בלבול שפות בין מבוגרים וילדים

מבוסס על:

*CONFUSION OF TONGUES BETWEEN ADULTS AND THE CHILD
The Language of Tenderness and of Passion

סנדור פרנצי (1933)

שפת הרכות ושפת התשוקה **

תהיה זו טעות לנסות לרכז את כל הנושא הרחב של המקורות החיצוניים להיווצרות האופי והנוירוזות במאמר לקונגרס. לפיכך אסתפק בתמצית מתוך מה שיש לי לומר על נושא זה. אולי הכי טוב יהיה לפתוח בכך שאומר לכם איך הגעתי לבעיה שמוצאת את ביטוייה בכותרת המאמר. בהרצאה שניתנה בפני החברה הפסיכואנליטית בוינה לרגל יום הולדתו ה-75 של פרופסור פרויד, דיווחתי על נסיגה מהטכניקות הקיימות (ובמידה מסוימת גם מהתיאוריה) של הנוירוזה, אליה הגעתי בעקבות תוצאות טיפוליות רעות או בלתי שלמות עם הפציינטים שלי. בדברי אלה אני מתכוון לדגש שניתן לאחרונה על הפקטורים הטראומטיים האחראיים להיווצרות הנוירוזות, ואשר עד כה הוזנחו ללא הצדקה. בחינה לא מספקת של הפקטור החיצוני, מובילה לסכנה של פנייה מהירה מדי להסברים – לרוב הסברים קלים ושטחיים – במונחים של 'נטייה' ו- 'מבנה נפשי'.

התופעה ה- הייתי רוצה לומר המרשימה – של החזרה הכמעט הזויה על חוויות טראומטיות, שבאה לידי ביטוי בפרקטיקה היום-יומית שלי, נראית כאילו מצדיקה את התקווה שעל ידי חוויה מחדש זו, כמויות גדולות של אפקטים מודחקים יתקבלו על ידי המודע, וההיווצרות של סימפטומים חדשים תסתיים, במיוחד כשמבנה-העל של האפקטים יתרופף במידה משביעת רצון על ידי העבודה האנליטית. לרוע המזל, התקווה הזו התממשה רק באופן מאד חלקי, ואחדים ממטופלי גרמו לי לדאגה רבה ומבוכה. החזרה, בעידוד האנאליזה, הפכה להיות יותר מדי טובה. זה נכון שהיה שיפור בחלק מהסימפטומים; מצד שני, ויחד עם זה, הפציינטים האלה החלו לסבול מהתקפי חרדה ליליים, אפילו מסיוטי לילה קשים, והישיבות האנליטיות התדרדרו פעם אחר פעם להיסטריה חרדתית. למרות שיכולנו לנתח באופן מודע את הסימפטומים המאיימים של התקף כזה, ונדמה היה שניתוח זה הרגיע והחזיר את הביטחון למטופל, נכשלנו להשיג הצלחה קבועה, הבוקר שלמחרת הביא עימו את אותן תלונות על לילה נוראי, ובזמן הפגישה האנליטית הופיעה שוב חזרה של הטראומה. במצב המביך הזה ניסיתי לנחם את עצמי בדרך הרגילה – שלמטופל יש התנגדות חזקה, או שהוא סובל מהדחקה כל כך רצינית, שאבריאקציה (פרקון) וגילוי למודעות יכולות להיעשות רק במנות קטנות.

בכל אופן, מאחר ומצבו של המטופל לא השתנה בצורה משמעותית גם לאחר זמן ארוך, הייתי חייב לתת מקום לביקורת עצמית. התחלתי להאזין למטופלים שלי, כשתוך כדי ההתקפים הם כינו אותי חסר רגישות, קר, ואפילו קשה ואכזרי. כשהאשימו אותי באנוכיות, חוסר-לב, יהירות, כשהם צעקו אלי: "עזור לי! מהר! אל תיתן לי לגווע בחוסר אונים!" אז התחלתי לבחון את מצפוני כדי לגלות האם, למרות כוונותיי הטובות והמודעות, אולי בכל זאת יש אמת כלשהי בהאשמות שלהם. אני רוצה להוסיף שפרקי זמן כאלה של ביטויי כעס ושנאה קרו רק לעיתים נדירות; לרוב הסתיימו הפגישות בציות מרשים, כמעט חסר אונים, ונכונות מלאה לקבל את האינטרפרטציות שלי. זה, בכל מקרה, היה כל-כך ארעי, שהבנתי שגם הפציינטים הכביכול מרוצים, מרגישים למעשה שנאה וזעם, והתחלתי לעודד אותם לא לחוס עלי בשום דרך. העידוד הזה, גם הוא נכשל להשיג הרבה, משום שרוב הפציינטים שלי סרבו בעיקשות לקבל דרישה אינטרפרטיבית כזו, למרות שהיא נתמכה היטב בחומר האנליטי.

