תרומת הטיפול הפמיניסטי

מבוסס על © Tammie Byram Fowles, MSW, Ph.D., From: Finding the Forest: Treating Survivors of Trauma  Integrating Brief, Techniques by Tammie Byram Holistic, and Narrative Fowles

"טיפול אמור לשאוף לסייע למטופלת לראות שעליה להיות המצילה של עצמה, – שהכוחות שהיא מבקשת לה אינם מצויים במישהו אחר אלא בה עצמה".

Miriam Greenspan

עבודתי הושפעה משמעותית ממטפלות פמיניסטיות רבות, בתוכן –
Toni Ann Laidlaw, Cheryl Malmo, Joan Turner, Jan Ellis, Diane Lepine, Harriett
.Goldhor Lerner, Joan Hamerman, Jean Baker Miller, and Miriam Greenspan

מצאתי שהבסיס לתפיסה הפמיניסטית בטיפול הינו שהמטופלת והמטפלת נתפסות כשותפות שוות במאמץ הטיפולי, תפיסה המתאימה מאד למערכת אמונותיי ולערכיי המקצועיים.

בספרה ,A New Approach to Women and Therapy, חוקרת Miriam Greenspan את השפעת הגישות 'המסורתיות' ו-growth' therapies' בעבודה הטיפולית עם נשים. היא מספקת תיאור מורכב ומעורר מחשבה לתהליך הטיפולי. בבסיס ניתוחה עומדות ההנחות הבאות:

הכלי הטיפולי העיקרי שבידי המטפלת הינו היא עצמה כאדם.

במהלך שנותיי הארוכות כמטפלת מצאתי עצמי לעיתים חסרת מילים מול מטופלת, יודעת בבירור שאין מילים שיוכלו לנחם, לאשר, או לתמוך בה בכאבה, אשר יסייעו להחליש את עוצמותיו. ברגעים רבים כל כך חשתי כי כל ניסיוני והידע שרכשתי בפסיכולוגיה ובמצבים אנושיים, לא ציידו אותי ביכולת ליצור שינוי משמעותי מול מצבים, תפיסות או רגשות עמם התמודדו. בזמנים אלה, נותרתי עם מעורבותי, הבנותיי ואמונותיי לבדן. בעוד שתמיד חשתי ענווה, לא הייתי חסרת אונים. נעזרתי בהם, כשאני מאמינה שבאמצעות הצטרפות למטופלת בכאבה, תוך שאני משמשת עדה יציבה ונוכחת ומספקת אישור לעומק רגשותיה, למרות שלא יכולתי להוציאה מהחשכה בה נמצאה, יכולתי להיות שם בשבילה.

על-מנת שהמטופלת תשיג תחושת מסוגלות אישית בתהליך הטיפולי, חיוני שהתהליך יובן על ידה מתחילתו.

ראיתי במהלך השנים סרט שנותר חרוט בזיכרוני, בחברת ידידה מאד מיוחדת שהיא גם מטפלת עמיתה. באחת הפעמים היא תיארה אירוע מתוכו, שהכה בה: באירוע, הגיבורה הראשית נמצאת במסיבה גדולה ונתקלת במטפלת שלה, שנוכחת גם היא שם. הן משוחחות מספר דקות , לפני שהן מצטרפות לאחרים. ידיד ניגש לגיבורה ושואל- מיהי האישה איתה דיברה. תשובתה היא: "זו אינה אישה. זו המטפלת שלי!"

אירוע זה ממחיש את ההילה המיסטית שיש למטפלת בעיני המטופלת. הגם שאינטלקטואלית מטופלות מבינות שגם אנו, כמטפלות, איננו מושלמות ושגם אנו מתמודדות עם אתגרינו וחולשותינו, בו זמנית הן תופסות אותנו בדרך כלשהי כגדולות מהחיים. לעיתים קרובות הן מצפות מאיתנו שנמצא עבורן תשובות, כיוונים; שנאמר להן כיצד עליהן לתקן תחומים מסוימים בחייהן, אותם הן רואות כלקויים. אחריותנו אינה למלא את ציפיותיהן (גם אם יכולנו), אלא לעמוד על כך שילמדו לסמוך על כוחותיהן ותבונתן שלהן.

