"..אל תחלל את ביתך להזנותה". ויקרא י"ט



תסמונת זיכרון מסולף או מסע להשתקת קולן של שורדות גילוי עריות

את המאמר כתבה אפי זיו MA MSW

 

מאמר זה מבוסס על עלון, שהכנתי עבור אנשי טיפול, שהגיעו לכנס על "הזיכרון המסולף", שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן בתאריכים 16-17 ביוני. העלון חולק למשתתפים כמחאה של מרכז הסיוע, על חוסר האיזון במשקל שניתן בכנס לתסמונת הזיכרון המסולף, מול מיעוט ההתייחסות לתופעת האונס וגילוי העריות, שממדיה מפלצתיים על פי כל סטטיסטיקה נתונה.

כידוע כ25%- מהפניות למרכזי הסיוע הן בנושא גילוי עריות. הכחשתו של הזיכרון המשוחזר והתייחסות אל זיכרון מושהה (זיכרון המופיע חדשים עד שנים אחרי הטראומה) כאל זיכרון משוחזר ואם כן מסולף, היא הכחשת היקפה הנרחב של תופעת האונס של ילדים ע"י בני משפחה והיא נדבך נוסף בפגיעה ובהשתקתה של הנפגעות והנפגעים. זאת למרות הלגיטימציה, שאנו מאמינות שיש לשיח על אמינות הזיכרון, בהקשר של זיכרון מושהה.

בשנת 1992 נוסדה בארה"ב ה- "קרן לתסמונת הזיכרון השגוי", על ידי זוג הורים (משפחת פריד) שהואשמו על-ידי בתם (ד"ר ג'ניפר פריד) בגילוי עריות. הארגון הזה לוחם בכל דרך אפשרית כנגד מה שהם מכנים "תסמונת הזיכרון השגוי". הקרן מפרסמת כיום מחקרים והודעות לעיתונות שמטרתם להוכיח שזיכרונות מושהים הם תוצר טכניקות טיפוליות, שמאפשרות ליצור זיכרונות שקריים, ולהביא בכך להרשעתם של חפים מפשע ולהרס משפחות ופרטים. לטענתם אנשי טיפול ברחבי העולם שמים להם למטרה, להשתיל במוחותיהם של קורבנות תמימים רעיונות שטניים על הוריהם ועל טראומה שביצעו בהם בעברם הרחוק. הם מוסיפים ואומרים שאנשים שחיו עד רגע ההשתלה חיים תקינים ו- "נורמליים" הופכים להיות מרגע השתלת הזיכרונות השגויים במוחם לשברי כלי דכאוניים ורודפי נקמה.

ללוחמים בתופעת גילוי העריות ידוע כי אחוזים ספורים ביותר של אנשים, שעברו תהליך היפנוטי, "נזכרו" במהלכו בחוויות שלא היו ולא נבראו. יחד עם זאת, טענתנו היא כי היקף תשומת הלב המופנית לאחוזים ספורים אלו היא לא פרופורציונלית לחלוטין לחשיפה הציבורית המינימלית שמקבלת התופעה רחבת הממדים של תקיפה מינית. כמובן שאיננו רוצות שבני משפחה חפים מפשע ירקבו בבתי הסוהר על לא עוול בכפם. יחד עם זאת אנחנו לא רוצות, שתשומת הלב תוסט מהמספר העצום של פושעי מין, שביצעו עבירות מין כנגד מי שאמורים היו לאהוב, ולא נענשים, בגלל האטימות החברתית והציבורית.

גברים ונשים שעברו תקיפה מינית סובלים ממה שמכונה בספרות המקצועית "תסמונת פוסט טראומטית". אירוע טראומטי מוגדר על ידי האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית כאירוע שהוא "מעבר לרגיל בתחומי החוויה האנושית, ובעל עוצמה שדי בה כדי לגרום למצוקה כמעט בכל אדם". דוגמאות לאירוע טראומטי כוללות: איום משמעותי על חייו של אדם (או של אדם קרוב), תקיפה מינית, קרב, אסון טבע, תאונה, עינויים. מיותר לציין, שקיום יחסי מין עם מבוגר, היא חוויה טראומטית עבור ילד.