ואז, בהדרגה, הגעתי למסקנה שלפציינטים יש רגישות רבה ביותר לרצונות, לנטיות, לגחמות, לסימפטיות ולאנטיפטיות של המטפל שלהם, אפילו אם המטפל אינו מודע לחלוטין לרגישות הזו. במקום לסתור את המטפל או להאשים אותו בשגיאות ועיוורון, הפציינטים מזהים עצמם איתו; רק ברגעים נדירים של התרגשות 'היסטרית', כלומר – במצבים כמעט לא מודעים, הם מוצאים מספיק אומץ כדי למחות; במצב נורמלי, שגרתי, הם אינם מרשים לעצמם לבקר אותנו, ביקורת כזו אפילו אינה נעשית מודעת להם, אלא אם אנחנו נותנים להם הרשאה – אישור מיוחד, או אפילו מעודדים אותם להיות כל כך נועזים/בוטים. זה אומר שאנחנו חייבים לעשות את ההבחנה לא רק בין האירועים המכאיבים של עברם לבין האסוציאציות שלהם, אלא גם – ולעיתים הרבה יותר קרובות ממה שסברו עד כה – בין אלה לבין הביקורת המודחקת והמרוסנת שיש להם כלפינו.

כאן, בכל אופן, אנו עומדים מול התנגדות שיש להתחשב בה, הפעם התנגדות שבאה מתוך עצמנו ולא רק מתוך המטופלים. מעל לכל, אנחנו עצמנו היינו חייבים לעבור אנליזה, עד 'לקרקעית'. היינו חייבים ללמוד להכיר את כל מאפייני האישיות הבלתי נעימים שלנו, החיצוניים והפנימיים, כדי שנהיה באמת מוכנים לעמוד מול כל צורות השנאה והבוז החבויים של המטופלים שלנו, הלובשות  תחפושות כל-כך מוצלחות באסוציאציות שלהם.

זה מוביל לנושא צדדי – האנליזה של המטפל – שהולך ונעשה יותר ויותר חשוב. אל לנו לשכוח שהאנליזה העמוקה של נוירוזה נמשכת שנים רבות, בזמן שההכשרה הממוצעת של המטפל אורכת רק חודשים ספורים, או במקרה הטוב, שנה עד שנה וחצי***. זה מוביל למצב בלתי נסבל בו המטופלים שלנו עוברים בהדרגה אנליזה טובה יותר מזו שאנחנו עברנו, והמשמעות היא שלמרות שהם עשויים להראות סימנים ליתרון הזה, הם אינם מסוגלים לבטאו במילים; למען האמת, קרוב לוודאי שהם מתדרדרים לכניעות הקיצונית בגלל אי היכולת הזו, או בגלל הפחד מהרוגז שתעורר בנו הביקורת שלהם.

חלק גדול מהביקורת המודחקת שחשים המטופלים, מכוונת כלפי מה שאפשר לכנות צביעות מקצועית. אנחנו מברכים את המטופל באדיבות כשהוא נכנס לחדר, אנחנו מבקשים ממנו להתחיל באסוציאציות, ומבטיחים לו נאמנה שנקשיב לו מתוך תשומת לב ומתוך עניין בלעדי בשלומו ובעבודה הדרושה לשם כך. במציאות, בכל אופן, יכול לקרות שאנחנו יכולים רק בקושי לסבול קווים חיצוניים או פנימיים מסוימים של המטופל, או אולי הפגישה הטיפולית מעוררת בנו אי נוחות – אישית או מקצועית. גם כאן, אני לא רואה שום דרך אחרת לצאת מזה מלבד להפוך את מקור אי-הנוחות שלנו למודע לחלוטין, ולדבר עליו עם המטופל, תוך שאנו מכירים בכך שזה לא רק בגדר אפשרות אלא עובדה.

