מאת אילנה סובול, MA, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית

אם גבולות הם דבר כל כך טוב, למה כל כך קשה להציב אותם, לזהות אותם, לכבד אותם? מן הסתם בשל השפעתן של תפיסות שגויות שיש לרובנו לגביהם, חלקן עוברות בירושה מדור לדור. כאן אעלה אותן לדיון על מנת שניתן יהיה להחליט אם כדאי להמשיך להחזיק בהן או שמא אפשר להפרד מהן כמו מפריטי ירושה בלתי נחוצים אחרים שירשנו (סיפולוקס, ארגז עם כדורי נפטלין "על כל צרה", ערימת עיתוני סוף שבוע משנות החמישים ועוד).

אני נעזרת בספרם של טאוסנד וקלאוד, Boundaries, When To Say Yes, When to Say No to Take Control of Your Life.

הנה רשימה של מיתוסים והתשובות להם שתעזור להבין מה מקשה להציב גבולות.

מיתוס: מי שמציב גבולות הוא אגואיסט!

או אנוכי במילים אחרות. את המיתוס הזה לומדים בדרך כלל מאנשים שלא מכבדים גבולות של אחרים, דהיינו מאמינים שאחרים נמצאים על פני כדור הארץ כדי לשרת אותם ואין להם זכות לסרב או לחיים משלהם. אם איתרע מזלכם וגדלתם עם אנשים כאלה (אחד מספיק) או מאידך, מישהו כזה היה שם בתפקיד המקריב הנצחי לשמש לכם כמודל לאופן בו צריך להתנהג, הרי שסביר שזה השיעור עמו אתם באים היום לתוך מצבים בהם אתם אמורים להציב גבולות.

אז לא! להציב גבולות זו לא אנוכיות. וזה למה? זוכרים את עניין האחריות? תזכורת: אתם אחראיים על הצרכים והרצונות שלכם, אחרים – אחראיים על שלהם. מותר לבקש אבל לפני שעונים, זה התפקיד שלכם לבדוק אם מילוי הרצון או הצורך של האחר, אפשרי מבחינת הצרכים והרצונות שלכם, בנקודת הזמן הזו.

אנשים שמקריבים את עצמם לא באמת מעניקים לאחרים מתוך אכפתיות, אלא מתוך פחד. הם מפחדים להיחשב לאנוכיים, רעים, אטומים וכו'. על כן הם עושים דברים בעל כורכם. הם לא עושים אותם מתוך רצון חופשי ואכפיות כלפי הזולת, אלא יותר מדאגה למוניטין של עצמם. נשמע קצת אנוכי, לא?

לא רק זה, אלא שאנשים שנוהגים להקריב את עצמם שוב ושוב, הופכים להיות מאוד לא נעימים ברבות הימים. הם כועסים, מדוכאים, מרגישים מקופחים ונבגדים. אולי כי מראש הניחו שאם הם יקריבו את עצמם בשביל אחרים, אחרים יעשו זאת בתמורה עבורם. אז לא, אין שום וודאות שכך יהיה ולרוב זה לא מה שקורה. אלו הנוהגים להקריב, ממשיכים להקריב ולהישאר מרוקנים וממומרים ואלו שרגילים לקבל את תוצרי הקרבתם, ממשיכים לקבל ולדרוש כי לפי תפיסת עולמם, כך יש לנהוג.

ולכן, קודם כל בדקו עם עצמכם אם אתם רוצים לתת/לעזור/לעבוד שעות נוספות, האם זה משתלב עם שאר הצרכים שלכם ולוח הזמנים שלכם. תנו באהבה ובנדיבות, אל תקריבו. כלומר, כשזה לא מתאים, הציבו גבול, אמרו "לא". כזה כן מתאים, תנו בשמחה וביד נדיבה.

מיתוס: אנשים שמציבים גבולות הם מרדנים

כן, יש מקומות שבהם זה יכול להפריע, כמו מקומות עבודה, צבא וכד'. לכאורה, נשמע הגיוני, לא? מישהו מסרב, מישהי מתמקחת לגבי דרישות שמוצבות בפניה. מרדנים, לא נכנעים לסמכות. אז לא.

