image
image
image
החדר של שירי


שלום,

אני שירי.

היום, ממקום של כוח והחלמה אני יכולה לפתוח לכם/ן דלת אל תוך עולם קשה
וכואב שחי בתוכי שנים רבות. עולם שלפעמים חשבתי שיבלע אותי חיה או
לפחות יכלה כל חלקה טובה אחרת בתוכי.

הרצון להיות אישה שלמה וחזקה, אדם שיכול לאהוב שוב ולהרשות לעצמו להיות
נאהב, אישה שיכולה להביט במראה עירומה, לסלוח לעצמה וללטף ביד בוטחת את
הצלקות הם אלה שחיזקו אותי בשעות הקשות בהן חשבתי שאיבדתי את עצמי.

הזיכרונות והצלקות עדין קיימים, אבל היום אני נושאת אותם עמי כחלק ממי
שאני ולא נותנת לעצמי להיות נישאת בתוכם. היום אני במקום אחר.


שירי ים...



באחד מערבי השנה
בתקופה הלא מוגדרת שבין אביב לקיץ
עמדתי מול הים ונתתי לרוח לשחק לי בתלתלים.
הסתכלתי ימינה ושמאלה
ואז הוצאתי מהכיס מטפחת מקומטת
פתחתי לאט את הקשר,
ושחררתי מתוכה אלפי זכרונות ישנים כאבים קטנים
ומחשבות שהצטברו בי כל אותו החורף.
הרוח שעד אז היתה שקועה בתלתלי
התפנתה, אספה את תוכן המטפחת
וקצת לפני קו האופק המאדים
הטביעה אותו בין הגלים.
אחר חזרה הרוח לחיק תלתלי
ואני קיפלתי את המטפחת
החזרתי אותה לכיס
ואחרי שעה עליתי על קו 29
וחזרתי לעיר.

                  
                            
   
כשאני עומדת מול הים
והגלים מתנפצים לתוכי
אני צריכה להיות חזקה
כדי לא לטבוע בחלל העצום שנפער בי.

כל כך חזקה כדי למלא את ראותי אויר,
ולנשוף אש
כל כך חזקה כדי לרוקן מתוכי את הכאב
ולהתמלא באהבה
כל כך חזקה כדי להשיל מעלי שנים של
תחפושות ומחוכים
כל כך חזקה כדי לא לאבד אותי.


10.4.95



השמש עולה מעל צריח המסגד
וקולות המואזין מתערבבים בקולות רחוקים מהבית,
יום חדש עולה מעל כתם של ירוק זית
בלב חמסין צהוב של פחונים ונחלי ביוב.
אני עוברת ליד הגדר בדרך לשיגרה נוספת
מהצד השני חולפים ילדים בדרכם לבית הספר,
בעיניהם השונאות של בני השמונה
ובעיניהם הזקנות של בני השמונה עשרה
נגלה לעיני עולם מלא כאב ויאוש.

השמש שוקעת מעל חיילי המחסום
לוקחת איתה את מעט התום שעוד נותר בי,
עוד מעט יחשיך
והעיר הצהובה תשקע עם כל יושביה
לתוך לילה נוסף.


לאפרת שליוותה אותי במשך שלוש שנים והיתה הרבה יותר מחברה.
אפרת מצאה את מותה על מדרון תלול במסלול "דילוג הנמר" בסין .

אני כל כך מתגעגעת אלייך...


10.4.95                                                                      
לאפרת -



חלל נקרע בתוכי כשעזבת.
מול אבן הנושאת את שמך הכל נראה כל כך אירוני -
קבר משקיף לים, חלקות פתוחות ממתינות בין העצים,
משב רוח ... ספוג כאב וגעגוע אליך.
בשבת היינו אצל הוריך, ומאחורי מסך של שיחה ערה
חסרונך הורגש כמעט כמו נוכחותך.
אני לא רוצה להיפרד ולא יכולה לתת לך ללכת -
חלק ממני נמצא אתך.
והזמן עובר בין חבילת תמונות וערמת זיכרונות
ואין לי נחמה.

3.9.95                                                                       
לאפרת -

הירח יתמלא ויתרוקן מחדש
העונות ירטיבו וייבשו שלוליות
הפרחים סביב קברך יבלו ויפרחו
והזמן לא יעצור.

הוא יעבור על פני וישאיר בי אותותיו.