יש לציין שויתור כזה על ה- 'צביעות המקצועית' – צביעות שעד כה היתה בלתי נמנעת – במקום להכאיב למטופל הובילה להקלה משמעותית במצבו. ההתקף הטראומטי-היסטרי, אפילו אם חזר, הפך למתון, אירועים טראגיים מהעבר יכלו להיווצר מחדש במחשבות מבלי שיביאו שוב לאובדן איזון מנטאלי ;למעשה, נראה שהרמה האישיותית של המטופל עלתה בצורה משמעותית.

עכשיו, מה גרם למצב העניינים הזה? משהו נותר מבלי להיאמר ביחסים שבין המטפל למטופל, משהו לא כנה, והדיון הפתוח וגלוי הלב בו שיחרר – אפשר לומר – את לשונו הקשורה של המטופל; הודאתו של המטפל בטעותו הפיחה בטחון במטופל. זה כמעט נראה רצוי לבצע טעויות במטרה להודות בהן אח"כ בפני המטופל. עצה זו, בכל אופן, היא מיותרת; אנחנו מבצעים משגים לעיתים קרובות מספיק, ומטופל אינטליגנטי הופך ממורמר בצדק, ואומר: "היה יכול להיות הרבה יותר טוב לו היית נמנע בכלל מטעויות. הגאווה שלך, דוקטור, מפיקה תועלת אפילו מהמשגים שלך".

הגילוי והפתרון של בעיה טכנית זו חשפו חומר שקודם היה מוחבא, או שכמעט ולא שמו לב אליו. הסיטואציה האנליטית, כלומר – הקרירות המרוסנת, הצביעות המקצועית ו – מה שמסתתר מאחוריה ומעולם לא נחשף – חוסר החיבה למטופל אשר למרות הכל חש בה בכל הוויתו – מצב כזה לא היה שונה במהותו מזה שהיה בילדותו, ואשר הוביל לחוליו. כאשר, בנוסף להבלגה שנגרמת בגלל הסיטואציה האנליטית, אנו גם כופים עליו נטל נוסף של שיחזור הטראומה המקורית, יצרנו מצב שהוא באמת בלתי נסבל. פליאה קטנה היא שמאמצינו הניבו תוצאות שהן לא יותר טובות מהטראומה המקורית. מסגרת משוחררת מהרגשות הביקורתיים, הנכונות מצידנו להודות בטעויות, והמאמץ הכן להימנע מהן בעתיד, כל אלה מובילים לבניית ביטחונו של המטופל במטפל. הביטחון הזה הוא שעושה את ההבדל בין ההווה לבין העבר הטראומטי הבלתי נסבל, הבדל שהוא הכרחי באופן מוחלט כדי לאפשר למטופל לחוות מחדש את העבר, לא עוד כשיעתוק של הזיות אלא כזיכרון אובייקטיבי. יכולתם של המטופלים לחוש בביקורות המודחקות שלי, כלומר, לחוות במעין חוש שישי לא-טבעי את הקווים האגרסיביים של ה- 'תראפיה האקטיבית' שלי, ואת הצביעות המקצועית שיש בדרישתי לרגיעה, היא אשר לימדה אותי להכיר ולשלוט בהגזמות לשני הכיוונים. אני מכיר תודה לא פחות לאלה ממטופלי שלימדו אותי שאנחנו יותר מאשר רוצים לדבוק בנוקשות במבנים תיאורטיים מסוימים, ולשים בצד מבלי לגעת, את אותן עובדות שעלולות לחבל בשאננות ובסמכות שלנו.

