נראה שדווקא לבני זוג של שורדים אין די תמיכה והם חווים בדידות, חוסר אונים וחוששים מפני מה שעתיד לבוא, חסרי העזרה והתמיכה הנדרשת. נראה ששיקום האינטימיות הרגשית והתפקוד המיני הם הקשים ביותר ומגיעים בשלבים האחרונים של ההחלמה. אבל גם עם תום ההתמודדות, אין הבטחה שהכל יחזור להיות טוב כפי שהיה. לרבים ההתמודדות תמשך לכל אורך הדרך.

הנה מכתב מבן זוג ותשובה שקיבל מאני, שהיא עצמה שורדת התעללות בילדות:

אחד הרגשות המבלבלים ביותר כבן זוג של שורד הוא לדעתי הקונפליקט בין רגשות שונים וחווית חוסר התקווה, חוסר האונים והבדידות. אין דרך שבעולם שאני אאשים את אשתי במצב. היא היתה ילדה מתוקה ותמימה שעברה התעללות מינית במשך 8 שנים. ובנוסף לכך היא עברה התעללות פיזית ורגשית קשה מצד אמה. היא מעולם לא ידעה מהי אהבה וקבלה. היא גם מעולם לא למדה להירגע וליהנות מאינטימיות. אני מתבונן בה ולבי מתמלא הרגשות, אפילו אחרי 26 שנות נישואין. אני אוהב אותה. אני מלא פליאה מהמאבק שלה כדי לעבוד על עצמה.

היו לנו חיי משפחה טובים ולפחות על פני השטח תפקדנו טוב מאוד. הילדים כולם בוגרי אוניברסיטה ומועסקים במשרה מלאה, הגדול נשוי (עדיין אין נכדים!). אשתי עובדת במקצוע שבחרה לעצמה.

המוזר הוא שכלפי חוץ אנו נראים כמו משפחה מאושרת ואידיאלית. כששנינו מטיילים, השכנים מעירים כמה נפלא אנו נראים. אני חייב להסכים, שכן אני אוהב את אשתי, ולא רוצה להיות עם אף אחת אחרת. היו לנו זמנים נפלאים יחד ואנו שומרים זיכרונות של אושר משותף.

אך מתחת לכל זה יש המון כאב. כבר מתחילת הנישואין ידעתי שמשהו אינו כשורה. ידעתי על כך שעברה התעללות עוד לפני שנישאנו אך אף אחד מאתנו לא תיאר לעצמו שהעבר יכול להשפיע על ההווה (איזו בורות). הדבר גרם לנו לגלות יחס נוקשה זה כלפי זו בתקופות שונות של חיינו המשותפים.

והנה הבלבול. בעוד שכלפי חוץ אנו נראים כמשפחה אידיאלית, הרי שברמה הפרטית, היחסים האינטימיים בינינו היו רחוקים מלהיות טובים. לפעמים נדמה לי שהחיים החיצוניים שלנו, הפעילויות, המעורבות בחיי הקהילה – היו פיצוי על מה שהיה חסר. הילדים עזבו את הבית בזה אחר זה החל מלפני 6 שנים. עובדה זו הביאה אותי ואת אשתי להכיר בהדרגה בטבע האמיתי של מערכת היחסים בינינו.

סוגיית השליטה והשלמות.

עד לפני כשנתיים לא הייתי די בוגר בעצמי, אני עדיין בצמיחה. הבעיה שלי שבעוד שאני מבין מה גורם לה לרצות לשלוט בכל מצב, בעיקר במצבים רגשיים – עדיין קשה לחיות עם זה. אני משוכנע שזו הסוגייה שלה. אך כיצד מתקרבים למישהו שכל הזמן נמצא בשליטה? אני מבין שעבורה להיות בשליטה זה עניין חשוב, עדיין השליטה הזאת חונקת את האינטראקציה הרגשית שלנו, שלא לדבר על חיי המין. השליטה מתבטאת בניסיון להגן על עצמה על ידי כך שהיא סוגרת את עצמה בפני כל קשר שאינו שטחי.

