מאת דבורה לדרמן-דניאלי

ראש השנה, חג, וכולם עטופים בלבן. ארוחות משפחתיות, ילדים מתרוצצים, הרבה אוכל… מברכים על הרימון, על התמר ועל התפוח בדבש – סמל המתיקות.

אבל מה קורה באמת בתוך המשפחה? מטפלת מנוסה אמרה לי פעם, שהפשעים הכי נוראים נעשים במחשכי הבית, בתוך פינות נסתרות שאמורות להיות מוגנות.

בעקבות הפוסט "יש כאב אחר" קיבלתי תגובות מנשים שורדות התעללות מינית, אשר סיפרו כמה אכן ההרס בעולמן, גם שנים רבות אחרי אירוע ההתעללות והאונס, הינו טוטאלי ואכזרי.

זהו סיפורה של אחת מהן.

---

חושך.

היא ישנה. שנת ילדה שנכפתה עליה למרות הפחד. אפילו השמיכה לא מצילה.

הוא נכנס, כמו מידי לילה, והיא ישנה. לא חשה דבר. כמעט…

והוא מסיר בגדים, מפשק אותה ונכנס לתוכה. היא מרגישה רק משהו קשה, רע ומכאיב הולם בה. נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, מנענע אותה ללא רחם ומחריד בה כל פינה. היא חשה איך הגל המאיים הזה מתעורר בה שוב, נחשול אדיר של חום ושריפה שעולה מבין רגליה, לבטנה, לגרונה, לראשה… מרוצץ את נשמתה.

היא לא יכולה להכיל את הגל הזה. הוא גדול מדי בשביל הגוף הקטן שלה, בשביל הנפש הרכה שלה, כמו גל צונאמי של ריגוש טובעני בתוך בריכת ילדים קטנה.

ואז הוא הולך, מלביש לה את מכנס הפיג'מה, ואפילו לא מכסה אותה. היא עדיין ישנה. כמעט… ממצמצת בעיניה, רועדת. היא עומדת להתפוצץ. החום הזה, הפחד, כל גופה מגורה, מתכווץ פנימה. היא איננה יכולה לשחרר, הגוף מעורר והיא איננה יודעת איך לכבות את האש המכלה.

היא נעלמת, הנה היא נעלמת, נשאבת על ידי הלהבה והנחשול האיום הזה… המשתק.

היא לא יכולה לזוז. היא תתנפץ, היא תיחנק, היא תתפוצץ, היא…

השינה הטובה נופלת עליה בסוף, כמו פייה מושיעה – פיית הילדות הנאנסות. והיא עוטפת את הנחשול הזה היטב היטב ודוחפת אותו פנימה, אל תוך תוכי הגוף, מכסה שכבות אדמה דמיות שקוברות את גוש האימה מתחתן.

והיא קמה בבוקר, עייפה, רצוצה, וכואב לה שם למטה, אבל היא לא יכולה לומר דבר. היא מתלבשת והולכת לבית ספר. היא מרגישה משהו בגרונה, שכבת כאב מציק, הראש סחרחר מעט, ורגליה קצת כושלות. אבל היא יושבת במקומה, מוציאה קלמר, מחברות, והולכת אל הלוח לפתור תרגיל חשבון. הגוש שבתוכה מתחיל לבעבע בה, וגופה נלחם בו, מייצר עוד שכבה ועוד שכבה שתקבור אותו תחתיה, ותנעל כל פתח אפשרי. והיא ננעלת באותו התהליך, נסגרת ונבלמת במובנים כל כך רבים…

מנגנוני ההישרדות שבה יאטמו כל אפשרות יציאה. ככה היא בטוחה יותר, נעולה במנעולים.

וככה היא גודלת. מסיימת בית ספר, עושה צבא, מוצאת עבודה, וגוש האימה שבתוכה דומה שכבר קפא, כמו חייה הקפואים.

אבל אז, ללא שום היגיון, היא מחליטה להעז ולפתוח בה את הדלתות הנעולות. היא רוצה ללמוד לדבר את עצמה בגאווה, ולכן פותחת את שבילי הגרון. היא רוצה לנשום אוויר של חופש ולכן משחררת את ריאותיה. היא רוצה לחוש מינית ויפה, ולכן היא מתחילה לגעת בגוף שלה. היא רוצה להתחיל ולצעוד את חייה בצעדים נחושים, ולכן משחררת את רגליה. היא רוצה לפתוח זרועותיה ולקבל את כל שפע החיים לקרבה, ולכן משחררת את ידיה. היא יוצאת החוצה, אל עבר מקומות מרגשים, וכך משחררת בה, ללא יודעין, את גל האימה הבולעני.

והוא עושה בה שמות.

חרדות אימתניות מתחילות להופיע. פחד ההיעלמות חודר לחייה. היא פוחדת להיכחד ממש, להיות מותקפת על ידי גופה שלה.

היא נחלשת, מתערערת, מוכה במכאובים שונים ובתמונות נוראיות. בלילה גופה רועד ומתכווץ, וכשהיא קמה היא חשה את חשכת האבדון.

אבל היא כבר לא יכולה לחזור בה, כבר לא יכולה לנעול. הכול שוטף אותה. אדמת נפשה מוצפת. גופה זוכר את הגל המחריד ששטף את הילדה שהייתה, אז במיטתה, בין השמיכות. נפשה הופכת ערה מתמיד לכל תחושת גוף, וחווה אותה כסכנת השמדה מיידית העומדת בפתח.

אין לאן לברוח. לא ניתן להסתתר.

האויב מתעורר מבפנים…

האויב שבפנים, חלק שני – ריפוי

האישה שהיא לומדת להתבונן בעיניים לאויב שבפנים.

לומדת לראות אותו מעבר לסבך הבהלה.

חושפת את הפשעים שנעשו בה, מרכיבה את הפאזל הבלתי פתור של ילדותה.

מוותרת על הצורך להגן על מי שלא ראוי יותר להגנה.

מנתקת עצמה, מתוך בחירה מוצקה, ממי שהרע לילדה שהייתה.

מתחברת מחדש אל מה שמטיב ומכבד אותה.

לא מצמצמת יותר את עצמה – את קולה ואת ביטויי הגוף שלה.

מוצאת אומץ לתת מקום רחב ופתוח לעצמה.

יותר מדי זמן היא החניקה ובקושי נשמה. האויב הזה, שגזל ממנה את נשימתה, מביט בה כשהוא הולך ומצטמצם אל מול התרחבותה שלה. לא עוד, היא מהסה אותו. מה שנגזל ממני לא ייגזל שנית. אינני מסתירה יותר את האמת בפני עצמי. אני גודלת כשהיא לצידי. חלק מתהליך התבגרותי. אני יודעת מאיזו זוועה באתי, אבל יותר מזה, יודעת, שיש בי הכוחות והיכולת לעבור לשלב הבא – לריפוי שלי.

והיא הולכת וצומחת, והחרדה הולכת וקטנה. האימה כבר לא מבקרת בבית-גופה, רק מדי פעם טפטופים קטנים של בהלה זורמים בה, והיא מלטפת אותם, מבינה, מרגיעה, אבל יודעת כבר היטב שהם לא מסוכנים לה, שהם רק פה כדי להזכיר מהיכן היא באה, ולהעיד על כוח התקומה העצום שיש בה.