הערה: המאמר קשה לקריאה, וכולל טריגרים רבים, במיוחד עבור אלו שחוו אישפוז.

לסטיגמה צורות רבות. כאשר האבחנה והטיפול עצמם נתונים תחת סטיגמה, התוצאה הרת-אסון. במקרה של הבת של Ann Jennings, התוצאה היתה טראגית.

בתי אן היתה קורבן של טראומה מינית בילדותה המוקדמת. היא לא הצליחה למצוא טיפול הולם במערכת בריאות הנפש. מגיל 13 עד למותה שהתרחש לא מזמן בגיל 32, היא נתפסה וטופלה כאדם בעל "מחלה נפשית כרונית קשה". עיון ברישומי התיקים הרפואיים שלה מראה את התיאורים שלה באמצעות דיאגנוזות, תרופות, "סימפטומים", התנהגויות וגישות טיפוליות. היא זכתה לכינויים כמו "מרדנית", "מתנגדת לטיפול" לכל אורך ההיסטוריה שלה במסגרת בריאות הנפש. למרות שבמקור היסטוריית התעללות שעברה נרשמה בתיקה, רישומים אלה הושמטו בהמשך. התובנות האישיות שלה לגבי מצבה לא נרשמו בשום מקום.

כשהייתה בת 22, אנה עברה הסתכלות מחודשת בעקבות ניסיון  התאבדות. לתקופה קצרה היא עברה אבחון חדש ונמצא שהיא סובלת  מדיכאון חריף ומצורה מסוימת של תסמונת הדחק הפוסט-טראומטי. זו  הייתה הפעם היחידה בקריירה של אנה במסגרת בריאות הנפש בה הסכימה עם הדיאגנוזה שקיבלה. היא הבינה את עצמה, לא כאדם עם "מוח חולה", אלא כאדם שנפגע בצורה חמורה ונמצא תחת השפעת טראומה בשל דברים איומים שהתרחשו בחייה, כולל עינויים מיניים מידי השמרטף שלה.

להיות בלתי נראה

במהלך כשתים-עשרה שנה אנה שהתה במסגרת אשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים. כשחיה בתוך הקהילה, היתה יוצאת ונכנסת ממחלקות סגורות של מוסדות פסיכיאטריים שונים, חדרי מיון פסיכיאטריים, תוכניות דיור למשבר ומתקנים אשפוזיים לחולי נפש. האבחונים העיקריים בתיקה היו: הפרעת אישיות גבולית עם קווים פרנואידיים וסכיזוטיפיים, פרנויה, בלתי מסתגלת חברתית,  בעיות התנהגות מהסוג התוקפני וסוגים שונים של סכיזופרניה, כולל פרנואידית, בלתי מסווגת, היברפרנית ורזידואלית. סכיזופרניה פרנואידית היתה האבחנה הבולטת ביותר שלה. הטיפול כלל טיפול משפחתי, טיפול באמצעות ויטמינים ותזונה, טיפול באמצעות אינסולין והלם חשמלי, פסיכותרפיה, טיפול התנהגותי, טיפול באומנויות וריקוד, שיקום נפשי-חברתי, טיפול קבוצתי וכל טיפול תרופתי נפשי שניתן להעלות על הדעת, כולל Clozaril. תשעים וחמישה אחוז מהגישות הטיפוליות כלפיה עשו שימוש בתרופות
פסיכוטרופיות. למרות שכבר בשלבים המוקדמים של ההיסטוריה הרפואית שלה היו ראיות לדיסוציאציה, הרישומים שלה לא כוללים כל מידע על ניסיונות לברר קיומה של היסטוריה של טראומת ילדות.

אנה היתה בת 22 כשנודע לה, דרך שיחות עם מטופלים אחרים שגם הם נפגעו מינית בילדותם, שהיא לא היחידה שזה קרה לה. רק אז היא היתה מסוגלת לספר לי, בפרטי פרטים, את ההתעללות שעברה. הפעם, עם המודעות שרכשתי לאורך השנים, הייתי
מסוגלת לשמוע אותה.