אדם שמסכים מן השפה אל החוץ, כדי להימנע מכעס מצד אחרים, לא באמת מסכים. הוא צובר בתוכו טינה, הוא מעמיד פנים, למעשה משקר. הוא מציית גם במקרה זה, מפחד. כשמדובר בסיטואציה של עמידה מול סמכות, הפחד יכול להיות מעונש ממשי.

איך שלא יהיה, כשההסכמה לא אמיתית, המרדנות מתחילה לתסוס בתוך "המסכים" כמו שמרים בתוך בצק. ככל שעובר הזמן, ממדי התסיסה גדלים והיא עתידה להתפוצץ בסופו של דבר ולאו דווקא לגבי הנושא המקורי שיצר אותה.

למעשה, מי שלא יודע להגיד "לא" גם לא יודע להגיד "כן". הוא פשוט מסכים בכל תנאי אבל הצד השני לא יידע לעולם אם הוא מקבל הסכמה או ציות בלתי כנה שיגרור אחריו רגשות שליליים שימצאו את דרכם לתוך מערכת היחסים.

מיתוס: אם אציב גבולות, אחרים יפגעו בי.

יש בזה משהו.. אנשים לא אוהבים שמסרבים להם. יש כאלה עם זאת שיכבדו את הסירוב שלכם, מתוך אהבה וכבוד אליכם ויש כאלה שינסו להפחיד, לאיים, להכאיב או כל דבר שיגרום לכם להיענות.

אתם לא אחראיים על התגובות של אחרים, התגובות שלהם נמצאות בתוך הגבולות שלהם.

התנהגות של אנשים כלפיכם אחרי שאתם מסרבים להם יש לה ערך רב עבורכם – היא מהווה אבן בוחן לטיב מערכת היחסים. אנשים שאוהבים אתכם באמת, יגיבו בצורה מכבדת, גם אם יתאכזבו במידה כזאת או אחרת מהסירוב שלכם. לעומת זאת, אנשים שמשתמשים בכם לצורך כזה או אחר ולא ממש אוהבים אתכם על כל הצדדים שלכם, יכולים לפגוע. הם רק אוהבים את הצד המציית שלכם ולא ממש אכפת להם מה אתם רוצים או צריכים.

אם אתם נמצאים במערכת יחסים שבה הובהר לכם שאסור לכם לסרב לשום דבר, אתם לא באמת במערכת יחסים.. אתם אולי בתפקיד מול האדם השני, שכולל היענות לכל בקשותיו וצרכיו אך אין את אותו יחס מהצד השני – כלפיכם. מערכת היחסים בבעיה.

אתם יכולים לתקשר לצד השני את הרצון שלכם שיכבד את הגבולות שלכם, זה יכול לעזור לעתים, במיוחד אם אותו אדם לא היה מודע לכך שהוא מכאיב לכם בהתנהגות שלו. אך אם אחרי כל ההבהרות עדיין קיימת התעלמות מהזכות שלכם לסרב מדי פעם, שקלו אם כדאי לכם להישאר בתוך הקשר. המחיר של הישארות בו הוא בעצם לא להתקיים בו ממש, אלא רק למלא אחר רצונותיו של השני.

מיתוס: אם אציב גבולות, אפגע באחרים.

המיתוס הזה מבוסס על אמונה שהצבת גבולות פוגעת במערכת היחסים אך ההפך הוא הנכון: הצבת גבולות מגינה עליה.

רוב ה אנשים לא רוצים לקבל משהו שהשני לא רוצה לתת, זה יוצר הרגשה די לא נעימה. אילו היו מודעים לחוסר הרצון שלכם להיענות, אולי לא היתה להם בעיה יותר מדי גדולה להסתדר בלי עזרתכם.

גם כשהאדם שמבקש מכם דבר מה באמת סובל מבעיה כלשהי וזקוק לעזרתכם, יהיו מצבים בהם לא ניתן יהיה מבחינתכם לפנות את הזמן והמשאבים כדי לעזור לו. אם תמשיכו בניסיונות לעזור בכל זאת, תפגעו בעצמכם, תרגישו טינה וכעס כלפי מבקש העזרה ומערכת היחסים תיפגע בוודאות.

