אוסף הודעות נבחרות מהפורום ב-IOL, שם הכל התחיל…
היום אני יודעת ומבינה
עטליה 7/3/2001 16:42
ילדה קטנה הייתי, בת אחת עשרה שנים
נפלתי קרבן להתעללות מינית.
ובמשך שנים בגופי ובנפשי נושאת עימי את הסוד, הצלקות והכאב.
אל תוך בגרותי , כצל מעיב לכל חיי
בתהום חשוכה נמצאת אני,
ואיתי כל משפחתי.
מחפשת לשרוד, לגרש את החשיכה
להגיע אל קרן אחת של אור
שתוביל אל התקווה
אור אל האמונה
אור אל ההבנה
אור אשר יעזור להבחין בטוב והרע
להתמודד, להלחם בכל הכוח
דרך ההתמודדות היא דרך להשרדות לשפיות והצלחה.
והלוואי שנגיע כולנו לנחלה.
לא בחפזה (טריגרי מעט)
1/5/2001 16:10 Joe A
joe_a44@hotmail.com
כולה גזר הדין בבית משפט השלום!
אני מבקשת לציין בפני כולנו שהמילה האחרונה טרם נאמרה – מרדכי הודיע על כוונתו לערער על פסק הדין, ומדינת ישראל טרם החליטה בנוגע לערעור על גזר הדין. כך שלפני שמטפסים על בריקדות בלתי אפשריות, הבה ננסה לזכור שהדין עוד לא מוצה. אנחנו בערכאה זוטרה יחסית, יש עוד שתיים. יש לקוות שהעניין לא יגיע עד לבית המשפט העליון, ושאם יהיה בכך צורך לא תרפינה ידי הפרקליטות.
הנורמה השיפוטית הקיימת היא ש"אף כי בעבירות מין, לחלוף הזמן עקב חשיפה מאוחרת – משקל מקל פחות(ראו: ע"פ 5232/99,4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם), מעבר הזמן "מקהה את הטעם החברתי והמשפטי שבמיצוי הדין", יש בו טעם של מחילה והקלה בכוח שיש בהרתעה" (מתוך גזר הדין). אני לא מופתעת מכך ששופטי בית משפט השלום בחרו שלא להפר אותה. אבל בית משפט מחוזי ייתכן שיפר, וודאי שבית המשפט העליון יעז להעמיד אותה לבדיקה מחודשת.
עכשיו עוד תזכורת קטנה:
לפני כמה שנים נדונו בבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, שני תיקים שהיום ידועים בשם פרשת בארי, או האונס בשמרת, והאונס ברמת השרון. הם היו "לונג שוט", ובכל זאת הושגו הרשעות, ושונו גזרי דין. עיקר ההישג בהם הוא הרחבת חוק העונשין בסוגיית ההסכמה. המסר היה חד משמעי – "גופם של איש או אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכל בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר" (נשיא בית הדין שמגר, מתוך פסק דין פרשת בארי). הישג נוסף נעוץ באופי חשבון הנפש שמשתקף בפסקי הדין – "בכל ימי הערעור חזרתי ושאלתי את עצמי: מה קרה לנו? כיצד זה ייתכן כי אירוע שכזה יתרחש בקרבנו? נערים ממשפחות טובות גילו אטימות כלפי נערה ופגעו בגופה ובנפשה. היכן טעינו? איפוא כשלנו? דומה שהחברה הישראלית צריכה להפיק לקחים מהאירוע שלפנינו." (נשיא בית הדין ברק, מתוך פסק דין האונס בהוד השרון).
אסור בשום פנים להגיב מתוך הימנעות. הטרדה מינית לא תיפסק ביום שנשים ידירו עצמן מהצבא. שיטה כזו, של הגנה על ידי הסתרה הייתה נהוגה במאות הקודמות, וגם הטיעונים לא שונים בהרבה. יש מאבק, הוא נמצא בעיצומו, והוא נסב סביב זכותן של נשים להשתתף בכל זירה חברתית שיחפצו, כשוות. שינוי לוקח זמן ומאמץ.
זה לא פייר? נכון, זה לא. אבל זה המצב. ישנן סיבות כבדות משקל להצעות שעלו להפסיק את שירות החובה לנשים, אבל זו שעלתה כאן היום משיקה יותר להיסטריה, ופחות לשיקום.
מה עושים? מאבק ציבורי. גולשים לווי נט ומביעים דעה, מטלפנים לארגוני הסיוע ולארגוני הנשים ושואלים אם מתארגנת פעילות מחאה. אחר כך – מרימים את העכוז מכסא המחשב ומצטרפים. אפשר גם לכתוב מכתבים לחברי הכנסת ולבתי המשפט, אם טוב עליכם.
בהצלחה.
מה שההתעללות גרמה לי
מנצחת 10/1/2001 9:17
falcon2@iol.co.il
(מעין תשובה לשאלה ששאלה המטפלת שלי)
כל ילד נולד עם הזכות לקיום. זכות לחיות בכבוד.זכות לחיות בכלל.
לי לא הייתה זכות כזאת. היא נלקחה ממני עוד לפני שהספקתי להסתגל אליה, להפנים אותה.
"מה גרמה לי ההתעללות"- ואני, אני עוד מתקשה להאמין שמדובר בהתעללות. דברים נעשו מעוותים. לא בסדר. אלימים. אבל התעללות?
זו התחושה שיש שרשרת כבדה סביב הקרסול- להרגיש כמו אסירה- יש את היכולת להתרחק, אבל בסופו של דבר כובד הרגל יעצור אותך. ואת לא תוכלי לברוח. זה חוסר היכולת להרגיש באופן שלם. לאהוב. מה זאת בכלל אהבה? בכלל מגיע לי שמישהו יאהב אותי? זה הצורך הבלתי נלאה הזה להלקות את עצמך על כל הדברים שקרו, על מה שיכולת (אולי) לעשות ולא עשית.
זה הרצון החזק לא להיות. השאיפה למות שלא נעלמת, רק יותר מודחקת. כל התאים בגופי קוראים לפעמים "מוות" ואני עדיין כאן. לא ברור לגמרי העניין הזה. כנראה שהרצון לשרוד גדול וחזק מהכל.
זו האמונה, השלמה והעיוורת, שכל התועלת, כל המהות שלי היא לשרת מישהו- לגרום למישהו אחר להיות מאושר. לספק את הרצונות שלו. להפיג הכעסים שלו. להיות האישה שלו, ואם צריך גם את שק האגרוף שלו. המחיקה הטוטאלית הזו של האישיות האינדיבידואלית שלי. זה ההיקרעות בין הרצון והצורך להיות עם זה, להבין את זה, לדעת ולהודות עד כמה זה היה נורא, לבין הצורך הדי נואש להמעיט בערך הדברים, לברוח מהמצב- כאילו על מנת להצליח במה שלא עשיתי אז, לברוח.
זה לקום בוקר אחד ולדעת שאת לא בן אדם רע. ושאת מנצחת. ולמרות הכל, ועל אף הכל, להרגיש חצי בן אדם.
לילדים ששברו אותם
דניאל30/8/2000 12:12-
אז תרגמתי בערך, את השיר שפעם שמתי כאן. ואני מקדיש אותו. באהבה, והמון הערכה. לכל אלו ששברו אותם. בילדותם. ועכשיו הם איתנו, כאן, חיים את חייהם, תקראו טוב.
לילדים ששברו אותם
by Elia Wise
לילדים ששברו אותם
קשה מאוד ההחלמה…
על הכאב שלנו כמעט ולא מדברים
ואנחנו מסתירים את האמת מחברים.
