החדר של גלי

כדי לראות את
התמונה המוגדלת,
יש להקליק על
התמונה הקטנה.

אני יושבת
אבא אחד
היא היתה רק ילדה
דלת זכוכית אטומה
כמו גוזל
שיחקנו אבא ואמא
שלום שמי גלי.


אני יושבת

אני יושבת לי על ענן, בדרך לאין סוף
ומביטה למטה אל מתחת לקירות.
הרוח זורקת ומעיפה אותי לשמש שבגוף שלי,
ומסנוורת לי את העיניים בחול ובאבק נצחי.


ושורף לי, ואני דומעת, והענן נוסע לו.
ואני והבתים עוברים מהר
כמו ברכבת שדים, בלונה פארק של ילדים.
עם חיילים בצבא משוקולד מריר.

תקשיבו לי לשקט
תריעו לי לתופים
תלכו לי במעגלים סביב עצמכם,
תחפשו לי את המחר שנעלם אתמול,
תנקו לי את הלכלוך שהשארתם אחריכם.
אקשן. המסך עולה בקול תרועה שקטה
המלכה מתה על לוח השחמט.

הנסיך הולך לחפש את הנסיכה שלי,
ממש כמו באגדות עם סוס לבן וציפיות.
עם ריח של אבקת כביסה,
ואני מדליקה לי את הנר שכבה
ברוח האינסופית שבנפש.






אבא אחד

אבא אחד היה צריך לשמור על הילדה שלו.
אבל הוא חצה את הקו.
תעתע בתמימות שלה והיא כל כך רכה,
כל כך ילדה.
עכשיו הוא מאיים. לא רוצה אותה לידו.
מתעלם. מוחק. משאיר אותה לבדה
עם כל הרגשות, הזיכרונות והאין.
אבא אחד רצה שתגדל, בבת אחת תלמד להיות אישה
והיא עוד ילדה גוזלית אפרוחית עוד לא למדה לעוף.
הוא סידר לה כנפיים שתהיה גדולה בתחפושת פורים.
פורים זה חג של ילדות.
אבא אחד השתמש בסמלים של ילדות,
סוכרייה צבעונית, גלידה והוא שיקר לה בין הרגליים שלו
הוא שיקר לה ולא הניד עפעף.
אבא אחד נשאר אבא רק באותיות. רק במילה של
שלוש אותיות, רק באשליה.
לילדה הוא נשאר חקוק בדמה, חקוק בנפשה.

אימא אחת היתה צריכה לשמור על פרי בטנתה
כי תשעה חודשים היא גרה ברחם בדיור זמני.
היא מידי פעם רצתה לצאת,
היא חשה בחושיה העובריים את הבאות.
הדלת של הרחם היתה סגורה, כבדה, חשוכה.
אימא אחת היתה צריכה לשמור על התינוקת.
לאהוב, לחבק, לעטוף, לנגב לה את הדמעות,
היא שיתפה פעולה, החזיקה לה את הידיים.
החרישה כאילו הכל חלום, אשליה, פטה מורגנה.
אימא אחת כי האמהות מגינות על הילדות שלהן,
את הילדה הזאת היא עזבה, השאירה אותה לבד.
אימא רחוקה, סותמת אוזניים, סותמת את הפה, סותמת
את העיניים. גם עכשיו.
אימא אחת נשארה אמא רק באותיות, רק במילה של
שלוש אותיות, אשליה לילדה. היא נשארה חקוקה
בדמה, חקוקה בנפשה.

