מבוסס על מאמר מאת Svali; Contributor(s): niid la'i; Published on: September 7, 2000
זהו מאמר-אורח אותו כתבה niid la'I, ובו היא מתארת בלשון ברורה ומשכנעת את תחושותיה כשורדת התעללות בכת. (cult abuse). היא מדברת כאן בשמם של רבים מאתנו – על בידוד ואובדן זהות, על הצורך להגן על עצמנו לאחר שנים של בגידות, על התשוקה ללמוד לבטוח ולהיות פתוחים. היא מכנה זאת:On Having Need .
זהו מאמר על צורך. צורך היא מילה שמפחידה אותי. אני לא רוצה שיהיה לי צורך!!! כשאני מכירה בכך שיש לי צרכים, הקולות של התיכנות מתחילים לצעוק עלי מבפנים. לא אמורים בכלל להיות לי צרכים. תמיד התקיימתי רק כדי לשרת את האחרים. אני אמורה להיות צייתנית, מבינה, וסולחת – לא משנה מה מישהו עושה לי, או אומר לי. אני לא אמורה אף פעם לבטא דעה כלשהי, או אי-הסכמה או אי-שביעות רצון.
כילדה, למדתי לרכוש לעצמי "פני-כלום". פנים אלה היו משוללי הבעה. היו אלה פנים שהסתירו מליוני רגשות. לפעמים, אפילו הבעת ה- "פני-כלום" לא הייתה מקובלת. אם היתה מפורשת שלא כהלכה כעצב, או קדרות, או זעף, העונש היה מגיע בכל מקרה. הייתי צריכה שלפחות שמץ של חיוך ושביעות רצון יהיה מעורב ב- "פני-כלום". אלה הפנים שהיו בשימוש בנוכחות חברי הכת, ובבית עם אבא ואימא.
היו לי גם מה שאני מכנה "פנים חיצוניות". את הפנים החיצוניות יותר קל לקרוא. הן נוצרו כדי להציג הופעה נעימה, רגועה, חביבה וידידותית בפני כל שאר האנשים. הפנים החיצוניות הלכו לבית-הספר, לבתי קרובי-משפחה, ולמקומות ציבוריים. כילדה קטנה, נהגו אנשים להעיר כמה שקטה אני. כמתבגרת, ואפילו עכשיו, חברים ומכרים רבים אומרים לי שאני כל-כך שלווה. איזו בדיחה! אבל זה מוכיח כמה טוב מתחבאים כל החלקים הפנימיים שלי מאחורי פנים מקובלות, שמאפשרות מידה מסוימת של בטחון.
אחת הבעיות שהדינמיקה הזו יצרה היא אפקט איבוד-התחושה. כדי לאפשר לפנים החיצוניות ול- "פני-הכלום" לתפקד, הצרכים וההרגשות חייבים היו להישכח. אם החלקים הפנימיים – אותם אני מכנה "אחרים" – יהיו יותר מדי מודאגים או חרדים, תיתכן אפשרות שהרגשות שלהם יפרצו החוצה. לעיתים קרובות, כשהכת מתכנסת יחדיו, חברי הקבוצה משכנעים את החלקים הפנימיים הילדיים שברגע שיהיו להם רגשות – הם לא יוכלו להסתיר זאת. כך, אפילו אם ישמרו על הבעת פנים "תקנית" ומותרת, הם ייענשו בידי חברי הכת על מה שהם כפי הנראה מרגישים. זה גורם לכך שהחלקים הקיימים לומדים להכחיש את רגשותיהם, ונוצרים חלקים נוספים כדי לאצור את הרגשות בעולם פנימי שהולך ונעשה מרוחק יותר ויותר. גם הצרכים שלהם אינם מוכרים, ובסופו של דבר הם הופכים ל- "שום דבר" פנימי, כפי שהפנים שלהם למדו להיות "כלום" חיצוני.
כשמלאו לאחת מה- "אחרים" שלי שש שנים, לימדו אותה לא לבכות. אני בטוחה שנחקקו בה עוד קודם לכן "שיעורים" נוספים ורבים לגבי הפגנת רגשות, אבל זה רק תיאור של אחד ממפגשי האינדוקטרינציה. הזיכרון, ואיני בטוחה שהוא שלם, הוא של ילדה קטנה עומדת עירומה לפני מבוגר זכר. הוא ישב על כסא, ופתאום סטר בחוזקה על לחייה. כמובן שהיא אחזה בלחי והחלה לבכות. הוא הסיר את ידה וסטר לה שוב ופשוט אמר: "אל תבכי!" היא ניסתה להפסיק אבל לא הצליחה. הוא המשיך לסטור לה וחזר על המילים עד שדמעותיה פסקו והעדות היחידה לכאב היו נשימותיה הכבדות.