ההורים שלנו אמרו לנו שהם אוהבים אותנו
אבל לא התנהגו ככה
הם שברו לנו את הלב
וגנבו לנו את ההערכה שלנו את עצמנו
עם הדברים שהם אמרו לנו.
רצינו שהם יאהבו אותנו
לא ידענו מה עשינו
שגרם להם לצעוק עלינו
ולהכות אותנו
ולקוות שבכלל לא היינו הילדים שלהם.
הם היכו אותנו, וצעקו עלינו
והאשימו אותנו בחיים שלהם,
ואז החזיקו אותנו בידיים שלהם, קרוב קרוב,
ואמרו לנו שקרים מבלבלים
על כמה שהם באמת אוהבים אותנו
אפילו שהיינו רעים
ואיך זו אשמתנו שהם היכו אותנו
אשמתנו שהצלחנו להרגיז אותם.
כשהבוקר רק התחיל
לפעמים רצינו שהוא כבר יגמר,
וכשהכאב המשיך לבוא
למדנו להעמיד פנים
שאנחנו בסדר,
ושגם הם,
ושזה היה רק עוד אחד מהימים האלה…
מחר נהיה חברים.
היינו חייבים להאמין שנהיה
כי לא היה לנו מקום אחר להיות בו.
כל יום שאנחנו העמדנו פנים
החלפנו את המציאות
בשקרים, בחלומות,
בתכנונים אלימים
מחפשים את הכבוד שלנו,
עד שהשקרים
נהיו גדולים יותר מהאמת,
ואנחנו איבדנו את עצמנו באמת, באמת.
הגוף שלנו ננטש.
בלי שום מקום בטוח להתחבא בו
למדנו לעצור,
ולא לשמוע, ולא להרגיש מה שהם עשו לו.
ניסינו שהם יאהבו אותנו
עד ששנאנו את עצמנו בפנים
ולא יכולנו לראות איזו דרך, איך לצאת מזה
וקיווינו שהם ימותו.
הפחדנו את עצמנו, שחשבנו ככה,
וגם שידענו,
שאנחנו מתנהגים בדיוק כמוהם,
ואפילו שאולי נהיה ככה גם כשנהיה גדולים.
להיות חצי הדרך למבוגר
לכוד בתוך הכאב שלהם…
לאבד כל יום מחדש את הכל
בלי אף מציל, ושהכל יחזור על עצמו כמו פזמון חוזר.
לחשוב, איך זה בכלל אפשרי
שאלוהים שכח ממני בכלל,
הילד שהיה כל כך שווה
לפני שכל הבלגאן התחיל.
לספור על האצבעות,
כמה זמן עוד נשאר,
עד שנהיים גדולים מספיק,
בשביל לעזוב את העינוי,
ולשרוד, מחוץ לבית.
ולגלות שזה עוד המון זמן,
יותר משאפשר לספור,
יותר משאפשר להחזיק מעמד.
זו המציאות שחיינו בה,
וידענו שזה לא פייר.
אנחנו שגדלנו שבורים,
איך שהוא, אנחנו מחוץ לזמן.
נלחמים לתקן את הילדות שלנו.
כשהחברים שלנו, דווקא בתקופה הכי טובה שלהם,
מוצאים אהבה,
מרוצים,
אנחנו עדיין מנסים לזכור,
מי אנחנו בכלל,
ושזה שאנחנו חיים, זה כבר המון.
חלקינו מחלימים,
חלקינו גונבים,
והרבה מאיתנו, מעבירים את הכעס הלאה.
חלק מתמכרים לסמים, ולדברים אחרים,
חלק בכלל מתחבאים מהסביבה,
וחלק דווקא מנסים להיות שייכים.
אבל כולנו מקווים
שהעבר, לא ישלוט בנו, לעוד הרבה זמן.
יש המון עבודה בלחפור, עמוק פנימה
למצוא את הילדות שקבורה,
לנסות לאהוב, את הכאב השנוא,
ולהרגיש שוב את התמימות.
יש שם איש של סליחות,
בדמותו של מלאך, עם כנפיים,
שכשנזכרים בכל האנשים,
שפגעו בנו בילדותנו,
ולימדו אותנו להמעיט בעצמנו,
שרצו שנחפש ונבין אותם – הגדולים,
ואיך שהכאב שלהם הפך לשלנו,
הוא האיש, שעוזר לנו לטפס,
על ההר, שנקרא בית.
המסע הוא לא כל כך לבד.
לפחות לא כמו שהיה, כשהיינו קטנים…
הרבה מאיתנו, חזקים מספיק עכשיו,
להתחיל לצמוח, ולגדול,
אבל בזמן שאנחנו מטפסים,
גבוה על ההר,
אנחנו צריכים כל עזרה שאנחנו יכולים לקבל,
כדי שנוכל להתמודד עם האיש המבוגר שנהיינו,
וכל מה שאנחנו לא.
אז כשאתה רואה אותנו,
מתעייפים מהטיפוס היומיומי שלנו…
כשאנחנו מוצאים טעויות,
בתוך המאמצים שלך לעזור,
מתייחסים לפגם פיצפון
כמו פשע ענקי…
כשאתה רואה אותנו ממהרים להתגונן,
מתאמצים לשלוט,
מתכננים תוכניות עם מטרות לא הגיוניות בכלל,
ממהרים ישר לתוך קונפליקט,
ונלחמים עד לסוף המר,
תזכור…
אנחנו חושבים שאם ננצח
אז זה אומר שלא נפגע יותר, לעולם.
כשאנחנו נוטשים את המחשבות שלנו,
את ההרגשות שלנו,
כדי להיות מה שאנחנו חושבים שאתה רוצה מאיתנו,
או מסתכלים על בעיות שלנו,
ורוצים להאשים אותך בהם…
כשהחיים קוראים לנו, להתחלות חדשות
ואנחנו מפחדים שהן מראש אבודות עבורנו,
תזכור…
אמון פגוע זה כמו ברך פגועה,
מאוד מאוד קשה לכופף.
בבקשה תזכור את זה,
כשאנחנו מאבדים את הכוחות שלנו.
תגיד לנו את האמת,
ותהיה חבר שלנו.
כי לילדים ששברו אותם
קשה מאוד ההחלמה.
רצון
1/5/2001 14:18 Run_Girl
element_co@hotmail.com
לפני כמה ימים ניהלתי שיחה עם חברה, שיחה שבטח היתה מוכרת לכם מהשיחות שאתם מנהלים עם עצמכם (ואני בינכם..) היא גם עברה משהו, יש לה מטפל טוב וכידוע לרובכם – זה לא קל. היא אמרה שהיא מרגישה שזה סזיפי, שאין לזה סוף ובטח לא הצלחה בסוף הדרך..
אמרתי לה שהיא טועה
– ומאיפה את יודעת שתצליחי? היתה השאלה הצפויה
כי ככה החלטתי. כי ככה אני רוצה שזה יהיה וככה זה יהיה. ככה זה צ ר י ך להיות.
– ומאיפה הבטחון?
ניסיתי להסביר ויומיים לאחר מכן מצאתי קטע בספר שענה יותר טוב ממני:
"רצון אינו מחשבה, או עצם, או מישאלה.
רצון הוא מה שגורם לבן אדם להצליח כאשר מחשבותיו אומרות לו שנחל תבוסה. זה פועל למרות
סלחנותו העצמית..
הרצון הוא ההופך אותו לבלתי פגיע.
רצון הוא הגורם לשאמאן לעבור דרך קיר, דרך חלל, לאינסוף.."
