שיחה גלויה עם אתגר / לבנה

בחרתי הפעם לדבר על הבעיה מהצד השני, הצד של הפוגעים. לגמרי במקרה או שמא הגורל הביא לכך, היכרתי גבר צעיר כבן 32 שהיה משני צידי המתרס גם נפגע וגם פוגע. בדרך עקיפה נודע לי שהוא פגע בעבר בילד וחשבתי ששיחה איתו תועיל להבנה איך באמת אפשר להפסיק לפגוע. מה גם שזוהי מטרת חייו היום ולכן הוא נעתר לשיחה איתי בתקווה שהכתבה תביא עוד מידע שיועיל לו ולאחרים.

מדבריו מתברר שלא יתכן שאדם שנמשך לילדים יפגע רק בילד אחד ובשיחה עולה המספר 20 !!! ואני לא יכולה שלא להזדעזע. סטיה של אדם אחד דיה להרוס עשרים התחלות חיים! להבטיח עשרים ילדים אומללים! שיגדלו להיות עשרים אנשים אומללים! ליצור עשרה (לפי הסטטיסטיקה 50% מהנפגעים הופכים פוגעים) אנסים או מגלי עריות או "רק" עושי מעשים מגונים.

אתגר, זה השם שהגבר שיושב למולי בחר בו, אולי כביטוי למלחמתו בטבע המסולף שבו - "אני סובל מעצם העובדה שקיימת בי הבעיה הזאת".

ל. ספר לי על הילדות שלך בבית.

א.הרבה לא זכור לי מהבית כמשפחה. היה שם אבא שלא היה כל שיתוף איתו לטוב או לרע. הוא היה די מנוכר ורוב הזמן ב"מילואים" ואני חושב שהיה לו רומן. אמא היתה אשה מניפולטיבית שהשתמשה כביכול בטוב ליבה ובעצם שלטה בכולם. היא זאת שהחליטה מה נלבש, מתי נישן וכך הלאה לי לא היתה שום זכות להגיד משהו, לבחור... פשוט כלום. והחוט המקשר של כל הדבר הזה היה בדידות אומללה, מצב שמשאיר אותך כל הזמן לבד ואתה לא מחובר ולא קשור לאף אחד. היום קורה שאנשים מבטאים חיבה או איכפתיות כלפי, זה מדהים אותי. מה שעוד מפליא אותי שיש תמונות שהם היו איתנו בים ומשחקים איתנו, אני לא זוכר כלום.

ל. אתה עברת ניצול מיני בילדותך. אתה יכול לספר לי על כך?

א. קודם אמא שלי ואחר כך היה גם נער גדול מהשכונה.

ל. איך אימך ניצלה אותך?

א. אני לא כל-כך הבנתי שהיא ציפתה ממני למין אז לא היה ממש מין. אני חושב שבגלל גילי לא היתה לי היכולת, אך אם הייתי יותר גדול אני לא חושב שזה היה נעצר באיזשהו מקום. אבל מה שאני זוכר זה שהיא איפשרה לי לשחק בחזה שלה. ועד היום אני בתחושה שאין לי את היכולת לענות לצפיות של הנשים בחיי.

ל. מה היא עשתה באותו זמן?

א.ליטפה לי את הראש קראה לי הגבר שלה אבל באותו זמן יכולה היתה לבוא גם "זפטה"! אף פעם לא ידעתי למה לצפות.

ל. נסה לחזור להרגשות שלך שם בזמן ובמקום.

א. אני חושב שזה היה המקום היחידי שיכולתי לחוש בו מספיק בטוח שכאן אני יכול להתנהג איך שאני רוצה וזה יהיה בסדר, כלומר דוקא במקום הזה.

ל. איך היו היחסים בין האחים?

א. אני לא זוכר הרבה מהאחים היותר גדולים אבל כשאחי הקטן נולד הייתי בערך בן 11 והרגשתי פתאום דחוי, שמגרשים אותי מהמיטה ואפילו תכננתי להרוג אותו (היום אני מת על האח הזה הוא בחור מקסים).

ל. בחלוף הזמן עברת לצד השני של המתרס והפכת ממנוצל למנצל, איך זה יכול להיות? אתה הרי מכיר את הטעם המר של להיות מנוצל.

א. קודם אחי גילה סקרנות ואני הרגשתי משהו שלא הכרתי עד אז. לא נגעתי בו אך אז גיליתי את התחושה. מאז חיפשתי ילדים, הייתי כבן 13 מופנם לא בולט ולא נחשב ודרך הילדים היתה לי תחושת עליונות ושליטה למשך כחצי שעה. וגם הנאה מינית.

ל. מה עשית עם הילדים?

א. בדיוק מה שעשו איתי. לא הכאבתי, רק בנעימות.

ל. "לא הכאבתי..." אז מה, זה עושה את מעשיך לנכונים?

א.בהתחלה לא ידעתי שזה לא בסדר , הייתי בוחר בילד ששמח לקבל יחס כי בבית שלו כנראה לא נתנו לו חום או חיבוק. תביני המין היה תחליף לרגש, חייתי דרך המין במושגים של שליטה. חוץ מזה היה עולה בי כעס שהוא מעיז, כביכול להזכיר לי את חוסר האונים שלי, את הפגיעות כפי שהייתי בגיל שלו וזה עושה לי "סוויץ' ומפעיל אותי.

