עבודה בפיסול ושלושה ציורים על תקיפה מינית

נוגה, פורום גילוי עריות

חשוב לי להבהיר שהמטרה שלי הייתה להראות את הצד שלנו, את איך שאנו חיות ורואות את תגובות הסביבה כלפינו (הנפגעות).

המטרה שלי הייתה להראות את שאני, ובעיני גם שאר הנפגעות (מקווה שלא פוגעת באף אחת), מרגישות את יחס החברה כלפינו. לזעזע לא התכוונתי אבל היו כאלו שהזדעזעו.

אני אוהבת ליצור זה מרגיע אותי עוזר לי להירגע, להוציא החוצה, לפרוק…

הפסל עשוי מחמר והגבס שמכסה אותו צבוע באקריליק.
כול קובייה 30 על 30 ס"מ.

לפני עשיית עבודת הסיום בפיסול ידעתי שאעשה עבודה על זה (האמת היא שכמעט כמו כול דבר בסופו של דבר בלימודים, לא יודעת למה).

הפסל מורכב מי 3 חלקים: חלק של ראש שמחבק ראש, חלק של הגוף העליון ועוד אחד של התחתון. היה לי נורא קשה לעשות את הפסל, להציגו, להתמודד איתו. אני מרגישה ילדה והגוף של אישה זה משהו שקשה לי, אני שונאת את הגוף שלי, כועסת עליו, נגעלת ממנו.

התגובה שהייתה לפסל – הייתה הלם מוחלט, זעזוע.

הפסל טפס את עינכם, השיר הכתיב את הכול.

שמתי שיר שאני כתבתי על אונס והיחס של הסביבה אליו:

נאנסת זה לכל החיים,
נאנסת את עוד תיראי שדבר שכזה לא שוכחים
ותראי שקשה לחיות אחרי זה,
תראי את תגובות האנשים
אך בתגובותיהם לא לצידך תמיד נמצאים
ותרגישי איך הם צוחקים, לא מאמינים
ואיך הם הוכחות כל הזמן ממך דורשים.
נאנסת יהיו לך חיים קשים
נאנסת, זהו, החיים שלך בשביל החברה נגמרים.
תנסי להתגבר, תתחילי חיים.
הם יגידו לך כבר שידעת לשחק אותה אצל השוטרים.
תנסי להתחבר, תנסי שיהיה לך חברה, חבר,
הם כבר ידעו להגיד לך את הדבר הבא
"שהם לא נוהגים להיכנס למיטה חולה"
ושככה זה בחיים, אנשים לא נוהגים להתחבר עם אנשים פגועים .
נאנסת, זהו, את ב"כוכבים". עיתונאים, עיתונאיות – לא יניחו לך עד שישאלו אותך
את כל הפרטים: מה הרגשת? מה לבשת? אך זה היה? ומה את יכולה לומר למען בנות
שעברו את אותה חוויה?
נאנסת זה לכל החיים, נאנסת את עכשיו תכירי חיים אחרים.

עבודה בציור שחור לבן

יד באה, יד הורגת, מזכירה לי דבר רע.
הכול סגור בחדר, יש בו חשכה.
אני לבד. ילדה בת שלוש צופה בתוכנית טלוויזיה,
לא זוכרת איזה פרק, לא משנה איזו תוכנית,זוכרת רק שזה היה.
ואז הוא נוגע עם הידיים, ממש חזק חזק,
אין בגדים, יש רק תמימות שמתה לה אז,
בובה שלא זזה, בובה.
יד מתענגת בכאב, בנפש של הילדה שנשרטה,
ממשש ונוגע ולא חדל, מתעלם ממני, מהילדה.
רוצה לברוח, רוצה להעלם, אותו הסרט כול הזמן בי מכרסם,
רוצה לדעת למה הרגת אותי, רוצה לדעת למה,
כנראה שזה באשמתי.

גוף, מה זה גוף, כשהוא בלתי נסבל?
מהי נשמה כשהיא מלאה עצב, כאב, חוסר תקווה?
מי אני בעולם?
מי הייתי אמורה להיות פה?
איפה הגבול של הכאב?
אך מתמודדים איתו?
מה עושים כשרוצים למות ולחיות בבת אחת?
מה עושים כשרוצים עזרה צועקים אותה ואיש לא בא?
לאיש לא אכפת.
מה עושים?
כשאת, רוצה לחיות אבל אין מי שיגיד לך
שמחר לא יהיה לך קר,
שמחר יהיה טוב ויש לאן ללכת כאן, יש לאן.

בורחת מעצמי,
הכול מסתובב בתוכי,
רוצה לדעת, רוצה להבין.
מה קורה לי?
בורחת מתוך הגוף,
הוא ממילא די דפוק.
בורחת לעולם אחר,
לא מבינה, לא יודעת עד מתי בו אשאר,
ואז חוזרת ולא מבינה דבר.
כולם זוכרים, אני לא
וזה העיקר.
רוצה לדעת, רוצה להבין,
מי אני, מה אני, ולאן הכול מוביל,
לאן?

ים של תקוות על חוף הים,יושבת שם ילדה ומסתכלת על כולם.
סגורה היא בעצמה, עיניה עצומות. הפחד שלה הוא עצום ואין לו גבולות.
על חוף הים יושבת ילדה, ים של תקוות רצות מעתידה, כאב עצום בפניה.
לא מבינה היא דבר, היא רוצה לברוח, אך פשוט לא יודעת לאן.
מחפשת היא מקום לבכות, מקום להגיד בו שרע לה מאוד, כאבה הוא עצום.
לבד. היא בודדה, היא לא יודעת צחוק מה הוא, מהי אהבה.
רצה היא בים,
מחפשת את הוריה, אך הם נעלמו. הם לא שם ולא היו אף פעם בחייה.
רק דמותם הייתה בסביבה, רק דמותם שלא ידעה כל כך לתת אהבה.
ים של תקוות על חוף הים. איפה אני, מי אני, אני בורחת מכאן.
מצטערת. מרגישה רע, מרגישה לבד.
כול הזמן מצטערת,
ננעלת בתוך עצמי לבד.
מצטערת, כול הרגשות כלואים.
כולם חושבים שאני בסדר,
הם לא רואים את הסערה שבפנים…
מצטערת, אין לי כבר כוח.
כול דבר מזכיר לי אותו,
כול דבר גורם לי לרצות להעלם.
מרגישה אפס,
מרגישה לא שווה כלום, שונה מכולם…
הוא בסדר. אני לא ננעלת בעצמי והוא לא מבין, אולי לא רוצה.
מצטערת, רוצה עזרה.
מצטערת, אין לי כוח לצעוק "בבקשה".