כשאתם מסרבים לבקשה כזאת, אתם לא משאירים את המבקש חסר פתרונות. יש בידיו עוד אופציות כמו לפנות למישהו אחר ואם יתאמץ, ימצא עוד אנשים שיכולים להוות כתובת נוספת על שלכם וחשוב מכך, הסירוב שלכם יכול לכוון אותו לנסות לעזור לעצמו.

כשיש רשת של חברים שאפשר להיעזר בהם, הדבר מאפשר לכל החברים באותה רשת להתנהל ברווחה וליהנות מזמן לעצמם, מתקופות שבהן הם עסוקים מכדי לעזור למישהו, להתמודד עם בעיות אישיות שמצריכות תקופה של זמן לבד וכו'. יש יותר מרחב נשימה ויותר בריאות בתוך הקשר.

מיתוס: כשאני מציבה גבולות אני כועסת

זו תופעה שקורית למתחילים בתחום הצבת הגבולות. כל עוד התגובה הזו לא טבעית ומורגלת, אנשים מציבים גבולות בנימה כועסת ומסתובבים בעולם עטופים בעננת כעס. למעשה כעס הוא רגש המאותת לנו שהגבולות שלנו נחצו. העוצמות הגבוהות שלו בתקופה שבה מתחילים להציב גבולות נובעת מהצטברות של כעסים לאורך השנים אל מול מצבים בהם לא הצבנו גבולות.

עוד לפני שהצבתם גבולות, הכעס היה שם ומצא את דרכי הביטוי העקיפות שלו. לעתים גם התפרצתם על אחרים באופן שהתחרטתם עליו אחר כך, כי כעס הוא דרך להציב גבול, כשלא מיומנים בדרך אחרת.

כשהוא מופיע בהווה, כבדו אותו, הקשיבו לו, הבינו מה גורם לו אבל אל תפעלו על פי תכתיביו, שלרוב מובילים לפעולות שלא יקדמו את האינטרסים שלכם ועלולות להיות הרסניות למערכות היחסים שלכם. אחרי שתצליחו להרגיע את עצמכם, נהלו שיחה פתוחה עם האדם שהפר את גבולותיכם כדי שידע מה עשה לא בסדר. לפעמים די בכך כדי שייעשה השינוי הדרוש.

ככל שתשתפרו ביכולת שלכם לתקשר את הצרכים והרצונות (הגבולות),עוצמות הכעס יפחתו כי תרגישו שאתם יודעים ומסוגלים להגן על הגבולות שלכם באמצעים אחרים.

אנשים מיומנים בהצבת גבולות כמעט ולא כועסים כי כשתצליחו למנוע הפרת גבולות מראש, לא יהיה צורך לכעוס שהגבולות הופרו. תרגישו יותר שליטה על החיים שלכם ועל מה שחשוב לכם. במקום לכעוס, הציבו גבולות.

מיתוס: כשאחרים מציבים גבולות, זה פוגע בי

כן, זה לא נעים לקבל סירוב. לפעמים זה יותר מלא נעים ואז שווה לבדוק מה הסיבה, בתור התחלה.

סיבה אפשרית אחת יכולה להיות נעוצה (כמובן) בילדות הרחוקה. לחיות עם הורה שאמר "לא" בזמן שהילד היה זקוק לו נואשות יכולה להיות חוויה שהופכת את הלאווים הלגיטימיים שמגיעים שנים אחרי, בבגרות, לחוויה בלתי נסבלת, המעלה מיד רגשות של היותו דחוי, לא רצוי ופגום.

סיבה אחרת יכולה להיות מערכת יחסים תלותית עם האדם שמציב לכם גבולות. לא בריא לראות באחר את המקור הבלעדי לכל הטוב שבעולם. זה פוגע בחופש שלכם ושל אותו אחר וגם בהתפתחות שלכם. אפשרו למי שנמצא אתכם, לסרב לכם מדי פעם, אל תענישו אותו בכך שתראו בו כמי שפוגע בכם.