אני בטוחה שבנקודה מסוימת הילדה הקטנה ההיא התפצלה לחלקים נוספים שיכלו להכיל את כאב הסטירות, ואפילו את הדמעות, הרחק ממודעותה של הילדה בת השש. כך היא יכלה לעמוד בעיניים יבשות מול המתעלל בה, ואפילו לא להתכווץ או להירתע. כשבסופו של דבר הושגה המטרה, הלחי והעיניים שלה היו כל-כך נפוחות עד שבמשך שבוע לא יכלה לבקר בבית-הספר.
מובן מאליו, שלכל אחד שחי על-פני האדמה יש צורך לבכות פעמים רבות במשך החיים. אבל בשבילי, בגלל אינספור אפיזודות חוזרות ונשנות של תיכנות שיטתי כמו זה שתואר, הצורך שלי לבכות נחסם ביעילות. כיום, כבוגרת, למרות שאני זקוקה לבכי, פעמים רבות איני יכולה. אני מרגישה בדמעות המתחילות להציף את העיניים, ובגרון שנחסם, ואז בבת אחת נעלמים כל הסימפטומים, כמו לא היו. זה משאיר אותי עם עצב תהומי, כאב-בטן, וחרדה עצומה.
האם אני יכולה לספר למישהו שאני מבוהלת, או עצובה, או מרגישה חולה? לא! החלקים שבפנים למדו היטב שאסור להם לחפש הקלה ונחמה. אפילו אסור להם להרגיש פחד או עצב או חולי. אם הם מרגישים משהו מכל אלה, הם בטוחים שהם רעים ומרושעים. הם חווים אשמה ובושה עצומים.
בשלב הנוכחי, אני לא מבינה מה קורה עם הרגשות שלי. אני הולכת לרופא ונמלאת חרדה כשאני צריכה לספר לו/לה מה לא בסדר, עד שאני נעשית אילמת ומבולבלת. הרופא נעשה חסר סבלנות ומתוסכל, מאחר וההסברים שלי כל-כך חסרי-הקשרים. היא/הוא אינם מבינים. אני מנסה שוב, ועדיין איני יכולה להיות ברורה. ואז מחליטים שאני בלתי כשירה או היפוכונדרית. מתייחסים אלי בחוסר כבוד ובלעג. אני לא מבינה מדוע איני יכולה לדבר עם הרופא. אני מרגישה טיפשה ומבוישת על היותי חמקמקה ובלתי ישירה.
זה קורה משום שאני לא אמורה להזדקק. אם אני חולה, אני לא אמורה להזדקק לעזרה. אני לא אמורה לספר לאף אחד שאיני מרגישה טוב. לפני הכל – כלל איני אמורה לחלות!!! זה אבסורדי ומגוחך אם חושבים על כך בהגיון. כל אחד חולה לפעמים. אבל, השיעורים ההם עדיין כל-כך חלק ממני, שאני חושבת את עצמי לרעה ומרושעת על שאני רוצה תרופה כדי להרגיש טוב יותר.
נאמר שאני הולכת לפגישה טיפולית. אני הולכת לטיפול משום שאני מנסה לפתור את הקונפליקטים שאני מרגישה בפנים. עצם הימצאותי שם מהווה הפרה גסה של "החוקים". שוב – אני מודה בכך שיש לי צרכים, ואני מנסה לדבר עליהם עם מישהו. דיבור זה משהו שקרוב לרצח. זה פשע שדינו מוות, והוא גורם להשלכות חמורות אם הופר. אבל טיפול הוא כולו דיבור!!! אם אני יושבת בשקט מול המטפל ולא מדברת, שום דבר לא מושג. אם אני כן מדברת איתו, אני נקברת בתוך קולות פנימיים כועסים וצועקים, קולות מתחננים, קולות מבוהלים. הגוף שלי מתחיל לכאוב בכל מיני מקומות. אני לא יכולה לחשוב שוב, ומה שאני מצליחה לומר יוצא מבולבל, חסר רצף והקשרים. אני נעשית מתוסכלת ומוכת-פאניקה. אם המטפל שלי מראה ולו את הסימן הזעיר ביותר של חוסר סבלנות או כעס, כל החלקים בפנים נסוגים מיד. "האחרים" בפנים תמיד דרוכים ובעירנות-יתר והם מבחינים בכל תנועה, עווית קלה שבקלות, או שינויי קול אצל המטפל. זה יכול להוות מכשול רציני בפני התקדמות בטיפול.