האירועים הפכו סוף סוף למובנים. עינויים מיניים ובגידה הסבירו את הצרחות המתמידות שלה כפעוטה, את השיפור שחל במצבה בתקופת גן הילדים והופעה מחדש של ההפרעה שלה בגיל ההתבגרות המינית. האירועים הסבירו את הדמעות בציוריה, את
התוכן של ה- "דלוזיות" שלה, את הדימוי העצמי שלה כמשהו שיש להתבייש בו, את ההרס העצמי שלה, את המעורבות שלה בזנות ובקשרים סדיסטיים, את תפיסת העולם שלה כמקום שפוגע במתכוון, את הבידוד שלה ואת העדר האמון העמוק שלה. חשבתי, תוך שאני חשה הקלה ותקווה, שעכשיו אנחנו מבינים מדוע הטיפול שקיבלה עד כה לא עזר. כאן היתה התחלת הדרך להבנתה ולהחלמתה.

התגובה של מערכת בריאות הנפש היתה התעלמות מהמידע הזה. כשאני או אנה ניסינו להעלות את הנושא, הופיע מין מבט בעיניו של איש המקצוע שלפנינו, כאילו נסגרו התריסים. אם קודם לכן הוא רשם משהו לעצמו, העיפרון היה מפסיק לנוע. לחצנו על
כפתור שלא מחובר לשום דבר. זה היה המצב עד שאנה שלחה יד בנפשה, עשר שנים ושנים-עשר בתי-חולים לחולי נפש לאחר מכן.

הטרגדיה של אנה חוזרת על עצמה בחייהם של אנשים רבים שנתפסים כ- "חולים כרוניים". היחס לוידויים שלהם על התעללות מינית שעברו זוכים להתעלמות או ביטול. כמו שהיה בשנות ילדותם המוקדמת, הם לומדים לשמור על שתיקה בתוך מערכת
בריאות הנפש.

שתיקה

חומות של שתיקה מפרידים את ההתעללות המינית בילדים מפני המודעות של הציבור בתוך מערכת בריאות הנפש. לא קיים מקום בתוך מבני ניהול הידע של המערכת כדי לקבל נתונים אלה מהמטופלים.

ההסברים הביולוגיים של מחלות נפש היו הפרדיגמה השלטת זה שנים רבות. הם קבעו את שאלות המחקר, שיטות המחקר, התיאוריות שנלמדות באוניברסיטה ומיושמות בשדה, את ההתערבויות, הגישות הטיפוליות ותוכניות הטיפול שבהם משתמשים, כאשר התוצאות נראות כאילו הן מצביעות על הצלחה.

מערכת בריאות הנפש ראתה את ה- "מחלה" של אנה אך ורק דרך עיני הפסיכיאטרייה הביולוגית. המקור של כאבה, ההתעללות המינית שעברה מוקדם בחייה, נתפסה כאנומליה, כסתירה לפרדיגמה, וכך לא ניתן היה לראותה.

כתוצאה מה- "עיוורון" הפרדיגמטי הזה, טיפולים פסיכיאטריים קונבנציונליים וסביבה אשפוזית גרמו לטראומות חוזרות לאנה, משחזרים שוב ושוב השתלשלות ההתעללות שעברה, מחמירים את הכאב שלה. הטבלה שלהלן מתארת את הרה-טראומטיזציה הזו.

נבואה שמגשימה את עצמה

ההשפעה של רה-טראומטיזציה מוסדית השאירה את אנה "במצב שהגשים את נבואת הפתולוגיה שלה" )מתוך כתב עת שלא פורסם ""Racket: violence against women The Protection, של S. Stefan, אוניברסיטת מיאמי, 1993(. הדבר היה נכון
במיוחד כשמדובר בתרופות פסיכוטרופיות. שורדי טראומה מספרים שהיכולת להרגיש ולחשוב בצורה שלמה ומלאה חיוניים להחלמה. תרופות פסיכוטרופיות גזלו מאנה את היכולות הללו באופן מתמשך.