אח אחד עבר את הגבולות כי הוא למד מהמורים
הכי טובים בתחום.
לא בבית הספר בבית הוא למד. ראה וחיקה, כי נערים
מתבגרים ולומדים מהר לחקות את המבוגרים.
לאח אחד היתה אחות קטנה יותר. הוא ניצל את זה
עשה את שיעורי הבית שלו עלייה. כלי בידו
בשקט, הס פן תעיר. השתמש בה גם שבכתה, צרחה
ושתקה.
בובה חדשה שאפשר לעשות בה הכל. לתלוש ידיים,
רגליים, לב וראש ולהשאירה חיה מתה.
לאח אחד היה הכל בבית ולא היה לא כלום.
הקירות ראו ושתקו. נשארו לבנים מבושה.
אח אחד נשאר רק באותיות, רק במילה בת שתי אותיות
רק במילה. לילדה הוא נשאר חקוק בנפשה.

ילדה אחת היתה שם במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.
אף אחד לא שמע, לא ראה, לא הוציא אותה משם
על הידיים. השאיר אותה בגיהנום פרטי רק שלה.
בחוץ החיים זרמו להם והיא ילדה רכה, כלי בידי
המשפחה. שפחה. הפח שלהם.
ילדה אחת נשארה ילדה. רק באותיות. רק במילה.
לילדה הוא נשאר חקוק בדמה בנפשה.
הילדה הזאת רק רוצה לעוף משם,
לילדה אחרת.






היא היתה רק ילדה

היא היתה רק ילדה.
כמו נטע זר,
כמו צמח בר במדבר,
כמו בובה על חוטים.
לכל אחד חוט שפרם את ליבה.
ילדה עזובה.

רצתה עצמאות לגדול, שייתנו לה מקום,
שיכבדו את רצונותיה,
שייתנו לה אהבה.
אהבו אותה רק דרך מין.
הרגישה חשובה, והתמכרה לתחושה.
סוף סוף מישהו רואה ומתייחס.
כבר לא ילדה בודדה.
אחיה אהב אותה דרך מין.
אבא אהב אותה דרך מין.
ואימא אהבה אותה,
ושיתפה פעולה. ידעה ושתקה,
וגם החזיקה לילדה הזאת את הידיים.
והילדה הזאת רק חיפשה חום, ושיגידו לה
שהיא ילדה נהדרת וטובה.
אבל הילדה הזאת מרגישה זונה.
מוכתמת.
מלוכלכת.
אשמה.

למה שתקת כל הזמן? למה לא סיפרת?
רצתה לספר אבל השתיקו אותה.
אמרו לה שיש בתים יותר גרועים.
והיא האמינה,
והמשיכו להתעלל בה.
הרסו את נפשה הקטנה,
בגדו באמונה,
טימאו את גופה,
שיחקו ברגשותיה,
ילדה קטנה מול עולם המבוגרים.
ילדה קטנה מול עצמה.
ילדה קטנה, אבודה, רוצה לברוח רחוק
אל השמש.

מרגישה לא מרגישה.
זה קרה לה בחושך,
זה קרה לה כשהדלת של החדר
היתה סגורה,
זה קרה לה.
איך אלוהים ראה ושתק?
איך אלוהים הפקיר אותה?

הילדה הקטנה הזאת
עכשיו כבר גדולה,
אבל הכוויות הנפשיות
והחתכים נשארו.
והייאוש משתלט
והעצב והכאב והכעס
והיא לא מוצאת מנוחה לנפשה.
ילדה קטנה שמרגישה לבד.
ולא יודעת כבר
איך גדלים





דלת זכוכית אטומה

דלת זכוכית אטומה.
שטיח. חדר שינה.
יש לי בחילה.
שני גופים, ילדה ונער
מחוברים לבד.
עירומים כמו אדם וחווה
בגילוי עריות.