ובמסעותיי לאורך השנים
אמצא עצמי לא פעם מחפשת את פניך בקהל
וכשאראה אותם אחשוב כמה אני השתנתי, ואת ...

את נשארת בת 22.

9.3.96                                                                       
לאפרת -

לא שמעתי כשזעקת.
מוזר, תמיד הייתי בטוחה שאשמע
את זעקתך מכל פינה בעולם.
גם אם תצא קריאתך מתהום עמוקה
היא תמצא אותי ואני אבוא.

כשנסעת, ליוותי אותך במבט חטוף
כי ידעתי שתחזרי,
וכשאבדת ...
מבטי חיפש אותך בכל מקום
ונדרכתי לשמוע קריאתך.

אחרי חודש מצאו אותך בתהום שכוחת אל
והדי זעקתך התנפצו בי כמו גלים בחורף.

איך לא שמעתי זעקה ?
איך לא כאבתי נפילה ?
איך לא הרגשתי שאת אינך ?

איך אוכל להישיר מבט אל קברך ולומר לך כמה אהבתי ?


16.10.95

כשהחומות מסביב נופלות
וכל המסיכות נסדקות
כל שיר שקט מוריד אותי על ברכי בדמעות,
כל גבעול יבש נראה כמו חבל הצלה
וכל גבר מזדמן יוצא כמו אביר מתוך האפלה.
בזמנים כאלה אני נמלטת מעצמי אל הים,
עומדת על שפת המים
מסתכלת לשמים
וזועקת לישועה.
וכשהזעקה האחרונה התמוססה באויר,
אני שבה ומתרסקת אל תוך עצמי
מתחילה לבנות חומות ולהדביק מסיכות
בדבק של פאטאליות ויאוש.
וביום שיהיה לי אומץ לא לתקן את החומה
ולהסתכל עירומה במראה,
לא יהיה עוד צורך בזעקה.

31.10.95

באפלולית ההכרה
מתגנבים בין הצללים
יוצאים לטיול לילי כל השדים הרעים.
את חלקם אני מכירה,
את חלקם עוד אכיר,
עם חלק אני נלחמת עוד מגיל צעיר.
הם מבקרים אותי לעיתים קרובות
הורסים ועוקרים בכל החלקות הטובות,
פולשים לימים כי הרי כבשו כבר את הלילות.

ובכן שדים קטנים שלי - מקור כל יסוריי,
ראו הוזהרתם ! שחר חדש עולה על חיי.

לא עוד לילות טרופים שטופי זיעה קרה
מעתה אלחם בכם עד טיפת שפיותי האחרונה.
לא במיני נשקים או מודלים כוחניים,
העוצמה טמונה בי ולא בדימויים גבריים זולים.
הכוח נמצא בזהות הנשית,
המחשבה, באינטליגנציה, במחזור החודשי.
ביופיו של הגוף, בחירותה של הנפש,
בעקשנות, באסרטיביות, באמיתות הרגש.
בכעס, בצחוק, בהתרגשות המינית,
הכוח נמצא בקבלה ובאהבה עצמית.

המלחמה החלה והיא תהיה קשה וארוכה
היא תתנהל בכל מקום ובכל דקה ביממה.
אבל כשאנצח, כמו עוף החול אפרוש כנפיי
ואסנוור את כולכם בקשת צבעי.

1.4.96

הסתכלת עלי
ואני ידעתי שהמבט הזה מוכר לי.
האם אי פעם חשבת שאתמסר לך באמת ?

הפשטת ונכנסת ודרסת ורמסת,
השארת אותי כואבת ורצוצה
ועוד כעסת שלא ליטפתי ואמרתי תודה.
האם אי פעם חשבת שאתמסר לך באמת ?

כשחזרתי לגוף, אתה כבר הלכת.
הרמתי וניקיתי, חבשתי את הפצעים
ואני עדיין מחכה שיגלידו.

דמותך כמו רוח רפאים
עדיין נשזרת במחשבותיי
ואני לומדת לזהות את פניך בקהל.
כיבושך היה וישאר לעולם - גוף.

ואילו אני בכוחותיי המחודשים
לומדת שוב לאהוב... גם את עצמי.

25.4.96

ואולי המצאתי אותך
... אבל הגעגוע אליך אמיתי.
הכמיהה אל הקול, אל החיוך.

