by Goessoftly, Retired Therapist

נראה שרבים מהמאמרים שאני כותבת נכתבים ממקום של אשת מקצוע ומטפלת. עם זאת, הייתי רוצה לכתוב מכתב זה שכתבתי למטפלת שלי לפני שנים רבות שמתאר איך זה היה בשבילי להיות מטופלת.

לא הייתי רוצה לשכוח את ההרגשה של לשבת בתוך פגישה טיפולית. לשבת מול איש המקצוע, המטפל ולקוות כנגד כל הסיכויים שמצאתי מישהו שיכול לעזור.

אולי אם אנו, המטפלים, נזכור לעתים קרובות יותר את ההרגשה של להיות מטופל, נבין שאין הבדל כל כך גדול בינינו לבין זה שבא אלינו עם מצוקתו.

המכתב:

שאלת אותי איפה אני עומדת ביחס לסוגיית האמון שלי בך? התשובה שלי היא שאני לא יודעת.

אמון, לבחון ללא קריטריונים – מרגיש כמו משהו לא בטוח.

אניח על הנייר את הפיסות שעולות בדעתי כשאני משתדלת להימנע ממילים ריקות כמו ציוץ של ציפורים. מקווה שהמוחות שלנו יפגשו בחצי הדרך על הגשר שקצותיו בנויים על שני מקורות עתיקים החוצה את שלא ניתן לחצות.

את אומרת שהמחויבות שלי מראש להתמסר לעבודה הטיפולית כאילו אני בוטחת בך, אפילו אם אני לא, וודאי שאבה הוכחות לתקפותה מכך שאמון הוא דבר מה חיובי. אני עונה מנגד עם הקושיה שאולי ההגדרות שלנו לאמון אינן זהות. עכשיו אניח להרהורים שלי להשתגר ממרחבי מחשבתי ולרחף חופשיים.

אנא הקשיבי היטב כי הצעקה שלי מעומעמת על ידי שריון ההישרדות השברירי שעוביו כנייר.

שאלת אם אחד הקריטריונים שלי הוא שמירה על ביטחון? זה הרבה יותר מזה. לא יודעת אם תביני איך זה בשבילי. בתהליך הנסיגה אל הרמות המוקדמות של הקיבעונות שלי, הילדה שבי מוצפת אל מול ביטויי המבוגרים. אלו הברות של מלים שקשורות לפחד.

את תחזיקי את העריסה יציבה ותאפשרי לנפש להיות לא נבדלת. שלא יבוזו לה בהופיעה. האם יש לך סבלנות לחכות כמה זמן שנחוץ עת היא מגששת את דרכה? האם את מבינה שאני מתנדנדת קדימה ואחורה בין האמון הטנטטיבי שלי והפחד של להינטש, מפרפרת מחוץ למעמקים, לא מסוגלת עדיין לחוש תחת רגליי את החולות של חוף אחר?

לא למדתי לבטוח בידיים חדשות אחרי כל פגיעותיי. אני רואה אותך רק בהקשר המקצועי וזה לא דומה לדרך החיים הפרטית שלנו. לא ראיתי אותך בתוך הגאות והשפל של החיים הנורמליים, לא מכירה את כל החולשות והרגישויות שלך שלא מופיעות במפגשים הטיפוליים (או צריכים להופיע. אני לא מחפשת את זה).

מקצוענות היא גלימה בטוחה שעוטפת את האנושיות שלנו. אבל האם אני יכולה לבטוח בך שתביני שאני מגיבה, מדברת מתוך הילדה שבי? אני לא מסוגלת לחשוב במונחים בוגרים, להיות מודעת לתיאוריות, מושגים, הנחות יסוד ותהליכים. אני מגיבה אך ורק מתוך ההגנות הילדיות שלי, מביטה תמיד בחשדנות, מפקפקת בכל מניע, קוראת כל ניואנס ותמיד דואגת שמא שוב אפגע.

האם את רואה את האימה שלי לא מפני כעס אלא מפני העמידה בתוך הבדידות הלא-שייכת של אימת היתום?

האם אני יכולה לסמוך עליך שתמיד תזכרי שכאשר אענה בטיפשות, שאת לא מדברת עם ישות אינטליגנטית אלא עם ילדה פצועה שהזדחלה לתוך עצמה כשלא היה לה עוד לאן ללכת? האם אני יכולה לסמוך עליך לראות את הילדה הקטנה הנאבקת שנאחזת בתקווה שיום אחד תהיה גדולה מספיק כדי להיות מבוגרת ולזחול החוצה?

