מאת אילנה סובול, MA, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית

אירועים קשים קורים, זו מציאות שאין לנו עליה שליטה. בחלק גדול מהמקרים האירוע דוהה עם הזמן בזיכרוננו, הופך לזיכרון לא נעים, כואב, אך לא יותר מזיכרון. עם זאת, ישנם מקרים בהם האירוע לא דוהה. הוא דומה יותר למציאות מקבילה שקפאה בזמן, שפולשת ונגלית ללא שליטה בתוך ההווה דרך סיוטים, פלשבקים, רגשות קשים שעולים בעוצמה ועוד. במקרים בהם הזיכרון אינו דוהה אחרי שלושה חודשים, ייתכן והתפתחה הפרעה הקרויה תסמונת הדחק הפוסט טראומטי או PTSD. זו הפרעה רצינית בעלת השלכות חמורות על איכות החיים בהווה. מה עושים אם זה מה שקורה לכם?

יש מטפלים העובדים עם טראומה המדמים את התהליך לסידור ארון בגדים. המטפורה עובדת כך: בעת האירוע הטראומטי עצמו התחרשויות רבות נכנסו למודעות שלכם. הם הגיעו בפתאומיות, בכאוס, לעתים בלי שיכולתם לקחת את הזמן הנחוץ על מנת להבין במה מדובר, לתת להם שם  ולשייך אותם לאירועים דומים אחרים שעברתם. הדבר דומה למצב שבו הגיע מישהו לחדר שלכם, שפך שק של בגדים מקומטים על הרצפה ועזב. אתם מנסים לסלק את הבגדים מרצפת החדר כדי שניתן יהיה לחיות בו, לעבור בו, לתפקד בו. יש לכם ארון בגדים, איזה פתרון נפלא! אפשר לדחוף את הכל במהירות לתוך הארון וכך לא אתם ולא אף אחד אחר לא יראה את הבגדים האלה שנזרקו בתוך החדר שלכם.

הבגדים משולים לחלקים השונים של האירוע הטראומטי – פרטי האירוע כפי שקרו, כמו קטעים של סרט וידאו, הרגשות שהרגשתם, תחושות הגוף שחשתם, המשמעות של האירוע שייחסתם לו שעה שהתרחש ולו לשבריר שנייה וחלקים אחרים.

בתוך הארון כבר יש בגדים ששייכים לכם, שאתם מרגישים שהם שלכם, שבחרתם בהם או שקנו לכם ואתם חיים איתם בשלום. אלו משולים לזיכרונות הרגילים שלכם, שנוצרו בעקבות התנסויות שהיו לכם בעבר, נעימות, לא נעימות וניטרליות.

אך כעת, בשל הצורך לסדר במהירות את החדר, נדחפו הבגדים הזרים לתוך הארון יחד עם הבגדים שלכם. קשה למצוא כל דבר שהוא, הארון הפוך וגרוע מזה, הדלת לא נסגרת! אתם נאלצים לבלות את כל היום ישובים על הגב לדלת כדי למנוע ממנה להיפתח.

פעולה זו משולה למאמצים שאנשים עושים כדי להימנע מכל תזכורת של הטראומה – לא להיתקל במשהו שמזכיר אותה, לא לחשוב עליה, לא להרגיש רגש הדומה לאלו שהיו בשעת התרחשותה, לא להבין מה קרה שם באמת. אני מניחה לשרבים מכם תהליכים אלה מוכרים מאוד.

לכאורה, נמצא פתרון מעולה! טוב שיש ארון בגדים. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לשמור שהדלת לא תפתח והכל נראה בסדר, החדר מסודר ואיש לא רואה את מה שמסתתר בתוך הארון. הבעיות מתחילות כשאתם נדרשים לעשות דברים נוספים, כמו לצאת מהחדר (כלומר לחיות את החיים שלכם במלואם). כשמתווספים לחיים שלכם דברים שדורשים את ההתייחסות שלכם וקשה לעשות אותם יחד עם התעסקות תמידית בשמירת דלת הארון סגורה.

אז מורגש המחיר של תחיבת הבגדים המבולגנים לתוך הארון – המחיר של שאר החיים, של דברים משמעותיים שאין לכם את האנרגיה לעשות אותם כי היא מגויסת לשמירת הזיכרון הטראומטי תחת שליטה.

מה אם כן עושים בטיפול?

במהלך הטיפול תצטרכו לפתוח את הארון ולאפשר לאדם אחר לראות את מה שבתוכו. חשוב מזה – גם אתם תצטרכו לראות מה יש בו. אך זה לא הכל.

בתהליך בניית הקשר הטיפולי, תוך שיתוף המטפל בסיפור הטראומה, אתם לומדים להאמין שהמטפל לא ילעג למה שיראה בתוך הארון, שיוכל להיות שם בצורה תומכת ולא שופטת. למידה זו יכולה לאפשר לכם לשתף אנשים נוספים ולראות שלפחות חלק מהם לא ישפטו אתכם ואולי יום אחד תהיו מסוגלים להסתכל על מה שקרה בלי לשפוט את עצמכם…

בשלב הבא תצטרכו להוציא את הבגדים המקומטים אחד אחד, להניח אותם מחוץ לארון, לפרוס אותם ולקפל יפה. במונחים של טיפול זה אומר לספר בפרטי פרטים על מה שהתרחש, גם אם זה אומר לספר את הסיפור קטעים קטעים, חלקים חלקים, כי זה טבעו של הזיכרון הטראומטי להיות מפורק ולא ברור, בניגוד לסיפור שמסופר באופן רצוף כמו סרט וידאו, עם התחלה, אמצע וסוף. בהדרגה, ככל שתכירו את הפריטים השונים שאתם מקפלים, יתבהר לכם הסיפור המלא של מה שעברתם, על המשמעויות שלו ועל הרגשות שהוא עורר בכם.

