במבט "מכאן" – רובם תסכולים הכרחיים ובלתי נמנעים, והראשון שבהם הוא תסכול (או סיכול) המאמצים להפוך את המטפל/ת להורה מאמץ. אבל מה באשר לתסכולים המיותרים והפוגעים כל-כך, לפעמים אנושות? שחלקם נובעים מהישבות והישאבות של המטפל/ת?
אני קוראת בפורומים עוד ועוד הודעות על מטפלות/ים שכשלו. לא רק אלה מהם שחסרו את הידע המתאים, או אלה שניצלו ופגעו מתוך רוע וזדון וכוונה. אלא גם אותם מטפלים בעלי כוונות טובות ש- "נשבו בפנטזיה". שלמשל, הציעו עצמם כתחליף 'הורה כל יכול' עד שהמציאות טפחה על פניהם ומה שגרוע עוד יותר – על פני המטופלים. או כאלה שנכנסו לתהליך הטיפולי המחייב בידיעה מראש שלא יוכלו להתמיד בו או לסיים אותו.
איך אני, כמטופלת, יכולה לבטוח? לבטח את עצמי? להבטיח לעצמי שלא אפגע?
אני לא חושבת שקיים דבר כזה בטחון מראש, או ביטוח, או הבטחה.
יש רצון שיהיה.
יש חלום על מקום בטוח ועוטף ואוהב ללא תנאי, אבל במציאות קיימת רק בדיקה ובחינה בלתי פוסקות, התנסויות וניסיונות, ומטפלים שאמורים להוכיח את עצמם כל יום מחדש.
ויש הליכה בצעדים שקולים ומדודים לאורך הרווח הצר שהחיים הותירו לנו, יד ביד עם המטפל/ת – עד שהשביל יתרחב.
וירווח.
לנו ולמטפלים.
אני רוצה לקוות שעיון בקבצי ההודעות המצורפים יקל על תחושת הבדידות של נפגעי גילוי-עריות, וישמש עבורם אישור ל- "שפיותם" ולכך שתחושותיהם מוכרות ו- "נורמליות" והם אינם יחידים במערכה.
ולמטפלים – תהא זו הזדמנות להצצה בלתי אמצעית אל המתרחש והמתרגש מאחורי הקלעים של השעה הטיפולית. ואולי – כפי שכתב קייסמנט (ON LEARNING FROM THE PATIENT, 1985) – אכן כך הוא, וגם למטפלים יש מה ללמוד מהמטופלים.
תודה ענקית לכל חברי/ות הפורומים
שכותבים, משתפים ותומכים זה בזה באהבה, הכלה וקבלה.
תודה על שיתוף הפעולה
1.1.2004
* דניאלה- חברת צוות אתר 'מקום'. שורדת גילוי-עריות וניצול מיני של מטפל.
** אתר 'מקום' מלווה באשכול פורומי תמיכה ייעודיים לנפגעי/ות תקיפה מינית, המשמשים קבוצות תמיכה מקוונות לעזרה עצמית.
למעט פורום יחיד המוגן בסיסמה ונועד להעלות סוגיות קשות במיוחד שמצריכות סודיות – הכתיבה בפורומים פתוחה לקהל הרחב, בכפוף לאמנה שגובשה על ידי קהילת משתמשי הפורומים שלנו מתוך ניסיון רב שנים, ומטרתה לאפשר דיון באווירה בטוחה ותומכת.
מאחר והשיח בין משתתפי הפורומים הינו וירטואלי, הכותבים עושים שימוש בעזרי שפה אינטרנטית אוניברסלית – כללים, סימנים ומונחים אשר מלווים את המילים הכתובות, ובאים למלא במידת האפשר את מקום קשר-העין, שפת-הגוף וטון-הדיבור החסרים במדיום תקשורת זה:
הודעה: כל נושא חדש המועלה על-ידי אחד המשתתפים, מופיע תמיד בראש דף הפורום.
תגובה: כל ההתייחסויות לנושא שהועלה בהודעה. התגובות מופיעות בסדר כרונולוגי מתחת להודעה הראשית.
שרשור (THREAD): שרשרת הודעות ותגובות בנושא מסוים.
לבד מתוכן ההודעה ניתן לבחור אם לרשום בחלון הכתיבה את הפרטים הבאים: נושא, שם הכותב, דוא"ל,ICQ .
שם הכותב: בהתאם למקובל ברשת, הכותבים משתמשים בכינויים (NICKS) קבועים, על-פי בחירתם.
טריגר (TRIGGER): מילת אזהרה מפני תוכן קשה. נכתבת בשורת נושא ההודעה או התגובה, ומאפשרת לקורא לבחור מראש אם לעיין בהודעה או להימנע.
אמוטיקונים (EMOTICONS): איורים קטנים הנותנים ביטוי ויזואלי לרגשות, מצבי רוח, מחוות וכו'. בכל פורום קיים לוח אמוטיקונים נגיש, לבחירה ושימוש על-ידי הכותבים. לדוגמא:
סימנים מקובלים ברשת: חיוך 🙂 עצב 🙁 חיבוק (((((((שם המחובק)))))))
תמונות: קיימת אפשרות להדבקת תמונות בגוף ההודעות. התמונות נבחרות על-ידי הכותב מתוך מאגרי תמונות ברשת, או מאוסף פרטי.
*** קבצי ההודעות בפרקים להלן לקוחים כולם מפורומי התמיכה של אתר 'מקום'. הם נאספו בידיעתם ואישורם של הכותבים, ובכינויים שבחרו לעצמם.
ההודעות והתגובות מובאות כלשונן, למעט שינויי עריכה מזעריים או השמטת פרטים מזהים. האמוטיקונים והתמונות משובצות בקבצים כפי שהופיעו בהודעות המקוריות; ההדגשים נוספו בעריכה.
הודעות שמתייחסות למספר נושאים חולקו בין הפרקים בהתאם, ולעיתים צוטטו קטעים מתוכן ביותר מפרק אחד.
למרות החלוקה לראשי פרקים, יש לזכור שבמציאות הטיפולית 'הכל קשור להכל', והנושאים שזורים זה בזה.