שלום,

שמי עדי אוף

פעם ראשונה בחיי אני חושפת את סיפור חיי בלי לכסות על אף אחד.
לספר את הסיפור כמו שהוא.

נולדתי בטעות - ככה אמא תמיד אמרה.
עם השנים נודע לי שהרבה יותר מטעות אני בעצם נולדתי מתוך אונס.
כנראה שזאת הסיבה שבגללה אמא תמיד שנאה אותי ואיימה שתרצח.
את כל התיסכולים שלה היא נהגה להוציא עלי - מכות, השפלות וגידופים.

אבא שלי היה אבא מיוחד שכזה, אבא של שבת ככה הייתי קוראת לו, כי בשבת הוא לא היה שותה והיה איתנו הילדים. אמא תמיד נהגה לשתות, בקיצור חייתי בבית להורים אלכוהוליסטים.

כשהייתי בת עשר הורי נפרדו ואז עברתי לגור אצל אחותי.

אבא עבר תאונת דרכים, היה מאושפז בבתי-חולים ואני פשוט הייתי ילדה של אף אחד, וילדה של כולם, כי כולם יכלו לעשות בי מה שהם רוצים. אף-פעם לא התנגדתי כי תמיד ידעתי שאם אתנגד לא יאהבו אותי, יכאיבו לי, יפגעו בי יותר.
אז הייתי ילדה הכי מרוצה בעולם.

בגיל 12 בערך הכרתי שכן. התיידדנו והפכנו לחברים, הוא היה מקסים בהתחלה, הוא נתן לי אהבה שלה הייתי כל כך צמאה, ופה התחיל הסיוט שנמשך 13 שנה של שתיקה.

הוא אנס, כבל, הרביץ. הוא היה בראש ואיתו החבר'ה. הפכתי לזונה, הפכתי למזרון של החבר'ה, ואחד הדברים הכי כואבים זה שהוא אמר שהוא אוהב וזה כואב בגללי.

ואף פעם לא ראיתי את החבר'ה אבל הם נתנו לי להרגיש אותם טוב טוב על גופי.
שתיקה של שנים, הוא חוזר, הסרט מתחיל שוב. נעלם - יש לי קצת שקט, וחוזר שוב.
אף-פעם לא סיפרתי שזה ממשיך עד לשנה הזאת שבה הכל התפרץ.

הרבה רגעים שהיו איתם אני לא זוכרת. הייתי מעסיקה את עצמי במחשבות, נעלמת, נותנת להם להנות.

סודות, סודות, שתיקה.
מרגישה כל-כך אשמה. מרגישה כל-כך מלוכלכת.

בגיל 16 פרץ אצלי הדיכאון. כבר לא יכולתי. הבנתי שלמות זו הדרך היחידה להימלט אבל לא יכולתי לפרוץ את הסוד. פחדתי, אז רק אמרתי שהיה ונגמר איש לא ידע שזה המשיך.

בגיל 22 נאנסתי על ידי נהג מונית שרות ערבי שהיה בטוח שאני נהנית עד לרגע התפרצות בכי, ואז הוא נבהל והפסיק.
אז תמיד הייתי של כולם כי נתתי לכולם לעשות מה שבא להם, ושל אף אחד כי אף אחד לא דאג לי ולא היה באמת אכפת לאף אחד ממני.
עדי אוף בובה על חוטים.

האינטרנט שבר לי את המחסומים ודרך האינטרנט חשפתי לאט לאט את סיפור חיי, והגעתי אל מטפלת מדהימה שפתחה עוד ועוד מחסומים והיום אני כבר בלי סודות.

היום הכל על השולחן.

בעזרת הרבה אנשים שנתנו לי כוח ותמיכה אחרי שהסיפור נפתח פניתי להתלונן במשטרה כשהוא חזר שוב. שוטר אחד החליט להיות חכם ולשחק משחקים בלי לחשוב לרגע שזה 13 שנים של שתיקה, ואמר לי שאני משקרת. הפגיעה הייתה כל-כך גדולה, האכזבה, אפילו סליחות כבר לא עזרו. נחסמתי ונכנסתי לשתיקות. הפעם לא נתנו לי לציית לו. לא נתנו לי להיכנע לו. אבל הדרך היחידה שלי להפסיק את זה היא פשוט לא להיות. אז עזבתי. עזבתי את הארץ שאותה אני כל-כך אוהבת כי לא יכולה להיות מוגנת בארץ שהיא שלי, שלה נתתי כל שיכולתי.

 

אז אני מזמינה אתכם
להיכנס איתי אל הבועה שלי, העולם הסודי של עדי אוף
עולם קודר, כואב ועצוב
עדי בלי מסכות, בלי סודות, בלי כיסויים.