מחקרים מראים שהפרעות בזיכרון הן מאפיין נפוץ ביותר בקרב אנשים שחוו אירוע טראומטי. מבוגרים וילדים כאחד, עושים שימוש במערכות הגנה שונות, בהתמודדותם עם חווית הטראומה. בין מנגנוני ההגנה האפקטיביים ביותר בהתמודדות עם טראומה קשה קיים מנגנון שנקרא "דיסוציאציה" או נתק. דיסוציאציה היא תהליך מנטלי מורכב, שבמהלכו מתרחש שינוי במודעות של האדם, שמפר את הקשר, הקיים ברגיל, בין תפקודים כמו זהות, זיכרון, מחשבות רגשות וחוויות. אנשים רבים החווים טראומה, יעשו שימוש הסתגלותי בהתנהגויות דיסוציאטיביות כמו הינתקות, קהיון, צפייה מבחוץ או אמנזיה (שכחה). במקרים קיצוניים של התעללות, ניתן ללקות ב- "אמנזיה דיסוציאטיבית" - פעולה הדחקתית שבה הקורבן נמנע/ת באופן לא מודע מהמצוקה הנובעת מהזיכרונות, על ידי העלמתם מן המודעות. מחשבות ורגשות מודעים לגבי האירוע הטראומטי עלולים לצוץ אצל האדם שחווה את האירוע, חודשים ואף שנים לאחר מכן. יש לציין כי מערכות הגנה אלו הן בבחינת תגובות נורמליות ובריאות לאירועים לא נורמלים וכאלו שמזעזעים את כל עולם המושגים המקובל.

גורמים שונים משפיעים על אופני התגובה לאירוע טראומטי, טבעו של האירוע, התכיפות שבה הוא אירע וגיל הנפגעת. כל אלה הם חלק מהגורמים רבי ההשפעה על הזיכרון או השכחה של האירוע. זיכרון מפורש, מאפיין בדרך כלל טראומה חד-אירועית (תקיפה, אונס, עדות לרצח וכדומה). במקרים של אירועים טראומטיים, שהתרחשו לאורך זמן (אלימות במשפחה, גילוי עריות, עינויים וכדומה), קיימת נטייה לפתח אמנזיה לגבי פרטי האירועים. סביר, שעדים לאסונות טבע או כמו רעידת אדמה או תאונות כמו תאונת מטוס, יזכרו את האירוע יותר מקורבנות שחוו טראומה מידיו של אדם (גילוי עריות, עינויים, אלימות במשפחה...). אנשים שחווים אירוע טראומטי בגיל מבוגר יזכרו את פרטי האירוע יותר מילדים שחוו טראומה בגיל צעיר. מחקרים שונים מורים, שככל שהילד/ה צעיר/ה יותר בזמן הטראומה, כך קטן יותר הסיכוי שהוא/היא יזכרו את הטראומה.

מחקרים אחרים מראים כי כשמתעלל מפעיל איום ולחץ לשמר את האירוע הטראומטי בסוד, הדבר עלול להביא לשכחה. לדוגמא, אישה שהותקפה על ידי זר בברוטליות וקיבלה ממערכת התמיכה הרחבה שלה תמיכה, סובלנות ומקום להכיל את פרטי חווייתה, עלולה לסבול מתסמונת פוסט טראומטית אבל לא בהכרח לפתח אמנזיה לגבי האירוע. לעומתה, נערה צעירה, שסבלה מפגיעה מינית על ידי אביה והושבעה לא לספר לאדם, סביר שתפתח הפרעות בזיכרון לגבי האירוע. גורם נוסף שיש לקחת בחשבון במקרה כמו זה, הוא התלות של הילדה בגורם המתעלל, להישרדותה.

למרות שמדענים מצביעים על קשיים בקביעת אמינותם של זיכרונות, מומחים לטראומה כמו ד"ר כסל ואן דר קולק מאוניברסיטת הארוורד, מאמינים ש- "הגוף לא יכול לשקר". מרבית הנשים והגברים, שנזכרו שארעה התעללות בילדותם, בתום שנים ארוכות של אי זיכרון, דווחו כל אותם שנים על זיכרון גוף מוחשי מאוד: חרדות, פוביות, יצר הרס, קשיים בריכוז ושינה, מועקה תמידית וכדומה. ד"ר ואן דר קולק ואחרים טוענים שאם אדם חווה הזכרויות פולשניות ספונטניות, המלוות בחרדה או בתחושה רבת עוצמה אחרת, הוא או היא יכולים להסתמך על תחושתם. אם האדם סובל מסימפטומים של תסמונת פוסט טראומטית או מהפרעה דיסוציאטיבית, שידוע כי היא קשורה להיסטוריה טראומטית, אזי סביר שהאדם חווה חוויות טראומטיות בעברו.

ברצוני לסיים מאמר זה במלים שבהם סיימתי את העלון:

תחת כל אבן מקרית הטוענת לאובייקטיביות בהתייחסות לתופעת הזיכרון המסולף, מתייסרת נפגעת שחייה הם מאבק בלתי פוסק לשפיות והישרדות. אל לנו לשכוח!!!

 

 


luna@nana.co.il   




דף הבית
אתר מקום פעיל משנת 1999 ומתעדכן באופן שוטף מאז.
ליצירת קשר - atar.macom@gmail.com