ליפי, לעזאזל עם רועי! מי הוא בכלל הפרעוש העלוב הזה?!!
אנסטסיה, הכאב חזק. את יותר.
יוסי, תסתכל טוב, בלי ששמת לב התקדמת כל כך הרבה! תראה איפה אתה! תראה עד כמה אתה חי!
אריסטיד, את לוחמת שהיתי בוטחת בכוח שלה בעיניים עצומות..
מוטרדת, זה טוב לשאול. זה טוב לא להשלים. האם את רואה את הכוח בזה?
נטע לי, הכי חשוב- תהיי את. את אדם מקסים, אין שום סיבה שתתנצלי על עצמך!
נולד.. תן לעצמך בשמי את אחד החיבוקים הנפלאים שלך!
חגית, נהנת ולא קרה שום דבר רע! ברק לא היכה בך! אולי שווה לעשות את זה יותר?
מונלייט, יש לך מושג כמה אני מעריכה ואוהבת אותך?!!!
ולכל מי ששכחתי-
כמו שאילנה כתבה פעם: זה שאנחנו פה כבר אומר משהו לגבי המוכנות שלנו להצדיק את מה שקרה ולטול את האשמה.
תודה ענקית לכולם. כן, עוד פעם. הרווחתם את זה ביושר.
אולי נהפוך את זה לפינה- פינת הציטוט היומי..
ניצוצות
תוגה 19/9/2000 9:40
צהריים
שלוות עולם הנני.
נעטפת בזרמים מלטפים,
על משק כנפי צלילים רחוקים,
נישאת הרחק.
ציפור ליבי פורחת,
לוחשת בשקט את שמי,
אוספת אותי אל קירבה,
מאפשרת.
לילה
שדים יוצאים במחול,
מטילים צל על מיטתי.
ומראם מוכר,
שולח חיוך ארסי,
מתקרב כנחש.
והמסך יורד,
רק אני והוא,
ודממת מוות סביב.
נרמסת,
מחוללת,
מבקשת לנתק את ראשי ממקומו.
שוב נקרעת,
שוב ושוב ושוב.
אין טעם לצעוק,
אין טעם לעצום עיניים,
רק לשתוק,
רק שיחלוף כבר.
להתכרבל חזק,
להפסיק את הרעד,
לא לנשום,
לא לבכות,
רק שיילך,
רק שימות,
רק שאמות.
בוקר
ועתה רגליי נוגעות.
בוקר.
עולם קטן ויגע,
נופל וקם,
וכל אדם לעצמו תחילה.
להתמקם – ולהמשיך.
עוד יום.
היתה לי ילדות אחרת ואולי הייתי ילד אחר
אור 17/7/2000 10:11
גם היום איני יודע
הכל אודות אתמול
ואם אני מתגעגע
זה רק בגלל שאיני יודע
איני יודע הכל
את הילד שהייתי
אני רואה קרוב
כמו את רוב מה שעשיתי
אבל שכחתי ממה בכיתי
ומה עשה לי טוב
יש לי תמונות למזכרת
ויש אנשים שאני זוכר
אבל אולי בכלל
היתה לי ילדות אחרת
ואולי הייתי ילד אחר
?
על הפורום ועל תהודה
יוסי* 13/11/2000 20:20
joe-r@hotmail.co.il
על הפורום ועל תהודה.
לא פעם הדימויים העולים בי בקשר לפגיעה מתקשרים לפיזיקה, מעניין מדוע?
חשבתי על תהודה, על תחושות ותכונות שאחד מגלה כאן אצל האחר ,ומה גילוי זה יכול לעשות.
הלכתי למילון אבן שושן ושם כתוב:
"תהודה : רזוננס, תופעה של הארכה או הגברה של עוצמת הקול על ידי התאמת שני מנגנונים דומים, התנודות באחד מהם יוצרות אותן תנודות בשני"
לא פעם ולא פעמיים, אלא פעמים רבות מאד, כאן בפורום, תכונות או התנהגויות שאני מגלה אצל אחרים יוצרות בי תחושות מאד דומות או אף זהות. חשבתי לעצמי של"תהודה" הזו יש כוח לרפא ולהקל.
היכולת לגלות שאתה לא לבד, ולא אתה המצאת את הסימנים של נזקי הפגיעה יש בה כוח לעזור. להדהוד יש כוח להזיז ואולי אף לפורר ולהחליש מחסומים או כאבים שהצטברו ונערמו אצל מי שנפגע, ואולי אף להשפיע על התנהגויות.
כך, לפחות, אני מרגיש בעת שמהדהד בי מיתר שהורעד על ידי טון שהושמע על ידי מי שכתב בפורום.
והרעידה הזו של המיתר כל כך עוזרת.
יוסי
המשמעות של התחברות לילד שבך
יוסי 5/6/2000 10:18
joe-r@hotmail.co.il
תשובה מאוחרת לbee
המשמעות של התחברות לילד שבך היא בעיני לא לרדת אליו כמטרה, אלא כאמצעי. להתחבר לילד שבך זה:
לא להתבייש יותר בכל מיני "שטויות" ילדותיות שאתה עושה, כמו לאהוב ולטפח את החתולים שבחצר, ולהתלהב מגור חדש שנולד.
לא להתבייש לעלות על נדנדה שבגן הציבורי ( כמובן שלא על חשבון ילדים אמיתיים, לפי גילם)
לא להתבייש לבקש עזרה, ולהודות בכך שאתה זקוק לה.
להודות בכך שאתה פגיע, שכל שינוי קטן בטון הדיבור, או מבט, או תנועת גוף, מוגברים ומועצמים על ידך ,ומתפרשים על ידך, לאו דוקא בהקשר שזה שמולך התכוון אליו.
לא להתבייש ברגישות שבך, ואולי אף להתגאות בה.
להודות בכך שאתה פוחד פחד עצום מכעס עליך, ותמיד תמיד תעשה את כל, אבל כל, מה שביכולתך לעשות כדי שחלילה לא יכעסו עליך. והמחיר שאתה משלם על כך הוא בעצמיותך.
להודות בכך שאתה נמצא כאן בפורום היפה הזה כדי לקבל תמיכה, כי לבד כבר נסית במשך שנים רבות, ללא הצלחה מיוחדת, תוך שימוש בכלי האפקטיבי, אך התובעני ששמו "הדחקה" כלי שחשבת שבכוחו לבד לפתור את תוצאות הפגיעה בך , והמציאות מוכיחה שכוחה של ההדחקה מוגבל רק לצרכי הישרדות. ואני רוצה גם לחיות ולא רק לשרוד!!!
להתחבר אל הילד שבי, אם אצליח אי פעם, זה לרדת אליו ולומר לו" יוסי, ילד, די אינך אחראי יותר על מה שקרה, אני יוסי המבוגר מתכוון להסיר את האחריות מעל כתפיך הצרות, ולהשליכה אל עבר מי שפגע בך, אני כמבוגר יכול לדעת ולהבין שאסור היה לך להאשים את עצמך במשך כל השנים האלה"
ויתכן שהאמצעי לחיבור הזה הוא לחזור ולהציץ לתוך ילדותך ולהעיז להפוך שם אבנים, ואף אם יקפצו מתחתם כל מיני יצורים מפחידים, לא להתבייש ולבקש עזרה כדי לגרשם.
ובכלל אין לכם מושג עד כמה אני מופתע מכך שלא זרקתם אותי מכאן, לאחר שהתרשמתם, או ששמעתם את מה שקרה לי, כי במוחי, כאיש/ילד זה מה שאמור היה לקרות לאחר שאספר את מה שקרה.