בכל מקרה, למדתי את הסיבה לאי יכולתי להשפיע על ההתפרצויות ההיסטריות, והגילוי הזה הפך בסופו של דבר את ההצלחה לאפשרית. זה קרה לי כמו שזה קרה לאותה אישה חכמה שלא הצליחה להעיר את חברתה מתרדמה נרקולפטית בשום ניעורים וצעקות, עד שפתאום בא לה הרעיון לשיר לחברתה שיר ערש 'Rock-a-bye-baby'. אחרי זה המטופלת התחילה לעשות כל דבר שנאמר לה. מדברים הרבה באנליזה על נסיגות לינקות, אבל אנחנו לא באמת מאמינים עד כמה הדברים נכונים. אנחנו מדברים הרבה על הפיצול באישיות, אבל לא נראה שאנחנו מעריכים ביעילות את עומק הפיצולים האלה. אם אנחנו נאחזים בגישה הקרה, החינוכית, מול פציינט מנותק, אנחנו קורעים לגזרים את הפתיל האחרון שמחבר אותו אלינו. המטופל שנעלם לתוך הטראנס הוא באמת ילד שלא עוד מגיב להסברים אינטלקטואליים, אולי רק לחברות אימהית; ללא זה הוא מרגיש בודד ונטוש בשעת ההזדקקות הכי גדולה שלו, כלומר, בדיוק באותו מצב שפעם הוביל לפיצול ובסופו של דבר למחלה; כך שזה לא מפתיע שהמטופל אינו יכול אלא לחזור על תצורת-הסימפטום בדיוק כפי שעשה בזמן שהמחלה החלה.

אם יותר לי להזכירכם – המטופל אינו מגיב להכרזות תיאטרליות, אלא רק לסימפטיה אמיתית. האם הם מבחינים בכנות על ידי האינטונציה או גוון הקול שלנו, או על ידי המילים שאנו בוחרים, או בכל דרך אחרת, איני יודע לומר. בכל מקרה, הם מפגינים ידע ראוי לציון, כמעט על-חושי, על המחשבות והרגשות שעוברים במוחו של המטפל שלהם. במובן הזה – נראה שלהוליך שולל את המטופל זה כמעט בלתי אפשרי. ואם מישהו מנסה לנהוג כך, זה מוביל רק לתוצאות רעות.

עכשיו הרשו לי לדווח על כמה רעיונות חדשים אליהם הגעתי תודות לקשר היותר אינטימי הזה עם המטופלים שלי. מעל לכל, השגתי הוכחה תומכת להנחה שהטראומה – במיוחד הטראומה המינית – כפקטור הפתוגני, אינה מקבלת את הדגש הראוי. אפילו ילדים של משפחות מכובדות, מאד פוריטניות, נופלים קורבן לאלימות ואונס לעיתים הרבה יותר קרובות מאשר מישהו העיז לשער. אלה הם או ההורים שניסו למצוא סיפוק תחליפי לתסכוליהם בדרך פתולוגית זו, או האנשים שנחשבו כראויים לאמון כמו קרובים (דודים, דודות, סבים), מטפלות או משרתים, אשר ניצלו לרעה את תמימות הילד. ההסבר המיידי – שאלה הן רק פנטזיות מיניות של הילד, סוג של הונאה היסטרית – לרוע המזל נעשה בלתי תקף לאור ריבוי הוידויים, כלומר וידויים של מטופלים על פגיעה בילדים במהלך האנליזה. לכן לא הופתעתי כשלאחרונה סיפר לי מורה עם אוריינטציה של דאגה לאחרים, ביאוש רב, שתוך זמן קצר גילה שבחמש משפחות מהמעמד הגבוה, מקיימות האומנות חיי מין מלאים עם נערים בני תשע עד 11.

דרך טיפוסית בה פיתוי אינצסטואלי יכול להתרחש היא: המבוגר והילד אוהבים אחד את השני, הילד משתעשע בפנטזיה עליזה בה הוא משחק בתפקיד אמו של המבוגר, ומטפל בו. עשויים להיות למשחק הזה גוונים ארוטיים, אבל למרות זאת הוא נשאר עדיין ברמה של רוך ועדינות (tenderness). לא כך הדבר עם מבוגרים פתולוגיים, במיוחד אם האיזון והשליטה העצמית שלהם מופרעים על ידי איזה אסון או שימוש בסמים משכרים. הם טועים בפירושם את משחקי הילד כתשוקות של בוגר מינית, ואפילו מרשים לעצמם – מבלי לחשוב על התוצאות – להיסחף. אונס ממשי של ילדות שבקושי עברו את גיל הינקות, מעשים מיניים דומים של נשים בוגרות בילדים, וגם כפייה של יחסים הומוסקסואליים, הם הרבה יותר תדירים מאשר חשבו עד כה.

