יעל סיפור למבוגרים מעל גיל 12

אתמול ישבנו אצל רותי. דפדפנו באלבומים. ראינו שם ילדה, שכאילו נולדה עם חיוך מאושר על פניה. כולה קורנת שמחת חיים. אפיךו בשתי תמונות העירום, שצילמו אותה נגד רצונה, היא מחייכת. בת 10 בערך.

היא מחייכת יד ביד עם אבא שלה. כשיצאו לטייל. בערך באותו גיל.

בתמונות מהצבא אני מתפוצצת מצחוק.

מצאנו אולי שתי תמונות, בהם נראתה רצינית ואפילו עצובה - "זה סתם בשביל הפוזה" הסבירה. ואז שמוליק מיהר להעיר: "את יודעת מה אני אוהב אצלך במיוחד? שאת תמיד מלאת עליצות ולא מרירה כמו שאר בנות גילך..."

רק שתינו ידענו עמוק בפנים, עד כמה היא שונאת את האביב, סמל הלבלוב והחיות. זה המשקע היחיד שנשאר לה מאותו מקרה. אפילו קלסתרון לא הצליחה להרכיב.

היינו בנות 12. זה היה יום לפני חופשת הפסח. יום אביך צהוב. נשארנו אז שעה נוספת בבית-הספר, ואילו רותי חזרה לבד הביתה. לבושה היתה בחצאית המיני הכחולה והמיוחדת שלה, סוודר תכלת זרוק על גווה ותיק אוכל מסורתי תלוי היה על כתפה. סוף סוף אחרי כל הדרך הארוכה והמשעממת הגיעה הביתה. היא נעמדה לפני הכניסה לחצר. במרחק כמה מטרים ממנה נעמד אותו רגע בחור בגיל לא מוגדר, די רזה, לא גבוה, נראה די עלוב כמו פועל בנין. שערותיו הקצוצות מזדקרות לגובה של כסנטימטר אבק צהוב.

עמדו והסתכלו זה על זו.

היא חיכתה בנימוס עד ששאל: "אמא בבית?"

"כן" ענתה בתום לב.

"את יודעת איפה זה רחוב נילי?"

"לא?!" ענתה בפרצוף שואל.

"מוכנה לעזור לי למצוא אותו?"

"טוב" ענתה בקול של ילדה טובה ירושלים.

היא לא הבינה בדיוק במה היא יכולה לעזור לו, אם אינה מכירה בכלל רחוב כזה. ובכל זאת הלכה עם הבחור בעל הגיל הלא מוגדר.

בהתחלה צעדו היה מאוד בטוח. בפינת הרחוב עצר רגע כמהסס: "נלך...מכאן" בחר.

בפינה הבאה נזכר לשאול אותה לכיוון. עוד בטרם הספיקה לענות, הוא כבר החליט על כיוון. והם הלכו יחד במורד הכביש. לשבריר שניה עצר. מימין לכביש נגלה לפניהם פרדס. "בואי נקצר מכאן" בראש רצו לה כל מיני חזיונות על סכין וסכנה, כל מיני מחשבות לא הגיוניות. היא לא הבינה את פשרן ולא ידעה בדיוק מה לעשות עם כל זה. בכל אופן הם כבר היו בשדה, בלב הפרדס. הוא הציע לעצור ליד אחד העצים ולנוח. כלל לא הרגישה בנוח, אבל עשתה כדבריו.

"עכשיו תספרי לי סיפור" ביקש בטון שאינו משתמע לשתי פנים.

המחשבות הלא הגיוניות וחוסר הנוחות הלא הגיוני הפכו למבוכה לא הגיונית. ובבכי מאופק ולא הגיוני התחילה לספר על:

"פעם אחת היתה זהבה ביער ושלושה דובים...

אני רוצה הביתה!"

"קודם נשחק באבא ואמא" התעקש!

ההגיון שלה עדיין סרב לקלוט לאן נקלעה, אבל הרגישה כאילו משהו איום ונורא עומד לקרות, היא ניסתה לברוח, אבל ידיו החזקות לפתו אותה והושיבו אותה בכוח לפניו, בין רגליו.