תרופות יכולות לעזור אם משתמשים בהן בזהירות, בליווי ההבנה וההסכמה המלאה של המטופל. אך ללא ידע על אילו תרופות יכולות להקל עם אילו סימפטומים ולזרז החלמה מטראומה, תרופות יכולות לגרום לנזק בל ישוער. עבור אנה, טיפול נפשי על ידי תרופות היה מטאפורה של הטראומה המקורית שלה. כמו שתקיפה מינית מחללת את הגבולות הפיזיים והפסיכולוגיים של העצמי, תרופות פסיכוטרופיות בכפייה פלשו את גבולותיה, כשהם מפרים, משנים ומשתקים את נפשה, גופה ורגשותיה. פעם אנה
אמרה לי – "אין לי מקום בטוח בתוך עצמי".

הכחשה

למרות שהפרדיגמה השלטת יכולה להקל על בני אדם הסובלים ממחלות נפש בעלות בסיס שהוא בעיקר גנטי או ביולוגי, היא נכשלת במקרה של קבוצה לא מבוטלת של אנשים הסובלים מטראומה מינית או פיזית. קבוצה זו יכולה לכלול כחמישים עד שבעים
אחוז מהנשים המאושפזות מסיבות פסיכיאטריות, על פי J. Briere and M. Runtz ב-New Directions for Mental Health Services, 1991 . אך כעת מופיעה פרדיגמה חדשה, המבוססת על טראומה.

שינויים בפרדיגמה נתקלים בדרך כלל בהתנגדות. הם מפירים את הסטטוס-קוו, יוצרים מתח וחוסר וודאות, דורשים יותר עבודה. התנגדות לקיומה של פרדיגמת הטראומה הנובעת מהתעללות מינית התקיימה במשך יותר מ-130 שנה, שבמהלכן התפקיד
האתיולוגי )כגורם למחלה, הערת המתרגמת( של תקיפה מינית של ילדים במחלות נפש התגלה והוכחש לסירוגין. כל חשיפה נתקלה בתגובות של שאט-נפש, דחייה והטלת ספק באמינות מצד הקהילייה המדעית. כל גילוי נתקל בטיעונים המאשימים את הקורבנות ומגינים על התוקפים. כיום, למרות אין ספור מקרים מתועדים של התעללות, מסורת זו של הכחשה והאשמת הקורבן ממשיכה לשגשג.

הפסיכיאטר Roland Summit מתייחס להכחשה זו כ- "התנגדות", בפרסומו משנת 1989 ב-Psychiatric Clinics of North America . הוא טען ש- "בכשל ההיסטורי לתפוס את חשיבות ההתעללות המינית ובהימנעות לאמץ אותה עכשיו, אולי אנו מודים בכך שאיננו חפים מפשע. נראה שאנחנו בורים מבחירה ובהחלט אשמים".

הפרדיגמה החדשה

עלות הבורות מרצון הזו היא גבוהה הן במונחים חומריים והן אנושיים. אשפוזיה של אנה לבדם הגיעו לעלות של $ 2,718,720. אך עתה, כוחות רבים ונוגדים מתעמתים מול הבורות מרצון באמצעות האמת. כוחות אלה כוללים:

• את הקורבנות עצמם, שמשמיעים את קולם בפעם הראשונה.
• גוף הולך וגדל של מחקרים המבוססים על פרדיגמת הטראומה.
• תמיכה פוליטית לפרדיגמה זו במסגרת החקיקה, המפנה את תשומת הלב הציבורית לסוגיות של נשים.
• גישות טיפוליות חדשות לטראומה מינית.
• היווצרות של איגודים מקצועיים חדשים המבוססים על חווית הטראומה.
• תשומת לב חוקית לטיפול בנשים במוסדות פסיכיאטריים.
• קידום של רפורמה בתחום הבריאות, המנסה למצוא שיטות שמחזירות יותר מההשקעה בהן, פחות מגבילות מהקיימות.

למרות שכוחות האמת ימשיכו להיתקל בהתנגדות, נראה שהם יוצרים תנועה חזקה שתעזור להגן על ילדים מפני חילול מידי מבוגרים ולקדם את הקבלה של פרדיגמה המבוססת על טראומה המכירה בכאבם של אנשים כמו בתי, מציעה להם את מה ש-  Summit Roland כינה "הסיכוי הרדיקלי של ההחלמה" (the radical prospect of recovery).

