קלינט, הזבוב והיא / חבצלת ארנון

(קטעים מתוך יומנה של בוצית)

השילוב הזה של קלינט איסטווד, חרא וסיגריות, לא מקרי. בתור הזבוב על הקיר אני יכול להצביע על כמה גורמים שהפכו את הילדה הקטנה בכתה ז' לקלינט איסטווד מסריח. את שומעת! מהקיר ראיתי איך לא נגעו בה. הוא הרביץ. לא נגע. והיא לא נגעה ולא נגעה. לפעמים העיפה כאפה אבל לא נגעה, לא חיבקה, לא ליטפה. פתאום הייתה נעלמת.

האמא. אני הזבוב, ראיתי את המכות.

ומה זה, בעצם, קלינט איסטווד מסריח? מה זה קלינט איסטווד?

אלף, זה גבר. בית, זה לא אשה וגימל, זה בטח לא ילדה. זה גבוה, חזק, מרוחק, צודק, תמיד צודק. זה בודד וזה חי עם הכאב של הבדידות בשלום, איכשהו, אולי, וזה מנצח. בעצם הוא מנצח את המנוולים.

הסרחון הוא בשביל לשמור את קלינט בבועה בלתי-ניתנת לחדירה. הסרחון הוא הבטחה שאף אחד לא יגע. כי נגיעה היא מכה ומכה היא כואב וכואב זה בכי. "תפסיקי לרחם על עצמך!" אמא, ככה, מפטירה בקול מקווקו. ואני בתור הזבוב על הקיר, רואה איך הילדה הזאת אוספת את הכוחות שלה, עד כדי עיוות ועוצרת את הדמעות. ואני יודע שהיא יודעת שכל דמעה תעלה לה בפחות אהבה, בפחות סיכוי לנגיעה טובה.

בערב היה מתרחש טקס ההתנקות. הייתה נכנסת לחדר האמבטיה ואיך שהיתה נועלת את הדלת, היתה מרגישה את הלחץ של אמא שלה: מה את עושה שם בפנים? מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?

בחדר האמבטיה יש מראה גדולה. חצי קיר, ראי. היא מתפשטת. העור שלה ורוד רך. לא נוקשה כמו ההליכה שלה. העור שלה תמים ונקי. היא מורידה את המכסה של האסלה. מפשפשת בתיק כלי הרחצה ומוציאה מתוכו סיגריה מעוכה וגפרורים. מציתה את הסיגריה. שואפת עמוק. מפשפשת עוד בתיק ומוציאה עפרון שחור ושפתון. שמה את הסיגריה על קצה השיש שליד הכיור ומסמנת בתנועות מדהימות את עיניה. מדהימות בנשיות ובמיומנות שבהן. עכשיו הליפסטיק. שפה עליונה. שפה תחתונה. חיכוך השפתיים זו בזו בשביל האחידות. מסמנת עם העפרון את קצוות הפה כדי להדגיש אותו. לוקחת את הסיגריה מהשיש. מתיישבת על האסלה ומסתכלת במראה. בעצמה. מי זאת? איך היא נראית משם? איך היא נראית? מישהו, בבקשה, מוכן להגיד איך היא נראית? מכאן זה לא ברור. לא מחובר. ככה היא יושבת, אולי חצי שעה, בוהה בבבואה. מעשנת את הסיגריה ככה. ואחר כך ככה. מחזיקה אותה ככה. ואחר כך ככה.

מה את עושה שם בפנים?

מתנקה. מקלפת מעצמה את קלינט הדביק והלא מגולח. מגפיים, מכנסיים, גרביים. הכל. מוציאה לאוורור את האשה הכלואה במרתף. מייבשת לה מתחת לציצים איפה שהפס של החזיית שריון שהסתירה אותם כל היום. נותנת לה חצי שעה של נשימות סדירות וישיבה זקופה על האסלה.

אני מסתכל עליה. על המבט הנוקב בבבואה. כל-כך הרבה אש באשה. כל הרבה כבויה.

אלה הרגעים שאפילו בתור זבוב קטן ומסריח, שיתוף הפעולה הזה בינה לבין קלינט, להסתיר את החיה היפה, מקומם אותי.

אמא דופקת בדלת: יש עוד אנשים שרוצים להתקלח בבית הזה!

או-קיי. או-קיי. אני כבר גומרת. יש לה טעם מר, מהסיגריה, בפה.

היא חושבת שזה מסריח קצת כמו פגר. נורא מסריח. אולי זה הריח של הדבר הזה בתוכה, הנקביות אולי, שגוססת.

קלינט זרוק בערמה ליד האסלה. הזבוב ליד הפלורצנט שמעל המראה.

והיא עם הגוף הורוד רך, שוטפת את עצמה ומתנקה.