מה קרה שם?
אולי לא קרה שם.
זיכרון קלוש.
נגיעות בגוף?
אולי לא נגיעות בגוף.
אני עכשיו עתיד
הייתי עבר, אני מנסה לחזור.
זה מסנוור אותי.
היינו בפינת השטיח
רגלי פתוחות?
אולי לא פתוחות.
אני רוצה להקיא.
אני רועדת, אני רוצה להפסיק.
לא.
אף אחד לא בבית.
שקט.
הלוואי שמישהו יכנס ויראה,
אני רוצה לעצום עיניים.
אתה עלי,
אני מרגישה כבדות,
אתה מועך אותי.
תזהר, אני ילדה קטנה.
אני כאן. אתה כאן.
ביחד, לבד.
אני מנסה לחבר, להתחבר, פיסות פיסות,
לזיכרון אפל וחשוך.
יש אור בחדר.
אני רואה אותך עלי.
אתה גדול וארוך.
שיחקנו משחקים אסורים-
אתה הובלת,
ואני צייתתי. כי אני אוהבת.
אתה אח גדול,
אתה היית אמור לשמור עלי.
שמרת והתעללת.
דאגת וגמרת.

הייתי גאה בעצמי, מה אנחנו עשינו.
רציתי לספר לאימא.
אנחנו עומדים ליד הארון,
שתיקה.
אני רוצה לספר לאימא.
לא. אסור. זה סוד. אסור שהמבוגרים ידעו.
ואתה? מכחיש. לא זוכר.
מילים כמו נאמרו עכשיו.
אי אפשר למחוק.
שתקתי עשרים וחמש שנה לא?




כמו גוזל

כמו גוזל פצוע
הגעתי למקום מבטחים, אל הקן שלכם,
ונקשתי במקור זב הדם בחלון.
ופתחתם לי אותו,
שם עטפתם אותי, וריפדתם אותי בנוצות.

כשרעדתי -
הקשבתם לשתיקה שלי.
כשכעסתי -
הושטתם לי יד וכרית לפרוק.
כשירדו לי הדמעות -
אספתם אותם בכוס מזכוכית.
לא לשבור, לא לפגוע,
זהירות גוזל שביר.
עם כנף שמוטה,
ומקור שצמא לאמא.
נצמדתי לזוויות בקיר, מפוחדת,
מחפשת לי מרחב מחיה.
רק תעזבו אותי, ותתקרבו אלי.
אל תשאירו אותי מאחור עם הזאבים.

עכשיו אני גוזל פצוע שמצמיח פלומה חדשה,
אני גם יוצאת כבר מהקן לבד,
ולומדת ללכת. נופלת, קמה, לא מוותרת.
מגלה את העולם במבט יותר קרוב.
הידיים שלכם מושטות, תופסות, מייצבות, מנחות,
נותנות לי צעדים בטוחים,
ללכת במסע שלי אל הנפש.
לגלות את עצמי מחדש היכן שנתקעתי
ולהשאיר את הזאבים מאחור
בשובל אבק.


שיחקנו אבא ואמא כמו גדולים

היה רק הבדל בגילים.
זה קרה בחדר עם דלת סגורה וסודות,
ראיתי בעיניים של ילדה שחיפשה אהבה.

רציתי להיות שותפה למשחק
רק בתור ילדה. לא להיות גדולה.
זה היה משחק מכור. זה היה משחק אסור.
כשפרטת על גופי כמו בכלי, מיתר אחר מיתר,
רציתי שתשמע מוסיקה.
אבל הגוף שתק. מתמכר לך, למגע ידיך,
לעדינות, לרוך, לחום, ולתשוקה.
ואני נסחפתי ואני שתקתי
אני הצד האפל במשחק שלך
תדע לך שלא רציתי להיות שם.





שלום שמי גלי.

אם הייתי בוחרת לעצמי את השם כשנולדתי, ככה הייתי קוראת לעצמי. כמו
גלי-הים, באתי מהים, משצף הגלים, חצי דג דולפין וחצי אנושית. הייתי
צריכה לגדול עם הדולפינים בתוך להקה עם מסגרת משלה, עם חוקים. הייתי
צריכה לחיות בעולם הדממה ורק להוציא קולות כדי לתקשר עם ממלכת הים,
הייתי צריכה שקרני שמש של שקיעה ילטפו את סנפירי ואת הים וישוו לו מראה
של זהב. הייתי ממתיקה סוד שלי ושל הטבע.

