מאת מאיה ריד
מחברת הספרים "שבויה" (2002) ו"עכשיו אני" (2008).

על חפותו של הקורבן – תגובה לאמתי מגד

גילוי עריות הוא טראומת בגידה של הורה בילדו ו/או בילדתו. המציאות האובייקטיבית במקרים אלה היא אחת: מבוגר אחראי מתעלל בילד חסר-ישע, וכל מה שמעבר לכך מערב תפישה, פרשנות ושיפוט סובייקטיביים; הנסיון לדחוס את הדרמה הענקית הזו לסד של עקרונות ניו-אייג'יים, הוא נסיון עקר, שבמקרה הטוב אינו מעלה ואינו מוריד ובמקרה הגרוע עלול לפגוע בקורבן ולהחמיר את מצבו.

בדצמבר 2008 פורסמו במדור ניו-אייג' של nrg מעריב שני מאמרים פרי עטו של אמתי מגד: הראשון, פסיכותרפיה: טיפול שמתווכח עם המציאות?, מציע עקרונות (חלופיים לפסיכותרפיה המקובלת) לטיפול בנפגעי טראומה של התעללות פיזית ומינית בילדות, והשני מתמקד ב- "אשמתו" של הקורבן.

אני חולקת על מרבית הנחות היסוד של הכותב, על מסקנותיו ומכאן – גם על המלצותיו בדבר הדרך להחלמה מטראומה מינית מתמשכת בילדות.

בפתח דבריו מלין מגד על כך שהפסיכותרפיה היא תוצר של התרבות בה אנו חיים "והיא אינה מסוגלת להתבונן בתופעות שלא מתוך הפרספקטיבות המקובלות באותה תקופה ובאותה תרבות."

אני מסכימה עם קביעתו לחלוטין, אבל כפי שניווכח בהמשך, מגד אינו יוצא דופן במובן זה וגם הוא מונחה על-ידי פרספקטיבות תרבותיות – אלה שמקובלות עליו – ומתבונן במציאות דרך הפריזמה האישית שלו. לא נראה לי שאפשר למנוע זאת וגם לא צריך, כי מטפלים הינם, לפני הכל, בני אדם והציפייה שיהיו "לוח חלק" נזנחה זה מכבר על-ידי מרבית הגישות הטיפוליות בנות זמננו. הסוגייה שעומדת למבחן היא: האם אידיאולוגיה זו או אחרת משרתת את טובת המטופלים, אם לאו.

"תפישות הפסיכותרפיה המקובלת – חילונית, מדעית ופמיניסטית-שיוויונית […] אינן משרתות את המטופלים, אולי עלולות אף לחבל בתהליך ההבראה שלהם."

לצורך הדיון הבה נקדים ונבדוק מה עומד מאחורי ההגדרות "חילונית, מדעית ופמינסטית-שוויוניות": חילוניות מבוססת על הרעיון ההומניסטי הרואה באדם ריבון על עולמו, גופו, מעשיו ומחשבותיו, והיא מציבה במרכז החשיבה האנושית את המציאות כפי שהיא מתממשת כאן ועכשיו (ולא בעולם הבא); מדע, שלא כמו אמונה (כולל הניו-אייג'ית), אוסף בשיטתיות ובתהליכי ביקורת, ידע אודות העולם. לפיכך המדע הינו כוח פוטנציאלי שמאפשר לאדם לשפר את יכולות התגובה שלו למציאות הנתונה ולקדם את מטרותיו; ובאשר לאידיאולוגיה פמיניסטית-שוויונית? זו תופשת את הניצול המיני של ילדים ונשים כביטוי קיצוני ליחסי הכוחות בחברה פטריארכלית, והיא שואפת להעצים את המגזרים החלשים. הבעייה, בעיניי, אינה במה שיש באידיאולוגיה הפמיניסטית, אלא במה שאין בה: היא אינה מתייחסת לא לשונות שקיימת בין גברים, לא לעובדה שיש גם נשים פוגעות וגם גברים וילדים-בנים שהם קורבנות, ובעיקר מתעלמת מחלקה – הפסיבי או האקטיבי – של האשה-האם בפגיעה בילדיה. גם מגד, בשני מאמריו, חוטא למציאות כשאינו מזכיר, ולו במילה, את "היפוך התפקידים" ונותן בכך יד לחיזוק המיתוס והתפישה הסטריאוטיפית: גברים פוגעים, ילדות קורבנות.

