מבוסס על מאמר מאת Dennis Gersten, M.D

"הילד הפנימי" הפך להיות מושג אופנתי בפסיכולוגיה ה- "רצינית" וה- "עממית" כאחד. לכל אחד יש ילד כזה שהוא צריך למצוא אותו ולטפח אותו. העשור האחרון היה גדוש בספרים בנושא זה. "הילד הפנימי הפצוע" הוא מושג עשיר בסמלים. הוא נושא את "הפצע" ואת "הסוד", שני דימויים חשובים והתנסויות שדורשות חקירה. אך הוא לא מתקיים לבדו. לתדהמתי והפתעתי, אחד המטופלים שלי הציג בפניי את בן דודו מדרגה ראשונה של "הילד הפנימי הפצוע" – "המתעלל הפנימי". מאז חיזקתי את המצב הפנימי הזה עם מטופלים רבים ומצאתי שהוא חלק משמעותי בחיים הפנימיים של בני אדם שעברו התעללות.

החברה המערבית המודרנית שבה אנו חיים מלאה בבתים שבורים וכן בתים מתעללים ומזניחים. התוצר של ילדות כאובה כזאת היא מבוגרים שחיים על הקצה, שהרגשות שלהם לא בשליטה, שמערכות היחסים שלהם כאוטיות. ברמה הקיצונית, אנשים אלו סובלים מהפרעת האישיות הגבולית.

לדעתי יש חשיבות רבה במיפוי של המצבים הפנימיים שאנשים צריכים לעבור בדרכם לשלמות פנימית. אני מאמין שיש דמויות ומצבים פנימיים אשר קשורים למצבים רגשיים ומחלות שונות. בהתייחס לאנשים עם ארגון אישיותי גבולי, מצאתי שלושה מצבים עמוקים וקבועים:

1) הילד הפנימי הפצוע

2) הריק

3) המתעלל הפנימי

ישנם מצבים נוספים דומים שעדיין לא התגלו.

הילד הפנימי הפצוע

מה חשיבותם של מצבים פנימיים אלה? איך הם מתפקדים בחייהם של אנשים? "הילד הפנימי הפצוע" מבקש להיות מוכל ומוחזק, נאהב ומוגן. הוא צריך שיקשיבו לו ושינתן לו קול. הוא מבקש שיתנו לו כנפיים לעוף, קול לשיר, ידיים ליצור בעזרתן ורגליים לרוץ איתן. הוא מבקש לקבל מרחב לגדול כך שלא יהיה עוד פצוע, כך שהפציעה כבר לא תגביל אותו. כשהילד הפנימי הפצוע נשאר פצוע, נסתר, סודי ולא מוגן, המבוגר עלול לסבול ממגוון בעיות: הערכה עצמית נמוכה, ביישנות, דיכאון, חרדה, העדר יצירתיות, העדר רגשות והעדר תחושת טעם לחיים.

המתעלל הפנימי

"המתעלל הפנימי" יכול לקבל צורה של נמר מאיים, נשק, אש או מפלצת או הדמות של אותו אדם שאכן גרם להתעללות. לינדה, אישה בת 40 מטופלת שלי, הציגה בפניי לראשונה את רעיון המתעלל הפנימי. בעקבות התעללות בילדותה, לינדה ברחה מהבית בגיל 14. החופש שלה היה קצר שכן היא נחטפה בסמוך לבריחתה. במשך שנה תמימה היא עברה אונס יומיומי וכן עינויים רגשיים. המתעלל שלה, צ'רלי, איים לעתים קרובות שירצח אותה. בסוף אותה שנה, צ'רלי מכר את לינדה לסוחרי נשים. היא שימשה כזונה של המאפיה במשך השנה הבאה. לבסוף, בגיל 16, היא ידעה חופש אמיתי אחרי שמצאה דרך להימלט משוביה. את מרבית עשרים השנים שלאחר מכן היא חיה לבדה בבקתה בהרים, ללא מים זורמים או חשמל. איכשהו, היא שמרה על תקווה וחוותה רגעים וימים שלמים של אושר.

כשהיא החליטה סוף סוף לחזור לציוויליזציה – לחיי העיר – היא נתקלה בקשיים. הרגשות שלה לא היו בשליטה, הרבה פעמים היא הרגישה שהיא רוצה להתאבד. המערכת החיסונית שלה הייתה רעועה והתגלתה אצלה תסמונת העייפות הכרונית. פגשתי את לינדה בבית חולים לחולי נפש, אחרי שניסתה להתאבד. נראה שזה היה מייד אחרי שהצליחה להגיע לרמה גבוהה במיוחד של תובנה, תקווה ומוטיבציה. היא הייתה אדם מורכב שהתאים לתיאור הקליני של האישיות הגבולית. יחד עם זאת, היא חוותה מצבים של התעלות מיסטית.

כשלינדה הזכירה את "המתעלל הפנימי", ביקשתי ממנה לעצום עיניים כדי שנכיר את הסמל הזה ברמה עמוקה יותר. שאלתי אותה: "לינדה, איך נראה המתעלל הפנימי? למי הוא דומה? איך הוא מציג את עצמו בפניך?"

"אוי, אלוהים! זה צ'רלי. הוא נראה איום, מפחיד כל-כך."

"איך את מרגישה כלפיו כרגע?"

"אני שונאת אותו. אני רוצה להרוג אותו".

"לכי עם זה, תגידי לו במחשבתך איך את מרגישה. את בטוחה עכשיו, את יכולה להגיד לו מה שאת רוצה".