גלי גלי בואי גלי לי מאין הסוד המתוק, גם אני עוד רוצה לבכות.

גלי יכולה להיות פעם סוערת, סוחפת, הורסת בסערת חורף ופעם יכולה להיות
שקטה, עדינה, מלטפת רכות כמו ים גלי רגוע של קיץ חם. לגלי יש מסיכה של
אינדיאנית, בלי נוצה. גלי היא כמו נשר שנוסק לשמיים, רוצה לנגוע בשמש
אבל היא חמה ויכולה לשרוף ולאדות אותה. גלי מתחככת בסכנה רוצה להרגיש
איך זה להיות על הקצה, להתנדנד וכמעט ליפול למטה, להתרסק לחתיכות
קטנטנות בלי להתחבר מחדש.

גלי מבולבלת היא לא מוצאת את המחר וגם לא את האתמול. היום זה לילה ולילה
זה יום. היא כאילו נולדה הפוכה . פעם מורה אחת אמרה לה שהמוח שלה בנוי
הפוך, עם תרגילים קשים היא פותרת ועם פשוטים היא מסתבכת. החיים שלה זה
כמו משוואה עם נעלמים, רק שאת זה היא לא מצליחה לפתור.

לגלי יש ראש גדול אבל היא משחקת ראש קטן. לפעמים פוחדת לגדול, רוצה
לגלות את העולם בעיניים פקוחות ולפעמים רוצה לעצום אותן, כי היא לא
רוצה לראות את האמת שלה, ויש לה אמת שממנה היא רוצה לברוח. לברוח רחוק
רחוק אל הלא נודע. היא רוצה לטעום מכל הפירות האסורים אפילו שחלק מהם
חמוצים או מרים. לנסות להתנסות, לתת לדברים משמעות אחרת.

גלי היא כמו ליצן, מנסה להצחיק, לצחוק על עצמה בצחוק מתגלגל וגם בוכה
בלי קול כמו בעולם הדממה של הדולפינים לשם היא שייכת. הלב שלה כואב,
מלא שריטות כמו דיסק תקוע שחוזר על עצמו או נתקע בלי יכולת לזוז. גלי
היא רק עתיד, אין לה עבר. יש לה חלומות קצת רצונות ועקשנות. כשהיא רוצה
גם את הקשה מכל היא תשיג, אפילו שהיא חורקת ובלי אוויר כמו מנוע של
אוטו שעובד על ריק, היא תמשיך לנוע. כי גלי זה ים וים הוא מלא, בלי
גבולות. אי אפשר לספור את גליו ולים אין סוף. וסוף יש רק בסיפור.

גלי היא מחיצה של ליהי. גלי היא הכסוי של העבר. גלי היא תחפושת על ליהי.
ליהי היא מסיפור אחר. ליהי שייכת לעבר. גלי וליהי לא מסתדרות הן שונות,
הן רחוקות, הן לא מתחברות. ליהי ילדה, גלי אישה. אולי ליהי גלי ילדה
אישה? אולי הן בעצם דמות אחת עם ארבע ידיים, ארבע רגליים, שני ראשים,
שני לבבות, מן מפלצת אגדית כמו לוך נס? אולי למפלצת הזאת אין רגשות?
אולי אין לה פנים? ואין לה לב? רק אבן יהו ומספריים למנצח בין השניים.