לצורך הדיון וברוח הניו-אייג'ית, אזרום עם מגד ואסכים עמו שזו אכן הפסיכותרפיה המקובלת כיום. נשאלת השאלה אם כך, מה פסול מוצא הוא בתפישות אלה ובאיזה אופן הן עלולות לחבל, לדעתו, בתהליך ההבראה של ילד או של ילדה שהיו קורבנות לניצול מיני מתמשך בתוך המשפחה?

אליבא דמגד, הפסיכותרפיסטים ששבויים בתפישותיהם אינם מקשיבים למטופלים שלהם ואינם פנויים לחלוטין אליהם ואל צרכיהם האמיתיים. במקום זאת וכדי להצדיק אידיאולוגיות אלה, הם מאריכים ללא צורך את הטיפול בשורדי הטראומה, ובכך "מחזקים את העמדה שהעוול שנעשה לנשים וילדים על ידי גברים בחברה שלנו הוא נוראי וקשה מנשוא".

מגד טועה ומטעה!

התעללות מינית של הורה בילדו היא פגיעה "נוראית וקשה מנשוא", על-פי כל קנה מידה אנושי ואין צורך להיות פמיניסט כדי להכיר בעוול הנורא. הטיפול בשורדים עמוק וממושך לא במטרה להצדיק אידיאולוגיה זו או אחרת, או כדי לחזק עמדה כלשהי. הוא כזה, כי הטראומה עמוקה ומתמשכת והשלכותיה עמוקות ומתמשכות.

ברוח תפישתו האידיאולוגית, יוצא מגד גם נגד המטפלים שמסייעים לקורבנות "להכחיש את אהבתם הטבעית" להורה שלהם […] ומסייעים למטופליהם להתנתק מאחד ממקורות ההזנה החשובים ביותר לכל בן אנוש."

נראה שמגד – בדומה לרבים מהשורדים, אגב – מערב כאן מיתוסים בעובדות: הדימוי מחמם הלב של הורים כמקור הזנה, מיתוס האם-הלביאה שמגנה על גוריה, או האב שמקריב עצמו למען ילדיו, לא בהכרח ולא תמיד מתקיימים במציאות. ההיאחזות בדמות ההורה הסטריאוטיפי היא האשלייה שממלכדת את הילד-הקורבן ומאוחר יותר את הבוגר-השורד, ועצוב להיווכח שגם בין המטפלים יש מי שהולכים שולל אחריה.

נכון ש"הצורך שלנו להיות אהובים על ידי הורינו הוא עצום, ואינו נפסק גם אם הם אנסו או התעללו בנו". זו בדיוק הטרגדיה של הקורבנות, הדואליות של הנפש הילדית המבועתת שתלויה באותה אהבה טבעית ונאחזת בה, ונבגדת שוב ושוב. מטפל קשוב יהיה ער להשלכותיה של דינמיקה זו על הילד: מה עובר עליו כש"האהבה הטבעית" נענית בפגיעה ובניצול? מה הוא חווה כש"אהבה" הופכת לתשלום עובר לסוחר? ממה הוא ניזון כשמקור ההזנה יבש, או כשהמזון רעיל ומסכן את בריאותו, הפיזית והנפשית גם יחד?

