מאת: אנה

ככה פתאום הרגשתי לא טוב, פתאום הבטן התחתונה כאבה נשכבתי על הספה, נשמתי והנחתי ידיים על האזור, ביקשתי מאלוהים למלא אותי באנרגיות חיוביות, לרפא אותי.

זה היה כאב בטן מסוג לא מזוהה, בהתחלה לא הבנתי למה הוא קשור.

חקרתי את עצמי: המחזור מתקרב? לא, חוץ מזה שמזמן לא היו לי כאבי מחזור… אולי עיכול לא מוצלח…? אולי העמסתי על עצמי עם אכילה מרובה היום… ערב יום שבת, ישראל במלחמה נגד החיזבאללה, ואני רחוקה מאזור ההפגזות. אצלי יש בומרנגים אחרים, אצלי יש פצצות פנימיות שלא חשבתי שנטמנו אצלי והן מתפוצצות ככה פתאום, בלי לשאול אם מתאים לי.

אניח ידיי על הבטן שכואבת. אני פונה לאלוהים בתפילה עדינה, מזמינה אותו להיות איתי עכשיו, "עזור לי להרגיש טוב", אני אומרת לו מתוך הלב.

ואז, תוך כדי שהכאב הפיזי החל להיעלם, עלו בי הזיכרונות והרגשות מתקופה שאני ממש שונאת בחיי- תקופה בה עסקתי בזנות.

עולה ומציף אותי כאב ריגשי, סוג של כאב שגורם לצביטה בלב, לצערי כאב שלא קל לבכות ולהתנקות ממנו.

לעזאזל! למה הגוף עושה לי את החיבורי גוף- נפש האלו?! אוף!, איזה בוגדן. הרי אין לי כוח לחשוב שוב על העבר, מה זה ייתן? זה יעשה אותי רק עוד יותר עצובה, אני רוצה לשכוח את התקופה הזאת כבר, לשכוח שזה קרה. הרי עבר זמן מכובד, מאז בחרתי והצלחתי שלא לחשוב על זה עוד!

אבל היום (כמו לפני חודש וחצי כשגיליתי שנדבקתי באיזה מחלת מין מטופשת שהסיכויים להידבק בה היו קלושים אילמלא…), לגוף שלי יש מהלכים משלו, פתאום מתפוצצת לה פצצה פנימית וזו מעירה אותי.

כתזכורת מייסרת, ככתם שחור שלא מרפה ולא ירפה מחיי לעולם, משהו שיישאר לנצח עימי – העבר שלי.

העיסוק בזנות שנמשך חודשים ספורים בחיי (אך מוטבעים לנצח) והסתיים לפני זמן לא רב, לפני שנה בסה"כ.

אמרתי לאלוהים בלב: "או קי אם העלית לי את זה עכשיו, אז לפחות תמשיך לעזור לי, את הכאב הפיזי מוגגת, עכשיו תן לי תמיכה נפשית".

קמתי מהספה אל שולחן המחשב. מתחילה לחפש באינטרנט קבוצת תמיכה או שיתופים מנשים שהיו בעברן (במדינת ישראל) נערות ליווי או במונח פחות מתיפייף- זונות.

מיותר לציין שלא מצאתי, חיפשתי בכל אתר אפשרי שכתוב בעברית.

מה שכן מצאתי זה:

• מעגלי תמיכה כללים על נשיות מבחינת התפתחות רוחנית, משפחתית וכלכלית (אפילו  חוויתי אחד כזה), אך בארצנו החמימה אין אף מעגל נשים בנושא זנות.
• מאמרים על זנות בישראל – יש כמה, אך לצערי זוהי אינפורמציה שכתובה כמו  עבודות הגשה לאוניברסיטה. החומר מציג את הגישה המוסרית, הסטטיסטית והמשפטית  בלבד, אין ולו מילה אחת של שיתוף ממי שהייתה בתוך המערכת, אף לא אחת – שפתחה  את ליבה וחלקה מעברה למען אחרות.
• מטפלים ויועצים- יש.  האינטרנט מציע רשימת *מטפלים מכאן ועד הודעה חדשה, לכולם יש מה להציע מקצועית, אך לא קבוצת תמיכה אחת ללא רווח.

גם אני עברתי יעוץ מקצועי במשך כמה חודשים, שילמתי עליו הרבה כסף (שעזר לי להתרומם מהמקום הכואב שהגעתי אליו ולצאת מהזנות) ולמזלי הייתה לי מטפלת מקסימה. אבל ברגעים כמו עכשיו?, כשאני לא בתהליך טיפולי, עם מי אני יכולה לחלוק את הנפילות הריגשיות שקורות לי? שהרי אני לא רוצה כל חיי להזדקק למטפלת פרטית.

מצד שני אני גם לא יכולה לרוץ ברחובות ולצעוק – "אני אנה והייתי זונה, תנו לי אהבה"!

בקשר למטפלים אני רוצה להעלות סוגיה מעניינת שמתייחסת לצד הכלכלי של תהליך העניין.

אני רוצה לציין שלטעמי גם כשפגישות הייעוץ מתממנת חלקית ע"י קופות החולים למיניהן, הן נותרות הוצאה יקרה מאוד (160 לפגישה שבועית עכשיו נכפיל את זה ב4 או ב5 שבועות בכל חודש, זה יוצא סכום של 800-640 בחודש).

ובהמשך לזאת, אני מבקשת להסב את הבנתכם לעניין שמרבית מהנשים הבוחרות/ נאלצות לעסוק בזנות – עושות זאת עקב מצוקה כלכלית, אז להוסיף על זה את יוקר הטיפול המקצועי שאמור להוציא אותן מהזנות (ושתפקידו חשוב מאין כמוהו בהישקמות הנפשית וביצירת מקור תומך ומבריא בחזרתה לחיים נורמלים) זוהי פריבילגיה שרבות לא יכולות לממש.

אז הינה אני מוצאת את עצמי כותבת, ומתחילה לחלוק איתכם. מפחדת להיחשף, ועם זאת מחפשת תמיכה אולי מעוד בנות שעבדו בזה, שמרגישות כמוני ושרוצות לחלוק ולהשתחרר, ולתמוך זו בזו עם דיסקרטיות מלאה.

זו פעם ראשונה שאני מעיזה לכתוב על זה, ומוזר שהדבר הראשון שעולה מתוכי זה כעס. יש לי כל כך הרבה מה לומר… אבל זה הרבה בשבילי, לפעם ראשונה על הנייר.

אני מקווה להמשיך לכתוב לכם, שאלוהים ייתן לי כוחות לפתוח את זה מולכם, לבד בלי מטפלת.

ותכתבו גם אתם, אני אשמח.

שלכם אנה.
pupinu@walla.com