חזרה לילדות כמו במימד הזמן, כמו מנהרת הזמן. לבית על עמודים ליד הים,
אכול חלודה מהים. הים גם אוכל ברזלים. הים יכול לאכול כל דבר. בתוך
הבית על עמודים יש ילדה קטנה עם שיער ארוך חלק ועיניים תכולות של הים,
שיש לה ליד הבית עם החלודה. על הברזלים במרפסת עם החלודה בלב, עם
החלודה בנפש הילדה הזאת, גרה בתוך הבית עם שלושה אנשים שקוראים להם אבא
אמא ואח גדול. משפחה. ככה היה צריך להיות, בבית עם החלודה במרפסת קרו
דברים רעים. דברים שרוצים מיד לעצום את העינים התכולות חזק חזק, והלב
הקטן דוהר כמו רכבת הרים בלונה פארק. להחזיק חזק בבובה, לחנוק אותה
ולראות את העיניים המתגלגלות שלה נעצמות לנצח. הבובה של ליהי, זאת
שאפשר לקשקש עליה בטוש, לחתוך אותה במספריים, לתלוש לה את הראש. כן.
לבובה של ליהי, הילדה מן הים עם רגליים מטופפות על החול, מחפשת צדפים
וסרטנים על השובר-גלים עם שמלה מתבדרת ברוח ותמימות תהומית של ילדה.
חושבת שהכל טוב בעולם הזה של הגדולים, שהכל אמיתי כמו צמר גפן מתוק -
זה שעושים ביום העצמאות. כל כך רך, לבן או ורוד, בטעם של סוכר שרוף.
כמו ענן לבן, כמו שמיכה של עננים שרק בא לקפוץ עליהם ואז נופלים.

כי זה אשליה, זה אויר, זה כלום. כמו הילדה ליהי עם השיער הארוך והעיניים
הגדולות הסקרניות. בעצם ילדה של הטבע, הבת של הים. ליהי צריכה לשמוח
אבל אצל ליהי הילדה השמחה היא עצב ועצב זה שמחה. כמו שהלילה הוא יום
ויום הוא לילה, כי אצל ליהי גם הכל הפוך. כמו אצל גלי האישה הגדולה.
והאישה הגדולה גלי רוצה לקחת את הילדה הקטנה ליהי, לתת לה יד, לקחת את
היד הקטנה של ליהי ולשים ביד הגדולה של גלי, וללכת איתה ביחד, לתת לה
תחושה שהיא לא לבד שגלי איתה ותשמור עליה. כי לא שמרו על הילדה עם
השיער הארוך, ליהי זאת שגדלה ליד הים. הים הציל את ליהי. נתן לה כוח
לשרוד. הים גילה לה את אוצרותיו ואת הדולפינים,. ואת הסרטנים, ואת החול
שלפעמים שרף בעיניים, וגם המלח שגם שרף לה, וגם פצעים פתוחים ששרפו לה
כשנכנסה אליו. הוא רק רצה לחטא את הפצעים שלה והשאיר לה צלקות.

הים היה קורא לליהי וליהי היתה קוראת אל הים. היה ביניהם דיאלוג. הוא
סיפר לה על עצמו, והיא סיפרה לו על עצמה. מה היא אוהבת ומה היא שונאת.
היה בניהם דו-שיח של ים עצום וילדה קטנה. לפעמים היה נדמה לה שהוא היה
בוכה, וכל הדמעות שלו שהיו מלוחות יצרו אותו יש מאין. וגלי ראתה אותה
ולקחה אותה איתה, והן פוסעות להן שם על החוף, על יד הבית עם החלודה,
והתריסים הלבנים הסגורים, ואומרות שלום לסרטנים ולדולפינים, ואומרות
שלום לאבא ואמא ואח של ליהי, והן מתרחקות לקול מעגל התופים, והים נשאר
שם.

מחכה.