כשאני קורא את מה שכתבתי למעלה, נראה לי שאפשר לתמצת את הרשימה הזו במילה אחת-"התבגרות"
באהבה
יוסי
נ.ב.
כמו בשיר "אני נופל וקם" כך קמה ונופלת אפשרותי לכתוב כאן, אז אנא לא לכעוס עלי, בבקשה, אתם יודעים שקשה לי בכך, אפילו אמרתי זאת!
להאבק בתוקף
חגית+ 5/9/2000 12:44
7candls@hotmail.co.il
הפעם היחידה שאני יכולה להגיד ש"ניצלתי מאונס " של ממש – זו הייתה הפעם היחידה שהתנגדתי כל כך-
וכך הייה מה שהייה:
היתי בת 16 – נסענו ברכב לשדות – לעשן סמים ( לא שאי היה אפשר לעסות את זה בכל מקום אחר), אני "ידיד שלי" ועוד שני חברים שלו.
איפה שהוא אי שם – הרכב נעצר- ואמרו שניגמר להם הדלק- ה"ידיד שלי" הציאה את עצמו ללכת ברגל למשפחה שלו שגרה לא רחוק משם להביא דלק – ואני נשארתי איתם.
עדיין ברכב ואחד מהם ( הנהג ) מנסה לשלוח יד – ואני מורידה אותה – ואז הוא מנסה בכוח – ואני
יותר תקיפה- ואז הוא מתעצבן עוד יותר והופך להיות אלים-
ואז השיניים שלי ( כלי נשק – מאוד מיומן באותם הימים) נכנסות לפעולה – ואני נושכת אותו –
באמה – ולא מרפה – הוא צועק תעזבי – ואני צועקת חזרה – תעזוב אותי אני העזוב אותך- והוא
עוזב – ואני מרפה – ויוצאת מהרכב- מתיישבת בחוץ- בשדה – שביל חשוך – רק אני ושני גברים –
מרגישה סכנה-
הם ניגשים אלי שניהם – ולא זוכרת מה הם אומרים- אחד מנסה בכוח לפתוח את רגלי והשני שוכב עלי
– אינסטינקט של הגנה נכנס לפעולה – צרור מפתחות שהייה תמיד איתי נתקע (מפתח) בגופו של אחד
ובשני השיניים שוב נכנסות לפעולה – אוי כמה שנשכתי חזק – זה כאב לשניהם והם נסו על נפשם.
כמובן שכל הסיטואציה ערכה הרבה יותר זמן ממה שמתואר כאן.
הם ניכנסו לרכב – ופתאום יש דלק- נםעו- ואני בוכה.
הולכת לכיוון שההוא " הידיד שלי" הלך וקוראת בשמו ואפלה ופלא הוא ממש לא רחוק משם- מספרת לו
מה הייה והוא בשיא הפליאה – מתעצבן ואומר שהוא יהרוג אותם.
המשכנו ברגל – למקום מגורי המשפחה שלו – שם ישנו – ובבוקר עם סוס ועגלה – הוא לקח אותי הביתה.
לקח לי כמה שנים להבין שהוא הייה שוטף מאוד פעיל לכל מה שהייה שם.
ובכל זאת – לא זאת ממש הסוגיה העיקרית לי כאן-
מאוד מחזק אותי שנאבקתי – כוח הייה משהוא לא זר לי לא כמקבלת מכות ולא כנותנת מכות.
ודווקה תמיד בכל אותם המיקרים – שלא הייה שימוש בכוח – הייה כל כך קל לפתות אותי – כל כך תמיד ידעתי – מה קורה שם ושזה לא בסדר – הקרתי את זה כבר – מהבית כמובן- ובכל זאת הייתי שם ולא התנגדתי –
ולא לעולם לא הרגשתי אשמה – ולא מרגישה גם אכשיו.
והעבר כצעיף אפל נכרך מעלי
ליפי 8/1/2001 10:34
whiteowl@hotmail.co.il
והעבר כצעיף אפל נכרך מעלי
לשווא אנסה להרדים חלקים שחלפו
אני הקורבן האשם
ואני רק בת שבע עשרה. ולבושה היטב לחורף שבא.
והעבר עולם אפל, אחר.
הנהו האחר למול עיני
ברוך הבא זר אכזר.
קח אותי למטה.
עכשיו. פני לשם מועדות
היום תוך כדי נסיעה ברכב
חגית+ 26/9/2000 0:38
7candls@hotmail.co.il
(מקום נפלא למחשבה והפלגה- תוך כדי אפסורד של שליטה בנהיגה), צץ, צף , חזר ועלה הפלאש בק החדש – עם יותר תמונות יותר תכושות, אפילו עם ריח מימיו של חוף תמר- אותו היינו פוקדים כל זמן קצר .
בגיל 5 למדתי לשחות – אבא שלי לימד אותי- אז עלו זיכרונות של השלביים השניים – כשהילד רוצה עצמאות לנסות לבד- ואבא מתעקש- להמשיך "לשמור" עלי – וידיו מגששות ועושות הי שם. עד כה לא זכרתי משהוא שאבא עסה בגיל כל כך מוקדם- איפה חגית הקטנה הייתה שם- ואני רק ילדה- להגיד לו לא אני לא יכולה- הוא גדול – הוא חזק- הוא צועק- מרביץ- הוא מאוד מעיים-
אני קטנה- חלשה- טלויה- מפוחדת נורא-חסרת עונים ,ואחרי הכל עוד – אין קרקע לרגלי.
אז היום בנסיעה כשעלו הפלאש בקים- חוזר ונישנא- חוזר ונישנא- וכל פעם מתקדם עוד נקודה- חוסף עוד חלק- כמו אומר – אכשיו את מוכנה- כמו בסרט אנימציה שעוסים על קצה מחברת- רק הפעם בשידור מאוד מאוד חי.
ואז אני קולטת את עצמי- נותנת מכה להגא בחוזקה- ואז עוברת ומקה בידית ההילוכים – ובהגא חזרה- וחוזר חלילה- מן צורת הבאה של כעס- להוציא – להשתחרר- להביאה- ואז למעסה כואבת לי היד נורא- אז למה להכאיב לעצמי- לא חושבת שצריכה להרגיש יותר חזק- למה להעניש את עצמי – הרי לא עשיתי שום דבר רע- כל כך הרבה בחיים הכאבתי לעצמי- די די אכשיו די.
גאולה?
מנצחת 16/1/2001 8:48
falcon2@iol.co.il
נשימה שתקועה בין צלע לריאה
מנסה להשתחרר דרך לוע קטן
החור שנפער מנסה לשחרר
אך אין לו גואל.
ילדה קטנה שנטרפה לה מזמן
נשרפה, נעקדה, נעלמה בחלל
גוף לגוף כמכה, כחודר ופורץ
ואין לו גואל.
ואני שהייתי, ואני שתעיתי
מנסה לגלות להבין ולחבר
להפוך לאדם עם לב וריאות
עם צלעות. עם כוחות.
ואין לי גואל.
ואני, שכולי רוצה לספר. לדבר . לדבר!
נשימה שתקועה לי בבית החזה
והבטן שמסרבת שלתף פעולה
והסוד הנורא, שערוותו התגלתה.
מנסה להנשים, מנסה להחיות
מנסה עד כלות.
עד כלות הנשמה
עד כלות האימה
עד כלות החשיפה.
עד שתגיע הגאולה.
*****
סתם דיכאון של בוקר.
עדי
אגדת זכוכית המגדלת
7/2/2000 9:46
איש יקר,
אני חייב להודות שחשבתי עליך הלילה.
גיליתי ביני לבין עצמי, יש הבדל משמעותי בין להיות פחדן, לבין לפחד ממשהו.