מגד אינו מתחבט בסוגיות אלה וגרוע מכך, הוא טוען ש"חוסר הקבלה" של הקורבנות את הוריהם הוא ש"מכווץ אותם" וסוגר בפניהם את האפשרות להיות מוזנים. בכך הוא מטיל את האחריות לחסר על הקורבנות, מייעץ להם "להפתח אל המתנות" של הוריהם ולהתחבר מחדש "לזרם האהבה" ול"מורשת שלהם". זו ראייה מוטיית וצרה, פרי אידיאולוגיה חד-צדדית ומכלילה, גם אם היא נאמרת "בפה מלא"; נתינה ואהבה לא הולכים יחד עם כפייה והתעמרות בחלש; וחלילה לילד "להתחבר" למורשת שמסריה אלימים וחסרי חמלה. להפך.

הנסיון מלמד ששורד התעללות מתמשכת בידי הורה יתקשה להחלים כל עוד לא נותק חבל הטבור החונק שמחבר ביניהם. ומגד מתעלם כאן מנקודה נוספת: במקרים רבים, כשהקורבן שובר את שתיקתו וחושף את ה"מתנות" שכפו עליו הוריו, הם אלה שמסרבים "להפתח" אליו, מכחישים מכול וכול ודורשים שיחזור בו מדבריו. חלק מהקורבנות, מונעים מאותו צורך להיות אהובים על הוריהם ולהשתייך למשפחה ולמורשת, "מכווצים" עצמם למידה שאינה מידתם ונענים לדרישות. אבל אם הילד מסרב לשלם את המחיר, לא אחת הוא מוקע ומנודה ממשפחתו.

"לראות את המציאות כפי שהיא ולהפסיק להתווכח עמה"

במקרים של פגיעה מינית בתוך המשפחה מתקיימת מציאות אובייקטיבית אחת והיא אינה נתונה למחלוקת או לערעור: ההורה אונס את ילדו או את ילדתו חסרי הישע. כל מה שמעבר לכך מערב  תפישות, פרשנות ושיפוט, שהם סובייקטיביים ועומדים בבסיס ההבנה ש'המציאות היא בעיניי המתבונן', וודאי כשמדובר במציאות נפשית-רגשית.

לא אנתח את ראיית המציאות של מגד, אבל אתעכב על זו של הילד שנבגד על-ידי מי שאמור היה לספק לו אהבה, הגנה ובטחון: "עיניי המתבונן" של הילד-הקורבן הם עיניי אביו, הן המסרים שעל-פיהם עיצב הילד את אישיותו וממשיך וחווה את עולמו. עיניים אלה רואות בילד בן 3,4,5,6, מקור לסיפוק צרכים אגוצנטרים ונרציסטיים ושותף ליחסי מין; עיניים חמדניות אלה אומרות לילד: אין לך מושג מה אתה באמת מרגיש ורוצה, אני יודע שאתה רוצה את זה; והן משדרות לילד שהוא עצמו 'כלום' וכך גם מחשבותיו, הרגשותיו ורצונותיו. הן מלמדות את הילד שאהבה והשפלה כרוכות זו בזו, ושעונג וכאב חד הם; והן כולאות את הילד מאחורי חומות של איומים, אימה, סודות ואשמה. הוא שבוי ללא יכולת למנוע את ההתעללות או לברוח ממנה.

זו המציאות כפי שהיא נחווית על-ידי הילד, פרי התוכנה שהשתיל בו ההורה המתעלל. כדי להחליפה וכדי לבנות ולאמץ ראייה שונה, יהיה עליו, ראשית, להיחלץ מהתופת ולאסוף כוחות; שנית, לעמוד מול מראה שתיישר עבורו את שעוות; ושלישית – כן להתווכח עם המציאות היחידה אותה הוא מכיר, לזהות ולאתר את כל הבאגים והווירוסים השטניים שהושתלו בו והפכו את חייו על פיהם, ולהסירם – פן ימשיכו ויחבלו בשארית חייו. כפועל יוצא, פסיכותרפיה אפקטיבית אמורה לעזור לשורד לבנות מהיסוד אמון ובטחון בסיסיים, לשקם את הדימוי העצמי ואת תחושת הערך שלו, להתמודד עם זכרונות ושיחזורים פולשניים, עם מנגנוני פיצול וניתוק הישרדותיים, עם ייאוש ומשאלות מוות, ועוד. טיפול קצר לעולם לא יוכל להשיג את כל אלה.