הטבלה הבאה מסכמת את הרה-טראומטיזציה שעברה אנה על ידי טיפולים פסיכיאטריים קונבנציונליים וסביבה אשפוזית:

חווית ההתעללות המינית בילדות המוקדמת	טיפולים נפוצים במוסדות פסיכיאטריים
איש לא ראה, איש לא שמע
פסיכיאטר הילדים של אנה לא חקר או ראה סימנים של טראומה מינית. אנה עברה דיאגנוזה שגויה	פסיכיאטרייה של מבוגרים לא חוקרת או רואה סימנים של או מבינה טראומה מינית. אנה עוברת דיאגנוזה שגויה.
אנה מנסה לספר להוריה, למבוגרים אחרים, נתקלת בהכחשה והשתקה.	דיווחים על התעללות מהעבר ומההווה זוכים להתעלמות, חוסר אמון, ביטול, מתפרשים כדלוזיות. מושתקים.
רק שני פסיכולוגים בבית הספר היסודי הבחינו בקיומה של טראומה. התובנות שלהם זוכות להתעלמות מצד ההורים.	הסודיות המוסדית חוזרת על זו שהיתה בתוך המשפחה. לקדימות זוכה הצורך לגונן על המוסד, על משרות, מוניטין. התעללות במטופלת לא מדווחת לגורמים הממונים; לא מתאפשרת ביקורת ציבורית.
נקמה של התוקף מאיימת במידה וההתעללות תתגלה.	מטופל או איש צוות המדווח על התעללות נענש.
ההתעללות מופיעה בשלב טרום-מילולי. איש לא מבחין בטראומה המינית המבוטאת ביצירות האומנות של אנה הילדה.	איש לא מבחין בטראומה המינית המתבטאת בעבודותיה כבוגרת, להוציא מטפל אחד באומנויות.
לכודה
לא מסוגלת להימלט מהתוקף ומההתעללות. תלויה, הילדה, במטפליה המבוגרים.	לא מסוגלת להימלט מהתעללות בתוך המוסד. נעולה. נשארת במצב של תלות. חינוך ולמידת מקצוע נשללים ממנה.
מחוללת מינית
המתעלל הפשיט את אנה ומשך חולצת T מעל ראשה.	הופשטה בכוח בשעת קשירה או כניסה לבידוד, לעתים קרובות בנוכחות עובדים ממין זכר.
הופשטה על ידי המתעלל "בלי שום דבר למטה".	כדי לתת זריקות, החולים מופשטים בחלקם התחתון כדי לחשוף את הישבן או הירכיים, לעתים קרובות על ידי אחים ממין זכר.
"קשורה", מוחזקת למטה, עם זרועות וידיים קשורות.	"מרוסנת", "קשורה", כאשר הזרועות והרגליים מרותקות למיטה.
התוקף "פתח את רגליי".	תנוחת ריסון כפויה "בארבע נקודות" כשהיא פסוקת רגליים וידיים.
התוקף "עשה בדיקות והכניס לתוכי דברים".	הזרקת תרופות בכפייה.
חילול גבולות. חשיפה. פלישה לפרטיות.	לא קיימת פרטיות מפני חולים אחרים או אנשי הצוות, אין גבולות.
מבודדת
נלקחת על ידי המתעלל למקומות נסתרים מאחרים.	מובלת בכוח לחדר הבידוד, לרוב על ידי אחים ממין זכר.
מבודדת בחוויה שלה: "למה רק אני?"	מבודדת מהחברה במוסדות סגורים.
"חשבתי שאני היחידה בעולם שזה קרה לה".	אין הכרה בחווית ההתעללות המינית של מטופלים.
מואשמת ומבוישת
"היתה לי הרגשה שאני רעה… התפוח הרקוב".	החולים מקבלים סטיגמה של פגומים, חולי נפש, חסרי ערך. טיפול מוסדי מתעלל וסביבה מכוערת מעבירים את ההערכה הנמוכה של החברה כלפי החולים, קורעים לגזרים את ההערכה העצמית שלהם.
היא הפכה לילדה ש- "אי אפשר איתה".	היא הפכה למטופלת "סרבנית, מתנגדת לטיפול", שקשה להשתלט עליה.