בעבר הייתי שוקע בעבודה ושוכח מהכל. ככל שגברה המודעות העצמית שלי, מצאתי עבודה, תרגול גופני, סרטים וספורט, מהנים כל שיהיו, רחוקים מלהיות מספקים כאשר איני נמצא בפעילות. אני מתעייף מלהמשיך בפעילות כל העת על מנת להשכיח את אשתי (אולי הזקנה…). אני כל כך רוצה לבוא למישהי ולאהוב אותה, להרגיש שהיא נענית לי כי היא אוהבת אותי בלי לשלוט בכל צעד ושעל. לפעמים אני מרגיש שהלוואי ולא הייתי לומד להרגיש ולא הייתי מתעייף מפעילות, כי היום אני מרגיש ייאוש נוכח המחשבה שאיש לא יאהב אותי. אני מוצא את עצמי מפנטז על מערכת יחסים אחרת.

צפיתי בעצמי כותב את זה. למרות שאני יודע שזה נכון, זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. אבל יש זמנים בהם אני מרגיש לא מסוגל להמשיך עם מערכת היחסים המובנית הזאת. אני נע במעגלים של עצבות – ייאוש – כעס – חרטה – חוסר תקווה – קצת תקווה – אהבה וחוזר חלילה שוב ושוב.

יש לי מערכת יחסים כל כך טובה עם כל האנשים בעבודה, חברים והשכנים. יש כייף והנאה במערכות היחסים הללו. מדוע איני יכול לחוות אותם עם אשתי? לפעמים אני תוהה אם אני מצפה ליותר מדי מהנישואין, אפילו אם היא לא היתה קרבן להתעללות מינית.

החודש היא הודיעה שהיא עייפה מלעסוק בסוגיות של התעללות מינית והאמא שלה, שהיא נותנת לעצמה זמן עד סוף החודש ואז היא הולכת לשכוח מכל זה. היא אומרת שהמצב הנוכחי שלנו הוא מה שיש ויש ללמוד לחיות איתו. ואם זה המקרה, אני שואל את עצמי אם אני רוצה לבלות את 26 השנים הבאות באותו אופן שבו חלפו 26 השנים הקודמות. אני מרגיש שבור, שאני לא יכול להעמיד פנים שהכל בסדר ולהמשיך כרגיל.

אין צורך לומר שחיי המין שלנו הם ריקים. אין ספונטניות וחופש, ונראה שזהו עניין פיזי לחלוטין עבורה. בעוד שאני רוצה לעשות עמה אהבה, והיא לפעמים משתתפת, גם אז לא רציתי להסתכל לתוך עיניה הריקות. הרגשתי כאילו אני מנצל אותה.

אולי את יכולה להגיד לי, מה נורמלי במערכת יחסים מינית. היא האישה היחידה עמה קיימתי יחסי מין. לא היה מין לפני הנישואין שלנו. האם מין הוא תוספת לא הכרחית לנישואין? האם לרצות מין, נניח פעם בשבוע, זה יותר מדי? העניין הוא שאיני רואה מין כמחויבות בתוך הנישואין. מה עוד שאני עשוי להרגיש תשוקה מינית חזקה, איני רוצה לקיים יחסי מין אלא אם כן היא רוצה בזה גם. רוב חיי הנישואין שלנו היא הסכימה לקיים יחסי מין אך בצורה מאוד דרוכה ובשליטה. הדבר שהתנצלתי עליו הכי הרבה פעמים בחיי זה לבקש לקיים עמה יחסי מין. היו אולי 5-6 מקרים במהלך חיי הנישואין בהם היא "זרקה" את עצמה לתוך החוויה המינית בתשוקה כה רבה שהתקשיתי לעמוד בקצב שלה. כשהיא משתחררת, היא אישה סקסית מאוד. האם זה רע לרצות את המעורבות הפעילה שלה בחיי המין שלנו?

איך מתמודדים עם אישה שדוחה כל כך את הפין שלי? הלוואי ויכולתי להיפטר ממנו, זה היה הופך את החיים שלה לקלים יותר.

בשלושת החודשים האחרונים חיי המין שלנו נפסקו לחלוטין. החוק החדש שלה הוא שהיא תודיע לי כשהיא מוכנה והיא רשאית לגעת בי בעוד שאיני רשאי לגעת בה בלי הסכמה מראש. אסור לי גם להגיד לה מה אני מרגיש מבחינה מינית כי זה גורם לה לא לרצות שום קשר למין, גם אם היא מגרה אותי.