הוא החל ללטף את רגליה.

אימה זחלה בין שריריה וסימרה אותה לאדמה.

הוא הפשיט את חולצתה, מנסה לינוק מסימני שדיה הילדותיות...היא ניסתה להדוף אותו בידיה אך הוא עיקם אותן מאחורי גבה וקשר אותן זו לזו.

אברו הזדקר מתוך מכנסיו המרופטים והפרוצים, מבהיל בגודלו ומאיים בעוצמת זקפתו המחודדת כסכין.

"הצילו" !! נפלטה צעקה מגרונה. הוא מיהר לחסום את פיה בידו הגדולה.

פתאום התרכך ואמר: "את יודעת, אבא שלי גר ברחוב נילי, תוכלי לבוא לבקר...!

"אבל תבטיחי לי שלא תצעקי יותר! הרצין שוב.

"את יודעת מה זו נשיקה צרפתית? בואי קחי אותו" ודחף את ראשה על הפין.

נכנעת נישקה את נשקו.

"לא כך, צחק, תמצצי ותלקקי עד שיצא המיץ.."

"הצילו" !! ניסתה שוב.

פניו התעוותו בצורה מבעיתה, כשהוא איים לחנוק אותה אם תצעק שוב.

מלאת גועל ובחילה מהולים בפחד נגעה בקצה פיה בקצהו, שהגיר נוזל שקוף בעל ריח חריף ודוחה, וירקה מיד, שוב בצבץ הנוזל ושוב ניקתה אותו בפיה ומיד ירקה. הוא מיהר לעבור הלאה, הפשיל את תחתוניה בגסות ושוב התרכך. מנסה ללמד אותה מה זה דגדגן. בינתיים השכיב אותה על גבה כשאברו הענקי מולה.

עדיין רועדת מפחד, ובכי יבש חונק את גרונה, אזרה עוז וביקשה שיתן לה ללכת: "עוד לא קיבלתי מחזור" ניסתה לשכנע...

הוא לא השתכנע, אולי אפילו לא שמע אותה בכלל. ובכל גודלו קרב אליה במהירות. לפתע התמלאה כוח והחלה בועטת בו ברגליה. כנראה שהבעיטות היו חזקות, כי שוב התרכך וניסה לדבר על ליבה, מזכיר שוב את רחוב נילי ומבטיח שאם לא תספר למשטרה הוא ישחרר אותה. ופתאום השתלט על רגליה וכבר ישב מעליהן כשחודו של כלי הזין מנסה לפלס דרך אל תוכה. הכאבים היו עזים מהפחד, וקולה קרע את האויר. נבהל, מיהר לשים יד על גרונה...יצרו גבר בו והוא נחפז לסובב אותה על בטנה, מנסה לחדור את עכוזה.

"נכנס?"

"כן" פלטה בקושי, כשהיא מרגישה כאילו בועה פילחה את גופה והביאה קץ לייסוריה. כעת יניח לה סוף סוף. כך חשבה. ניסתה להקים את גופה הרועד מבכי וכאב. אבל הוא לחץ מקל אל גרונה. המקל נשבר, והיא הרגישה מנצחת. מיד לקח עוד מקל ולחץ אל גרונה. גם הוא נשבר. "בלתי מנוצחת" הרהרה. הוא לא התייאש, ולקח מקל שלישי הפעם חזק. כבר לא עמד בה הכוח להתנגד. היא ראתה את כל חייה נפרדים ממנה בחטף. עיניה נעצמו. הוא התרחק מהמקום.

רותי פקחה את עיניה. היא ראתה בחור בגיל לא מוגדר, משתין במרחק מה ממנה. כהרף עין הבינה, שעליה להסתלק מן המקום מבלי שיבחין בה. חיפשה במהירות את חפציה. לבשה את התחתונים. לקחה את הסוודר, ולא שכחה לקחת גם את תיק האוכל שהיה זרוק לידה, וברחה בריצה.

מצאנו אותה בפתח ביתנו שהיה קרוב יותר למקום הארוע. גוף מפוחד ונרעד פלט: "אנסו אותי" ופרצה בבכי.