כי הוא יודע שהם עוד יפגשו, וימשיכו לדבר איפה שהם הפסיקו. כי לים ולגלי
ליהי יש הרבה סודות שליהי נצרה בליבה. ליהי יודעת ולא יודעת, גלי כבר
יודעת הכל. והים ממשיך להסתיר. כי הוא העבר שלה. הים הוא המגן שלה.
הרוח שלה. ואיש סודה. בתוך הגלים קבורים הזיכרונות כך רוצה ליהי
להאמין. גלי חושבת אחרת, היא אישה גדולה ונשים גדולות מבינות יותר
מילדות. גלי יודעת שאין סודות בים, ואת הזכרונות שטפו הדמעות של גלי,
והים סחב אותם עמוק אל האופק, שמתחבר לשמש, שמתחברת לנשר, שנוסק לשמים
וצורח צרחת שחרור והאינדיאנית ממשיכה לרקוד בלי הנוצה, והדולפינים
חגים להם בקבוצה, נעלמים בתוך הגלים. גבם הכסוף מנצנץ בקרני השמש. וגלי
ממשיכה ללכת וביד שלה הגדולה מונחת היד הקטנה של ליהי, והים מסתכל
ומחייך לו. כי הוא יודע. ליהי בידיים טובות, ושלא יקרה לה דבר רע. כי
גלי איתה וגלי שומרת עליה שלא תלך לאיבוד, ותברח אליו כדי לטבוע.
לפעמים הים רוצה לקחת את ליהי. הוא רוצה לשמור עליה. וליהי רוצה להתחבר
עם הים, להיות גוף אחד, נושם. הים יודע שאם הוא ייקח את ליהי, לא תשאר
ליהי. כי ים יכול להטביע. יש לו כוונות טובות אבל גם אובדן, והוא יכול
להעלים אותה בבת אחת וגלי תשאר על החוף. מבכה את ילדתה האבודה.

הילדה שחיפשה את ילדותה בתמונות מעטות של שחור לבן, מזכרת מהעבר הכל כך
חשוך, הכל כך חנוק, כמו הבובה עם העיניים המתגלגלות שנעצמות לנצח. כי
הבובה ראתה ושתקה. כל הצעצועים בחדר של ליהי ראו ושתקו, גם הקירות,
ואוסף הסכינים, ואוסף מחזיקי המפתחות, כולם שתקו. כל הסכינים היו
מסודרים בסדר מופתי כמו חיילים בשדה הקרב. סכינים גדולות וסכינים
קטנות, סכינים מפחידות, חותכות, חודרות, נוצצות. איך רואה ילדה קטנה
סכין? מה היא אומרת לעצמה? מה היא חושבת? מה זה סכין? זה מפחיד. זה
כואב. זה חד. זה מוריד דם. שלא יתקע אותו בבטן של הבובה, וגם לא בבטן
של הדולפין, ולא בבטן של הנשר, ולא בבטן של האינדיאנית בלי נוצה. שלא
יתקע אותו בבשר. אני גלי, ליהי, דולפין, נשר, ואינדיאנית מכריזים בזה -
ימותו הסכינים, ומחזיקי המפתחות. ימותו הזיכרונות שנמצאים באופק של
הים. ימותו התמונות שחור לבן של ליהי הילדה. ימותו הפחדים. ימותו
הבושה, תחושת האשמה, הבלבול, הכאב, הטירוף, הצימאון לחיבוק. ימותו
הסיוטים. ימותו החושך, הקור, והגעגוע. כי אני גלי, ליהי, דולפין, נשר,
ואינדיאנית - גוף אחד.



לעמוד הקודם

לעמוד הבא


התמונות והתכנים בחלק זה של האתר נמסרו לידינו כולם על ידי גולשי האתר כדי שנעלה אותם
עבורם כמו שהם. למיטב ידיעת מנהלי האתר אין בשימוש בהם משום הפרת זכויות יוצרים. במידה
והינך סבור/ה כי בשימוש בתמונה, תמונות או תכנים שבאתר יש משום הפרת זכות יוצרים
הפוגעת בך, אנא הודיענו ונסירם מיד.


רוצה לכתוב משהו ליוצר החדר?

אפשר לשלוח מייל לכתובת האתר שיועבר ליוצר, לא לשכוח לציין את שם החדר שבו מדובר.
atar.macom@gmail.com



~ חזרה לעמוד החדרים ~

דף הבית
אתר מקום פעיל משנת 1999 ומתעדכן באופן שוטף מאז.
ליצירת קשר - atar.macom@gmail.com