אני שמח לחכות עד שהיא תהיה מוכנה אך היא כה שקועה בעבודתה ובפעילויות החברתיות שלה, וסוף החודש קרב, עד שאני תוהה אם משהו בכלל יקרה. אני מרגיש כמו ילד קטן שיושב בפינת חדר הומה אדם ומקווה שמישהו ישים לב אליו, יחבק אותו אך עד אז אסור לי לעשות דבר כדי שירגישו בקיומי.

לפעמים אני תוהה אם אני לא עוזב כי אני חושש שלא אמצא מערכת יחסים אחרת. אבל האמת היא שאיני רוצה לעזוב אותה, אני אוהב אותה. אעשה הכל כדי לסלק את הכאב שלה. מה שנחוץ לי עכשיו זו איזו תרופת פלא שתתן לי תקווה נצחית, שתפסיק את הרגשת הריקנות הזאת שלי, ושתתן לי את הכוח והסבלנות להיות שם בשבילה.

המכתב הזה הוא עלי. איני יכול לדבר בשם אשתי. ולמען האמת, איני יכול להבין עד הסוף מה עובר עליה. מה שאני כן רואה, זה איזה סוגיות כבירות שהיא עובדת עליהן, לא פלא שהיא כה עייפה. ועם זאת, אני צריך התייחסות למצב שלי, כדי שאוכל להיות שם איתה בצורה נכונה. אשמח להצעות והערות.

תשובה מאני:

מה שסיפרת נראה כחוויה משותפת לבני זוג של שורדים, אפילו אם לא חיו יחד כל כך הרבה שנים כמוכם. הנישואין שלכם נשמעים כל כך דומים לשלנו בכך שכולם חשבו אותנו לזוג המושלם כל כך הרבה שנים ואכן במובנים מסוימים הנישואין היו טובים. אבל עם זאת היו כל הדברים האלו מתחת לפני השטח ואיש מאיתנו לא ידע ממש מה לעשות איתם או מנין הגיעו. מדי פעם היינו נפגשים עם הכומר שלנו והוא יעץ לנו כמיטב יכולתו. אך אחרי שהתחלתי את הטיפול שלי, שנינו התחלנו להבין. עבורי מין היה בעיקר עניין פיזי, כל השנים. לא ידעתי אפילו שיש יותר מזה. זה מה שלמדתי כילדה… זה היה פיזי וכשפיזי נגמר, לא נשאר דבר. רק עתה התחלנו להבין את החלקים הרגשיים של קיום יחסי מין. אני עדיין לא רגועה, אך גם לי וגם לטים יש את הסוגיות שלו שמפריעות. גם לו יש רקע כזה והוא נוטל תרופות נגד דיכאון, שמפחיתות את הדחף המיני שלו. אני נמצאת בגיל המעבר, שגם הוא מקשה על החיים. אך כל העניין בנישואין הוא שעוברים את זה ביחד. אנחנו יודעים שבזבזנו יותר מעשרים שנה בלחיות בהכחשה וכאב, ותשע שנים כשנות החלמה. אני מניחה שנבלה את שארית חיינו יחד בלמידה וצמיחה דרך שלבים של הנישואין שלנו והחיים האישיים שלנו.

אני הייתי מציעה שגם אם אשתך לא רוצה כרגע לגעת בנושא ההתעללות שעברה (זה אגב מאוד נפוץ שלוקחים הפסקה ועוצרים), שאתם תיגשו לטיפול זוגי כדי לאפשר לכם להתחיל דף חדש. היא צריכה לדעת מה אתה מרגיש. יש נטייה לשקוע בעצמך ולהיות מרוכז רק בכאב של עצמך כשמתעסקים בענייני העבר. אני לא אומרת שזה רע. כולנו זקוקים לזמן כדי לעבוד על עצמנו ולגלות למה עשינו את הדברים שעשינו, ללמוד להציב גבולות, לגלות מי אנחנו באמת. אבל אני לא חושבת שזה בריא לא להיות מחוברים לאופן שבו אנחנו משפיעים על הסובבים אותנו. חלק מלהפוך לבריאה, זה להפוך לרעיה, אם וחברה טובה יותר, אחרת פספסנו משהו בטיפול.