כולנו מפחדים, כל אחד ברמות אחרות, אבל זה נמצא אצל כולנו. אני חושב שאתה, בהתבוננות, ובבחינת מהלכיך, מראה עד כמה אתה דווקא אמיץ, בהתמודדות שלך עם הפחד.
כשאני יוצא למשימות, אני אף פעם לא שוכח לקחת איתי ביחד עם זכוכית המגדלת, גם נעלי הליכה טובות.
(לא, עוד לא יצאתי מדעתי.)..
הזכוכית מגדלת שלי, עושה בדיוק את מה שאתה מתאר כל כך יפה, היא בוחנת את הבעיה שמונחת לפני מאוד מקרוב. המפלצות אכן נראות דרכה ענקיות, ואני מתגמד מאחורי זכוכית המגדלת שלי.
היתרון של מבטזכוכית המגדלת, הוא שלא ניתן לפספס שום פרט, ואני יכול להכין את עצמי מראש, למה בדיוק עומד לפני.
החסרון – אני בטוח שאתה יודע ומכיר אותו, הוא שבצורה כזו נורא מפחיד להמשיך הלאה.
ואז אני שואל את עצמי, איך אחרים עושים את זה? הרי לא יכול להיות שאני הראשון בתור, כולם עוברים את זה. אז מה הם לא רואים? הם לא מפחדים?
לא, הם פשוט לוקחים איתם נעלי הליכה, והולכים לגבעה קרובה להשקיף.
ואז, הדברים מקבלים פרופורציה אחרת. קצת פחות פרטים ]אבל בשביל זה הרי עשינו עבודת שטח כל כך
פרטנית קודם.[.., ואפשר לאכול את הצפרדע יותר בקלות. זה לא אומר שהפחד נעלם. הוא נשאר, אבל
יש יותר מקום בריאות לקחת לגימה גדולה של אוויר, ולעשות את הצעד הקטן קדימה.
מקווה שעזרתי.
אם אתה צריך סיוע ברכישת הערכה לדרך, תוכל למצוא אותי כאן.
צעדים לצמיחה
דניאל14/9/2000 9:29 –
הנה עוד משהו, שאני מקווה שיעשה קצת סדר בראש, לפחות לחלק מאיתנו. הוא מתורגם, במיוחד בשבילכם, וזה אתר המקור.
24 צעדים של צמיחה עבור נפגעי גילוי עריות
פותח ע"י קרן ליסון M.A, מבוסס על עבודה של גון דין PH.D
- אני מכיר בזה שמשהו נוראי התרחש. אני יודע שזה לא הדמיון שלי.
- אני מודע, ברמה זו או אחרת, שמשהו נעשה לי, שהייתי קורבן לגילוי עריות או להתעללות מינית בילדותי.
- אני מכיר בעובדה שאני למעשה, שורד, מעצם העובדה שאני חי, ובחרתי בחיים על פני חיים כמת מהלך.
- אני מזהה, ומתחיל להתמודד עם תחושות שאני "פגום", ו- "נגוע במחלה".
- אני כועס על שהשתמשו בי וניצלו אותי.
- אני חווה זעם על ההורה שלא הגן עלי (בדרך כלל אמא)
- אני דן בהתעללות בצורה פתוחה וגלויה עם המטפל שלי.
- אני מספר לחברים, שלא מהמשפחה, על ההתעללות.
- אני מספר לקרובי משפחה, שלא ידעו קודם, על ההתעללות.
- אני חווה במלואן ומתחיל להתמודד עם הרגשות ששייכים לכל אחד מן המקרים של ההתעללות.
- אני מתחיל לוותר על תחושת האחריות שלי להתעללות שקרתה.
- אני מתחיל להבין שככל הנראה פעלתי נכון בתקופת ההתעללות (זאת אומרת, שהתגובות שלי היו נכונות, לא שההתעללות היתה במקום).
- אני מסוגל להבין איך ההתעללות השפיעה על מערכות היחסים שלי בהווה, ועל דפוסי ההתנהגות שלי.
- אני יכול להפחית את ההתנגדות שלי, לדבר עם אחרים על ההתעללות, למרות שאולי לא על הפרטים שלה.
- אם היה חלק בהתעללות שהיה מהנה עבורי מינית, אני משלים עם ההנאה, ומתמודד עם רגשות האשם שהיא מעלה.
- אם ישנם חלקים בהתעללות, שחוויתי אותם כחיוביים (כמו לדוגמא, להיות בעל מעמד מיוחד במשפחה), אני מתחיל להבין ולהתמודד עם תחושות אלה.
- אני מבחין בקשר בין ההתעללות ומערכות יחסים שלי בהווה, ואני מתחיל לפתח שליטה על הקשר הזה.
- אני מבין שיש לי את האפשרות לבחור האם להתעמת או לא עם האדם שתקף אותי.
- אני מתחיל להבין מה הרצונות שלי ממערכות יחסים, בתחום המיני, והלא-מיני שלהם.
- אני מסוגל ליהנות מאינטימיות.
- אני מפתח תחושה של עצמי, והביטחון העצמי שלי עולה.
- אני מפתח יכולת להרגיש שלו עם כל נושא ההתעללות, שלי ושל אחרים שאני מכיר.
- אני מבין שיש לי את האפשרות לבחור האם לסלוח לתוקף על מעשיו, או לא.
- אני נמצא בקשר עם תחושות הזעם מהעבר, אבל כעס הוא לא חלק קבוע ברגשותיי בצורה כזו שהוא משפיע בצורה שלילית על רגשות אחרים שלי, על התפקוד שלי, ועל מערכות היחסים שלי עם אחרים.
לגדול ולגדל
מילה כתובה 22/7/2000 21:09
drority@netvision.net.il
לגדל את הילדה הפגועה.
לגדול אתה ביחד.
להיות אישה. להיות אדם.
לעשות את הדברים שהיית עושה לולא…
לנצח.
ממי עלי לבקש סליחה?
תגל-טלטולי 18/1/2001 14:47
taltuli@hotmail.co.il
מישהו שאל אותי אתמול
ממי אני מבקשת סליחה
אני מבקשת ממך סליחה, תגל היקרה,
כיצד יכולתי לעולל לך כזאת?
לגזול את חייך, אסור היה לי לנסות
חיי בעולם של פרחים וצבעים
חיי את הקשת, את הכוכבים,
חייכי בכוח,
מתחי שרירי פנים,
יאהבו אותך כל עוד
תאהבי את עצמך מבפנים.
תגל
להיות אדם…
הכאוב 19/1/2001 6:45
koev@newmail.co.il
בערב,
כשהשמש שוקעת,
אני מסתכל על עצמי
חושב…מהרהר…
מדוע אינני יכול
להיות שלם,
להרגיש חופשי,
להיות נקי?
מדוע אני כל כך
שונה,
מדוע חיי
אינם כשל אחרים?
עכשיו – בבוקר,
כשהשמש זורחת,
אני מסתכל על עצמי
חושב…מהרהר
ואף אומר:
אני יכול…
אני אעשה…
אני אצליח!
שלום אדון ינשוף
8/5/2001 11:0 Run_Girl
element_co@hotmail.com
"שלום אדון ינשוף, חכה ואל תעוף! ספר לנו סיפור!
סיפור? אתם רוצים סיפור?"
קשה תפיסה הינשוף הזה..
שנאה עצמית.
"כל הכוכבים נופלים, כל האמיצים עוזבים
כל מי שצעק שותק, כל מי שצחק בוכה.."