"לא עוד קורבן"

להיות קורבן משמעו לחוות פגיעה, עינוי וסבל מידיו של המקרבן – בין אם הוא הבריון השכונתי מהסיפור של מגד, ובין אם הוא הורה מתעלל. המקרבנים מנצלים את כוחם הפיזי ו/או הרגשי ואת מעמדם החברתי ו/או המשפחתי, לביצוע מעלליהם במי שאינו מסוגל להתנגד להם. לא במקרה קיים בספרי החוקים של כל המדינות המפותחות חוק חובת דיווח על התעללות בקטין, ויש סיבה להגדרתו כ"חסר-ישע". הילד-הקורבן אינו יכול להרים יד על אביו או להתנגד לו בכל צורה שהיא, הוא אפילו לא יכול לברוח ממנו ומביתו. גם מגד, לדבריו, "מעולם לא החזיר" לילדי השכונה שהתנכלו לו, ורק בצבא, משבגר, "הלך מכות לראשונה בחייו".

פגיעה שנחווית אקראית, ללא פשר וללא כוונה כלשהי – אנושית או קוסמית – היא קשה מנשוא; מעבר לסבל הפיזי, חווה הקורבן תחושות בלתי נסבלות של איבוד שליטה וחוסר אונים, שמתעצמות בהעדר יכולת למצוא משמעות והסבר למתרחש. מכאן, ככל הנראה, עצתו של מגד לקורבנות: נסו לספר את סיפור הקורבנות שלכם מחדש "תוך שאתם מדגישים את החלק שלכם במה שקרה".

קשה להשלים עם מציאות שבה נמצא בכל שכונה את "אותם הילדים האלה שמרביצים להם" כך סתם וללא סיבה, פשוט כי הם חלשים ונופלים קורבן לבריונים השכונתיים, ומגד, כדוגמא ללקיחת אחריות, מצליח לשכתב לעצמו גירסת-בדיעבד 'אלגנטית' ומחמיאה: הוא מנמק את התנכלותם של בריוני השכונה ואת כניעותו כילד, בעמדת העליונות המוסרית שפיתח כלפיהם ובסרובו להצטרף אליהם ולהיות אחד מהם. בעיניי זו רציונליזציה מאוחרת, שנועדה ליישב את הדיסוננס, לשקם את האגו שנפגע ולהחזיר לעצמו את תחושת המשמעות, השליטה והבחירה. אם כי יתכן שאני טועה.

בכל מקרה, בריונים הם בריונים הם בריונים, והם נמצאים לא רק בשכונות אלא גם בתוך הבתים ובמשפחות, וגם בין האבות והאמהות; וכמו מגד, כך גם הילד-הקורבן מאמץ אסטרטגיית  התמודדות דומה מול המציאות הבלתי נסבלת שנכפית עליו: הוא לוקח על עצמו את האחריות והאשמה לאונס ולניצול המיני. זו הדרך היחידה שפתוחה בפניו להרגיש, ולו משהו, מתחושת השליטה, וזו גם דרכו לשמר את הקשר עם ההורה בו הוא תלוי. אך האשמה לעולם אינה שלו! היא הישרדותית בחלקה, היא נובעת מפרשנות שגוייה של המתרחש בחלקה האחר, ומה שחמור במיוחד – היא מושלכת עליו על ידי הפוגע, על-ידי המשפחה ועל-ידי חלקים בחברה, בטקטיקה בזוייה של 'האשם את הקורבן'.

לפיכך, כשמגד מציע לשורדי התעללות פיזית ומינית בילדות לספר מחדש את סיפור הקורבנות שלהם "תוך הדגשת חלקם במה שקרה", יש בכך משום איוולת והוספת חטא על פשע. כדי להחלים, הדגש בסיפור מחדש של השורדים חייב להיות על חפותם המלאה!