איני מכירה את אשתך, אבל אני אגיד לך מה אני מרגישה לגבי הדברים שחלקת עמי. אני הייתי רוצה לדעת. הייתי רוצה לדעת שאתה מרגיש שלאף אחד לא אכפת ממך. הייתי רוצה לדעת שאתה מרגיש ריק ושאתה רוצה יותר קרבה וטיפוח וגם חיי מין יותר אינטימיים. שורדות לא מבינות את זה ורבות חושבות שכל מה שגבר זקוק לו הוא לספק את הצורך הפיזי שלו. היא צריכה לדעת שזה לא רק צורך פיזי עבורך, אלא שאתה צריך שזה יהיה ביטוי של אהבה בין שניכם… פיזית, רגשית ורוחנית. היא צריכה לשמוע מה הצורך שלה בשליטה עושה לקירבה בתוך מערכת היחסים ביניכם… איך הוא משפיע עליך אישית. היא צריכה להבין שזו הדרך שלה לשמור אותך מרוחק.

לגבי דברים שהם נורמליים במערכת יחסים מינית… איני יודעת אם יש דבר כזה "נורמלי". בנישואין, נורמלי זה לכבד אחד את השני, לתת ולקחת… לפעמים זה לתת יותר מאשר לקחת, כאשר יש סוגיות המפריעות ליהנות מחיי מין מלאים, כדי לענות על הצרכים של השני בצורה הכי טובה שאפשר. איני רוצה שטים תמיד יחכה שיהיה לי מצב רוח למין. זה יוצר עבורנו בעיות נוספות. אני אוהבת שהוא מבקש ממני, ואני אוהבת שהוא היה רוצה שאני אהיה לגמרי מעורבת ונהנית, אבל בגלל בעיות פיזיות שיש לי כיום זה לא תמיד אפשרי. אבל כשאני אומרת לו שזה בסדר, שמותר לו לקיים עמי יחסים בלי קשר, אני רוצה שהוא ייענה לי. איני חושבת שהזולת צריך לסבול דרך קבע בגלל הבעיות שלי. אתה צריך לשבת עם אשתך, בארוחת ערב במסעדה אולי, ולספר לה מה אתה מרגיש ומה אתה צריך ומה הדרך הטובה ביותר לעבוד על זה (כלומר אם אתה זקוק למין פעם בשבוע, האם היא היתה יכולה להיענות לך גם אם היא לא מעונינת במין או שאולי היא יכולה לספק אותך בלי משגל, וכו').

לפעמים המצב הוא הפוך. לאישה יש דחף מיני חזק יותר משל הבעל והמשגל אינו אפשרי כיוון שהבעל אינו מגורה. הוא עדיין יכול לספק את צרכיה בדרכים אחרות. אני חושבת שהבעיה מופיעה כאשר אדם מרגיש דחוי או שהוא כישלון. על הרגשות והסוגיות הללו צריך לעבוד.

אני גם תוהה אם אותן פעמים בהן הרגישה חופשיה בסיטואציה מינית, לא יצרו עבורה לאחר מכן רגשות אשמה ובושה. לפעמים אנחנו מרגישות שזה לא בסדר, ושאנחנו זונות אם אנחנו נהנות ממין.

בקשר לכך שאשתך שונאת את הפין שלך. אני מבינה את זה לגמרי. עזר לי מאוד כאשר בטיפול עשינו תרגילים של דסנסיטיזציה (הפחתת רגישות כלפי גורם שמעורר תגובות קשות דרך חשיפה הדרגתית במצב בטוח ורגוע – הערת המתרגמת) עם טים. אני בטוחה שזה רק העבר שפולש אל ההווה.

אני מקווה שזה יעזור קצת. ישנם ספרים בנושא שתוכלו להיעזר בהם ואם יש משהו שאתה רוצה שאני אבהיר, אנא כתוב אלי שוב. מקווה שתוכלו לעבוד על זה ביחד ולסיים את התהליך במצב הרבה יותר טוב מאשר כשהתחלתם אותו.

המאמר תורגם על ידי אילנה מאתר זה:
http://emerald.oz.net/%7Esurvivor/Partners/partner_letter.html

Used by permission
Friends – http://www.survivors-and-friends.org & Copyright: 1997- Survivors
All Rights Reserved