הילדה הקטנה שבי לא תבטח בך כי היא עדיין לא פגשה אדם אחד שלא תלש שכבות מליבה הרגיש על ידי עלבונות קטלניים, לגלוג או בוז למה שהיא, לגזעה, לגופה ומוחה. לכן אני תוהה אם תוכלי לקבל את זה כמה זמן שזה ייקח ותביני.

כנפיים רוטטות

מעוף

נאנו-שנייה

הלאה מכאן

האם את לגמרי מודעת לזמנים בהם אני כבר לא מסתכלת עליך דרך עיניים סקרניות של סטודנטית, דרך בשלות בוגרת, אלא דרך עיני ילדה ערניות הנזהרות מפני זרים שלכדו אותי בכל כך הרבה דרכים, כל כך הרבה פעמים – מלתעות פלדה ננעלות כדי לפצוע או למחוץ את נשימת חיי האחרונה? הבטחות שקופות כמו כנפי שפירית – שבורות. יוצרת ריחוק כרשת ביטחון המגינה שוב מפני הכאב של קריעת פצעים שנפתחים מחדש, הנחבאים בלב.

האם את, עוזרתי, תוכלי לזהות את צעדי התינוקת שלי בלי ציפיות לתבונה בוגרת כדי שאוכל שוב לחוש את הילדה שהייתי לפני כל כך הרבה זמן? בעודי נאבקת בחידוש שבישן וביושן של החדש – החוויות מתחלפות כתמונת קליידוסקופ של מצבי רוח צבעוניים.

האם אני יכולה לסמוך עליך שתוכלי להבין את הריחוק העז שלי, את הדחייה מהפגנת רגשות שקשורים לכאב שלי? לדעת שלא מדובר בהתנגדות ל- "להרגיש מחדש" אלא ההימנעות הטבעית שמצויה אצל בני הגזע שלי. האם אני יכולה לבטוח בך שלא תכריחי אותי לבטא את מה שהתרבות שממנה באתי לא נוהגת לעשות. זו לא דרכנו.

את שואלת אותי "אני תוהה איפה את במינוחים של סוגיות האמון כלפיי?" אני עונה – אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת. אני רק יודעת שאני מסורה למה שזה לא ידרוש לתהליך החיבור של העבר וההווה.

הילדה שבתוכי עדיין צריכה ללמוד לבטוח – לבטוח שאת תהיי תמיד לגמרי כנה, בלי העמדת פנים, שתהיי מוכנה להודות בטעויות שאת עושה לאורך הדרך, שלא יהיה שום דבר מוסתר מאחורי חצאי אמיתות ושתדעי שגם אני כך. אלו התנודות שבאמון שלי בדרך שאותה אני עוברת בתוך רכבת שדים, נזהרת בשל הנטייה שלי להיפגע והאתגרים שניצבים בתוך תהליך הצמיחה.

האם אוכל לסמוך עליך שתביני שהנחתי בצד את ה- "ביחדיות" (togetherness) המחוברת לקרקע שלי, כך שעכשיו זו הילדה השבורה שבי שיושבת מולך? פרועה כמו ייצורי היער, היעלים והעופרים, הארנבות, השועלים והציפורים שעמן גדלה ואותם הכירה. אל תנסי להתקרב אליהם, לבוא אליהם בדרישות או לזוז בפתאומיות, שמא יברחו. שבי מאוד בשקט, גלי הרבה סבלנות. תני להם לרוץ חופשיים, לעוף חופשיים ולאט לאט יתקרבו, יחושו ביטחון – זה מה שהיא עשתה וכך הם למדו לבטוח.

אנא הקשיבי היטב.

אני בוטחת בך שתאפשרי את הבכי הילדי שבי שמעומעם בשבריריות שריון ההישרדות השברירי שעוביו כנייר – הגנות של ילדה קטנטנה המחושלות על ידי הרצון לחיות. האם אני יכולה לבטוח בך?

אני כנראה בוטחת אם אני נותנת לך לקרוא את המכתב הזה. מקווה שתשמעי את הבכי שבתוך הבכי.

 

המכתב תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://www.goessoftlyishere.com/CANITRUSTYOU.html

שלום לקוראי המאמר,

במענה לבקשת מחברת המאמר,Goessoftly , אנו מבקשים מכם לכתוב משוב למאמר שזה עתה קראתם. המשוב יכול לכלול התרשמות כללית, חוויה אישית או מה שתמצאו לנכון. אנו נתרגם את הדברים לאנגלית ונשלח למחברת המאמר.

תודה!