על "אשמתו" של הקורבן.

מגד מעטר את "אשמתו" של הקורבן במרכאות, כביכול אין המילה לרוחו, אך בה בעת הוא מתאמץ להוכיח ש"יש לילדים חלק במה שקרה", ש"הם בוחרים לשתף פעולה", שגם הם "רצו בזה". אבל קורבנות גילוי עריות הם ילדים שנפלו טרף לניצול חסר רחמים של תמימותם, תלותם וחוסר האונים שלהם, מבלי שתהיה להם אפשרות לנהוג אחרת מכפי שנהגו. הם אינם אשמים – עם מרכאות או בלעדיהן – ואינם נושאים ולו בחלקיק מהאחריות. העמדה במקרים אלה לא יכולה להיות של 'ללכת עם ולהרגיש בלי'. היא חייבת להיות חדה וברורה, לכאן או לכאן ועל הכותב לעמוד מאחוריה בלי לחסות בצילן של מרכאות אפולוגטיות.

בעולם על-פי מגד, ילדות בוחרות לשתף פעולה עם האב שאונס אותן כי: "המיניות של המבוגר מסקרנת אותן", כי הן "יכולות לסובב אותו על האצבע הקטנה כשהן מוכנות לשכב איתו"; הוא אינו עקבי במילים אותן הוא בורר לתאור הפגיעה המינית בילדים. לצד המילה "אונס", הוא כותב על ילדות ש"מקיימות יחסי מין" עם ההורה או "שוכבות" איתו. מונחים אלה מרמזים – במודע או שלא במודע, בכוונה או בהיסח הדעת – על שיוויון בין הילד והמבוגר ועל יחסים בהסכמה, וכך נצבעת התמונה השחורה בצבעים שמרככים את הזוועה. באופן זה בחירת המילים מייצרת מציאות ומכשירה את הדרך להמשך טיעוניו של מגד, עד למסר העיקרי שהוא: "כשאנחנו מוכנים לקחת אחריות על החלק שלנו בטראומה, קטן ככל שיהיה, להגיד לאבינו שאנס אותנו 'גם אני רציתי בזה' – אנחנו הופכים באותו הרגע מקדושים מעונים לבני אדם, וזו הדרך היחידה לריפוי".

האמנם? והאם זו הדרך היחידה לריפוי? לא די במילים נחרצות כדי להעיד על תקפותן. (במאמר מוסגר, מיהו אותו "אבינו שאנס אותנו"? השימוש בלשון רבים, כאן ולאורך כל המאמר, הוא פטרוני, יהיר ולא מכבד). מגד טוען כנגד הפסיכותרפיה שמתבוננת בתופעות מתוך הפרספקטיבות המקובלות, אבל התיזה שהוא מציג כאן – בשילוב ביטויים כמו: "זרימת האהבה" ו"מתנות", או: "אם זה הגורל שלי, אני מקבל אותו בברכה" – מעידה יותר מכל שהוא מציג, למעשה, גישות אידיאולוגיות במסווה של תפישת מציאות אובייקטיבית. אין לי עניין לדון במסריו האידיאולוגיים, אבל איני יכולה שלא להתעכב על הטרמינולוגיה שמשמשת אותו לטיעוניו:

"תמיד היתה שם בחירה" – מכריז מגד, אז זהו, שלא! הילד הקטן אינו מבוגר נמוך. אי אפשר לנתח את רגשותיו, הרגשותיו והתנהגויותיו באמצעות שימוש במילים של מבוגרים. יש מילים שאינן מצויות כלל בלקסיקון הילדי ואינן יכולות להיות, כי הן רחוקות מטווח השגתו של הילד; בחירה, החלטה, שיתוף פעולה ולקיחת אחריות, מערבות תהליך בוגר של חשיבה, שיקול דעת ובחירה בין מספר אופציות, שאינן מונחות לפתחו של הילד.