קשה לתאר את ההתנהגות והרגשות של ילדים לאחר אלימות כזאת. היינו מצפים שהתגובה האימפולסיבית הראשונה תהיה דחייה, שנאה, גועל, וסירוב תקיף: "לא, לא, אני לא רוצה את זה, זה יותר מדי אלים בשבילי, זה כואב, עזוב אותי". זה, או תגובה דומה, היו יכולים להיות התגובה המיידית אלמלא היה הילד משותק מחרדה. ילדים אלה מרגישים חסרי אונים פיזית ורגשית, האישיות שלהם עדיין אינה מגובשת באופן מספק, כך שיהיו מסוגלים למחות, ואפילו במחשבה, כי הכוח והסמכות הבלתי מוגבלים של המבוגר גורמים להם לאלם, ומשבשים עליהם את עשתונותיהם. אותה חרדה, בכל אופן, אם היא מגיעה למקסימום מסוים, מאלצת אותם לשעבד עצמם כמו אוטומט לרצון התוקפן, לנחש כל אחד מרצונותיו ולספק אותם; הם מזהים את עצמם עם התוקפן, כשהם מתעלמים לגמרי מעצמם. דרך ההזדהות – או הרשו לי לומר ההפנמה – של התוקפן, הוא חדל להיות חלק מהמציאות החיצונית, והופך להיות תוך-נפשי. ואז, במצב דמוי-חלום, וכזה הוא הטרנס הטראומטי, הוא יכול להיות מעוצב או מוחלף על ידי שימוש בהזיות חיוביות או שליליות. בכל מקרה, ההתקפה כמציאות חיצונית נוקשה חדלה מלהתקיים, ובטראנס הטראומטי הילד מצליח לשמר את המצב הקודם של רכות ועדינות.

השינוי החשוב ביותר המיוצר בנפשו של הילד על ידי ההזדהות-המונעת-מחרדה עם הפרטנר המבוגר, היא ההפנמה של רגשי האשמה של המבוגר, מה שגורם לכך שמשחקים שקודם לכן נראו בלתי מזיקים נחווים עכשיו כחטא בר-עונש. כשהילד מתאושש מהתקפה שכזו, הוא מרגיש מבולבל במידה עצומה, למעשה, נוצר כאן ספליט – הוא מרגיש בו זמנית גם חף מפשע וגם ראוי לעונש – והביטחון שלו במהימנות חושיו נשבר לחלוטין. מעבר לכך, ההתנהגות האכזרית של המבוגר, שנעשה מיוסר וכעוס בגלל החרטה, מביאה את הילד למצב בו הוא עוד יותר מודע לאשמתו ועוד יותר מתבייש בעצמו. כמעט תמיד הפוגע מתנהג כאילו לא קרה שום דבר, ומרגיע את עצמו במחשבה: "אה, זה רק ילד, הוא לא יודע כלום, הוא ישכח את הכל". לא נדיר שאחרי אירוע כזה המפתה יהפוך למוסרי-יתר או דתי, וישתדל להציל את נפשו של הילד על ידי התנהגות נוקשה וחריפה.

בדרך כלל הקשר עם המבוגר השני – ובמקרה שצוטט למעלה, האם – אינו אינטימי מספיק בשביל הילד כדי שימצא שם עזרה; ניסיונות מבוישים לקבל עזרה נענים על ידה בסירוב וכ- 'בלתי הכרחיים'. הילד המנוצל הופך להיות אוטומט מכאני וצייתני, או שהוא נעשה מתריס ולא צייתן, אבל אינו מסוגל לתת דין וחשבון על הסיבות לחוסר צייתנותו. חיי המין שלו נשארים בלתי מפותחים או שתופסים כיוון של סטיות. אין צורך שאכנס לפרטי הנוירוזות והפסיכוזות שיכולות לבוא בעקבות אירועים כאלה. לצורך התיאוריה שלנו ההנחה הזאת, בכל אופן, היא בעלת חשיבות עליונה, כלומר – האישיות החלשה והבלתי מפותחת מגיבה לכאב פתאומי לא על ידי הגנה, אלא על ידי הזדהות שמונעת מחרדה, והפנמת הדמות המאיימת או התוקפנית.