זה די מדהים כמה שנאה עצמית בן אדם אחד יכול להכיל
די מדהים עוצמת רגשות התיעוב שמרעידות לפעמים את הגוף כשאתה מביט בעצמך. אם היינו יכולים להרביץ לעצמנו, להוציא את הזעם העצור בנו ככה, היינו כבר מזמן בבית חולים במחלקה שיקומית..
אז אנחנו מוצאים דרכים אחרות לעשות את זה..
ואנחנו סולחים לכולם סביבנו, הרבה פעמים על דברים שאין להם שום הצדקה, וככל שהאדם יקר לנו יותר- ככה הוא יכול יותר to get away with unthinkble shit ואנחנו מקיפים עצמנו באנשים עם כאב כמה שיותר דומה וסולחים להם שוב ושוב על מה שהם לא מצליחים לסלוח לעצמם, על מה שאנחנו לא מצליחים לסלוח לעצמנו, ולפעמים לוקחים על עצמנו את הכאב של האחר כי משרת כל כך הרבה מטרות בו זמנית- אנחנו כאילו מתמודדים אבל לא כי זה לא הכאב שלנו וזה הכאב היחיד שיש אומץ להתמודד איתו ואנחנו הרי עוזרים לאיש השני..
אבל מה איתנו?
ליפי, כשהייתי לפחות בעשר שנים צעירה ממך כבר שוכנעתי שאני זונה, מהפעם הראשונה שאני זוכרת ששכבתי עם מישהו כבר הייתי רובוט, הסתכלתי על עצמי מהצד (דבר שאני מתקשה להלחם בו עד היום) את מבינה? אני בניגוד לרובכם כן יכולתי למנוע חלק ממה שקרה לי, אני כבר פשוט התייאשתי מלהתנגד. לא טרחתי לנסות וכשניסיתי- דווקא אז זו אכן הייתה תקיפה ואני חזרתי לכלא המסויט שלי עד.. עד ממש לא מזמן ואני אשקר לך אם אני אגיד לך שאין סיכוי ענק שזה יקרה בפעם הבאה (כן, סיפרתי לך שהייתי עם מישהו לא מזמן- "צפיתי בהכל מהצד"..)
את מבינה? אני זונה-מריונטה. לא שווה יותר מזה.
אז מה, ליפי.. עכשיו מתעבת אותי? ואנסטסיה? מה את חושבת? מגיע לי להענש.. לא? לא מגיע לי מה שקיבלתי?
אני יודעת מה התשובה שלכן.. ומה הופך אתכן לפחות ראויות לסליחה? מה עושה אתכן יותר גרועות ממני?
והסליחה הזו שאתן מסוגלות לסלוח לי, והפלצות מהשימוש במילה "סליחה".. זה משהו בכם שמנסה לומר לכם משהו. לא עליי, עליכן. תקשיבו לקול הזה !!
זה השרידים של הקול של מי שאתם באמת שלא הצליחו להשתיק והוא זה שיוציא אתכם מזה.
זה הקול בי שהתחיל להפוך את החיים שלי לנסבלים
a long December and there is reason to believe"
"maybe this year will be better than the last..
כיפת הבטון
יוסי* 7/12/2000 10:2
joe-r@hotmail.co.il
כיפת הבטון הזו שבניתי לי, הגנה עלי וסייעה לי לשרוד, כנראה.
באינסטינקט של ילד בגיל עשר בניתי בתוך עצמי כיפת בטון עצומה וחזקה, עם מוטות של פלדה לחיזוק.
את הכיפה של הבטון המשובח הזה, עיגנתי באמצעות ווים חזקים ועבים אל קירות נשמתי, מתוך תקווה
שהבטון הזה ישמור עלי מפחד הזכרונות.
שם מתחת לבונקר הזה הכנסתי את תחושות ההשפלה, חוסר האונים והפחד.
מתחתיה הכנסתי את הידיעה שמשהו שלח אותי אל האיש הזה.
מתחת לכיפה הזו דחקתי את הגעגועים למה שיכול והיה צריך להיות, ולא היה לי בילדות.
לשם הכנסתי את הידיעה שתמיד הלכתי אז לבד לקולנוע ואיש לא ראה.
לשם הכנסתי את ההכרה שבאחת הפכתי לאיש, בעודי ילד.
לשם אף הכנסתי, בכאב, את הגעגוע אל התרנגולות שהיו בחצרנו, חברותי היחידות אז.
בהגיון של בוגר, אני מבין שעלי לנתץ את שכבת הבטון הזה, אך אני פוחד.
לקחתי פטיש כבד וחזק והתחלתי להלום בחומה הזו, והנה מתחילים להיווצר בה סדקים.
מבינות לסדקים שכבר נוצרו מתחילים לבעבע הזכרונות ,הכאבים, והאימה. הם מתחילים לעלות ולהציף
ולהכאיב.
ואני חושב לעצמי שאולי טעות היא לשבור את החומה הזו ששמרה עלי זמן כה רב,
ואם מה שכבר יצא מן הסדקים כה מפחיד, מה אעשה הלאה, כשהסדקים יתרחבו, והקיר יתמוטט? אולי מה
שיצא משם יציף ויטביע אותי?
אבל אולי אצליח גם למצוא שם חלקים אבודים של אישיותי?
אני פוחד !!!!
אני פוחד ועוד לא מעיז לקוות!!!!
תשומת?
כנראה שכתלמיד בקורס של "כיצד לא סוחטים תשומת לב", לא אקבל ציון גבוה, צריך עוד לגדול, ללמוד ולהבחין בין הצורך שלך ובין היכולת של האחר.
תעודת גמר שנה של יוסי
יוסי * 28/3/2001 8:19
joe-r@hotmail.co.il
הנה חולפת לה כמעט שנה מן היום שבו התוודעתי אל הפורום הנהדר הזה, ומן העניין הוא לעשות סיכום ביניים כזה או מעין תעודת סוף שנה, כך חשבתי לעצמי.
"יוסי סיכום הישגים"
להלן סיכום הישגים של התלמיד יוסי, המכונה: יוסי *
התלמיד הנ"ל התקבל בבית ספרנו במצב מוזנח מאד, ואשר לא ברור לנו מדוע הידרדר עד לשם.
הוא מראה סימני התקדמות והתמודדות ולהלן תמצית מצבו כרגע:
1:חשיפה של הפגיעה:
הציון 7 עוד יש מקום לשיפור, אך בתחום הזה הוא מראה סימני התקדמות מאד טובים, ויש להמשיך
ולעודד אותו בכך.
2:תחושות אשמה:
הציון 5 עליו עדיין לעבוד מאד קשה בנושא זה, כמעט ואין אצלו שום סימני התקדמות, ורק מתוך
התחשבות יתר הוא לא קיבל ציון נמוך עוד יותר.
3:מחשבים:
הציון 6+ יש לציין שהתלמיד הגיע לבית ספרנו במצב של טאבולה ראסה (יעני אהבל במחשבים) ותוך זמן לא רב למד לשלוח אימייל, ואפילו לצרף קבצים, מה שכלל לא האמנו שהוא יוכל לעשות.
הוא מצטיין בייחוד ב "קופי אנד פייסט" וכן ב"סייב פיקצ'ר אז" , ומצליח לעשות זאת אפילו עם יד אחת קשורה מאחור.
יש לציין שהוא אף למד, תוך זמן לא רב, כיצד לפתוח תיקיות, לשנות שמות או פורמטים של קבצים ולהעלות את מהירות ההקלדה שלו.
עליו לעבוד על משלוח לינקים בצורה מסודרת וכן ללמוד לחפש תמונות ברשת בצורה יותר מהירה, ולא לחלום שם מדי.