"גם אני רציתי בזה" – מה זה "בזה", לשיטתו של מגד? האם הילד או הילדה רצו "לקיים יחסי מין" או "לשכב" עם ההורה? איני מאמינה שמישהו, זולת פדופילים ותומכיהם, סבור ש"בזה" רוצה הילד. אני גם לא מאמינה שמגד סבור כך. אני בטוחה שלא; האם הילדים רצו בכאב, בפחד ובהשפלה שהיו שם? בחילול גופם ועצמיותם? ודאי וודאי שלא. ילד הוא יצור מיני שמסוגל לחוות הנאה מינית וייתכן שירצה מגע ארוטי כלשהו עם ההורה, אבל הוא אינו מצויד בכלים להבנת משמעות תחושותיו ולהבחנה בין מגע מקובל לנצלני. כשהוא מתכרבל בחיק ההורה הוא מבקש רוך, אהבה, בטחון וקירבה – נפשית ופיזית – אל ועם ההורה, וזקוק לאינטימיות בטוחה. האחריות להצבת גבולות ברורים ועקביים מוטלת תמיד, ובלעדית, על המבוגר! כל מה שחורג מכך הוא ניצול מרושע של התמימות וחוסר האונים הילדי.

"ילדות שותקות ולא מספרות לאף אחד[…] כיוון שהן פוחדות שיוציאו את אביהן מהבית. כיוון שהן פוחדות שהמשפחה תיהרס. כיוון שהן נאמנות לאב ואינן רוצות שייכנס לכלא." אמת, והיא משקפת את עוצמת החרדה הקיומית שלהן ואת העול הכבד שמוטל על כתפיהן הרכות; אמת, אבל לא כל האמת. מגד אינו מתייחס, ולו במילה, למשטר השבי, הפחד והאימה בו חיה הילדה, לטרור שאביה משליט באמצעות איסורים ואיומים. השתיקה וקבלת הדין אינן בחירה שלה, הן ברירת מחדל! אסור לה לספר לאף אחד! האם מגד, או מישהו במציאות הזו ובעולם הזה יכול להצביע על ברירה אחרת שיש לילד מאויים זולת קבלת הדין?

קל מאד ליפול ברשת הבטחות להחלמה מהירה, וגדול הפיתוי להאמין שכל שנדרש הוא לאמץ כמה עקרונות נאורים והכל יבוא על מקומו בשלום, במהרה בימינו. מובן לי הקושי לקבל ולהשלים עם מציאות שמייצרת, לעיתים, מצוקות והתמודדויות בלתי ניתנות לפתרון ברוח הניו-אייג'. עם זאת, הנסיון לדחוס את הדרמה של גילוי עריות לסד של עקרונות – יפים כשלעצמם אך בלתי ישימים בהקשר זה – הוא נסיון עקר, בלשון המעטה.

לסיום: פגיעה מינית בתוך המשפחה היא טראומת בגידה של המבוגר האחראי בילדו. כחלק מההחלמה ובשלב מתקדם של התהליך, שורד הפגיעה אכן יהיה מסוגל לספר לעצמו מחדש את סיפור  הקורבנות שלו. בסיפור מחדש לא יכללו האשמות כמו: 'זה בגללך ומגיע לך', 'את/ה הזמנת את זה,' או 'יכולת להתנגד', ויהיה ברור מי הרע בסיפור. הסיפור מחדש יוכל להיות מסופר אך ורק כאשר שורד ההתעללות ירגיש שהשיב לעצמו – ולו חלקית – את השליטה בחייו, ושהוא אינו זקוק יותר להגנות שכה היטיבו לשרתו בעבר: לאשמה הלא-רציונלית ולאחריות האומניפוטנטית. או אז הוא יהיה בשל רגשית ונפשית לראות את המציאות ההיא כפי שהייתה באמת, ולהשאיר את האשמה והאחריות למי שנושא בהן במלואן, להורה המתעלל

גירסה מקוצרת של המאמר פורסמה לראשונה בnrg- מעריב ב3.2.2009-
http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/848/972.html