רק בעזרת ההיפותיזה הזו אני יכול להבין מדוע סרבו המטופלים שלי, כל-כך בעקשנות, לקבל את עצתי להגיב בכאב או בשנאה והגנה לטיפול שנחווה על ידם כלא צודק או לא אדיב. חלק אחד של אישיותם, קרוב לוודאי הגרעיני, נתקע בהתפתחותו ברמה שבה בלתי אפשרי עבורו להשתמש בתגובה כזו, ויכול להגיב רק בדרך סתגלנית, במין סוג של הסוואה. כך אנו מגיעים להנחה על נפש שמורכבת רק מאיד ומסופר-אגו, ואשר חסרה לפיכך את היכולת לשמר עצמה ביציבות מול אי נעימות – בדיוק באותו האופן שזה בלתי נסבל עבור הלא-בוגר להיעזב לבדו, ללא דאגה אימהית, וללא מידה מסוימת של רוך. כאן אנחנו צריכים לשוב אל כמה מהרעיונות שפותחו על ידי פרויד לפני זמן רב, לפיהן – לפני היכולת לאהבת-אובייקט חייב לבוא שלב של הזדהות.

אני הייתי רוצה לקרוא לשלב הזה שלב של אהבת-אובייקט פאסיבית או שלב הרוך (tenderness). סימנים לאהבת-אובייקט כבר קיימים כאן, אבל רק בפנטזיות. כך כמעט ללא יוצא מהכלל אנחנו מוצאים את המשחק של לקיחת מקומו של ההורה מאותו מין במטרה להינשא להורה השני, אבל חייבים להדגיש שזו רק פנטזיה בלבד; במציאות הילדים לא ירצו, למעשה לא יוכלו להתקיים ללא רוך, במיוחד הרוך הבא מהאם. אם יותר מדי אהבה או אהבה מסוג שונה מאשר זה לו הם זקוקים נכפה על הילדים בשלב של הרוך, הדבר יכול להוביל לתוצאות פתולוגיות באותה מידה ואופן שהן יכולות להיגרם על ידי תסכול הצורך או מניעת האהבה. להיכנס לפרטים של נוירוזות או התפתחות אופי בלתי תקינה (היכולות לנבוע מתביעת יתר מכבידה טרם-זמנה של אהבה, או של תשוקה מעוררת אשמה בילד הלא-בוגר החף מאשמה) – זה יוביל אותנו רחוק מדי מהנושא הנוכחי. התוצאות חייבות להיות בלבול לשונות, דבר המודגש בכותרת המאמר.

הורים ומבוגרים, ובאותו אופן גם אנחנו האנליטיקאים, חייבים ללמוד להיות מודעים באופן תמידי, שמאחורי הכניעות ואפילו ההערצה, בדיוק כמו מאחורי האהבה ההעברתית של ילדינו, תלמידינו, והמטופלים שלנו, נחבא רצון להוט להיפטר מהאהבה העריצותית הכפויה הזו. אם נוכל לעזור לילד, לתלמיד או למטופל לוותר על תגובת ההזדהות, ולהסיר מעליו את הנטל הכבד מדי של ההעברה, או אז היינו יכולים להגיד שהשגנו את המטרה של העלאת האישיות לרמה גבוהה יותר.

הייתי רוצה להצביע בקצרה על שלוחה נוספת של הידע שלנו, שנעשתה אפשרית על ידי דרך ההתבוננות הזו. אנחנו מחזיקים מזמן בעמדה שלא רק עודף האהבה הנכפית, אלא גם עונש בלתי נסבל – גורמים לקיבעונות. פתרון ה- 'כביכול' פרדוקס הזה, יכול אולי להיות אפשרי עכשיו. השגת הגבול ה- 'שובבה' הזו של הילד הופכת למציאות חמורה רק על ידי הסנקציות המלאות תשוקה, הזועמות והמענישות לעיתים קרובות, והן שמובילות למצבים דכאוניים אצל הילד, שעד אז הרגיש מאושר וללא אשמה.