ל. מתי התחלת להבין ש"משהו לא בסדר" בחיים שלך?

א.כשצברתי ידע ומודעות וזה לאחר כשנתים שניסיתי להתאבד בפעם הראשונה. היה לי קשר מיני ורגשי עם נער בן גילי, בתקופה שחייתי בפנימיה. וילדים "תפסו" אותנו ולעגו לנו ואז הבנתי שיש חריגה ויש נורמה. הפגיעה היתה קשה ואני לקחתי כ 40- כדורים.

ל. מה קרה, מי הציל אותך?

א. בפעם הראשונה אף אחד, ישנתי יומיים וזהו בכלל לא שמו לב. בפעם השניה צילצלתי לאחותי והיא דאגה שיקחו אותי לבית חולים. מאז ידעתי שיש לי בעיה ואני צריך לפתור אותה רק לא ידעתי איך. התחלתי לקרוא ספרי פסיכולוגיה, כתבות כל דבר שיכול היה לעזור לי להבין.

ל. ניסית לקבל עזרה מקצועית?

א. כן. בצבא פניתי לקב"ן אבל הוא רק ישב שם לא דיבר לא שאל אז הפסקתי ללכת אליו.

ל. מה ציפית ממנו?

א. להבנה, להשתתפות. אני התמקדתי יותר על ההומוסקסואליות, הרגשתי שאני צריך להסתיר את זה יותר מהפדופיליה. אחרי הצבא הייתי בטיפול כשנה וחצי והמטפלת חשבה שפתרה לי את בעית ההומוסקסואליות. אבל מה שהיא לא ידעה שזה רק הדגיש את הפדופיליה.

ל. היו לך יחסי מין גם עם נשים?

א. מעט ואפילו נישאתי בהמשך. וכל עוד היו לי יחסי מין המשיכה לילדים היתה נרגעת אבל אם מאיזו שהיא סיבה לא היה לי מין הייתי מתחיל לחפש ילד כאחוז אמוק כדי לספק את עצמי ואז הייתי נרגע למשך שנה או שנתיים. וזה מה שקרה בפעם האחרונה אלא שהילד הזה סיפר לאחיו ולא לקח הרבה זמן עד שהמשטרה הגיעה אלי. במעצר נכנסתי למצב קטטוני שנמשך כחודש ימים. המשפט ארך כשנה, פסקו לי קצינת מבחן לשלוש שנים ובמקביל הייתי צריך לקחת תרופה "אנדרוקור" להורדת היצר המיני. אני זוכר שמישהו אמר במשפט "מה שקרה שם זה ששני ילדים שיחקו" וזה היה כל כך נכון בהרגשה שלי, כי במקום ההוא אני עדיין ילד, עדיין תקוע. והבעיה שאף אחד לא מתייחס אלי היום כאל ילד.

ל. אל מי אתה מפנה את המשפט האחרון?

א. בעיקר למטפלים כמובן. פעם הוזמנתי להרצות בבית ספר לעבודה סוציאלית על פדופיליה וגיליתי שהם לא יודעים דברים חשובים. הם למדו למשל שפדופיל מכחיש ואני הוכחתי שאני מכיר ומודה בזה. הם למדו שכל פדופיל עובר תהליך בין תקיפה לתקיפה ואי אפשר לחזות מראש ולמנוע ואני הראיתי להם שפדופיל מזהה את המצב שלפני תקיפה ואם הוא יקח כדורים הוא יהיה בטוח. אני גם כתבתי לח"כ דדי צוקר והיצעתי להקים מרכז מידע שמתחתיו יהיו כל עברייני המין שיוכלו לקבל מידע על טיפול נפשי, הורמונלי ועוד. לא היתה תגובה, גם לא לטלפונים שלי. בכלל הממסד הטיפולי לא נוגע בעניין הזה הם תמיד דילגו מעל הנושא וטיפלו בדברים או סימפטומים אחרים בתקווה שהפדופילם יטופל דרך אגב. בכלל לדעתי טיפול נכון לא יתכן שיסתיים, גם אם לא ממשיכים להיפגש הרבה, זה צריך להיות קשר לכל החיים עם יחס רגשי של בטחון ותמיכה.

ל. בכל זאת עשית כברת דרך....

א. היתה לי מטפלת מצפת שנתנה לי הרגשה שבאמת איכפת לה. היתה מקשיבה לי מסתכלת עלי ידעה גם לצחוק איתי. והעיקר היא לא התרחקה מהבעיה האמיתית, דיברנו על הכל. חוץ מהטיפול הזה עברתי גם פסיכודרמה ששיחררה לי מעצור ענק בצורת רגשי אשם ואיפשרה להעיז לבטא כעס, תוקפנות דברים שלא עשיתי בעבר אלא אם כן זו היתה תגובה לא צפויה ופתאומית. ככל שעבר הזמן ראיתי שלמרות הדחף לקשר עם ילד זה פחת מ- 80% ל- 10% .