לינדה הופתעה מכך ש- "המתעלל הפנימי" היה כה אמיתי בחוויה שלה גם עם חלוף עשרים השנים מאז ההתעללות, הפנים שלו היו רעננים במוחה כמו תמיד. ביקשתי ממנה לצייר לי את צ'רלי ולמחרת היא הראתה לי את הציור. לצ'רלי היו פנים אכזריות, עם צלקות ארוכות רבות. היה לו שיער שחור, ארוך ופרוע. בציור הופיעו טיפות של דם וסכין.

הצגה זו של המתעלל הפנימי לא הייתה התרופה. המשכנו לעבוד על "צ'רלי" במשך חודשים וקרוב לוודאי שנמשיך לעבוד גם במהלך השנה הקרובה.

איזה תפקיד משחק "המתעלל הפנימי"? פסיכואנליטיקאים מדברים על כך שאנשים מפנימים "אובייקטים רעים". לא, זה לא אומר שהם אוכלים סכינים! זה אומר שאנשים "בולעים ברמה מנטלית" את האדם שתקף אותם. יש מקרים בהם אנשים "הופכים" לאותו מתעלל פנימי. הם הופכים להיות דומים לאותו אדם שתקף אותם. אפשר לראות הקצנה של הדבר במחנות הריכוז של הנאצים. היו אסירים שאימצו את אישיות השומרים ובדרך זו התמודדו עם המצב המאיים. אותם אסירים, רדפו אסירים אחרים. אך המתעלל הפנימי עובד גם בדרכים עדינות יותר. הוא ממשיך להלום באדם מבפנים. הוא ממשיך לדחוף אותם לחזור על החוויות המכאיבות. למשל, לינדה הייתה צריכה להתאשפז שוב אחרי שהתקשרה לחבר לשעבר שהתעלל בה. היא נפגשה איתו, הוא הכה אותה וחייה היו בסכנה. זה היה שוב "צ'רלי" בשידור חוזר. פסיכואנליזה צדקה בכך שאמרה שאנשים "עושים אינרויקציה (מטילים פנימה) את האובייקטים הרעים" אולם לדעתי היא טעתה, בהסתמך על הניסיון שלי, בכך שניסתה "לרפא" אנשים על ידי כך שרק גרמה להם לדבר על אותם אובייקטים מופנמים. את המתעלל הפנימי יש לחוות מחדש, לחיות מחדש, לדבר אליו, לדמיין אותו ולדבר עליו.

המתעלל הפנימי הוא-הוא השנאה והתיעוב העצמי. אי אפשר להעמיד פנים שצ'רלי היה רק בחור מרושע שעשה דברים איומים לפני עשרים שנה. צ'רלי ממשיך לחיות בתוך לינדה, ממשיך להכות אותה שוב ושוב, לפעמים דוחף אותה להחלטות אמיתיות שמסכנות אותה בחייה הממשיים, לפעמים "רק" גורם לה להרגיש מדוכאת מאוד, לפעמים משחק עם המערכת החיסונית שלה וגורם לה להיות מותשת.

הריק

הריק הוא מצב פנימי חשוב נוסף – הוא מצב נפשי שיש לרפא אותו, לחקור אותו ולבסוף למלא אותו לפני שניתן להשאיר מאחור את הכאב הנפשי שנגרם על ידי ילדות קשה. "הריק" הוא תהום מאיימת שלתוכה אדם חושש כל הזמן ליפול.

הריק שלא עבר תהליך של ריפוי קשור עם סוגים שונים של סבל שקשורים למתעלל הפנימי. אדם עם ריק חווה נפילות רגשיות איומות לתוך תהום, תחושה של אובדן שליטה מוחלט, חשש מפני אי שפיות, אי שפיות ממשית, תחושה שלחיים שלו אין שום בסיס מוצק. אדם יכול להרגיש כאילו הוא מתפרק לגורמים או לפעמים כמו בניין שמתפורר. לא רק שיש להכיר בריק הזה ולחקור אותו, אלא לדעתי, פנייה אל משמעויות רוחניות היא חיונית לריפוי הריק. לבסוף, הריק נגרם על ידי העדר אהבה עקבית והוא מחלים על ידי היפתחות לאהבה עקבית ומתמשכת שאינה מכזיבה. אהבה כזאת לא מצויה לעתים קרובות בינינו, בני התמותה. אך ראיתי שכאשר אנשים מביאים אהבה גבוהה יותר לתוך חייהם, למודעותם, היא מצליחה לרפא בהדרגה את הריק. לא נתקלתי במטופלים שהצליחו לרפא את הריק הזה ללא סוג כזה של אהבה גבוהה יותר.

לא די בכך שעוזרים למטופלים להכיר ולחקור את "הילד הפנימי הפצוע", את "הריק" ואת "המתעלל הפנימי". ילדים שעברו התעללות גדלים להיות מבוגרים עם בעיות של גבולות, של לדעת מתי הם מתחילים ומתי הם מסתיימים ומתי אחרים מתחילים ומסתיימים. הם יכולים לפלוש לחלל של אחרים בצורה פיזית או על ידי השתלטות על שיחה באמצעות קול רם במיוחד וכך לחצות את הגבול של גובה קול שנתפס כהולם מבחינה חברתית. מצד שני, הם עלולים לחוות שאחרים פולשים לתוך החלל שלהם. או שהם פשוט לא מסוגלים להגיד "לא". כולם ובייחוד אנשים עם הפרעת אישיות גבולית, חייבים ללמוד להגיד "לא" ו"תפסיק"/'. הם גם צריכים ללמוד להגיד "תעזרו לי בבקשה", "אני צריך כך וכך". אני מאמין שזה חלק מהתפקיד שלי ללמד את הדברים האלה, בנוסף לדמיון המודרך.

המאמר תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://www.imagerynet.com/articles/abuser.html