בחינה מדוקדקת של התופעה תוך כדי טראנס אנליטי מלמדת אותנו שאין לא שוק ולא אימה ללא עקבות כלשהן לפיצול של האישיות. זה לא יפתיע אף אנליטיקאי שחלק מהאישיות נסוגה לתוך מצב השמחה שקדם לטראומה – טראומה שהוא משתדל לבטל. יותר ראוי לציון הוא, שבתוך ההזדהות אפשר להבחין בעבודה של מכאניזם שני, מכאניזם של מציאות/קיום/חיים, אשר לגביו יש לי רק מעט מאד ידע. אני מתכוון להתעוררות המפתיעה של יכולות חדשות אחרי הטראומה, כמו נס המתרחש נוכח הנפת מטה הקסם, או כמו הפאקיר שאמור להצמיח לנגד עינינו שתיל, עלים ופרחים מתוך זרע קטנטן. צורך גדול, ועוד יותר מזה – פחד מוות, נראים כאילו יש בהם הכוח לעורר בפתאומיות, ולהכניס לפעולה, נטיות חבויות, שעד אשר "נקשרו" – חיכו במעמקי הדממה להתפתחותן.

כאשר הילד נתון להתקפה מינית, בלחץ הדחיפות הטראומטית, הוא עשוי לפתח באופן מיידי את כל האמוציות של בוגר, ואת כל האיכויות הפוטנציאליות הרדומות בו, ואשר באופן נורמלי שייכות לנישואין, אמהות ואבהות. זה מוצדק לדבר – בניגוד לרגרסיה המוכרת – על פרוגרסיה טראומטית של בשלות מפותחת מהרגיל. זה טבעי להשוות את זה עם ההבשלה טרום-זמנה של הפרי שנפגע על ידי ציפור או חרק. הטראומה יכולה להביא לבגרות של חלק מהאישיות, לא רק אמוציונלית אלא גם אינטלקטואלית. אני רוצה להזכיר לכם את החלום הטיפוסי של התינוק החכם אותו תיארתי לפני שנים אחדות, ובו התינוק הרך או הילד שאך החל לדבר, למעשה מלמד חוכמה את המשפחה כולה. הפחד מהמבוגר חסר המעצורים, הכמעט מטורף מזעם, הופך את הילד – ניתן לומר – לפסיכיאטר, וכדי להפוך לכזה ולהגן על עצמו מפני סכנות הבאות מאנשים ללא שליטה עצמית, הוא חייב לדעת איך לזהות את עצמו באופן מלא איתם. למען האמת זה לא יאמן כמה הרבה אנחנו עדיין יכולים ללמוד מילדינו החכמים, הנוירוטים.

אם השוקים מתעצמים במהלך תקופת ההתפתחות של הילד, מספר ומגוון התפצלויות האישיות עולה אף הוא, ועד מהרה נעשה מאד קשה לשמר מגע ללא בלבול בין כל החלקים, שכל אחד מהם מתפקד כאישיות נפרדת מבלי להיות מודע אפילו לקיומן של האחרות. בסופו של דבר זה מגיע למצב בו – בהמשך לתמונת הפיצול – יהיה מוצדק לקרוא לכך אטומיזציה. צריך שתהיה לך מידה רבה של אופטימיות כדי לא לאבד את האומץ נוכח מצב כזה, למרות שאני מקווה שאפילו כאן אוכל למצוא קצה חוט שיוכל לקשור את החלקים השונים.

בנוסף לאהבה ועונש תשוקתיים או passionate, קיימת דרך שלישית לקשור את הילד בחוסר אונים למבוגר. זהו הטרוריזם של הסבל. לילדים יש דחף להשיב על כנה כל הפרעה/ליקוי במשפחה, להעמיס על כתפיהם הרכות את משא כל האחרים; כמובן שזו אינה תוצאה של אלטרואיזם טהור, אלא במטרה להיות מסוגל ליהנות שוב מהרוגע האבוד, יחד עם הדאגה ותשומת הלב שנלווים אליו. אם שמתלוננת באופן תמידי על צרותיה וסיבלה, יכולה להפוך את ילדה ל- 'אחות רחמניה' לכל החיים, כלומר – הוא הופך להיות תחליף אמיתי לאם, ומזניח את צרכיו האמיתיים של הילד שהוא למעשה. אני משוכנע – אם כל זה נכון – שנצטרך לשנות פרקים מסוימים בתיאוריה הקיימת של המיניות…

אהיה מרוצה אם תואילו לטרוח לבדוק, במחשבותיכם ובפרקטיקה שלכם, את מה שאמרתי היום. במיוחד – אם תלכו בעקבות עצתי, לשים לב יותר מאשר עד כה לדרך החשיבה והדיבור המצועפת/נסתרת – אם כי מאד ביקורתית – אל ילדיכם, מטופליכם ותלמידיכם, וכך לאפשר להם לתת דרור ללשונם. אני משוכנע שתזכו לכמות גדולה של חומר מאלף.