ל. מה מרתיע יותר העונש או המצפון?

א. החשש מהעונש והדילמה לגבי המחיר שאצטרך לשלם.

ל. היום אתה מתכנן לעבור ניתוח לסירוס, ספר לי למה ניתוח, למה לא מספיק כדורים?

א. הניתוח מבטל את ייצור הסטטוסטרון. אין חשק מיני, אין פוריות ואין תפקוד מיני כך שאין מצב שצריך בכלל כדורים. והעיקר אני אוכל להתחיל לחיות את החיים שלי בלי להיות דרוך ופוחד להיות בסביבת ילדים.

ל. מה ידוע לך על תופעות לוואי?

א.אני יודע שיש כל מיני שינויים הורמונליים, כמו השמנה, איבוד חוזק שרירים. שינויים בשיעור אז אני אהיה חלק יותר (לא אצטרך להתגלח). הקול שלי עלול להשתנות. ואני לא יודע מה עוד. אבל אני מוכן לשלם את המחיר! הכי חשוב שתהיה לי תמיכה נפשית כי אחרי ניתוח כזה נוצר חלל גדול וריק.

ל. לסיכום אני רוצה לשאול אם יש לך מה להגיד לילדים שנפגעו על ידך?

א. שיהיה להם אומץ לעצמם.....יש לי הרגשה שאת רוצה שאבקש סליחה......מבחינת האחריות - היא כולה שלי. אני מודה ומתוודה......קשה לי להתחבר עכשיו לרגשות .....אני יודע שכשאהיה לבד אני אחשוב על זה, אולי אפילו אבכה בנסיעה וזה קורה לי הרבה. אבל אני לא יכול להיות בחוויה הרגשית שלי עכשיו כי אז אני אהיה הפוגע בעינייך ואת עלולה לפגוע בי. הצעתי לאתגר לקרוא את הכתבה לפני שהיא יוצאת לדפוס. אחרי שקרא, אמר שלא שמתי דגש מספיק חזק על הצד האנושי שלו וכשטענתי שיותר אנושי מזה לא יכולתי שאל "לא סיפרתי לך על החרטה ורגשי האשם שהיו מציפים אותי אחרי.....!" התחושה הראשונה שעברה בי לשמע דבריו היתה כעס נורא, למה הוא מצפה ממני, לאהדה! אחר כך ניסיתי להבין מה הוא רצה, על איזו אנושיות הוא מדבר? ואני חושבת שהבנתי שיש בו צורך שנבין ונתחשב בגורמים שהביאו אותו להיות פוגע, שהפכו אותו ממנוצל למנצל. אבל אני זוכרת ששמעתי פעם במרכז הסיוע את קרן שחר אומרת: "הבחירה היא בידיו של הגבר אם להיות גם כן פוגע!" ואני לא יכולה שלא להסכים איתה. אני מכירה הרבה נפגעות שלא הפכו פוגעות. ועל-כן לא הייתי יכולה לתמצת טוב יותר את המחלה הזאת - ניצול ילדים לצורך סיפוק מיני כפי שהצטיירה בפני מהשיחה עם אתגר.

פניתי אל שלושה מטפלים שונים ושאלתי:

האם ניתן לטפל באנשים שנמשכים לילדים וכיצד?

ד"ר ויצטום - פסיכיאטר: כן. על-ידי מתן זריקה אחת לחודש שפועלת על הדחף המיני כשבראש ובראשונה חשוב שהמטופל יבין שיש לו בעיה. אני רואה אדם שמקבל את בזריקה כבר שנתיים ועדיין זה פועל כמו כן אני עובד איתו על היבטים קוגנטיביים התנהגותיים.בדרך כלל חייבת להיות אבחנה מאוד ברורה של פדופיליה ולא הפרעה מינית אחרת. כדאי להקים קבוצה שבה ניתן יהיה לתת גם תמיכה אחד לשני אבל רוב האנשים פוחדים להחשף.

שחר טוני - פסיכולוג: מטפל בשיטה התנהגותית - קוגנטיבית: אני שם דגש על ההתנהגות כי לדעתי חשוב לזהות את הדחף כדי להגיע לשליטה. טיפול תרופתי אמנם מוריד את הדחף כמעט לחלוטין אך אז לא ניתן להגיע לטכניקה התנהגותית כי בלי הדחף אין על מה לעבוד.

משה ליהוד הומיאופט: ההומיאופטיה גורסת שהתסמינים (סימפטומים) ותופעות ההתנהגות הנראים לעין הן עדות גלויה לקיומו של גורם נסתר שמקורו אולי בארועי העבר הרחוק ושנחרתו היטב ברובד עמוק בגופו ובנפשו של האדם. אם נדכא את התסמינים בתרופות כימיות יתכן שהם יחלשו או אף יעלמו אך חדשים יופיעו תחתם ולפעמים חמורים יותר. לכן הטיפול יהיה אישי ויכלול איזון הורמונלי נפשי ואישיותי. ועם שיתוף פעולה מלא של המטופל, הריפוי יהיה מוחלט.