רציתי לשתף אתכם בחוויה מדהימה שהייתה לי ב17.6.13.

.from Tomer Padan on Vimeo בעמק הילדות – הופעה 17.6.2013 .

אני לומדת בחוג ללימודי התיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים ובמסגרת פרויקט סיום בקורס "סדנת מייצג" כל אחת מאיתנו (היינו קורס שלם של נשים) הייתה צריכה לעשות עבודה אישית בנושא שהיא בחרה, ולהציג אותה במסגרת פסטיבל ה"טוטי פרוטי" , שזה פסטיבל סוף שנה בחוג. אני בחרתי לעבוד על סיפור הפגיעה שלי ועל תהליך ההחלמה המדהים שעברתי.

אני שורדת גילוי עריות ונפגעתי מאבא שלי מגיל 3 ועד שהייתי אישה מבוגרת. אחרי תהליך ארוך של טיפול (שנמשך 8 שנים!) הצלחתי לצאת מהפוסט טראומה:

מהפלשבקים, הסיוטים, הפרעת אכילה וכל שאר התופעות שמלוות שורדת וכיום אני סטודנטית לתיאטרון, נשואה וחיה חיים מלאים ומאושרים..

במהלך הסמסטר עברתי תהליך אינטנסיבי ולא פשוט ריגשית, כהכנה לקראת המייצג הזה. הרעיון הגיע באופן ספונטאני במהלך אחד התרגילים , שבו נשכבתי על הרצפה ועשיתי את התגובה שלי למצבים שאבא היה בא להחטיף לי מכות. מהרגע של התרגיל הזה ידעתי שאני רוצה לעבוד על סיפור הפגיעה שלי.

באחד התרגילים המורה ביקשה שכל אחת תבחר דימוי ותסביר קצת לגביו. ידעתי מייד מה הדימוי שלי! בחרתי את השדה של הפרחים הצהובים, השדה שהיה ליד הבית שלי.

בבית של הילדות המוקדמת (עד גיל 12 ) זה היה השדה שאליו ברחתי כשהיה לי רע בבית ובו אהבתי לשחק. שם הרגשתי מוגנת וזה היה המקום הבטוח שלי.

לאט לאט התחיל להתגבש הרעיון של המייצג. יש לי שתי חולצות שקניתי ביום ההתרמה של מרכז הסיוע של ירושלים ובחרתי חולצה שמהצד הקדמי שלה כתוב "תאמינו!" ומהצד השני יש כתובת של מרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית. בחרתי דווקא את החולצה הזאת כי אנשים מתקשים להאמין שהזוועות ששורדת עוברת אכן התרחשו במציאות, במיוחד אם המשפחה נראית נורמטיבית ו"מתפקדת" כלפי חוץ. אם להסתכל באלבומי התמונות של הילדות שלי רואים ילדה חייכנית שנראית מאושרת אבל זה לא מה שהייתי עמוק בפנים. כך שלהאמין שמישהי (או מישהו) עוברים את זה זו משימה לא פשוטה עבור האנשים בחברה.

לקראת ההופעה הייתי פקעת עצבים, לא ידעתי איך אנשים יגיבו לחשיפה שלי, במיוחד לעצם העובדה שאני עם חולצה של מרכז הסיוע… זה לא כמו שאני נותנת הרצאה על החיים שלי לאנשים זרים, כאן הייתי צריכה לעמוד מול ראש החוג, המרצים והסטודנטים שלומדים איתי…

בימים שלפני ההופעה סבלתי ממיגרנות איומות מרוב לחץ ולא ידעתי למה לצפות. היה אפילו איזה שלב שהתקשרתי למרכז הסיוע ובכיתי למתנדבת בטלפון… אבל היא התרגשה בשבילי לקראת מה שהייתי עתידה לעשות. החלטתי לעשות את זה לא רק כביטוי אישי אלא לשמש קול לאותן נשים (וגם גברים) שאינם מסוגלים לדבר על הפגיעה שלהם… ולהביא את הנושא הזה למודעות. זו גם הסיבה שהחלטתי לחשוף את עצמי כאן, על מנת לתת תיקווה לנשים אחרות.

ביום של ההופעה הלכתי בבוקר למספרה ואחר כך קניתי פרחים צהובים (אמיתיים, לא מפלסטיק) בשביל ההופעה – אבל הפסדתי את השיעור האחרון של הקורס באותו יום (שבוע שעבר זה היה השבוע האחרון של הסמסטר) אבל אני חושבת שממילא מרוב התרגשות לא הייתי יכולה להתרכז… אחר כך באה חברה שלי מהצפון להיות איתי ולתמוך וגם כדי להיות עדה לרגעים המרגשים האלה בחיים שלי. אחרי שהיא נכנסה לראות את ההופעות האחרות של אותו יום אני נכנסתי לחדר ההלבשה והמורה שמומחית בתחום של איפור – איפרה אותי במשך יותר מחצי שעה! היא עשתה את זה בהתנדבות כי היא ידעה עד כמה היום הזה היה חשוב לי! ונראיתי ממש יפה בזכותה!

כשהגיע זמן ההופעה הלב שלי דפק חזק חזק… בהתחלה היה מייצג קבוצתי של כל הכיתה, שבמהלכו נכנסנו יחפות לבמה והיינו צריכות לנעול את הנעליים על הבמה. הסקוטש של הסנדל שלי יצא מהמקום וידעתי שאם אני אתעקש לסגור אותו, אני אהרוס לבנות את כל הקטע. אז עשיתי הכל (וגם את המייצג שלי) עם סנדל פתוח (למרבה צחוקו של הקהל…).

אחרי עוד מייצג קצר, כל הבנות זחלו החוצה אל מחוץ לבמה ואילו אני זחלתי לאמצע ונותרתי שוכבת לבד על הבמה. את המוזיקה בחרה המורה שלי והיא קלעה בול! הקטע ביטא מאוד את מה שהרגשתי. בכל החזרות בקטע שהבנות נכנסות צוחקות אל הבמה ומפזרות את הפרחים בכיתי, אבל על הבמה מול הקהל ממש נשפכתי בבכי!!! (חבל שלא רואים את זה מקרוב בווידאו). הרגשתי את כל הכאב של הילדות ממלא אותי, זה היה מאוד חזק לי ריגשית! אחר כך בשיא המוזיקה הסתובבתי עם הגב לקהל וכולם ראו את הסמל של מרכז הסיוע! אחר כך בא החלק האופטימי של המייצג שלי, שבו אני רוקדת בשדה, מורידה את החולצה, אוספת פרח אחד ומתחילה לרקוד איתו, זה הקטע שהרשתי לעצמי להרגיש את האושר של החיים שלי כיום! המעבר בין הרגשות היה מאוד לא פשוט לי – במיוחד שזה קטע קצר, בסך הכל 4 דקות, אבל עשיתי את זה! ואני שמחה שעשיתי את זה! אני חושבת שהגיע הזמן לשים קץ להשתקה של המעשים האלה! מי שצריך להתבייש אלו הם הפוגעים…! ולא אנחנו!

התגובות היו חמות ומישהי סיפרה לי שהיא בכתה בקטע שלי. אני מקווה שהחשיפה שלי פה תעזור למישהי או מישהו ואשמח לתגובות!

דואל למשלוח תגובות: ruchamaga@gmail.com