* המאמר הובא לראשונה בפני הקונגרס הפסיכואנליטי הבין-לאומי ה12- בוייסבאדן, ספטמבר,1932 .

** הכותרת המקורית של המאמר היתה: "התשוקה של המבוגרים והשפעתם על התפתחות המיניות והאופי של ילדים"

*** נכתב ב-1932

המאמר תורגם על ידי רותי (כל הדגשים במקור)


תגובות

בלבול שפות בין מבוגרים וילדים — 3 תגובות

  1. הייתי מוסיף לתיאור הדי מדוייק הזה גם את קיומה של מציאות החברתית שמשקפת דרך מוסכמותיה את העיוות הזה בצורה שלא רק שאינה מאפשרת לפגוע נקודת אחיזה או יחוס אלא להפך, דווקא מעמיקה את הכחשת הפגיעה כפנטזיה סובייקטיבית.

    אולי זה נשמע משונה לאנשים רבים, אבל חלק גדול מהמבנים המוסכמים כחיוניים לקיומה של החברה האנושית מבוססים בעצם על תבניות של גילוי עריות, למעשה, עצם העובדה שזה נשמע משונה רק ממחישה את עוצמת הבעיה, שמחריפה גם בגלל שרוב האנשים שמשרתים במימסד של שירותי הבריאות או אלה שמוכשרים על ידי האקדמיה נוטיה להזדהות חסרת ביקורת עם מוסכמות החברה.

  2. אגב, אחד התופעות שהכי מחרידות אותי בקהילת המאובחנים שבה אני כותב לפעמים זו רמת ההזדהות הכמעט מוחלטת של מתמודדים עם הדרך האלימה והמשפילה והמוטעה לחלוטין שבה הם מתוארים על ידי מאבחנים וחוקרים ומטפלים.
    אותי זה מזעזע במיוחד גם בגלל שמדובר באנשים שהם כבר מבוגרים וחוו לא מעט בחיים ועדיין הם מגלים ויגלו תוקפנות מטורפת כלפי כל מי שינסה לערער ולו במעט את אמונם בדרך שבה תמונת זהותם מושפלת על ידי הסביבה המקצועית,
    והדבר ניכר במיוחד במקרים שבהם גם החוויות החושיות מוכחשות לחלוטין לטובת הסברים שמתארים את העצמי כדפוק,
    אנשים ידבקו בכל כוחם בזכותם להיות מתוייגים כדפוקים,כלקויים, כבעלי תסמונת כזאת או אחרת,
    אולי גם בגלל שהתבנית שפרנצי מדבר מזינה ומזנה גם את הגישה של שירותי הבריאות שמתנים את עזרתם לנזקקים בהזדהותם עם אשמתם כחריגים מהתקין.
    דינמיקה מערערת זאת מתעצמת גם בגלל שגם המטפלים עצמם מבטאים בדיוק את הבחירה של ההורה המתעלל דרך בחירה בעיסוק ויצוג עצמי של הסופר נורמטיבי, של מי שמייצג ומסמל את הנכון, חברתית ונפשית, ולכן מוסמך להדריך את הניזוק ולתקן את נפשו.

  3. אני מוצאת אמת חוצבת בחריפות תגובתך ומודה על כך. לא אחת, אותו תהליך של הפנמת זהות הפוגע והזדהות עמו כאמצעי לשרוד את הטראומה, מסתנן לשטחי חיים רבים וממית את שפת הרוך, לצערי, גם אצל חלק מהמייצגים לכאורה את קיומה. תהליך מקביל של שחזור הטראומות במעגליות מטורפת שטורפת את הילד שבחדר, שבקליניקה, שבשירותי הרווחה, ובשירותים אחרים, ומותירה אותו אשם נצחי.
    בשפת התפילה אני לוחשת: הלוואי וכל מי שלכוד באותה "הונאה טראומטית" הממשיכה לשסע ולפצל חלקים מעצמו, יהיה רך וחומל עוד יותר ובעקשנות אמיצה יגלה אמונה חדשה בעצמו.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.