פעמים רבות עזבתי פגישה טיפולית כשאני בטוחה שהמטפל תייג אותי כ- "זקוקה" ושואבת. זאת משום שאם אני מבקשת ממנו/ה משהו: אישור, הבנה, תמיכה, אני מרגישה את עצמי שתלטנית ודורשת. עצם הפעולה של לעבור את סף-הדלת ולהיכנס למשרד ולהיראות, מורגש כמו לבקש יותר מאשר מותר לבקש ממישהו. לאמיתו של דבר, אני הרי אמורה להיכנס לשם ולהבין מהם צרכיו של המטפל ולהתחיל לתמוך בו ולדאוג לו!!! באופן פרדוקסאלי, אם המטפל אינו יכול לחזור אלי אחרי קריאת טלפון נדירה, או שאינו יכול להיות תומך כפי שאני זקוקה שיהיה, אני מרגישה דחוייה ונטושה. כך, אני מוצאת את עצמי באחד מהקשרים הכפולים הכל-כך נפוצים בקרב השורדים: אם המטפל תומך וכו', אני מרגישה רעה ומרושעת. אם הוא אינו תומך, אני מרגישה רעה ומרושעת. כל זה קורה משום שלא אמורים להיות לי כל צרכים משלי.
מה שקורה הוא שאני נעשית כל-כך מוטרדת על היותי זקוקה, עד שאני נעשית זקוקה!!! בגלל ההתחמקות ועקיפת מה שאני באמת רוצה להגיד או לבקש, אלה שעובדים עמי נאלצים לנחש מה באמת אני מנסה לבקש או להגיד. זה עלול להוביל לכך שיתפשו אותי כמניפולטיבית ואת עצמם כמתופעלים על ידי, או כמי שנאלצים לשחק סוג של משחק מוזר. למרות שזו אינה כוונתי, במיוחד אם אינם מכירים אותי טוב מספיק, ה- "חצי-המדבר" שלי – כפי שאני מכנה אותו – עלול לגרום בדיוק לאותה "שאיבה" שאני כל-כך משתדלת לא לעשות לאחרים.
ומשהו נוסף בנושא אמון. כדי להחלים, עלי לתת אמון עוד בטרם האמון אכן נמצא שם, כדי להיות מסוגלת ללמוד להאמין! זה מסובך. עלי לסכן ממש את יסודות הקיום שלי. אני לובשת עלי את שיעורי העבר כמו עור נוסף. כדי להתחיל להסיר את העור הזה עלי להישאר פעם נוספת רגישה לכל, חשופה ועירומה. לעיתים קרובות אני מרגישה את עצמי עומדת במרכז כביש מטאפורי מהיר ועמוס, מאתגרת את המכוניות שלא לפגוע בי. זו מידת הפגיעות שאני חשה כשאני מנסה ומשילה את האמונות ששלטו בי מהיום בו נולדתי. אני שונאת שאומרים לי שאני חיה בנוחות בתוך הגבולות שמושתים עלי מהעבר. אבל, זה נכון. אני יודעת רק מה שתוכנתתי להאמין בצורה כל-כך שיטתית.
תהליך הלמידה של דרכים חדשות מלא במידת כאב וחרדה כמעט כמו ההתעללות המקורית. כשאני מגלה, ואחר-כך מכירה בכך שיש לי צרכים, ומנסה להאמין בהם ולהביאם בפני "אנשים גדולים", "חיצוניים", כלומר – מטפלים, רופאים וחברים, אני פותחת את עצמי לאפשרות של פגיעה וחוסר הבנה נוספת. למרות שאנשים אלה אינם מתעללים, בני-אנוש עשויים לשגות, להגיב מתוך מערך החוקים של עצמם. הבעיות היומיומיות של קשרים, שהן חלק בלתי נפרד מהיות אנשים יחד, עלולות להחוות כעמוקות וקשות כמו ההתעללות הקודמת.
האם קולות התיכנות יושתקו אי-פעם? אני מקווה כך. בנקודה זו, עלי לסמוך על המטפל שלי ושאר האנשים הדואגים לי, שידריכו אותי. איני יכולה להציע דרכים קונקרטיות כדי לשתול אמון באדמה צחיחה. מה שמציע המאמר הזה הוא תובנה. אני זקוקה מאלה שקוראים אותו שיבינו, ויהיו מסוגלים לצעוד מעבר לחומת ההתנגדות שלי, ויעזרו לי. אני מקווה שכאשר שורדים אחרים יכירו בחומות האלה שמשפיעות על החלמתם, אף הם יבקשו וימצאו אנשים שיוכלו לעזור להם להשיל את העור הישן של העבר.
המאמר תורגם על ידי רותי מהאתר הבא:
http://www.suite101.com/article.cfm/ritual_abuse/47711