4:הערכה עצמית:
הציון 6 מראה סימנים קלים של שיפור, אך עוד הדרך רב מאד, מומלץ ללמד אותו לטפוח מעט על השכם של עצמו, וללמד אותו לאמץ את סיסמתה של המורה אילנה (Count Your Blessings)
5:הנאה מאהבה ומרצון לקרבה אליו:
הציון 5 התלמיד מאד תקוע בהתמודדות בנושא הזה, כרגע לא ברור לו כיצד לתקוף את הבעיה, לצערנו לא ניתן להעלות לו את הציון בתחום זה על אף מירב התחשבותנו.
6:התחברות אל הילד שבו:
הצעדים שהתלמיד עושה בתחום זה הם מאד ראשוניים, ועדיין לא ניתן לתת לו ציון בתחום זה, מפני שכלל לא ברור אם הוא מתקדם.
7:התנהגות:
הציון 6+ התלמיד הגיע במצב איום ונורא מבחינת ההתנהגות, נטה להציק מאד לחבריו לכיתה ולסחוט מהם תשומת לב בכוח, מה שאין מקובל לעשות בבית ספרנו, יש לציין שהוא הפנים את חומר הלימודים בנושא זה, וכיום אינו מפריע מדי לחבריו, ואינו גוזל מהם תשומת לב רבה מדי בניגוד לרצונם, יתכן שבקרוב נשקול העלאה נוספת של הציון שלו.
8:פגיעות:
הציון 6+ יש לציין שחל שיפור מה של התלמיד בתחום הזה, הוא מראה סימנים לכך שהוא נעשה מעט פחות פגיע, אנו נשקול בחיוב העלאת הציון שלו במקצוע הזה, אם הוא יתמיד בהתנהגותו זו.
9:הפחד מכעס:
הציון 5 בעניין הפחד מכעס, נושא שדי משתייך למקצוע הפגיעות, אין עדיין התקדמות משמעותית, לצערנו.
10:יכולת להילחם על שלו:
אין ציון, לא ברור אם ניתן כבר להצביע על הישג כלשהו.
הערה:
לא כדאי לפנות להוריו אם הוא ייתקל בבעיות נוספות בבית הספר, מכיוון שלא ברור אם הם יבינו שיש לו בעיה כלל, לא בטוח שיבינו, ולא בטוח שיסכימו להתמודד.
עם כל הצער שבדבר, עליו להמשיך ולהתמודד בכוחות עצמו, ובעזרת חבריו לכיתה.
החלטה:
התלמיד יישאר בבית ספרנו, לשם המשך התקדמות. מראה סימנים ליכולת מסוימת של החלמה.
דיאלוג עם עצמי
חגית+ 29/1/2001 16:14
7candls@hotmail.co.il
דיאלוג עם עצמי
משהוא הרבה יותר מיום יומי
משהוא שהוא חלק בילטי ניפרד ממני
בעבר הרחוק (שניראה כאילו הייה רק אתמול) הרגיש לי כמשהוא שגורם לי לשיגעון
גם היום בתקופות חלשות שלי יותר עם עצמי הדיאלוג עם עצמי הזה הוא
משהוא שלא מרפה וניתפס כחטטני בטוכי למדי
חתתני עד כדי כך שלא מוצאת ממנו מנוחה
בהמשך לא רק שלמדתי לקבל אותו כחלק ממני גם למדתי להרגיש שלא רוצה לוותר עליו
הדיאלוג עם עצמי הזה ששימש בעבר כמשהוא שעלול להפוך אותי לחולה משמש היום למשהוא שמשאיר אותי שפויה
אותו אחד שמסביר לי גם בטוחי וגם בקול רם את כל אותם דברים שלא ברורים לי
אותו אחד שמשמש לי כמראה למה שאני חושבת עמוק פנימה
אותו אחד שמחזק כל כך
אותו אחד שאומר דברים כל כך חכמים
אותו אחד שלא חושש מלהביא את מה שהוא מרגיש , בצורה בכמות , בזרימה שהוא מרגיש לנכון
הרבה פעמים אני מצטערת שאני לא מקליטה אותו – כי הייתי רוצה לשמוע
את הדברים האלה שוב
אבל הוא לא מתוכנת ועובד על "הינה עכשיו"
דיאלוג עם עצמי שהוא חלק בלטי ניפרד ממני
דיאלוג עם עצמי שהוא בעצם אני.
מה שיפה בזה…
אני זו אני! 17/1/2001 14:30
מה שיפה בזה שהייתי קטנה הוא ששמרתי על זכות השתיקה ולא סיפרתי לאף אחד,
מה שיפה בזה, זה שמאוחר מידי, אחרי שהכל נגמר, אמא שלי לימדה אותי לא ללכת עם אף אחד
מה שיפה בזה הוא שבניתי לעצמי חומות ומגדלים וכך אני לא נפגעת
מה שיפה בזה הוא שלמדתי להיות מכוערת ושמנה כדי שאף אחד לא ירצה אותי
מה שיפה בזה הוא שאני הולכת לקניון עם מרפקים החוצה כדי שאף אחד לא ייגע בי יותר
מה שיפה בזה הוא שאני אלמד את הילד שלי לא לדבר אם אף אחד שהוא לא מכיר
מה שיפה בזה, שאף אחד לא מכיר את האני האמיתי אלא רק את העטיפה החיצונית
מה שיפה בזה שאני ארצח מי שייעז לגעת בילד שלי
רק היום
עטליה8/2/2001 9:8
נסעתי במסגרת עבודתי למקום בגדרה שנקרא הבית של גדי
ורוצה לשתף גם אתכם בדף שנגע מאוד לליבי וכדי לאמץ אותו.
רק להיום
רק להיום – אשתדל לחיות ביום זה בלבד ולא אנסה לפתור את כל בעיותי בבת אחת.
רק להיום – אנסה להיות שמח תוך שמבין אני, כי אושרי אינו תלוי במה שאחרים עושיםאו אומרים או
מה שקורה סביבי, אושר הוא תוצאה של היותי חי בשלום עם עצמי.
רק להיום – אתטים את עצמי למה שקיים ולא אכפה על כל דבר להתאים לרצוני.
רק להיום – אדרג לבריאותי הגופנית, אתרגל את מוחי, אקרא משהו רוחני.
רק להיום – אנסה להיות נחמד לאדם אותו פוגש אני, אקשיב בהבנה, אראה כמיטב יכולתי, אתלבש כיאות, אדבר בשלווה, אתנהג באדיבות, לא אמתח ביקורת.
רק להיום – תהייה לי תכנית,יתכן ולא אבצע במדוייק, אבל התכנית תהיה לצידי, אנהיג עצמי בכנות ואומץ.
רק להיום – תהיה לי שעה שקטה של הרהורים בהם אהגה באלוהים כפי שאני מבין אותו. אחשוב על עצמי ואחפש את האמת.
רק להיום – לא אפחד במיוחד לא אפחד להיות מאושר , להנות ממשהו טוב , משהו יפה, משהו שנעים בחיים.
רק להיום – אקבל את עצמי ואחיה כמיטב יכולתי.
רק להיום – בוחר להאמין שיכול אנוכי לחיות ביום זה בלבד.
בחירה זו בידי היא.
מתי יהיה מחר?
עטליה 7/12/2000 14:46
רוצה לשתף אתכם במה שכתבתי בתחילת הטיפול שעברתי.
היום ומחר
היום יש לי לחץ בלב
לחץ חזק וכואב
כואב בכל העצמות
כואב עד לדמעות
הלב צועק, הלב יודע
אבל אנחנו… ? !