כללי הקשרים הטיפוליים אמורים להיאמר בגלוי ולהתקבל בהסכמה הדדית.

משמעות הדבר אינה כי המטפלת מסבירה למטופלת את הכללים בהם עליה לדבוק, אלא שהן שוטחות את ציפיותיהן זו מזו ומגיעות לסיכום משותף מה יהיו כללי ההתנהגות המצופים מכל אחת מהן, ומה תהיה חלוקת האחריות ביניהן.

בכל סימפטום, ללא הבדל עד כמה מכאיב או בעייתי הוא, טמון גם כוח.

בThe Eleanor Roosevelt We Remember-, טענה Helen Gahagan Douglas: "האם אלינור רוזוולט הייתה נאבקת להתגבר על ביישנותה המייסרת אם הייתה גדלה עם תחושת בטחון כילדה יפה? האם הייתה מפתחת בתוכה רגישות כה גבוהה למאבקי אחרים, אם לא הייתה נאבקת כה רבות בעצמה? האם אלינור רוזוולט יפה הייתה נמלטת בעצמה ממוסכמותיו הקשוחות של המעמד הבינוני? האם אלינור רוזוולט יפה הייתה רוצה להימלט? האם לאלינור רוזוולט יפה היה את אותו הצורך "להיות" ו"לעשות"?

יתכן שאלינור עדיין הייתה משיגה את כל שהגשימה בחייה. אך תכופות צוטטה מפיה טענתה שלה, שחוסר בטחונה באשר למראיה דחף אותה להתאמץ יותר.

בספרו Legacy of The Heart: The Spiritual Advantages of a Painful Childhood מציין Wayne Muller שאלה שסבלו בילדותם, אף כי נשאו בתוכם פחדים כואבים, פיתחו באופן טבעי כוחות יוצאי דופן, בתוכם תובנה ניכרת, יצירתיות, וחכמה פנימית משמעותית. הוא איתגר את אותם אנשים שלא לתפוס עצמם כחבולים או פגועים, ולא להקטין חלקים מאישיותם אלא תחת זאת להיאבק על-מנת להעיר בתוכם את כל החכמה, השלמות והחוזק שבהם. בעבודתו עם קורבנות התעללות בילדות הוא ראה, שבעודם נרדפים על-ידי עברם, בד בבד פיתחו רגישות רבה לאחרים, נטייה לחיפוש יופי, אהבה ושלום.Muller טען ש"דרך עדשה זו, כאבים משפחתיים אינם רק פצעים כואבים עמם יש להתמודד, לאבחן ולטפל. באותה המידה הם עשויים להוליד החלמה והתעוררות רוחנית."

על-פי ניסיוני האישי נראה שכך הוא הדבר בקרב ניצולי טראומה בילדות. גם אם לא כל האנשים עמם עבדתי הפגינו את התכונות אותן תיאר Muller בעקביות, כמעט תמיד הייתי המומה מכוחותיהם ועומקם של אותם האנשים. כל אחד מהם הביא עימו לטיפול כישורים ויכולות מיוחדים שטיפח בתוכו, בעוצמה השווה לזו של הכאב ממנו נמלטו.

Muller מבטיח לקוראיו כי סבל וכאב אינם חריג בחוויה האנושית אלא סיבים בלתי נמנעים במארג החיים. הוא הפציר בהם שלא להילכד בזיכרונות הסבל מילדותם, ובכך להפוך את הסבל לדבר האמיתי ביותר בחייהם. הוא גם הצביע על כך כי רבים מאיתנו מעדיפים להסביר את כאביהם מאשר לחוות אותם. הוא הציע שנקבל את הכאב שנגרם לנו ונתייחס אליו כשיעור ללמוד ממנו, אם רק נסכים להתבונן ולהקשיב לתבונה המצויה במעמקי נשמותינו.

בעוד שלעולם איני מסכימה להמעיט בכאבם של אחרים ואף איני מציעה להם להודות לסבלם, אני מאמינה שעל מנת לחזקם, חשוב להכיר בערכן של כל חוויותיהם האישיות. עם חוויות רבות הייתי מסרבת בעיקשות להתמודד בעצמי, אם הייתה ניתנת לי הבחירה. אך גם אם הבשורה כואבת וגם אם נתקשה להודות לשליח, להכחיש את ערכם של המסרים המועברים, פירושו להוסיף חטא על פשע. גם אם לא ניתנת הברירה בידיך אלא להתמודד עם קשיי המסע, אזי לכל הפחות עליך להפיק ממנו את מרב הפיצויים הטמונים לאורך הדרך.