עכשיו מגיע השלב של סידור הארון. בארון כבר יש בגדים שסודרו בו בעבר, לפני הטראומה. אתם מכירים את הבגדים האלה, הם הזיכרונות של אירועים שקרו לכם בחיים. הם מסודרים לפי סוגים, לפי עונות השנה או בסדר הגיוני אחר שהחלטתם עליו מתישהו. חלק חשוב בעבודה עם הטראומה קרוי אינטגרציה של הזיכרון הטראומטי עם סיפור החיים של האדם – עם הידוע לו על מי שהיה לפני, עם מה שהוא רוצה להיות, עם מה שהוא יודע כל כוחותיו, אישיותו, עם מה שהוא יודע עם בני אדם אחרים והעולם. מבחינת סידור הארון זה אומר למיין את הפריטים השונים עם הפריטים הקיימים כבר בארון, כדי לתת משמעות לטראומה.

לא פעם זה אומר לשנות את מה שחשבתם שיש לכם בארון כדי שיוכלו להתחבר עם הפריטים החדשים שהתווספו. כלומר לשנות את הראיה שלכם את עצמכם, אנשים אחרים ואת העולם, כך שיהיה שם מקום לאירוע הטראומטי.

זה לא אומר שמעתה תראו את עצמכם רק כמי שדברים איומים קורים להם, את האנשים האחרים כמי שמעוללים אחד לשני דברים איומים או אדישים למה שנעשה לאחרים ואת העולם כרע. אך גם לא להתעקש להתעלם ממה שקרה ולראות את החיים כאילו אין לטראומה שום משמעות מבחינתכם. כאילו היה זה דבר של מה בכך.

הבגדים שהתווספו אולי לא נבחרו על ידכם, הם לא נראים כמו משהו מתאים לסגנון הבגדים שהיו בארון קודם לכן או שתרצו שיהיו בו אחר כך, אך אין לכם אפשרות להיפטר מהם, כמו שאי אפשר להפטר מהטראומה ברגע שהתרחשה. היא לעולם תהיה חלק מהעבר שלכם. כן, ידוע שזו אחת המשאלות של מי שעברו דברים קשים בחיים, למחוק את זה, לשכוח את זה, להעלים את זה.

על מנת להפסיק לבנות את החיים סביב החזקת הדלת של הארון המבולגן סגורה, מסדרים את הארון, גם אם התהליך אינו נעים ומכאיב. החזקת הדלת סגורה מוכרת לשורדים של כל טראומה דרך ההימנעויות השונות מכל דבר שיכול להזכיר את הטראומה. לעתים ההימנעויות מגיעות לסדר גודל משמעותי ביותר עד כדי ניתוק הקשרים עם בני אדם אחרים, שינוי בתעסוקה ולימודים ואף הפסקתם, הימנעות מיצירת זוגיות או חיים בזוגיות לא בריאה ולא מספקת ועוד אינספור מחירים שאנשים משלמים שנים רבות בחייהם.

התהליך של סידור הארון אמנם אינו נעים אך הוא מפנה כוחות לחיים עצמם. בידיכם ההחלטה אם זה שווה את המאמץ.

האם אפשר לסדר את הארון גם ללא טיפול?

במובן הזה ובמובנים אחרים טיפול נפשי אינו משול לטיפול שיניים, שמתחרש אך ורק בשעה שאתם מבקרים אצל רופא השיניים ויושבים על הכסא. טיפול הוא קודם כל תהליך אישי שאתם מחליטים לעשות אותו, בינכם לבין עצמכם. באופן כללי ניתן להגדיר אותו כנכונות להביט בכל מה שיש בתוככם, ממקום של אומץ, קבלה של עובדת התרחשותם של הדברים, ויתור על השקרים העצמיים. זהו תהליך של התקרבות לעצמכם, של אימוץ של חייכם כפי שהם באמת, על הטוב ועל הרע.

אנשים עושים תהליך זה דרך האופן בו הם מתייחסים לעצמם בכל רגע – האם הם קשובים לעצמם? לרצונותיהם? לכאבם? האם הם מוכנים לתת לגיטימציה למי שהם באמת – על רצונותיהם, צורכיהם וחלומותיהם? לא ניתן לעשות זאת בצורה סלקטיבית. אתם מי שאתם, יחד עם כל מה שעברתם. בחירות אמיתיות יכולות להיעשות רק מהמקום הזה ובחירות נחוצות כדי לנתב את החיים שלכם לכיוונים משמעותיים וחשובים לכם אישית.

אז כן, אפשר לעשות את התהליך הזה גם לבד, אך עוזר כשיש מטפל המתאים לכם בתמונה. בחרו מישהו שמוכן להסתכל יחד עמכם במעמקי הארון שלכם, בלי לברוח, להיבהל או להבהיל אתכם ממה שנמצא שם. נקודת ההשקפה של המטפל יכולה לעזור לאזן את התפיסות שלכם לגבי הדברים שקרו והמשמעות שלהם. למטפל יש ידע נרחב שיסייע לכם להבין שהתגובות שלכם תוך כדי ואחרי הטראומה אינן מצביעות על פגימות שלכם כבני אדם, חולשה או שיתוף פעולה עם הפוגע, אלא הן תגובות נורמליות לאור הלחץ הגדול שהייתם נתונים בו.

אך עיקר המסר הוא שכדאי לעשות את התהליך – לפני, תוך כדי ואחרי הטיפול שלכם. החיים גדולים יותר מהפגיעה, אל תוותרו עליהם, אל תתפשרו שלא לצורך.