ייתכן ויש לכם קושי לקבל אחריות. יש משפחות שבהן הילד, שעתה הפך למבוגר, התרגל למציאות בה אחרים עושים בשבילו דברים שהוא אמור לעשות בעצמו. הוא התרגל שמישהו מושיע אותו מכל צרה וסבור שהרגשתו הטובה היא בעיה של מישהו אחר. הוא מרגיש מאוכזב ולא אהוב כשלא מצילים אותו. הוא מסרב לקחת אחריות על חייו אבל זה הדבר שעליו לעשות. כמסרבים לו, עוזרים לו למעשה לגדול.

אם אתם רוצים שאחרים יכבדו את הגבולות שלכם, תלמדו אתם לכבד את שלהם.

מיתוס: הצבת גבולות גורמת לי להרגיש אשמה

הו אשמה, אשמה… איך נחיה בלעדיה? אשמה להציב גבולות ניזונה מהאמונה שאם מישהו אהב אותנו, נתן לנו משהו, עזר לנו במשהו – הוא פתח אצלנו חשבון עם אשראי בלתי מוגבל לבקש ולדרוש מאתנו כל דבר שיעלה בדעתו. אני יודעת שזה נשמע מופרך כשזה מנוסח באופן הזה, אבל אם חושבים על עוצמת האשמה שאתם מרגישים לפעמים נוכח הצורך לסרב למישהו, אולי אי שם בתוככם זה מנוסח בערך כך.

המסר הזה יכול לעבור בתוך משפחות, מגיל קטן, כך שהשיעור נלמד כל כך מזמן ומעולם לא נשאלו לגביו שאלות. זה אגב עדיין לא הופך אותו לנכון.

מה עושים? יש לא מעט אנשים שפותרים את הבעיה בכך שמוותרים על הצבת גבולות כלפי אנשים שהם מרגישים שיש להם איזושהי מחויבות כלפיהם. הם נשארים במקומות עבודה שכבר לא מתאימים להם, בתוך מערכות יחסים שהם לא מקבלים בתוכן דבר, באזור מגורים שלא מוצא חן בעיניהם כדי לא להתרחק ממישהו שפעם היה טוב אליהם.

ישנה אפשרות אחרת  והיא לבחור במודע להתייחס לדברים שאתם מקבלים, כמו אהבה, כסף או זמן (כל מה שיכול לגרום לכם להרגיש מחויבים) – כמתנה. פירושה של מתנה היא שאין לכם שום התחייבות בעת קבלתה מעבר להבעת תודה.

אם שמתם לב שנותן המתנה כועס או פגוע אחרי שקיבל רק תודה כנה מכם, הנה מתברר לכם שהמתנה היתה למעשה הלוואה (ואתם לא חייבים לחתום על הסכם ההלוואה). אך אם התודה מספיקה, אזי קיבלתם מתנה אמיתית, בלי שלוותה לה חבילה של אשמה.

וזו סוגיית גבולות – ההרגל של מעניק מתנות בתשלום הוא שלו והוא לא מחייב אתכם. ההרגל הוא שלו ואתם לא חייבים לשחק על פי הכללים הללו.

מיתוס: גבולות הם משהו שישאר לנצח ואני מפחד לשרוף את הגשרים שלי

המציאות היא שהגבולות שלכם שייכים לכם ולא שאתם שייכים לגבולות שלכם. עם השתנות הנסיבות, אפשר לשנות אותם, אפשר לפתוח אותם למו"מ מחודש.

לסיכום

גבולות שומרים על מערכת היחסים ולא מסכנים אותה. אם האדם שעמו אתם בקשר מאיים לנתק את הקשר כשאתם מציבים גבולות או מאיים עליכם באופן כלשהו בתגובה להצבת הגבולות מצידכם, כדאי לבחון את מערכת היחסים הזו. מי שאוהב אתכם, יאהב גם את הגבולות שלכם ויכבד אותם, גם אם לעתים יתאכזב.

להציב גבולות משמעו להיות כנים בתוך הקשר. ללא כנות, קשה מאוד ליצור מערכת יחסים קרובה באמת.

כל עוד לא סוכמו תנאי החזר ההלוואה, הדברים שאתם מקבלים במסגרת הקשר, הם מתנה. אתם כמובן מוזמנים להעניק מתנות משלכם. אך הזכות שלכם לסרב ולהציב גבולות לא נמסרת בשום תנאי ולא משנה כמה טובות קיבלתם.