בהקדמה ל Healing Voice: Feminist Approaches to Therapy with Women therapists – מציינים Tony Ann Laidlaw וCheryl Malmo -, שמטפלות פמיניסטיות מקבלות בברכה את חקירות המטופלים בקשר לערכיהן הטיפוליים, שיטותיהן והמתודיקה שלהן. הן גם:

* משתפות את המטופלים בחוויותיהן במטרה לסייע להם;

* מעודדות את המטופלים לקחת חלק פעיל בשיחה אודות מהלך הטיפול;

* מאפשרות למטופלים לקבוע את תכני הפגישה, שיטת העבודה הטיפולית וקצבה.

חשיפה עצמית

דרגת החשיפה של המטפל עשויה להימצא על נקודות שונות ברצף רחב. עבור חלקם, שום מידע אישי לא יימסר למטופלים, לעולם. אחרים מאמינים בכל לבם כי מעט מידע אודותיהם, לא רק שמקובל לעיתים, אלא אף חיוני. אני מסכימה עם האחרונים. לטעמי, חיוני שתיווצר מידה מסוימת של אינטימיות בין מטפלים למטופליהם, לשם יצירת קשר אישי ביניהם. איני מאמינה כי אינטימיות כזו תוכל להתקיים מבלי שמטפלים יביאו עמם לקשר חלק מסוים מעצמם.Carl Rogers הפציר במטפלים להיות כנים. כיצד יכולים מטפלים להיות כנים בעוד הם מסתירים בעקביות כל פרט הקשור אליהם ישירות? – כאשר מטופלים שואלים אם אני מתוסכלת ואני מכחישה זאת (אחרי הכל, מטפלים אינם אמורים לכעוס על מטופליהם) כשלמעשה אני אכן מאד מתוסכלת, לא רק שאני מגלה חוסר כבוד כלפיהם, אלא אני ממש גורמת לנזק. כשמטופלים חשים שעבר עלי יום קשה ואני מכחישה זאת, בעוד יומי היה אכן קשה במיוחד, אני משקרת למי שאמונם חיוני עבורי. אין משמעות הדבר כי עלי להמשיך לתאר להם את חוויותיי, אלא בפשטות להודות כי תחושותיהם מדויקות ואמיתיות.

במאמרה "A feminist Therapist Views The Case" מתוך Women as Therapists מוסיפה Lenore E. A. Walker:

  • יחסים שוויוניים בין מטופלת למטפלת מהווים מודל המאפשר לה לקיחת אחריות אישית ביחסיה עם אחרים, בניגוד לתפקידה המסורתי, התלותי והפאסיבי. בעוד שמצופה מהמטפלת לדעת יותר במונחים של פסיכולוגיה, המטופלת יודעת יותר אודות עצמה. מידע זה חיוני לא פחות ממיומנותה של המטפלת להצלחת היחסים הטיפוליים.
  • המטפלת הפמיניסטית מתמקדת יותר בהגדלת כוחותיה של המטופלת מאשר בריפוי חולשותיה.
  • אוריינטציית המודל הפמיניסטי אינה פאתאלוגית בבסיסה והיא אינה מאשימה את הקורבנות.
  • מטפלות פמיניסטיות מקבלות ונותנות תוקף לרגשות הקליינטים. הן מגלות פתיחות רבה יותר ממטפלים אחרים ומסירות את מחסום יחסי ה"אנחנו-הם" שבין המטפלות ללקוחותיהן. ההדדיות נתפסת כמטרה, מתוך האמונה כי היא מרחיבה את הקשרים הטיפוליים.