ואולי המצאתי את הגעגוע
... אבל התשוקה אמיתית.
הכמיהה אל המגע, אל החום.

ואולי המצאתי את התשוקה
... אבל האהבה אמיתית.
הכמיהה אל הקשר, אל הקרבה.

ואולי המצאתי את האהבה
ואולי המצאתי את הזיכרונות
אולי המצאתי אותך ואת בעצם אישה אחרת
ואולי אפילו המצאתי את עצמי עד כדי כך
שאם הייתי נתקלת בי במקרה לא הייתי מזהה...




15.7.97

I.


איש שלי יקר - הבנתי כמה אני זקוקה לך.
איך נכנסת לחיי כשכבר עמדתי להרים ידיים,
ולקחת אותי מייאוש לתקווה, מקור לאהבה גדולה.

איש שלי יקר - הבנתי כמה אני רוצה אותך.
כל גופי רועד ונמס למגע גופך החם,
בידך המלטפות ושפתייך הרכות
פתחת בפני עולם מופלא של עונג ואהבה.

איש שלי יקר - הבנתי כמה אני אוהבת אותך.
כל איבר בגופך, כל נשימה באפך - אני אוהבת,
כל טיפת זיעה, כל הברה - אני אוהבת,
את עינייך היפות וידייך החזקות,
כשאתה שמח, כשאתה עצוב, כשאתה כועס - אני אוהבת.

נכון, אתה האור בחיי והחיוך על פני
ועד יומי האחרון אעצום עיניי בלילה
ואפקח אותן בבוקר למראה פנייך.

5.8.97

II.


איש שהיית לי יקר - כמה רצית שאהיה זקוקה לך.
איך נכנסת לחיי כשהייתי כפופה,
והתקווה שכה חזקה אותי הפכה שוב לייאוש, הליטוף למכה.

איש שהיית לי יקר - כמה למדתי לרצות אותך.
כל גופי רעד למגע גופך הדורש,
ידך הגדולות ושפתייך הדורשות
היו המזרק שקצהו האחד משקר בחיוך וקצהו השני עמוק בגופי.

איש שהיית לי יקר - כמה ניסיתי להמשיך לאהוב אותך.
כל איבר בגופך, כל נשימה באפך - ניסיתי,
כל טיפת זיקנה, כל תירוץ - ניסיתי
את עינייך החוקרות וידייך התופסות - ניסיתי
כשדרשת, כשצעקת, כשכעסת - ניסיתי
דרשת להיות האור בחיי והחיוך על פני,
יומי ולילי, גופי ונשמתי.

5.12.97

III.


יושבת בין ערמות נייר וחלקי פאזל של חיי,
משליכה זה לפה וזה לפח...
עכשיו אני עושה סדר !
(והרי זה תירוץ נפלא להחביא שוב זיכרונות מקומטים המתעקשים להישאר.)

בין ערמות של נייר מצאתי את השיר שכתבתי לך.
פעמיים כתבתי את השיר ההוא,
פעם בעט שחור ופעם בכחול,
פעם באהבה ופעם בכאב.

לך לדרכך, אתה שדרשת להיות אהבת חיי,
לך ואל תביט לאחור אל המדבר שהשארת בי.
כי נותר בי עוד מעיין אחד קטן
ואם תעז לנסות ללגום גם ממנו
אטביע בו את נשימתך אחרונה.



העיצוב של דף זה לקוח מהאתר:

*HomemadeGraphics.com*




התמונות והתכנים בחלק זה של האתר נמסרו לידינו כולם על ידי גולשי האתר כדי שנעלה אותם
עבורם כמו שהם. למיטב ידיעת מנהלי האתר אין בשימוש בהם משום הפרת זכויות יוצרים. במידה
והינך סבור/ה כי בשימוש בתמונה, תמונות או תכנים שבאתר יש משום הפרת זכות יוצרים
הפוגעת בך, אנא הודיענו ונסירם מיד.


רוצה לכתוב משהו ליוצר החדר?

אפשר לשלוח מייל לכתובת האתר שיועבר ליוצר, לא לשכוח לציין את שם החדר שבו מדובר.
atar.macom@gmail.com



~ חזרה לעמוד החדרים ~

דף הבית
אתר מקום פעיל משנת 1999 ומתעדכן באופן שוטף מאז.
ליצירת קשר - atar.macom@gmail.com