האם נצליח בדרך אליה רצינו להגיע?
הפרפורים בלב רבים
מבלבלים את המחשבות
החלטות כל כך קשות
הפחדים מאוד גדולים
מה עושים?, איך עוברים?.
השעות והימים מתארכים כל כך
המחשבות לא נותנות מנוח
האם זאת הדרך? איך נדע?
ההחלטה כל כך מיגעת
אני כבר רוצה לדעת
מתי יהיה כבר מחר
מחר של שלווה , של נחת
של שמחה ואהבה
בלי חשבון , בלי לחשוב
פשוט לחיות ולאהוב,
הלב שנח ללא פרפורים
החלטות ללא היסוסים
חיים ללא פחדים.
אז אני רוצה כבר לדעת
מתי יהיה מחר?
אין מקום יותר בלב
הכל מוכרח לצאת
צריך פשוט לדעת
היא (אחותי)כבר צריכה לדעת
בכל מחיר אפילו כואב
כי איןם יותר מקום בלב.
על שרשור בפורום
אילנה ס.08/01/01 10:52
את כותבת נפלא. אל בקשה לי אליך. אצלנו בפורום נהוג מה שנקרא שרשור. זה אומר שאותו כותב, משרשר הודעות מתחת להודעות ראשיות עד כמה שניתן. למה זה?
דף פורום יכול להכיל 15 הודעות ראשיות ותו לא.
כשמישהו שולח הודעה ראשית (לא תגובה להודעה קודמת), הודעה אחת מתחתית הדף הולכת לה ונעלמת בדף הקודם. לא יראו אותה כי רוב האנשים לא מדפדפים אחורה.
לכן, אם רק ניתן, שרשרי הודעות להודעות קיימות. כך נוצר דף ארוך יותר, עם 15 הודעות ראשיות והרבה מאוד תגובות נהדרות כמו שלך.
מסאנג'ער
ליפי 15/05/01 18:03
אז ככה:
בימים אלה מתרבים הספקות והאנדרלמוסיה בנוגע לתוכנה המכונה "מסאנג'ער" ועל כן ראיתי לנכון לעשות סדר בעניינים:
למשתתפים החדשים
מהו המסנג'ר?
המסנג'ר היא תוכנה מקבילה ל ICQ. מאחר וחלק מאיתנו משתמשים למחשבים שמשתייכים לרשתות גדולות – (כמוני למשל) ומנועים מלהוריד את התוכנה ולחלק מאיתנו חסמו את אופציית ההורדה של ICQ כי הם דברו בה יותר מדי במקום לעבוד (זה בשבילך קוואלדה) , יותר נוח להשתמש במסנג'ר של MSN- לפחות בשבילי….
איך מורידים את המסנג'ר?
1.פותחים תיבת דואל בהוטמייל (אם יש לכם כבר- אז לא צריך)
2.מורידים את המסנג'ר מכאן
איך מתחילים לדבר עם חברי הפורום?
1.נסכנים ל"הוספה"
2.בוחרים באופציה הראשונה- על פי כתובת הוטמייל
3.מקלידים את כתובת ההוטמייל של הבנאדם שאותו אתם מעוניינים לצרף.
למשתמשים ה"ישנים"
חשבתי, שזה יהיה נחמד שמי שיש לו מסנג'ר ומוכן להוסיף משתתפים חדשים- יציין זאת למטה- וכך אנשים ידעו את מי אפשר להוסיף לרשימה- כי כבר יש לו.
ואני מוכנה להיות הראשונה:
כתובת המייל שלי היא:
snowyowl@hotmail.co.il כולכם מוזמנים להוסיף אותי-ואני אוסיף אתכם בחזרה!
אשמה
^מילה כתובה^ 24/07/00 21:46
קחי אותה במלוא האחריות.
אמרי, אני אשמה.
אני אשמה, אמרתי לעצמי, ותיקנתי.
לא הסברתי לאף אחד. רק לעצמי.
אני אשמה.
לולא הייתי עושה כך וכך לו הייתי אדם שונה, לו היו בחירותיי שונות,
היתה לי מציאות אחרת.
אני אשמה, ויחד עם זאת, מה שאני עושה עכשיו הוא שונה, והחיים יותר
טובים בגלל זה.
הייתי בת שבע וחצי כשהתעסקתי עם גבר בן ארבעים.
הוא מצא חן בעיניי. והוא שיחק בגופי. והוא עשה לי דברים נוראים
בעצם. אבל חשבתי, לא, ידעתי שאני אשמה. והחלטתי לשכוח את זה, כי לא
ידעתי מה לעשות עם האשמה.
שלושים וחמש שנה שכחתי.
ועכשיו אני זוכרת.
הילדה ההיא נהדרת בעיניי. והאישה שעשתה כל כך הרבה טעויות בבלי דעת,
כל כך הרבה בחירות שגויות, מפני שהילדה ההיא שכחה…
היא אשמה. אני אשמה. אבל מי שלא עושה לא טועה.
אז מה אם אשמתי. מותר לי. מותר לי לטעות.
קיבלתי עונש גדול מדי, נו מה, אבל הרי השופט אינו תמיד רחמן.
אני אשמה אבל בכל זאת אחיה.
כי אף אחד באמת לא רוצה שאתלה את עצמי עם הראש למטה והרגליים למעלה.
זה בכלל לא אכפת להם שאני אשמה.
רק אני שרציתי להיות מושלמת, בלא טעויות, לא הסכמתי להיות אשמה.
אולם מיום שלמדתי לקבל את אשמתי אני יכולה לקום בבוקר ולומר – יום
חדש. האשמה שוכנת בו כמו הבלבול, האהבה, הקנאה, הנקם, השמחה, העצב,
הגעגועים, הבושה והרצון הטוב.
כולם בפרופורציה.
אינני מפריעה לה לבצבץ כמו שאיני מפריעה לשאר הרגשות לצוף. אם אפריע
לה ואנסה להטביעה, היא תצוף ותעלה ותכה גלים כל כך גבוהים שאני עצמי
אטבע בה.
שתגור אתי. ניחא לה.
זכרונות
24/01/01 03:24 rani-b
כל לילה הם באים שוב.. לארח לי חברה.
שחס וחלילה לא ישעמם לי.
שחס וחלילה אני לא ארדם.
שחס וחלילה… לא יבואו אחרים…
כל לילה.. אני נלחמת עם עיניי… תפקחו!!
כל לילה נלחמת עם מוחי… לערנות.. לשכחה.
כל לילה הם מארחים לי חברה… הזכרונות.
משאירים אותי ערה.
כדי שלא יבואו חלומות.
כל לילה אני והם .. כמו חברים ותיקים … הולכים ביחד שנים על גבי
שנים…
כל לילה אני גם מתה טיפה.
כי מי יכול.. כל לילה לזכור?
כל לילה… אני שולחת תפילה
להוא שלמעלה.. להוא שידע.
כל לילה.. תחינה ועוד תחינה
בבקשה – רק הלילה
שלא אהיה שוב עייפה.
וכל לילה אני בלית ברירה
מפהקת.. מותשת.. אבל נשארת ערה.
ואז כל בוקר אני מייד נרדמת
עם שקיעת הירח.. עם הנץ החמה
וככה איך בכלל חיים?
בלילה על הנט בבוקר ישנים?
הלימודים שלי … והעבודה… מזמן אינם..
רק אני והמיטה.. נשארנו כאן..
עם כל כוככ שמגיע
עוד פחד בליבי נוגע
וכל קרן שהשמש שולחת
מסלקת מליבי פחד אחר פחד…