Milton Erikson דיבר תכופות אודות חשיבות ההתייצבות לצד המטופלים שלנו. מנקודת מבטי, קשה להיות באמת עם המטופלים כאשר אנו ממוקמים במקום כלשהו מעליהם, תכופות מחוץ לטווח השגתם. כדי להבין אחרים נכונה, עלינו לשאוף להתקרב מספיק כדי לראותם באמת. אנו מחמיצים רבות כאשר אנו שומרים על ריחוק. ייתכן כי הריחוק מומלץ לעיתים, מכיוון שכאשר אנו מתקרבים, איננו יכולים יותר להגן על עצמנו מפני היותנו לא-מושלמים ופגיעים ומבלי להסתכן גם בחשיפה מפעם לפעם. מטפלים אינם אמורים להיות מושלמים. למען האמת, הם אפילו אינם חייבים להיות חכמים יותר.

ועדיין, ככל שנאבקתי להשיג שוויון בעבודתי עם מטופלים, מתוקף היות יחסינו טיפוליים באופיים, שוויון מלא אינו אפשרי. חוסר השוויון מוטבע בהם מעצם מהותם. כפי שהצביעה כבר Deobrah Lot בספרה הנפלא Women and Their Therapists In Session: The Bond Between, בתיאור חוויותיה שלה, כמו את חוויות נשים אחרות בטיפול: "חוסר השוויון טבוע במבנה הבסיסי של בעייתיות היחסים הטיפוליים. אנו זקוקים למטפלינו יותר משהם נזקקים לנו, הם חשובים לנו בהרבה משאנו חשובים להם, ועצם קיום הקשר מבוסס על תשלום לא מבוטל."

כך שגם אם נרצה בכך בכנות מלאה, שהדבר לא יתאפשר, שכן בידינו כמטפלים מתקיים כוח ממשי המפריד בינינו לבין המטופלים. הכחשתו לא תגרום לו להיעלם. במציאות זו, הכרחי שנעשה בכוח זה שימוש מכבד ואחראי.

Janet O'Hare & Katy Taylor, בספר Women Changing Therapy מעלה כמה תובנות משמעותיות ולצידן המלצות לעבודה עם קורבנות תקיפה מינית. בתוכן:

מטפלים שולטים דומים מדיי למתעלל מכדי שיוכלו באמת לעזור.

בעבודה עם שורדי התעללות, יש להניח בוודאות ששליטתנו בתהליך הטיפולי עלולה לאיים על רובם. לשורדים נאמר כיצד עליהם לנהוג במשך רוב חייהם לכן הם נוהגים להעניק למטפלים ייפוי כוח כזה מרצונם, למרות חוסר נוחותם הבולטת מכך. יש לחזק ולעודד אותם לפעול בדרך שתתאים לאינטרסים שלהם, לקבל את החלטותיהם ולבטא את רצונותיהם וצורכיהם בדרכים יעילות. ניסיון לרכוש יכולות אלה בנוכחות "מומחה" שתלטן לא סביר שיוביל לתוצאות אלה.

יש לעודד את המטופלים לזהות את כוחותיהם שלהם.

שורדי התעללות מודעים לרוב בחדות למגבלותיהם ונוטים שלא להאמין בכוחם. יש חשיבות עצומה לכך שהמטפלים ימקדו אותם לראיית יכולותיהם וייאבקו יחד עמם לפיתוח כוחותיהם ומשאביהם תחת שיתמקדו עמם בחולשות. למעשה, מה שמרבית השורדים (וכמה מן המטפלים) מזהים כחולשות, הן בעצם בדיוק ההיפך מכך: נכסים אישיים שיש לזהותם ולהעריכם.

על המטפלים להוקיר את כוחות הריפוי העצמיים של המטופלים ולאפשר את המשך החלמתם בקצב האישי המתאים להם.

הימנעות מלשלוט אין פירושה בהכרח הימנעות מהכוונה. תוך שימוש באמצעי הטיפול קצר-המועד, חיוני שהמטפלים יישארו פעילים ומוכנים להציע כיוון. עדיין, בעיניי, על המטפלים להישאר בעמדת המדריך המקל והמסייע לעבודתם של השורדים. בעוד המטפלים משמשים כמדריכים במסע במעלה הדרך, על המודרכים לדבוק בתפקידם כמסמני היעד, אורך הפסיעות, ההפוגות והעצירות לאורכה. זוהי אחריותם של המדריכים לפגוש את צורכיהם של המודרכים הפוסעים בדרך הזו.

המאמר תורגם על ידי מי מתוך אתר זה:
http://sageplace.com/psychonotes_contributions_of_feminist_therap.htm

 


השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.