היא הואשמה, קיבלה מכות, רותקה לחדרה . כעונש על כעסה, צרחותיה ובכייה.	כעסה, האימה שלה, צרחותיה ובכייה זיכו אותה בעונש של מתן תרופות בכפייה, קשירה, אובדן "זכויות" ובידוד.
נשלטת
לתוקף היתה שליטה מוחלטת על אנה.	לצוות במוסד הפסיכיאטרי היתה שליטה מוחלטת על אנה.
תחנונים להפסיק את ההתעללות זכו להתעלמות. "זה כואב לי. בכיתי והוא לא הפסיק".	תחנונים ובכי בבקשה להפסיק טיפולים פוגעניים, קשירה, בידוד, כמויות עודפות של תרופות – זוכים להתעלמות באופן רגיל ושגרתי.
ביטוי של רגשות חזקים, בעיקר כעס שכוון כלפי ההורים, דוכא בדרך כלל.	רגשות חזקים, בעיקר כעס כלפי אלה החזקים יותר (כל הצוות), דוכא על ידי תרופות, בידוד וקשירה.
חוסר הגנה
אנה היתה חסרת הגנה נגד ההתעללות של הפוגע. ניסיונותיה לספר נפלו על אוזניים ערלות. לא היה לה מקום בטוח אפילו בחדרה ובביתה שלה.	חולי נפש חסרי הגנה כנגד פגיעה של אנשי צוות. הדיווחים נתקלים בחוסר אמון. אין שומרים המגינים באופן אפקטיבי על המטופלים. הסכמי העסקה מונעים פיטורין של אנשי צוות מתעללים.
מאוימת
כילדה, איום מתמיד להיות מותקפת מינית.	כמטופלת בבריאות הנפש, איום מתמיד להיות מופשטת בכוח, להיזרק לבידוד, להיקשר, לקבל כמות עודפת של תרופות.
משוללת אמינות
כילדה, דיווחיה של אנה על התעללות מינית לא נשמעו, היתה הפחתה של ערכם או השתקה שלהם.	כחולה במסגרת בריאות הנפש, דיווחיה של אנה על התעללות מינית זכו לחוסר אמון. דיווחים על התעללות בילדות נתקלו בהתעלמות.
הפיכתה למשוגעת
כעס הולם על התעללות מינית נתפס כמשהו לא בסדר אצל אנה. ההתעללות נמשכת, בלי שאיש מבחין בה.	כעס שבמקומו על טיפולים מתעללים במסגרת המוסד נתפס כפתולוגי. הטיפולים הפוגעים נמשכים.
הפחד של אנה מהתעללות לא הובן. ההתעללות נמשכת, בלי שאיש מבחין בה.	פחד מפני התנהגויות מאיימות מצד המוסד מקבלות תווית של פרנויה על ידי אותו המוסד עצמו שיוצר אותן.
ההתעללות המינית נתקלת בהתעלמות והשתקה. המסר: "לא חווית באמת את מה שחווית"	הכחשה פסיכיאטרית של התעללות מינית. המסר למטופל: "לא חווית באמת את מה שחווית"
נבגדת
האמון של אנה נבגד על ידי בני משפחה ומטפלים שבהם בטחה. ההתערבויות המשמעתיות היו "לטובתה".	אנה עוברת טראומה חוזרת על ידי אנשי מקצוע שתפקידם לעזור לבני אדם. ההתערבויות שלהם מוצגות כמשהו שנעשה "לטובת מטופל".
מערכות היחסים במשפחה נשברו על ידי פרידה, גירושין. לאנה לא היה על מי לסמוך או לבטוח בו.	מערכות יחסים בהן בטחה נקטעות באופן שרירותי בשל צרכי המערכת. אין המשכיות של טיפול או מטפל.

 

מאמר זה לקוח מ-On Being Invisible in the Mental Health System שפורסם בשנת 1994 ב-Journal of Mental Health Administration באישורו של המחבר.

המאמר תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://www.sidran.org/anna.html